לסלי גרובס

לסלי גרובס
Leslie Groves

לידה	17 באוגוסט 1896 אולבני, ארצות הברית
פטירה	13 ביולי 1970 (בגיל 73) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה
השכלה	המכללה לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בית הספר קווין אן
השתייכות	צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות	1918–1948 (כ־30 שנה)
דרגה	לוטננט גנרל
תפקידים בשירות
מפקח על בניית הפנטגון ראש פרויקט מנהטן
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה הכיבוש האמריקני של ניקרגואה
עיטורים
מדליית השירות המצוין לגיון ההצטיינות

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור (באנגלית: .Leslie Richard Groves Jr;‏ 17 באוגוסט 1896 – 13 ביולי 1970) היה קצין חיל הנדסה בצבא ארצות הברית אשר פיקח על בניית בניין הפנטגון ועמד בראש פרויקט מנהטן, פרויקט סודי ביותר שבמסגרתו פותחו פצצות האטום הראשונות במהלך מלחמת העולם השנייה.

גרובס נולד באולבני שבניו יורק, בנו של כומר בצבא ארצות הברית. בשל עבודת אביו, התגורר גרובס בילדותו במספר אתרים צבאיים. הוא למד באקדמיה הצבאית בווסט פוינט, הצטיין בלימודיו, וסיים ב-1918 רביעי בכיתתו. לאחר סיום לימודיו גויס לחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית בדרגת לויטננט משנה. בשנת 1929 נסע לניקרגואה כחלק ממשלחת שבחנה כריית תעלה בין-אוקיאנית בשטח ניקרגואה כדי לחבר את האוקיינוס האטלנטי עם האוקיינוס השקט. בעקבות רעידת האדמה של 1931 בניקרגואה , נפרצה מערכת אספקת המים במנגואה. גרובס השתלט עליה, פעולה עליה זכה במדליית ההצטיינות הנשיאותית של ניקרגואה. בשנים 1935–1936 למד בבית הספר לפיקוד בפורט לוונוורת' שבקנזס, ב-1938–1939 במכללת המלחמה, ולאחר מכן הועבר למפקדת מחלקת המלחמה. גרובס פיתח "מוניטין של איש ביצוע, מניע לפעולה, ודבק במשימותיו".

בספטמבר 1942 מונה גרובס למנהל פרויקט מנהטן. הוא היה מעורב במרבית ההיבטים של הפיתוח והייצור של הפצצות האטומיות. הוא השתתף בבחירת אתרי המחקר, הפיתוח והייצור של הפרויקט, שהעיקריים שבהם היו מפעלי העשרת האורניום באתר הגרעיני באוק רידג' שבטנסי (בשמו הרשמי "קלינטון עבודות הנדסיות"), אתר המחקר של מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו ואתר ייצור הפלוטוניום בהנפורד שבמדינת וושינגטון. הוא ניהל את מאמצי הבנייה הגדולים שנדרשו באתרי הפרויקט, קיבל החלטות קריטיות על שיטות שונות של העשרת אורניום וייצור פלוטוניום, היה מעורב אישית ברכישת חומרי גלם, פיקד על איסוף המודיעין הצבאי אודות פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית (במסגרת משימת אלסוס) ואף סייע בבחירת הערים היפניות שעליהן הוטלו פצצות האטום. גרובס פיקח על השמירה הקפדנית על סודיות הפרויקט רחב ההיקף ועתיר העובדים, אך לא הצליח למנוע מברית המועצות לנהל תוכנית ריגול מוצלחת, שבאמצעותה השיגו הסובייטים כמה מסודותיו החשובים ביותר של הפרויקט.

לאחר המלחמה המשיך גרובס לנהל את פרויקט מנהטן, עד שהאחריות לייצור הנשק הגרעיני עברה לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית ב-1947. לאחר מכן עמד בראש פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים, שהוקם כדי לפקח על ההיבטים הצבאיים של נשק גרעיני. לאחר שננזף על ידי ראש מטה צבא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, בשל מספר תלונות שהצטברו נגדו, נאמר לו כי לעולם לא יתמנה למהנדס הראשי של חיל ההנדסה. שלושה ימים לאחר מכן הכריז על כוונתו לעזוב את הצבא. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל (גנרל שלושה כוכבים) ערב פרישתו ב-29 בפברואר 1948, כהוקרה על מנהיגותו וניהולו את תוכנית פיתוח הפצצה. על פי חוק אישי מיוחד שחוקק הקונגרס, נקבע תאריך דרגתו רטרואקטיבית ליום 16 ביולי 1945 (התאריך שבו התבצע ניסוי טריניטי, שהיה הפיצוץ הראשון אי-פעם בהיקף גדול של פצצה גרעינית).

ראשית חייו

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור נולד באולבני שבמדינת ניו יורק ב-17 באוגוסט 1896, השלישי מבין ארבעת ילדיהם של הכומר לסלי ריצ'רד גרובס האב ושל אשתו גוון לבית גריפית'. הוא היה ממוצא חצי ולשי וחצי אנגלי. כמה מאבותיו היו הוגנוטים צרפתיים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-17. אביו סיים את תפקידו ככומר של הכנסייה הפרסביטריאנית השישית באולבני בדצמבר 1896, ועבר לשרת ככומר בצבא ארצות הברית.

לאחר פרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 נשלח אביו לקובה. לאחר מכן השתתף במלחמת ארצות הברית–הפיליפינים ובמרד הבוקסרים. ב-1901 עבר עם משפחתו מוונקובר לפורט סנלינג שבמינסוטה. לאחר מכן עברה המשפחה לפורט האנקוק שבניו ג'רזי, וחזרה לוונקובר ב-1905. האב, הכומר גרובס, אושפז בפורט בייארד לאחר שחלה בשחפת בשנת 1905, ובהמשך החליט להתיישב בדרום קליפורניה, ורכש שם בית באלטדנה .

גרובס בווסט פוינט, 1918

ב-1913 החל גרובס את לימודיו התיכוניים בבית הספר קווין אן , אותם סיים ב-1914. בד בבד נרשם לקורסים באוניברסיטת וושינגטון בתקווה להתקבל לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית. הוא זכה לתמיכה מהנשיא וודרו וילסון, שאפשרה לו להתחרות על כניסה לאקדמיה בווסט פוינט, אך הציון שקיבל בבחינת הקבלה לא היה גבוה מספיק, והוא לא התקבל. במקום זאת נרשם גרובס למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ותכנן לגשת מחדש למבחן הקבלה של האקדמיה בווסט פוינט. בשנת 1916 נבחן שוב, השיג ציון עובר והתקבל. לימים סיפר כי "הקבלה לווסט פוינט הגשימה את שאיפתי הגדולה ביותר. חונכתי בצבא, ובעיקר חייתי על פי ערכיו כל חיי".

כיתתו של גרובס החלה את לימודיה ב-15 ביוני 1916. הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה במלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, הובילה לשינוי בתוכנית הלימודים, והכיתה עברה קורס חירום מלחמתי (WEC), שהסתיים ב-1 בנובמבר 1918, כך שמשך הלימודים קוצר בכשנה וחצי. גרובס הצטיין בלימודיו, סיים רביעי בכיתתו, ובכך גויס לשירות צבאי בדרגת לויטננט משנה בחיל ההנדסה. שירות כזה הוא, בדרך כלל, בחירתם המועדפת של מרבית השוחרים שהגיעו למקומות גבוהים בציוניהם, לרבות גרובס.

