מארק טוויין
לידה |
30 בנובמבר 1835 פלורידה, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
21 באפריל 1910 (בגיל 74) רדינג, ארצות הברית |
שם לידה | סמואל לנגהורן קלמנס |
מדינה | ארצות הברית |
מקום קבורה | בית הקברות וודלאון |
מקום מגורים | Mark Twain House, בית הולדתו של מארק טוויין |
שם עט | Mark Twain, Sieur Louis de Conte, Thomas Jefferson Snodgrass |
מקום לימודים | Cascadilla School |
שפות היצירה | אנגלית, גרמנית |
סוגה | היסטוריה בדיונית |
יצירות בולטות | הרפתקאותיו של האקלברי פין, הרפתקאותיו של תום סויר |
תקופת הפעילות | 1864–1910 (כ־46 שנים) |
בן או בת זוג | אוליביה לנגדון קלמנס (1870–1904) |
צאצאים | סוזי קלמנס, קלרה קלמנס, ג'ין קלמנס |
פרסים והוקרה | |
חתימה | |
סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), שנודע בשם העט שלו "מַארְק טְוֵוייְן" (Mark Twain; 30 בנובמבר 1835 – 21 באפריל 1910), היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור ציני, בסאטירה חברתית חריפה, בתיאור ריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של תום סויר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני".
מקור שם העט, שבו החל להשתמש ב-1863, הוא במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הולדתו של מארק טוויין הוא בקתה בעיירה פלורידה במדינת מיזורי שבארצות הברית. הוא החמישי מתוך ששת ילדיהם של עורך הדין ג'ון מרשל וג'יין למפטון קלמנס. שורשי משפחתו הם בווירג'יניה, וסביו היו בעלי עבדים.
בינקותו חלה טוויין, ובשנות חייו הראשונות נשקפה סכנה לחייו. בגיל ארבע עברה משפחתו לעיירה האניבל (חניבעל) שבמדינת מיזורי. השפעת מעבר זה התבטאה בתיאוריו על ילדותו בעיירה ועל הווי החיים סביב נהר מיסיסיפי ברבים מספריו, ובמיוחד ב"הרפתקאותיו של תום סויר" וב"הרפתקאותיו של האקלברי פין".
בילדותו היה טוויין שובב וחברותי. בתקופה זאת בחייו התרחשו במשפחתו מספר אסונות, בהם מות אחת מאחיותיו בגיל ארבע ומות אחד מאחיו בגיל שבע. לאחר מות אביו, כשהיה בן 12, החל טוויין לעבוד בעבודות מזדמנות: בנפחייה, בחנות מכולת, בבית מרקחת, בחנות ספרים, ובגיל 13 הפך לשוליית מדפיס.
בגיל 16 החל לעבוד אצל אחיו הבכור אוריון כדפס וכעוזר עורך, והמשיך להיות קרוב אליו במשך כל חייו. באותה שנה פרסם את המערכון הראשון שלו, "A Gallant Fireman". בסוף אותה שנה קנה אוריון את העיתון המקומי Hannibal Journal, וטוויין היה עוזרו ובמקביל המשיך לפרסם מערכונים בעיתון השייך לאחיו.
בגיל 18 עזב את העיירה האניבל ועבד כדפס וככותב. בשנת 1857 הצטרף לצוות של ספינת נהר. במשך שנתיים שט בספינה על המיסיסיפי, עד שהוסמך לנווט מדופלם. תעודת הנווט הקנתה לו את הזכות להשיט ספינה כבדה, בעלת שוקע של שני פאתום (יחידת מידה לאורך השקולה לשש רגליים שהם כ־1.83 מטרים). עומק מים זה נדרש לספינות הנהר כדי לשוט בבטחה ללא חשש לעלייה על שרטון. בתקופה זאת, החל להשתמש בשם העט שלו, המציין עומק זה, "Mark Twain", שפירושו המילולי מאנגלית הוא "סַמֵן שניים" או "ציין שניים". המודדים את עומק המים בנהר צעקו זה לזה "mark one" ואחר כך "mark twain", וכך הלאה. על חוויותיו בספינת הנהר כתב בהמשך בספרו "החיים על המיסיסיפי" (1883).
במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית הצטרף טוויין ליחידה של חיילי הקונפדרציה בדרום ארצות הברית, שכללה את חבריו מהאניבל, אך היחידה התפרקה כעבור זמן קצר. על חוויותיו כלוחם במלחמת האזרחים כתב בלגלוג ב-"Private History of a Campaign that Failed" מ-1885. לאחר שהתפרקה היחידה, הצטרף לאחיו הבכור שהתמנה לסגן מושל בנבדה שבמערב החדש. לאחר שניסה את מזלו במכרות קליפורניה ונכשל, כמו רבים באותה התקופה, החל טוויין לשמש ככתב עיתון שהתפרסם בווירג'יניה.
ככתב העיתון פרסם בשנת 1865 ריאיון עיתונאי עם ניצולי ספינה שנשרפה באזור חופי הוואי ונמצאו לאחר חודש וחצי של חיפושים באוקיינוס השקט, לאחר שנחשבו מתים. הראיון זכה לפרסום רב ברחבי ארצות הברית. באותה עת יצא לאור ספרו הראשון, שהיה קובץ דברי הומור והרהורים בשם "על הצפרדע המקפצת ורשמים אחרים".
לאורך השנים המשיך טוויין לפרסם מערכונים ומאמרים בעיתונים שונים, וכן להרצות בפני קהל, והפך להומוריסט ידוע. הוא החל להתפרסם בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, אז פורסם ספר המסעות הראשון שלו, "The Innocents Abroad", שזכה להצלחה במכירות. טוויין ביקר בין השאר בארץ ישראל ב-1867 ואת התרשמותו ממסעותיו פרסם בספר זה; לעברית תורגם רק החלק בספר המתייחס למסעותיו בארץ ישראל, והוא נקרא "מסע תענוגות לארץ הקודש".
באותה תקופה הכיר טוויין את אוליביה לואיז לנגדון, והשניים נישאו בתחילת שנת 1870. שנה לאחר מכן עברה המשפחה להרטפורד שבקונטיקט; טוויין, למרות היותו בן הדרום, החל תוך זמן קצר לזהות עצמו כיאנקי מהצפון. בסוף השנה הראשונה לנישואי בני הזוג נולד בנם הבכור, לנגדון, אולם הוא מת מדיפטריה בגיל 19 חודשים. לזוג נולדו עוד שלוש בנות – סוזי (1872), קלרה (1874) וג'ין (1880).
במהלך שני העשורים שלאחר מכן גברה הפופולריות של טוויין. ב-1885 פרסם את ספרו הידוע "הרפתקאותיו של האקלברי פין", לאחר כמעט עשור של כתיבה ושכתוב. טוויין התנסה גם בכתיבה דרמטית, וכתב את המחזה "בן המלך והעני". הוא טייל ברחבי העולם עם משפחתו, והתיידד עם אנשים בעלי השפעה וראשי מדינות. הוא הפך מעורב יותר ויותר בפוליטיקה. כך תמך כספית במספר אנשים, בהם אחיו הבכור, ואף הסטודנט האפרו-אמריקאי הראשון באוניברסיטת ייל. אחת ההשקעות הכספיות המרכזיות שלו הייתה בבית ההוצאה לאור "Webster & co".
בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19 נקלע טוויין לקשיים כספיים, כתוצאה מהשקעותיו ב-"Webster & co" ובמכונת סידור דפוס חדשנית. ב-1894 הכריז על פשיטת רגל (שממנה התאושש לבסוף). באותה תקופה החל לסבול מבעיות בריאות רבות; דלקת מפרקים שממנה סבל הקשתה עליו את הכתיבה. בתקופה זו אובחנה בתו השלישית, ג'ין, כסובלת מאפילפסיה, וב-1896 מתה בתו הגדולה, סוזי, מדלקת קרום המוח.
בתקופה זו כתב טוויין פחות, ומבקרים מציינים כי נימת יצירותיו הפכה מרירה ואפלה יותר. הוא הפך מעורב עוד יותר בפוליטיקה, בעיקר מחוץ לארצות הברית (משפט דרייפוס, מלחמת הבורים, מרד הבוקסרים), ופרסם את דעותיו במאמרים שונים. כמו כן התחיל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו[1].
בין 1897 ל-1899 שהו טוויין ומשפחתו בווינה והוא פרסם מספר מאמרים בעיתון נויה פרייה פרסה.
בשנת 1904 מתה אשתו אוליביה לאחר מספר שנים של בריאות לקויה. בתם השנייה של בני הזוג, המוזיקאית המחוננת קלרה, התמוטטה נפשית ונשארה בלתי-יציבה במשך מספר שנים לאחר מכן. מצב מחלתה של ג'ין החמיר אף הוא. בסוף אותה שנה מתה גם אחותו של טוויין, פמלה, שאליה היה קרוב. טוויין התבודד במשך תקופה מסוימת, אך כעבור זמן מה חזר להיפגש עם אנשים. בתקופה זו לקה במחלת לב.
