הכיבוש המוסלמי של פרס
הכיבוש המוסלמי של פרס בוצע על ידי ח'ליפות ראשידון בין השנים 632 לספירה עד 651 לספירה והוא הוביל לנפילת האימפריה הסאסאנית וכמו כן גם לדעיכת הדת הזורואסטרית.
עלייתם של המוסלמים בחצי האי ערב חפפה לחולשה פוליטית, חברתית, כלכלית וצבאית חסרת תקדים בפרס. בעוד שבעבר היא הייתה מעצמה עולמית גדולה, האימפריה הסאסאנית מיצתה את משאביה האנושיים והחומריים לאחר עשרות שנים של לוחמה נגד האימפריה הביזנטית. המתחים הפנימיים באימפריה הסאסאנית החמירו בעקבות הוצאתו להורג של המלך ח'וסרו השני בשנת 628. לאחר מלחמת האזרחים באימפריה הסאסאנית שהתקיימה בין השנים 628 עד 632(אנ'), לא הייתה לאימפריה הסאסאנית יותר שלטון מרכזי.
בשנת 633 הכוחות המוסלמים ערבים החלו לתקוף לראשונה את האימפריה הסאסאנית כאשר כוחות בהנהגתו של ח'אלד בן אל-וליד פלשו לאזור מסופוטמיה, שהיה המרכז הפוליטי והכלכלי של האימפריה הסאסאנית. לאחר שח'אלד בחר לקחת במקום זאת חלק בהנהגת הלוחמים במסגרת הקרבות שנערכו באותה העת מול האימפריה הביזנטית באזור הלבנט, הלוחמים הערביים-מוסלמים איבדו לבסוף השליטה באזורים אותם הם כבשו במקור. הפלישה המוסלמית השנייה התקיימה במהלך שנת 636, תחת הנהגתו של סעד איבן אבי וואקאס, כאשר הניצחון בקרב אל-קאדסיה הוביל לכך שהאימפריה הסאסאנית חדלה לשלוט בכל האזורים שנמצאו ממערב לאזור בו נמצאת בימינו איראן. במשך שש השנים הבאות הרי זגרוס, אשר היוו מחסום טבעי, סימנו את הגבול בין ח'ליפות ראשידון והאימפריה הסאסאנית. בשנת 642 הורה עומר בן אל-ח'טאב, אשר באותה העת היה הח'ליף של המוסלמים, על פלישה בקנה מידה גדול לפרס אשר בוצעה על ידי כוחות הצבא של ח'ליפות ראשידון, ואשר הובילה לכיבוש מוחלט של האימפריה הסאסאנית עד שנת 651. בשנת 644, לפני סיפוחה המוחלט של פרס על ידי המוסלמים ערבים, נרצח עומר בן אל-ח'טאב על ידי אבו לולואה פירוז(אנ'), אשר היה בעל מלאכה פרסי שנלכד בקרב והובא לחצי האי ערב כעבד.
עד שנת 651 רוב המרכזים העירוניים בתחומי האימפריה הסאסאנית לשעבר, למעט המחוזות לאורך הים הכספי (טבריסטן וטרנסאוקסיאנה), היו תחת שליטת הכוחות הערביים מוסלמים. יישובים רבים נלחמו נגד הפולשים. בערים רבות נערכו מעשי מרד כאשר מקומיים הצליחו להרוג את המושלים הערבים מוסלמים, או תקפו את החיילים הערבים מוסלמים. בסופו של דבר, תגבורת צבאית ערבית מוסלמית הצליחה לשים סוף להתקוממויות והדבר הוביל לשליטה אסלאמית מוחלטת. האיסלאמיזציה של איראן הייתה הדרגתית לאורך מאות שנים, כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה המקומית מעולם לא המירה את הדת והיו מקרים רבים של שריפת כתבים זורואסטריים ושל הוצאות להורג של כמרים - במיוחד באזורים בהם הייתה התנגדות אלימה לפולשים. אף על פי כן הפרסים בחרו לשמר את תרבותם בין היתר על ידי המשך השימוש בשפה הפרסית כשפה הדומיננטית ובכך שהתרבות האיראנית המשיכה להיות התרבות הדומיננטית באזור זה. עד סוף תקופת ימי הביניים האסלאם הפכה לדת השלטת באיראן.