בין שתי מלחמות העולם

לאחר סיום לימודיו בווסט פוינט, הועלה ב-1 במאי 1919 לדרגת לויטננט ראשון. ביוני נשלח לצרפת לסיור לימודי בשדות הקרב האירופיים של מלחמת העולם הראשונה. לאחר שחזר מאירופה מונה לקצין סטודנט בבית הספר למהנדסים במחנה האמפריז. בסיום לימודיו הוצב בגדוד המהנדסים השביעי בג'ורג'יה כמפקד פלוגה.

בפברואר 1921 חזר למחנה האמפריז לקורס קצינים בסיסי. עם סיום לימודיו, באוגוסט 1921, הוצב בגדוד המהנדסים הרביעי בוושינגטון, ולאחר מכן בפורט וורדן, ופיקד על מחלקת מדידות. ב-10 בפברואר 1922 נישא לגרייס וילסון, גננת שגרה בסיאטל, סמוך למקום שירותו בפורט וורדן. לזוג נולדו שני ילדים, בן, ריצ'רד הולברט, יליד 1923, ובת, גוון, ילידת 1928.

בנובמבר 1922 קיבל את תפקידו הראשון מעבר לים, מפקד פלוגה בגדוד המהנדסים השלישי בהוואי. הוא זכה לציון לשבח על עבודתו שם, שכללה, בין היתר, בניית שביל מקאהוקו לפופוקיאה . בנובמבר 1925 הוצב בגלווסטון, טקסס , כעוזר למהנדס המחוז, מייג'ור ג'וליאן לרקום סליי. תפקידיו של גרובס כללו את פתיחת התעלה בפורט איזבל ופיקוח על פעולות חפירה במפרץ גלווסטון. ב-1927 מונה למפקד פלוגה D בגדוד המהנדסים הראשון בדלאוור.

במהלך השיטפון בניו אינגלנד בנובמבר 1927, נשלח לוורמונט כדי לסייע לגדוד המהנדסים הראשון. גשר שהקימו הוצף ונסחף במי השיטפונות, וגרובס הואשם ברשלנות. חודש לאחר מכן נפצעו גרובס וכמה מאנשיו, אחד מהם באורח קשה, כאשר חומר נפץ התפוצץ בקרבתם בטרם עת. הממונה על גרובס כתב עליו דו"ח ביקורתי, אך המהנדס הראשי של חיל ההנדסה התערב, והטיל את עיקר האחריות לתקלה על מפקדיו של גרובס. לאחר מכן חזר גרובס לפורט דופונט בדלאוור.

בשנת 1929 יצא לניקרגואה בראש פלוגה של גדוד המהנדסים הראשון במסגרת משלחת שמטרתה הייתה לסקור את השטח עבור תעלת ניקרגואה. בעקבות רעידת האדמה בניקרגואה ב-1931, קיבל גרובס את האחריות על מערכת אספקת המים של מנגואה, ועל כך הוענק לו אות ההצטיינות הנשיאותית של ניקרגואה. גרובס הועלה לדרגת קפטן ב-20 באוקטובר 1934. הוא למד במכללה לפיקוד ומטה בפורט לוונוורת' שבקנזס בשנים 1935 ו-1936, ולאחר מכן הוצב בקנזס סיטי שבמיזורי כעוזר למפקד דיוויזיית נהר מיזורי . בשנים 1938 ו-1939 למד במכללת המלחמה של צבא ארצות הברית. ב-1 ביולי 1939 הוצב במטה הכללי של מחלקת המלחמה בוושינגטון.

חטיבת הבנייה במלחמת העולם השנייה

גרובס הועלה לדרגת מייג'ור ב-1 ביולי 1940. שלושה שבועות לאחר מכן מונה לעוזר מיוחד לבנייה לקצין האספקה הראשי במטה הצבא, מייג'ור גנרל אדמונד גרגורי , והיה אחראי על בדיקת אתרי בנייה ועל התקדמות הבנייה בהם. השניים הכירו זה את זה זמן רב, שכן אביו של גרובס היה חבר קרוב של גרגורי. משימתה של חטיבת הבנייה של חיל האספקה הייתה לבצע התאמות ולהקים מתקני אימונים הדרושים לצבא המתרחב. תוכנית הבנייה הגדולה לוותה בצווארי בקבוק, מחסורים, עיכובים, עלויות גבוהות ותנאי חיים גרועים באתרי הבנייה. בעיתונות החלה להתפרסם ביקורת על על חוסר מיומנותה של חטיבת הבנייה ועל יעילותה הנמוכה. גרובס היה אחד ממספר מהנדסים קצינים שהובאו כדי לשפר ולייעל את פעילות החטיבה, והוטל עליו לבדוק אתרי בנייה ולפקח על התקדמות בנייתם.

ב-12 בנובמבר 1940 ביקש גרגורי מגרובס לקחת לידיו את הפיקוד על ענף הקוסט פלוס של החטיבה מייד עם העלאתו לדרגת קולונל. הוא קיבל את דרגתו ואת תפקידיו החדשים ב-14 בנובמבר.

גרובס הנהיג שורת רפורמות: התקין קווי טלפון למפקחי הבנייה, דרש דיווחי התקדמות שבועיים, הורה לטפל בשוברי החזר תוך שבוע, ושלח מפקחי אספקה שידאגו להעברה יעילה של ציוד וחומרים לאתרים שדיווחו על מחסור. הוא הורה לקבלניו לשכור כל ציוד מיוחד שהם צריכים, ובמידת הצורך אף לשלם מחיר גבוה עבורם כדי להבטיח את אספקתם המהירה. במקום לאפשר בניית מחנות בדרכים שהמתכננים ראו לנכון, הציג גרובס סדר עדיפויות מובנה להשלמת מתקני המחנות, על מנת לאפשר לחיילים להתיישב במחנות עוד לפני שהושלמה בנייתם.

עד אמצע דצמבר נפתר עיקר המשברים בפעילות החטיבה. למעלה מחצי מיליון גברים גויסו, ובניית מתקני הלינה ומתקנים חיוניים לשני מיליון חיילים הושלמה ברובה. בין 1 ביולי 1940 ל-10 בדצמבר 1941 התחייבה חטיבת הבנייה לחוזים בשווי 1,676,293,000 דולר, מתוכם 1,347,991,000 דולר היו חוזי קוסט פלוס.

בניין הפנטגון

ב-19 באוגוסט 1941 זומן גרובס לפגישה עם ראש אגף הבנייה, בריגדיר גנרל ברהון סומרוול. בפגישה נכחו גם קפטן קלרנס רנשאו, אחד מעוזריו של גרובס, מייג'ור יו ג'ון קייסי, ראש אגף התכנון וההנדסה של חטיבת הבנייה, וג'ורג' ברגסטרום , שכיהן בעבר כנשיא המכון האמריקאי לאדריכלים. קייסי וברגסטרום תכננו קומפלקס משרדים ענק עבור 40,000 עובדי מחלקת המלחמה של ארצות הברית, כולם יחדיו במבנה אחד בן חמש קומות וחמישה צדדים, שהפך בסופו של דבר לבניין הפנטגון.