בשנת 1909 נישאה בתו קלרה, ובדצמבר באותה השנה מתה בתו ג'ין בגיל 29 מהתקף אפילפטי בהיותה באמבט. הוא מת כעבור פחות משנה בגיל 74, ונקבר באלמירה, לצד אשתו אוליביה וילדיו לנגדון, סוזי וג'ין.
בשנים הראשונות של המאה העשרים פעל טוויין נגד הזוועות של הקולוניאליזם הבלגי בקונגו[2].
טוויין טען שמותו יבוא באפריל 1910 וכשנשאל מדוע הוא חושב כך אמר: "באתי לעולם עם השביט של האלי בשנת 1835. בשנה הבאה (1910) הוא יופיע שוב, ואני אלך איתו". וכך באמת היה: ב-20 באפריל 1910 נראה כוכב השביט האלי מכדור הארץ. יום למחרת, ב-21 באפריל 1910, מת מארק טוויין.[3]
מארק טוויין והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשהותו בווינה, רוב המאמרים שפרסם טוויין בנויה פרייה פרסה (שעורכו היה תיאודור הרצל) היו בעלי נימה פילושמית (אוהדת יהודים) כמו המאמר בנוגע ליהודים. גורמים אנטישמים בעיר קבעו ש"מארק טוויין" הוא כינוי שנועד להסוות את שמו היהודי, סמואל קלמנס[4].
על הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, כתב:
אין אני הסולטאן הטורקי ואיני מתנגד, אבל אילו אמרו להכניס ריכוז כזה של המוחות הערמומיים שבעולם לארץ חופשית, הייתי חושב שמן התבונה לאסור זאת. לא טוב להניח לעם הזה לגלות את כוחו. אילו ידעו הסוסים מה כוחם, לא היינו רוכבים עוד.
— עמוס אילון, הרצל, עמ' 273
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קַלָאוֶרַס וציורים אחרים (1867. הצפרדע המקפץ. סיפורה של כלבה: שני סיפורים, בתרגום רעיה ג'קסון, 2021)
- התמימים בחוץ לארץ (1869. לעברית תורגם חלקו של הספר המתייחס לארץ ישראל. הספר הוא תיאור הומוריסטי-סרקסטי של ארץ-ישראל באותה עת. תר' ארנון בן-נחום בשם מסע תענוגות לארץ הקודש, 1972; בשם מסע תענוגות לארץ הקודש בהוצאת אריאל, ירושלים, 1999; תרגם עודד פלד בשם מסע תענוגות בארץ הקודש, 2009)
- חלום מוזר וציורים אחרים (1872)
- עידן מצופה זהב: סיפור מן הווה (1875) אודות השחיתות בתחילת עידן הברונים השודדים. בעקבות הספר תקופה זו מכונה "העידן מצופה הזהב" (Gilded Age) - להבדיל מ"תור הזהב".
- הרפתקאותיו של תום סויר (1876. מאורעות תום, תרגם ישראל חיים טביוב, אודסה 1911; אברהם-אריה עקביא, 1940; ברוך מורן, 1956; דן לוין, 1959; י. בן-פנחס, 1960; חמדה אלון, 1968; אוריאל אופק, 1969; א. כרמי, 1980, שרגא גפני, 1981; אהרן אמיר, 1987; הרפתקאות תום סויר, שרון פרמינגר, 2008[5]; הרפתקאותיו של טום סוייר: הספר המוער, יניב פרקש, ; 2009; הרפתקאותיו של טום סויר, לי עברון, 2019) – קורותיו של טום, הנער השובב, טוב-הלב, הגאוותן וחובב ההרפתקאות, החל במעמד סיוד הגדר, דרך הקמת מחנה-הפיראטים על האי ועד ההצלה ממערת הנטיפים[6].
- נווד בנכר (1880) – סיפור מסע (כולל The Awful German Language כנספח).
- "על שקיעתה של אמנות השקר" (1880), מאנגלית: אביעד שטיר. המדרשה, 18 (סתיו 2015), 11-16.