בעת בנייתו היה שטחו הכולל של הפנטגון 470,000 מ"ר – פי שלושה מזה של בניין אמפייר סטייט – מה שהפך אותו לבניין המשרדים הגדול בעולם. תחזית עלות הבנייה הייתה 35 מיליון דולר. ברגסטרום הפך לאדריכל-מהנדס של הבניין, ורנשאו היה לאחראי על בנייתו ודיווח ישירות לגרובס. בשיאו, הועסקו בפרויקט הבנייה כ-13,000 עובדים. עד סוף אפריל עברו העובדים הראשונים לבניין, ועד סוף מאי היה מוכן שטח של 93,000 מ"ר. בסופו של דבר הייתה עלות הפרויקט כ-63 מיליון דולר.

גרובס התגבר בנחישות על כל המשברים, תוך התמודדות עם שביתות, מחסורים, סדרי עדיפויות מתחרים ומהנדסים שלא עמדו במשימותיהם. הוא עבד שישה ימים בשבוע במשרדו בוושינגטון די. סי.. במהלך השבוע קבע איזה פרויקט זקוק לתשומת לב אישית וממוקדת יותר, ונקבע כי יבקר בו ביום ראשון. מאוחר יותר אמר גרובס שהוא "קיווה להגיע לזירה כדי שאוכל למצוא מעט שלווה."

פרויקט מנהטן

לסלי גרובס, מנהל הפרויקט (משמאל), ורוברט אופנהיימר, ראש מעבדות לוס אלמוס, שתי הדמויות המרכזיות בפרויקט מנהטן

מינוי

"מחוז הנדסי מנהטן" (MED) הוקם רשמית על ידי מייג'ור גנרל יוג'ין רייבולד ב-16 באוגוסט 1942. השם נבחר על ידי גרובס ומהנדס המחוז, קולונל ג'יימס מרשל. כמו מחוזות אחרים, הוא נקרא על שם המקום בו שכנה מפקדתו, ברובע מנהטן בניו יורק, ברחוב ברודוויי 270. בניגוד למחוזות הנדסיים אחרים, לא נקבעו לפרויקט גבולות גאוגרפיים, אלא רק משימה: לפתח פצצת אטום.

וניבר בוש לא היה מרוצה מהתקדמות הפרויקט. הוא חש שנדרשת מנהיגות נחושה ואפקטיבית יותר והציע למנות קצין בכיר כמנהל כללי לפרויקט. סומרוול, אז ראש כוחות השירות של צבא ארצות הברית , המליץ על גרובס. סומרוול פגש את גרובס מחוץ לחדר הדיונים שבו העיד גרובס בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית בנושא דיור צבאי. הוא הודיע לו כי מזכיר המלחמה בחר בו למשימה חשובה מאוד, והנשיא אישר את הבחירה. גרובס התאכזב מכך שלא קיבל תפקיד קרבי: "אוי, הדבר הזה", השיב.

גרובס נפגש עם מייג'ור גנרל וילהלם סטייר בלשכתו בפנטגון כדי לדון בפרטים. הם הסכימו שכדי לשמור על סודיות הפרויקט ולמנוע חשד, ימשיך גרובס לפקח על פרויקט בניית הפנטגון. הוא יקודם לדרגה זמנית של בריגדיר גנרל, מכיוון שהורגש שהתואר "גנרל" יתקבל בכבוד רב יותר בקרב המדענים שעבדו בפרויקט מנהטן ויקנה לו סמכות גדולה יותר בעיניהם. מסיבה זו המתין גרובס עד שאושר קידומו, ב-23 בספטמבר 1942, ורק אז קיבל את תפקידו החדש. הוא הוצב ישירות תחת סומרוול ולא תחת רייבולד; מרשל היה כעת תחת אחריותו של גרובס. הפקודה הרשמית שקיבל מסומרוול הטילה עליו "לקחת אחריות מלאה על כלל פרויקט מחוז מנהטן" וכן "לשרטט את התוכניות לארגון, בנייה, אופני הפעולה והביטחון של הפרויקט, ולאחר אישור, לנקוט בצעדים הנדרשים על מנת ליישמן".

מרשל היה תחת הרושם, על בסיס שיחה בעל פה עם סטייר, שלמחוז יש סמכות מלאה לחתום על חוזים. כשהחליף אותו קנת ניקולס כמהנדס המחוז, באוגוסט 1943, התברר לו שסמכותו הרשמית מוגבלת בהרבה ושהוא ייאלץ לבקש רשות מהמהנדס הראשי על חוזים גדולים. ב-1944, כשעבדו גרובס וניקולס על חוזה גדול עם תאגיד דו פונט, ביקש גרובס לשנות מצב זה. ב-17 באפריל 1944 האציל תת-מזכיר המלחמה רוברט פטרסון לגרובס את הסמכות המלאה לחתום על חוזים, והוא קבע רטרואקטיבית את תאריך האצלת הסמכות הזו ל-1 בספטמבר 1942.

הקמה, ארגון ובנייה

גרובס פעל ליצירת מבנה ארגוני שהיה מבוזר מבחינה גאוגרפית, תוך האצלת סמכויות לבעלי תפקיד שעליהם הוא סמך, אך עם קווי פיקוד ושליטה היררכיים שאיפשרו לו להתערב ישירות לפי הצורך. המערכת שהוא יצר התפרסה בסופו של דבר על פני משרדים רבים ברחבי ארצות הברית ובקנדה. את המטה האישי שלו הוא קבע בקומה החמישית של בניין מחלקת המלחמה החדש בוושינגטון, שם היה למרשל משרד קישור. משרד זה, שהיה קטן יחסית, שימש כמרכז הפיקוד של גרובס, ובאמצעותו נוהלו גם הקשרים עם ארגונים מחוץ לפרויקט. תחתיו היו משרדי המחוז ההנדסי מנהטן (MED) שנמצאו בניו יורק עד ספטמבר 1943 ובאוק רידג' שבטנסי לאחר מכן. בנוסף פעלו מספר רב של יחידות משנה ומשרדים אזוריים. שתי היחידות הגדולות ביותר היו "קלינטון עבודות הנדסיות", מרכז הייצור באוק רידג', ו"הנפורד עבודות הנדסיות". בנוסף היו לפרויקט משרדים בסמיכות לאוניברסיטאות שיקגו, ברקלי וקולומביה וכן בסמיכות למשרדי התאגידים הפרטיים שהשתתפו בבניית הפרויקט (בוילמינגטון, רוצ'סטר, בוסטון וטרייל שבקולומביה הבריטית). משרדים נוספים נמצאו בסמיכות למפעלי תוכנית K-25 בדיקייטר שבאילינוי, במילווקי ובדטרויט, שהעשירו אורניום. המשרד בשדרה החמישית בניו יורק עסק ברכש; הוא חלש על שישה משרדים נוספים, ביניהם משרד סודי במרי היל , שתפקידו היה לסקור את זמינות האורניום ברחבי העולם ולהשיג שליטה אמריקאית בשוק האורניום העולמי. במונטריאול פתח גרובס משרד שתפקידו לנהל את המעורבות הקנדית בפרויקט.

על מנת שהפרויקט יתקדם במהירות יחסית, היה צורך לדאוג לכך שהפרויקט יקבל עדיפות גבוהה במערכת החדשה לניהול עדיפויות, שאומצה ב-1942. במערכת זו, פרויקטים מרכזיים קיבלו דירוג שנע בין AA-1 ל-AA-4 בסדר יורד. הדירוגים AA-1 ו-AA-2 היו עבור כלי נשק וציוד חיוניים שאספקתם הייתה דרושה במהלך אותה שנה, ולכן הרגיש קולונל לושיוס קליי שהדירוג הגבוה ביותר שהוא יכול להקצות לפרויקט הוא AA-3. אף שקליי הבטיח כי ניתן יהיה להנפיק עדיפות מיוחדת, AAA, לפתרון בעיות מקומיות וצווארי בקבוק, ההחלטה התקבלה כאכזבה. גרובס הרגיש שהיא מקשה על הפרויקט להתחרות על עדיפות מול פרויקטים חשובים אחרים והפעיל לחץ לשינויה. במרץ 1943 הועלה דירוג העדיפות של הפרויקט ל-AA-2X (בין AA-3 ל-AA-2), וביולי 1944 קיבל הפרויקט עדיפות AA-1 עם שימוש ב-AAA לפי הצורך. לצד המאבק לשיפור דירוג העדיפות של הפרויקט, השתמש גרובס בידע וההיכרות שלו עם הבירוקרטיה הצבאית על מנת לקדם את הפרויקט.

עיקר העלות של הפרויקט, כ-90% מסך כל ההוצאות, היה בנייה של המתקנים הדרושים לפעולתו. עם זאת, תהליכי התכנון, הבנייה, והתפעול של אתרי הפרויקט המרכזיים בוצעו על פי רוב בו-זמנית, ולעיתים קרובות ההתפתחות בהבנה המדעית ובעיות שהתגלו הביאו לתכנון מחדש או להרחבה של המתקנים הקיימים. גרובס בחר בשלושת האתרים המרכזיים: אוק רידג' שבטנסי נבחר בנובמבר 1942, האתר שבו נבנו מעבדות לוס אלמוס בניו מקסיקו נבחר בינואר 1943, ואתר הנפורד, במדינת וושינגטון, נבחר בינואר 1943. עד אביב 1943 החלה הבניה בשלושתם, ובאוגוסט עבר מרכז הפעילות של MED לאוק רידג'.

את הבנייה, התכנון והתפעול של האתרים ביצעו על פי רוב תאגידים פרטיים. בשנים 1942–1945 נחתמו חוזים עם יותר מ-200 קבלנים, שהעסיקו אלפי קבלני משנה. עד סוף המלחמה עבדו בפרויקט יותר מ-600,000 אנשים; בשיא הועסקו יותר מ-160,000 עובדים בו זמנית. לבנייה ולתכנון של מפעל ההפרדה האלקטרומגנטית Y-12 באוק רידג' בחר גרובס בתאגיד Stone & Webster, ובינואר 1943 הוא בחר לצורך תפעולו בתאגיד טנסי איסטמן (TEC; כיום Eastman Chemical Company), שאיתו הוא עבד על פרויקט אחר לפני כן. במרץ 1943 קיבל גרובס החלטה להרחיב משמעותית את המפעל, וביולי, בעקבות המסקנה של אופנהיימר שהכמות הנדרשת של U-235 גדולה פי שלושה מההערכות הראשוניות, אישר גרובס הרחבה נוספת בעלות של 150 מיליון דולר. בסיכומו של דבר, המתקן התפרס על יותר מ-3,300 דונם וכלל יותר מ-200 מבנים.

בד בבד תוכננו ונבנו מתקני הדיפוזיה הגזית K-25. גם לצורך כך בחר גרובס בחברה פרטית שאותה הוא הכיר מפרויקטים קודמים – J.A. Jones. במאי 1943 נחתם חוזה עם החברה לבניית תחנת כוח מבוססת קיטור, הגדולה מסוגה באותה העת, על מנת להפעיל את מתקן K-25 באוק רידג'. בתוך עשרה חודשים פעלה התחנה, בהספק של 238,000 קילוואט. באוקטובר החלה בניית מפעל הדיפוזיה הגזית; מבנה המפעל המרכזי היה כמעט בגודל של בניין הפנטגון וסביבו נבנו 70 מבנים נוספים. תהליך התכנון והבנייה של מתקני K-25 הוא דוגמה לצורך לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות לגבי הטכנולוגיה הדרושה: בעת הבנייה, עדיין לא הגיעו המדענים למסקנה ברורה באשר לשיטה היעילה ביותר להפרדה בין האיזוטופים אורניום-235 ואורניום-238; גרובס החליט בנובמבר 1943 שבאופן זמני ייבנו במקביל מתקנים לשימוש בשתי שיטות; בינואר 1944 הוא נסע למתקן בדיקייטר, ולאחר דיון החליט שהציוד שהותקן בו עבור שיטה אחת יוסר ויוחלף בציוד הדרוש לשיטה השנייה.

תכנון ובניית כור הפלוטוניום הנפורד במדינת וושינגטון לווה גם כן בחוסר ודאות, שכן בתחילת הפרויקט עדיין היו מחלוקות עמוקות בין מדענים לגבי הטכנולוגיה הדרושה ולגבי הסיכויים להצלחת הפרויקט. גרובס בחר בחברת דו פונט לבניית הפרויקט, שהיה אחד הראשונים שבהם נעשה שימוש בשיטת הנתיב הקריטי לניהול פרויקטים. כמו פרויקטים אחרים במסגרת פרויקט מנהטן, זה היה מיזם עצום בגודלו: הוא דרש שטח של יותר מ-1,700 קמ"ר וכלל 540 מבנים, כמעט 1,000 ק"מ של כבישים ויותר מ-250 ק"מ של מסילות ברזל. במהלך בנייתו ותפעולו הראשוני הועסקו בו יותר מ-132,000 אנשים (בשיא פעולתו, בשנת 1944, הועסקו בו כ-41,000 אנשים בו זמנית); שתי עיירות זמניות הוקמו לעובדים, אחת בזמן בנייתו ואחת לעובדים שתפעלו אותו. בניגוד להמלצה של ועדת מומחים ("ועדת לואיס") לקדם את הפרויקט בהדרגה ולהתחיל בפיילוט קטן, גרובס סבר שאין זמן מספיק לכך ודרש לקדם את הפרויקט המלא באופן מיידי. הוא נסע לאתר ואישר באופן אישי את מיקומו. במרץ 1943 החלה רכישת אדמותיו. עם זאת, התנגדויות של חקלאים בעלי אדמות הביאו לעיכובים ברכישה של השטח העצום שנדרש. גרובס לא היה מרוצה מהאופן שבו ניהל עוזר התובע הכללי של ארצות הברית נורמן מ. ליטל את המשפטים מול החקלאים. הוויכוח עמו האיץ את המשבר בין העוזר לתובע הכללי והוביל בסופו של דבר לפיטוריו של ליטל על ידי הנשיא.