- בן-המלך והעני (1881. תרגם יהודה גור, ורשה 1891; א"ד מרקסון, ורשה 1923; אברהם-אריה עקביא, 1941; דניאל אלירם, 1954; איטליה רימיני, 1967; עטרה אופק, 1976; דליה למדני, 1978; נאוה סמל, 2011[7]) – הרפתקאותיהם המופלאות של הנסיך אדוארד לבית טיודור והנער הקבצן טום, הדומים זה לזה כשתי טיפות-מים, לאחר שהחליפו בגדים וזהות.
- הפיל הלבן שנגנב (1882. תרגמה שושנה חן-זהבי, 1947)
- החיים על המיסיסיפי (1883) – סיפור ארבע שנות הסופר כנווט של ספינת-מסעות.
- הרפתקאותיו של האקלברי פין (1884. תר' פלק הילפרין בשם מאורעות פין, 1926; יהודה קרני, 1928; אברהם בירמן, 1955; אהרון פישקין, 1964; אוריאל אופק, 1969; שרגא גפני, 1982; אהרן אמיר, 1987[8]; בינה אופק, 2000; יניב פרקש, 2004[9]) – האק היחפן, בן שיכור-העיר, מספר בשפתו הססגונית-משובשת את הרפתקאותיו המרתקות-משעשעות לאחר שלא עלה בידו להפוך לבן-תרבות, מנוסתו אל האי, הפלגתו עם עבד כושי נמלט במורד הנהר, "שותפותו" עם צמד הנוכלים ופגישתו המחודשת עם טום סויר.
- ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור (1889. תרגם ישעיהו לויט, 1954; י. אחיטוב, 1962; גדעון טורי, 1983[10]; יעל אכמון, 2009[11]) – מעשה בצעיר יאנקי, המתגלגל אל חצר המלך ארתור (שנת 500) ומנסה להקים שם ציוויליזציה מודרנית.
- שטר בן מיליון וסיפורים אחרים (1893)
- טום סויר בנכר (1894; תרגם: דב עמיקם בשם תום סויר הטייס, 1946; שושנה חן-זהבי בשם תום סויר בדרכים, 1947; אוריאל אופק בשם תום סויר בשחקים, 1974) – האק פין מספר בגוף ראשון כיצד טס בכדור פורח בחברת טום סויר, ג'ים הכושי ומדען מטורף, חצה את האוקיינוס ונחת לרגלי הר סיני.
- טום סויר הבלש (1896. תרגם דב עמיקם, 1946; אוריאל אופק, 1974) – האק פין מספר על מבצע בלשי, שבו הצליח טום ידידו להוכיח את חפותו של דודו שהואשם ברצח.
- הטרגדיה של וילסון סתום-הראש או התאומים הבלתי-רגילים (1896. תרגום אברהם בירמן בשם וילסון הטמבל, 1954; בתרגום אסתר גינצבורג בשם וילסון המוזר, 1980; וילסון ראש כרוב בתרגום עודד פלד, 2001[12]) – סיפור בלשי על פרקליט תמהוני, המצליח לפענח תעלומת רצח וחילופי תינוקות.
- זכרונות ז'אן ד'ארק (1896)
- בעקבות קו המשווה (1897) – מסע-הרצאות מסביב לכדור-הארץ
- מכתבים מן הארץ (1897 או 1905; מכתבים מכדור הארץ , בתרגום אביבה גר, 2018; המאמר "הפחות שבחיות" תורגם לעברית על ידי יניב פרקש והתפרסם בחקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011[13])
- האיש שהשחית את הדליברג (1900. תרגם י. בן-יעקב בשם האיש שקלקל את כל העיירה, 1947; האיש שהשחית את העיירה, בתרגום יותם בנשלום, 2016) – מעשה בנכרי שבלבל את דעתה של עיירה שלווה לאחר שהשאיר באחד מבתיה שק מלא מטבעות זהב.