יחסיו עם מדענים

גיוס המדענים למשימות השונות של הפרויקט והבטחת תרומתם המחקרית למטרותיו היו בין תחומי האחריות המרכזיים של גרובס. זמן קצר לאחר שנבחר לתפקיד, יצא גרובס לסיור במעבדות באוניברסיטאות שיקגו, ברקלי וקולומביה. על אף שבאופן כללי הוא ידע ליצור קשרים טובים עם מדענים שהיו נחוצים לפרויקט, במקרים רבים היו פערים בינו לבין המדענים, שנבעו מהבדל בציפיות ובתרבות בין אנשי הצבא לאנשי האקדמיה, חוסר הערכה לגבי יכולתו להבין את המחקר המדעי, העדפתו לפתרונות פרגמטיים, חששו שאופי עבודת המדענים תביא לאיטיות ולעיסוק בעניינים שוליים שלא יקדמו את המטרה, וכן דרישתו לסודיות ומידור. פערים אלה באו לידי ביטוי במפגש הראשון שלו עם מדענים, במעבדה למטלורגיה באוניברסיטת שיקגו שהוביל ארתור קומפטון. גרובס היה נוכח בישיבה של הצוות המוביל במעבדה והיה מודאג מהוויכוחים בין המדענים לגבי השיטה הרצויה להפרדת איזוטופים של אורניום. הוא הודיע להם שהחשיבות של הפרויקט לא מאפשרת עיכוב, ושאם יש שתי שיטות מועמדות, יש לבנות את הכלים לביצוע שתיהן. בנוסף הוא הודיע למדעני המעבדה שהוא מצפה להחלטה תוך ימים ספורים. המדענים לא העריכו את גישתו של גרובס, והוא לא היה רגיל לאנשים שלא מתייחסים לדבריו כפקודה. חלקם גיבשו עמדה שלילית כלפי גרובס, שנתפס כבור וחסר הבנה במדע.

יחסיו של גרובס עם לאו סילארד הם דוגמה לעימותים שהתגלו לעיתים בינו לבין המדענים. הם פיתחו תיעוב הדדי החל מהיום בו נפגשו לראשונה במעבדה של קומפטון. גרובס היה מודאג מכך שסילארד הוא מהגר; הוא דאג שיהיה אחריו מעקב לאורך כל הפרויקט ולא נתן לו גישה ללוס אלמוס. בעקבות יחס זה למהגרים, שרבים מהם היו יהודים, גרובס הואשם לעיתים בגזענות ואנטישמיות. עם זאת, הוא הבין שחלק מהמדענים המהגרים – ביניהם אנריקו פרמי, אמיליו סגרה, יוג'ין ויגנר, אדוארד טלר והנס בתה – חיוניים לפרויקט, וכשזו הייתה מסקנתו הוא דאג לכך שהם יוכלו לתרום. הדוגמה הבולטת ביותר היא רוברט אופנהיימר, שעליו גרובס סמך על אף קשריו עם קומוניסטים. עם חלק מהמדענים – בייחוד וניבר בוש, ג'יימס בריאנט קונאנט, וריצ'רד טולמן – היו לו יחסים קרובים וחמים.

באותו סיור ראשוני באוקטובר 1942 נפגש גרובס עם רוברט אופנהיימר, פיזיקאי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי שהיה ראש הצוות התאורטי במעבדה של קומפטון בשיקגו. בפגישתם הראשונה, בברקלי ב-8 באוקטובר, הם דנו ביצירת מעבדה שבה ניתן יהיה לתכנן ולבדוק את הפצצה, וגרובס גיבש עמדה חיובית לגבי המדען. הם נפגשו שוב שבוע לאחר מכן בשיקגו, וגרובס הזמין את אופנהיימר להצטרף לנסיעה ברכבת לניו יורק יחד עם מרשל וניקולס. גרובס התרשם מהידע הרחב של אופנהיימר, והתרשם גם שאופנהיימר הבין היטב את הנושאים הכרוכים בהקמת מעבדה באזור נידח ומרוחק. הוא חשב שבכך אופנהיימר עדיף על מדענים אחרים שעמם דיבר, וחש שהידע הרחב של אופנהיימר יהיה חיוני בפרויקט מורכב ובין-תחומי שיכלול לא רק פיזיקה, אלא גם כימיה, מטרולוגיה, תחמושת והנדסה. גרובס השתכנע שאופנהיימר הוא האיש הטוב ביותר לניהול המעבדה גם משום שהוא זיהה את השאפתנות של אופנהיימר, וחשב שהוא יוכל לספק את הדחף הדרוש כדי להביא את הפרויקט לסיומו המוצלח.

בעניין התאמתו של אופנהיימר לתפקיד, מעטים הסכימו עם גרובס. לאופנהיימר היה ניסיון ניהולי מועט, ובניגוד ליורי, לורנס וקומפטון, הוא לא זכה בפרס נובל, מעמד שמדענים רבים חשו כי ראש מעבדה חשובה שכזאת צריך לשאת. היו גם חששות לגבי סיווגו הביטחוני של אופנהיימר, שכן רבים מחבריו היו קומוניסטים, כולל אחיו פרנק אופנהיימר, אשתו קיטי וחברתו ז'אן טטלוק. קשריו של אופנהיימר עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית התגלו במהרה. גרובס התפשר בדרישות הביטחון, וב-20 ביולי 1943 הוא הוציא לאופנהיימר אישור ביטחוני. אמונתו של גרובס באופנהיימר הייתה מוצדקת בסופו של דבר. מנהיגותו מעוררת ההשראה של אופנהיימר טיפחה גישות מעשיות לתכנון ובניית פצצות. כשנשאל כעבור שנים מדוע בחר בו גרובס, השיב אופנהיימר כי לגרובס הייתה "חולשה קטלנית לאנשים טובים." איזידור אייזק רבי ראה במינוי "הבלחה של גאונות אמיתית מצד הגנרל גרובס, שלא נחשב בדרך כלל לאדם גאון".

באוקטובר 1942 בדקו גרובס ואופנהיימר אתרים בניו מקסיקו, ואיתרו את לוס אלמוס כמקום מתאים לבניית המעבדה החדשה. בניגוד לקשיים שהיו ברכישת שטחי המפעלים באוק רידג', בית הספר ראנץ' שיועד למעבדה בלוס אלמוס נרכש במהרה, כולל שטחים של כ-54,000 אקר של יער ואדמות מרעה שמסביבו. גרובס יצר בלוס אלמוס שני קווי סמכות מקבילים, כאשר בראש אחד עמד המפקד הצבאי של המחנה ובראש השני עמד אופנהיימר, המנהל המדעי. שניהם דיווחו ישירות לגרובס, וגרובס פיקח עליהם והתערב בהחלטותיהם באמצעות קווי טלפון, טלפרינטר וביקורים תכופים.

גיוס מדענים לפרויקט לא נפסק לאורך כל הפרויקט. מספר אנשי אקדמיה תפקדו כ"ציידי כישרונות" עבור גרובס, במיוחד כאשר נתקל הפרויקט בבעיה שדרשה מומחיות שאינה בנמצא. גרובס נדרש לעיתים להתקשר ישירות עם נשיאי אוניברסיטאות על מנת לאפשר את שחרורם של מדענים מעבודתם השוטפת. בנוסף, נוצרה "יחידת מהנדסים מיוחדת" שבמסגרתה גויסו לצבא מדענים, מהנדסים ואנשי טכנולוגיה צעירים, לטובת הפרויקט. עד 1945 גויסו ליחידה 1,823 אנשים. עם זאת, המדענים הבכירים נשארו אזרחים ולא גויסו לצבא: לאחר מחאה מצדו של איזידור אייזק רבי, הבין גרובס שעל מנת להבטיח שיהיו המדענים נכונים לתרום לפרויקט, יש לפטור אותם משגרת הצבא ומגיוס רשמי, והוא אף חתם על מכתב שהבטיח שהמדענים לא יחויבו להתגייס עד 1944 לפחות, על מנת להקל על משיכתם לפרויקט.

ביטחון מידע וסיכול ריגול

ניסיונות לאכוף כללים של ביטחון מידע החלו עוד לפני שנכנס גרובס לתפקידו, בעיקר על ידי ג'ון לנסדייל ג'וניור , קצין מודיעין (G-2 ) בפיקוד הכללי של צבא ארצות הברית. בפברואר 1942 הגיע לנסדייל לברקלי תחת מסווה ונוכח שניתן להשיג ללא כל קושי מידע על מחקר חיוני לפיתוח פצצת אטום, כולל מידע על הפרדת איזוטופים של אורניום ושרטוטים של ציקלוטרון. כשגרובס נכנס לתפקידו הוא פירש את הסמכות שניתנה לו באופן רחב, וראה את ביטחון המידע וסיכול הריגול כחלק אינטגרלי ממנו. הוא הגיע למשרדו של לנסדייל והודיע לו על כך. לנסדייל נרתם למשימה והקים, בתחילה בתוך מערך ה-G-2, ארגון עצמאי שעסק בפרויקט ודיווח לגרובס. עם התפתחות ההקף והצרכים של הפרויקט, התפתח גם אגף הביטחון שלו. בפברואר 1943 הוקם "מחלק מודיעין" בתוך הפרויקט, עם משרד ראשי בניו יורק ואחר כך באוק רידג', ועם 11 משרדים שחולקו על פי אזורים גאוגרפיים. סמכויות לביצוע חקירות, תחקירים ביטחוניים, הגנה על מתקנים, ביטחון מידע, בידוק משלוחים ודברי דואר וצנזורה, שהיו במקור תחת אחריות של קציני G-2, עברו בהדרגה למחלק המודיעין של הפרויקט. באמצעות מחלק זה פעל גם אגף עצמאי של גיס הריגול הנגדי ‏ (CIC), שבו שירתו יותר מ-130 סוכנים. בינואר 1944 הגיע מערך הביטחון של הפרויקט להסכמה עם ה-FBI, שבמסגרתה הוסכם שלמחוז מנהטן יהיו סמכויות חקירה מלאות בכל הקשור למתרחש בלוס אלמוס, הנפורד ואוק רידג', ושהמחוז ידווח ל-FBI על עניינים פליליים.

גרובס הגדיר את המטרות של מערך ביטחון המידע וסיכול הריגול, בראשן מניעה של מעבר מידע לגרמנים, ליפנים ולסובייטים. בסיכומו של דבר, הצליח הפרויקט למנוע מעבר מידע לגרמניה וליפן, אך ברית המועצות הצליחה במידה מסוימת לחדור לפרויקט. מעבר למטרות אלה, גרובס שאף למנוע מידע גם ממדינות אחרות, על מנת להבטיח עליונות אמריקאית לאחר המלחמה, למנוע מידע מארגונים פנימיים שעלולים לעכב או להפריע לפרויקט, כגון הקונגרס ומחלקות הממשל, ולהבטיח הפתעה כאשר ייעשה שימוש בפצצה.

על מנת להשיג מטרות אלה, יצרו גרובס ולנסדייל מערך קפדני של מידור, שבו הנקודה היחידה שאליה התרכז כל המידע הייתה גרובס עצמו. כחלק ממאמץ המידור ניסו גרובס ולנסדייל ליצור בידול בין אזורים גאוגרפים ואתרים שונים שבהם פעל הפרויקט, כך שגם אם לא ניתן למנוע מתושבי אזור אחד להבין שקיים פרויקט סודי בסמוך להם, הם יתקשו לקשר את האתר הסודי עם אתרים אחרים של הפרויקט. עובדים שנשכרו לעבוד באתר אחד לא יכלו לגשת לעבודות באתרים אחרים. חלק מהמדענים ראו במערכת המידור של הפרויקט מכשול שמקשה על החלפת מידע ורעיונות באופן שיאיץ את המחקר ואת הפרויקט. לאחר המלחמה, טען לאו סילארד שהמידור עיכב את השגת הפצצה ב-18 חודשים. גרובס הכיר במתח שקיים בין מידור לבין הצורך של המדענים לשתף מידע, אך הוא נטה לצד המחמיר בדרישות הביטחון. הבחירה באתר המבודד בלוס אלמוס נועדה להבטיח תחום מגודר שבו יכלו המדענים לשתף פעולה באופן חופשי יחסית, אך לגבי מידע שעבר בין לוס אלמוס למעבדות באוניברסיטאות חתם גרובס על פרוטוקלים מחמירים.

לצד המידור שאף גרובס להחיל צנזורה על כל מידע הקשור לפרויקט, לתהליך הייצור של פצצת אטום ולשימוש צבאי בחומרים מסוימים. הוא הציב מעקב אחרי כל מי שלדעתו עשוי היה להפיץ מידע זה. משרד הצנזורה הוציא את ההנחיות לעורכי עיתונים, סוכני CIC סרקו את כלל הידיעות שהתפרסמו, וכל מקרה של הפרה דווח לגרובס עצמו. למרות הצנזורה, מעת לעת הופיעו כתבות ושידורי רדיו עם מידע רגיש, ולעיתים פנה גרובס ישירות לבעלי עיתונים ועורכים על מנת למנוע פרסומים. באשר לפרסומים מדעיים, צנזורה עצמית מצד המדענים הפחיתה את הצורך במערכת רשמית. כבר ב-1940 הוקמה, ביוזמה של המדענים עצמם, ועדה שבחנה מאמרים לפני פרסומם והמליצה במקרים מסוימים למשוך פרסום של מידע רגיש. עם זאת, גרובס ולנסדייל חששו מחדירה של קומוניסטים עם נאמנות לברית המועצות למעבדות באוניברסיטאות, והם הקימו בעזרת ה-G-2 מערכת האזנות סתר, שמבסגרתה צותתו לקווי הטלפון של המדענים לאורך כל המלחמה, וחלקם היו תחת מעקב שוטף.

מודיעין ויחסי חוץ

העיסוק ביחסי חוץ, מודיעין במדינות זרות וסיכול תוכניות גרעין מתחרות לא היה במקור בתחום סמכותו של גרובס, אך למעשה הוא עסק בנושאים אלה מרגע שנכנס לתפקיד, ובסתיו 1943 ביקש ממנו הגנרל ג'ורג' מרשל לקחת רשמית את האחריות על תחום המודיעין בכל הקשור לאנרגיה אטומית. עוד לפני כן, באוגוסט 1943, החל גרובס לארגן כוח מודיעין שיפעל תחת פרויקט מנהטן, אם יהיה בכך צורך. החלטה זו התקבלה בתגובה לחשש שהביעו בפניו מדעני הפרויקט לגבי פיתוח גרמני של הפצצה. גרובס בחר ברוברט פורמן להוביל את המערך. הוא שכנע גם את ראש המשרד לשירותים אסטרטגיים לחלוק עם הפרויקט כל פרט מודיעיני שהושג באירופה לגבי תוכניות גרעין מתחרות. בנוסף, הוא יצר משרד מודיעין של הפרויקט בלונדון, שקיבל מידע מהמודיעין הבריטי וממנהלת המבצעים המיוחדים.