- סיפור בלשי דו-קני (1902)
- סיפורה של כלבה (1904; הצפרדע המקפץ. סיפורה של כלבה: שני סיפורים, תרגם רעיה ג'קסון, 2021)
- יומנו של אדם הראשון / יומנה של חווה (1906; היומן של אדם וחוה: וסיפורי אדם אחרים, תרגם נח אבידור, 2004)
- סיפורו של סוס (1907)
- הזר המסתורי (1890–1910; בתרגום רות בונדי, 1995)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהודה אטלס, "מרק טוויין: שניים ברפסודה אחת", בספר ילדים גדולים (כרך 2, עמ' 40-7), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מארק טוויין, ברשת החברתית Goodreads
- מארק טוויין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- מארק טוויין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- מארק טוויין, באתר Discogs (באנגלית)
- מארק טוויין, באתר Songkick (באנגלית)
- מארק טוויין, באתר Genius
- מארק טוויין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רשימת הפרסומים של מארק טוויין, בקטלוג הספרייה הלאומית
- מידע על מארק טוויין בקטלוג הספרייה הלאומית
- טוויין באתר של מבקר הספרות ג'ים טוויק
- Mark Twain in His Times
- ביוגרפיה של טוויין
- פרקים מהאוטוביוגרפיה של טוויין
- ציטוטים של מארק טוויין, באתר "בין המרכאות"
- מרים שויאר, תרבות וספרות - 50 למותו של מארק טווין, הארץ, 29 באפריל 1960
- תיעוד בוידאו של מרק טוויין, 1909, סרטון באתר יוטיוב
- אריאנה מלמד, לא בבית ספרנו, באתר ynet, 16 באפריל 2004
- קרוליין אלטקביץ, רויטרס, הרפתקאותיו של מארק טוויין, באתר הארץ, 19 במרץ 2007
- לארי רוטר, הניו יורק טיימס, עכבר העיר, מאה שנה למותו, מארק טוויין שלא היכרתם, באתר הארץ, 23 ביולי 2010
- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מארק טוויין, באתר iCast, 30 בדצמבר 2010
- משה גלעד, למה מארק טוויין שנא את מה שראה בישראל (150 שנה לביקורו), באתר הארץ, 13 במרץ 2017
- חן מלול, השמש הייתה מדלגת על ארץ ישראל, לו הייתה יכולת הבחירה בידה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 30 בנובמבר 2017
- מארק טוויין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מרק טוין (1835-1910), דף שער בספרייה הלאומית
מכּתביו:
- הספרים של מארק טוויין, באתר "סימניה"
- טקסטים מקוונים של מרבית יצירותיו
- הייתי מזכירו של סנטור (אורכב 31.05.2009 בארכיון Wayback Machine), בבלוג "אפלטון"
- בסי הקטנה, באתר אפיקורוס
- כתבי מארק טוויין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- כתבי מארק טוויין בפרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שוב אכזבה מהאבטוביוגרפיה של מארק טוויין, הארץ, 4 בנובמבר 1960
- ^ יעקב שביט, פשע במסווה של פילנתרופיה, באתר הארץ, 12 באפריל 2022
- ^ מיכאל כץ, שביט האלי, או: קץ הימין, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2023
- ^ הפרק השביעי בספר Mark Twain's Jews By Dan Vogel
- ^ מיכאל דק, ימי התום, באתר הארץ, 17 ביוני 2008
- ^ נטשה מוזגוביה, הוצאה בארה"ב מצנזרת את מארק טוויין: המלה "כושי" תוחלף ב"עבד", באתר הארץ, 5 בינואר 2011
- ^ הכינו את הסימניות | ילדים ונוער, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2010
- ^ בת דורה, הרפתקאותיו של האקלברי פין, מעריב, 24 ביולי 1987
משה דור, המנון לתרבות המערב הפרוע של אמריקה, מעריב, 10 ביולי 1987 - ^ גליה בנזימן, "אוי ואבוי! מישהו נפגע?" - "לא גברת. כושי אחד נהרג". - "איזה מזל; כי לפעמים אנשים כן נפגעים", באתר הארץ, 6 ביולי 2005
- ^ יגאל תומרקין, אין לאדם טבע, כותרת ראשית, 28 בדצמבר 1983
- ^ שוקי בן נעים, נקמת הפלצור | ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2009
פותחים ספר | ינקי מקונטיקט, מארק טוויין, באתר הארץ, 24 ביוני 2009 - ^ בשבח הכסילות, באתר הארץ, 2 באפריל 2001
גליה בנזימן, בן המלך והשחור, באתר הארץ, 19 ביוני 2001 - ^ משה אלחנתי, "מכתבים מכדור הארץ": מארק טוויין מחבק את השטן ולועג לאלוהים, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2018
- אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
- הומוריסטנים
- סופרי ילדים ונוער אמריקאים
- סופרים אמריקאים הידועים בשם עט
- ארץ ישראל: נוסעים נוצרים
- אמריקאים חברי הבונים החופשיים
- כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
- עולים לרגל לירושלים
- כותבי ספרי מסע בארץ ישראל
- חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
- מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
- אמריקאים שנולדו ב-1835
- אמריקאים שנפטרו ב-1910