ניסיונות לגילוי ולסיכול תוכנית הגרעין הנאצית

במרץ 1943 נודע לגרובס על מבצע החבלה בייצור המים הכבדים בנורווגיה (מבצע "גאנרסייד"), שתוכנן על ידי הבריטים ובוצע על ידי חיילים נורווגים. המידע הגיע לאמריקאים מהעיתונות השוודית, שדיווחה גם על האפשרות שמים כבדים ישמשו ליצירת "נשק סודי". באפריל, הניו יורק טיימס דיווח גם כן על המבצע ועל החשש שהמים הכבדים "יהיו מקור לכוח אטומי חדש". גרובס זעם על החשיפה בתקשורת. בנוסף, הוא חשש שהגרמנים יוכלו לחזור לייצר מים כבדים תוך חודשים. באמצעות הגנרל מרשל הוא הפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות האמריקאים שיפעלו להפצצת המפעל. בנובמבר המפעל הופצץ, והגרמנים החליטו להעתיקו לגרמניה.

גרובס היה מעורב במשימת אלסוס לריגול מדעי אחרי מדינות הציר והשגת מודיעין על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית מראשיתה: מדעני הפרויקט התבקשו לעזור לסוכנים שפעלו במשימה לזהות מידע שעשוי להועיל, גרובס היה מעורב בבחירת ראשי המשימה, והמידע שהסוכנים מצאו נשלח ישירות אליו. המשימה החלה באיטליה ולא מצאה עדויות לתוכנית גרעין מפותחת. עם התקדמות ההכנות לקראת פלישת בעלות הברית לאירופה ב-1944, החל גרובס לעסוק במספר נושאים קשורים. ראשית, חששו מפני שיבוש של המבצע באמצעות חומרים ארדיואקטיביים הוביל למבצע פפרמינט , שבמסגרתו ניסו הכוחות הפולשים לאתר חומרים כאלו. שנית, גרובס ביקש שתחודש משימת אלסוס והיה אחד האחראים על יצירת כוח משימה מורחב. עם התקדמות הכוחות של בעלות הברית, פעל כוח המשימה בצרפת, בלגיה וגרמניה.

מעבר לניסיון למצוא מידע על תוכנית גרעין גרמנית, גרובס היה מעורב גם בניסיונות לפגוע במדענים שפעלו במדינות הציר או לשבש את פעולתם. החל מכניסתו לתפקיד הוא היה מודע לחשיבותו של ורנר הייזנברג, ובמספר מקרים הוא לחץ על הצבא לפעול על מנת להרוג או לחטוף את המדען. בדצמבר 1943 נשלח מו ברג לפגוש את הייזנברג בציריך. לאחר מכן אישר גרובס מבצע שבמסגרתו היו אמורים ברג וסוכנים אחרים להגיע לכפרים ביער השחור שבהם נודע כי הייזנברג ומדענים אחרים שוהים. גרובס ביטל בסופו של דבר את המבצע מחשש שהוא יביא לחשיפת מידע על הפרויקט האמריקאי. בנוסף, הוא היה מעורב גם בניסיון להרוג את המדענים הגרמנים בהפצצה מהאוויר. ב-1943 הוא העביר רשימה של מטרות לגנרל האמריקאי ג'ורג' ויזי סטרונג . בפברואר 1944 הפציץ חיל האוויר האמריקאי מטרות בברלין, ביניהן הבית של מקס פלאנק, אגודת הקייזר וילהלם ומקום עבודתו של אוטו האן. במזכר שכתב גרובס, הוא כתב שההתקפה נעשתה לבקשתו ושמטרתה הייתה "להבריח את המדענים הגרמנים ממעונותיהם הנוחים". המדענים הבכירים ביותר, בכללם האן והייזנברג, נעצרו בסופו של דבר על ידי סוכני משימת אלסוס. תמלילי פארם הול – תמלילי השיחות של המדענים הגרמנים במקום מעצרם באנגליה – נשלחו לגרובס, ועובדת קיומם פורסמה לראשונה בספרו משנת 1962.

יחסים עם בריטניה וצרפת

באוגוסט 1943 נחתם הסכם קוויבק בין ארצות הברית לממלכה המאוחדת, שבמסגרתו הסכימו המדינות לשתף פעולה בנוגע למחקר ופיתוח של טכנולוגיה גרעינית. ההסכם הונחת על גרובס, שהיה חשדן כלפי הבריטים וחשש מדליפת מידע ומהאפשרות שהם יעשו שימוש במידע כדי להשיג יתרון תחרותי לאחר המלחמה. פרטי ההסכם השאירו מקום רב לפרשנות לגבי אופן יישומו, וגרובס דאג לכך שהעברת המידע לבריטים תהיה מוגבלת ותישלט ככל האפשר על ידו. עם זאת, מאמציו להגביל את העברת המידע לא תמיד צלחו; הוא ניסה לחייב את כל המדענים במשלחת הבריטית, ביניהם מספר מדענים שלא היו אזרחים בריטים, לעבור תחקיר ביטחוני עצמאי, אך הבריטים ראו בכך פגיעה בכבודם, ולבסוף גרובס נאלץ לקבל את האישורים הביטחוניים שהונפקו על ידם. אחד מהמדענים שקיבלו באופן זה גישה לפרויקט היה קלאוס פוקס, שריגל עבור הסובייטים. גרובס היה מודאג במיוחד מעבודתם של שני מדענים בעלי אזרחות צרפתית – הנס פון הלבן ולב קוברסקי שעבדו במעבדה של הפרויקט במונטריאול והיו עמיתים של פרדריק ז'וליו-קירי, חבר המפלגה הקומוניסטית. לאחר שחרור צרפת גרובס ניסה למנוע מהשניים לחזור למולדתם, אך ללא הצלחה, כיוון שהבריטים הסתירו מהאמריקאים את העובדה שתנאי ההסכם עם המדענים הצרפתים הכתיבו כי הם יוכלו לחזור לצרפת ברגע שזה יתאפשר. בדצמבר 1944, דאגתו של גרובס בנושא הובילה לפגישתו היחידה עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך המלחמה. גרובס יצא מהפגישה בתחושה שבסמכותו למנוע מעורבות צרפתית בפרויקט, ואחריה הוא פעל בנחרצות ליישום סמכות זו; רוזוולט מצדו התעניין יותר בנושאים אחרים, ביניהם האם יש להשתמש בפצצת אטום נגד גרמניה הנאצית אם הקרב על הבליטה יסתיים עם יתרון לגרמנים. גרובס אמר לנשיא שפצצות אטום יהיו מוכנות לשימוש בעוד חצי שנה נגד יפן.

על אף חשדנותו כלפי הבריטים קיווה גרובס ששיתוף הפעולה בין המדינות יאפשר לו להשיג גמישות רבה יותר בהוצאת כספים, במיוחד לצורך השגת שליטה מלאה של ארצות הברית בשוק עפרות האורניום והתוריום. לצורך כך, הוא פעל להקמת קרן נאמנות סודית, בשותפות אמריקאית ובריטית, שממנה הוא ומספר מצומצם של פקידים אחרים יוכלו למשוך כספים על פי הצורך וללא אישורים פרטניים. גרובס היה יושב הראש של הקרן, שהסכם להקמתה הושג ביוני 1944, והוא נטה לשלוט בדיוניה. בשנתיים לאחר מכן השקיעה הקרן בסקרים גאולוגיים נרחבים, ברכישת שליטה במכרות, ובמידת הצורך ברכישה של העפרות עצמן. ארצות הברית ובריטניה השקיעו בתחילה 12.5 מיליון דולר כל אחת, ולאחר המלחמה השקיעה ארצות הברית 25 מיליון דולר נוספים. בספטמבר 1944, הקרן חתמה על חוזה מול "תאגיד המתכות האפריקני" לאספקה של 1,720 טון תחמוצת אורניום מקונגו הבלגית, וחוזה לאספקה נוספת נחתם באוקטובר 1945. גרובס נפגש באופן אישי עם מזכיר האוצר, הנרי מורגנטאו הבן, כדי לשכנעו להפקיד את הכספים מבלי לקבל תדריך על מטרתם. הוא הצליח להשאיר את מזכירות האוצר בעלטה לגבי ייעוד הכספים, ועד ינואר 1945 הוא עקף, בעזרת רוזוולט, גם את מזכירות המדינה וערך הסכמים עם שוודיה, ספרד, פורטוגל, בוליביה וברזיל ללא ידיעתה. כשנודע על כך למזכיר המדינה דין אצ'סון, לאחר המלחמה, הוא האשים את פרויקט מנהטן בהקמת מזכירות מדינה עצמאית. בסיכומו של דבר, הניסיון להשיג מונופול על שוק האורניום נכשל, שכן התברר שהמשאב אינו נדיר כפי שחשבו בתחילה.

תכנון מערכות הנשק והשימוש בהן

מערכות נשק

גרובס החל בהכנות לשימוש בפצצת אטום במאי 1943, אז הוא נועד עם מועצת המדיניות הצבאית (Military Policy Committee) וביקש מהם למצוא קצין חימוש מתאים לתכנון הפצצה והמערכת שתשמש את המפציצים. בעקבות הפגישה בחר גרובס בוויליאם פרסונס , שהחל בפיתוח מנגנון הירי ששימש בפצצה ילד קטן. לאחר שהתברר כי לפלוטוניום רמת ביקוע ספונטני גבוהה, הוא תכנן גם את מנגנון הקריסה ששימש את הפצצה איש שמן. גרובס הסכים לדרישתו של פרסונס שהוא יהיה גם איש החימוש במשימה עצמה, ואכן הוא ביצע את התפקיד במטוס אנולה גיי.

ביוני 1943 נועד גרובס עם הגנרל הנרי ארנולד, ראש חילות האוויר של צבא ארצות הברית, כדי לעדכן אותו על התקדמות הפרויקט וליצור קשר רציף עם חיל האוויר. לאחר הפגישה מונה רוסקו וילסון לקצין קישור של חיל האוויר בלוס אלמוס. בשיתוף פעולה עם פרסונס ואחרים בלוס אלמוס, על וילסון הופקדה המשימה לתכנן היבטים של המשימה, כגון בחירה במטוס המתאים ולתכנן את קבוצת הקרב וצוות הקרב שיבצעו את המשימה.

בנוגע לבחירה במטוס, סגנו של פרסונס, שעסק בנושא, העדיף התחילה שייעשה שימוש במפציץ הבריטי אוורו לנקסטר. כשזה נודע לגרובס, הוא פסל את ההמלצה על הסף, כיוון שהוא לא היה מוכן לקבל את הרעיון שמטוסים בריטים יטילו את הפצצה. הוא דיבר על כך עם ארנולדס, שהסכים עימו, והשניים החליטו שהמשימה תבוצע על ידי בואינג B-29 סופרפורטרס. בעקבות החלטה זו החל פרויקט "סילוורפלייט" להתאמת המטוס וצוותי האוויר למשימה, שהיה שיתוף פעולה בין חיל האוויר לפרויקט מנהטן. תוך כדי פרויקט זה המשיכה העבודה על תכנון הפצצות בלוס אלמוס, ובעקבות העדכונים שנעשו בתכנון הפצצות התעדכן גם התכנון של המטוסים המותאמים. עד סוף המלחמה יוצרו 46 מטוסים מותאמים, ביניהם האנולה גיי שנמסר לשימוש במאי 1945. בקיץ וסתיו 1944 נבנה הצוות של קבוצת הטייסות המעורבת 509 , כאשר חיל האוויר בחר באנשי הצוות וצוותו של גרובס אישר את הבחירה. הקבוצה הופעלה ב-17 בדצמבר 1944 בבסיס האוויר ונדובר שביוטה, בפיקודו של קולונל פול טיבטס. בתחילת 1945 נועדו שוב גרובס וארנולד כדי לדון בבניית בסיס קדמי בהאוקיינוס השקט, שממנו תצא המשימה. גרובס בחר בבסיס באי טיניאן, שנכבש ב-1944 וכבר החל להתפתח כבסיס חיל אוויר מרכזי של ארצות הברית. בניית הבסיס הקדמי עבור קבוצת הטייסות 509 החלה במרץ תחת לוח זמנים צפוף; במאי החלו להגיע אנשי הצוות לאי.

אחת המשימות של הפרויקט הייתה לתכנן ולייצר את עדשות הנפץ שישמשו לדחיסת ליבת הפלוטוניום של איש שמן, כך שתתאפשר התגובה הגרעינית. העבודה על כך נעשתה בתחילה בלוס אלמוס, והיא נחשבה למסוכנת ביותר. גרובס קיבל את ההחלטה להעדיף עמידה בלוח הזמנים על פני עמידה בתקני בטיחות. בהמלצתו של פרסונס, בתחילת 1945 גרובס אישר בנייה של מפעל נוסף למטרה זו, בתחנת הניסויים איניוקרן במדבר מוהאבי בקליפורניה. גרובס קבע לבנייה לוח זמנים שאפתני, וביולי 1945 החל הייצור.

בחירת המטרות

גרובס השתתף בדיונים של שתי הוועדות שעסקו בבחירת המטרות לתקיפה באמצעות פצצות אטום. הוא היה חבר ב"וועדת המטרות", שאותה הוא הקים ושהייתה משותפת לפרויקט מנהטן ולחילות האוויר של צבא ארצות הברית, ושימש כמשקיף בוועדת הביניים (Interim Committee), שייעצה לנשיא בנושאים הקשורים לאנרגיה גרעינית ואשר בראשה עמד מזכיר המלחמה הנרי סטימסון. הוא היה היחיד שהשתתף בדיונים של שתיהן.

מבין האפשרויות השונות שנבחנו (שימוש טקטי כעזרה לפלישה ליפן, הדגמה בפני משקיפים, שימוש נגד מטרה צבאית, ושימוש נגד עיר ביפן עם או בלי אזהרה) תמך גרובס בשימוש בפצצה נגד עיר ללא אזהרה. בספרו מפרט גרובס את השיקולים שהנחו אותו בדיונים: ראשית, יש לבחור במקום שהפגיעה בו תשפיע באופן הברור ביותר על המורל של היפנים ועל נכונותם להילחם, ועל כן המטרה צריכה להיות עיר חשובה; שנית, יש לבחור בעיר שיש לה חשיבות צבאית; בנוסף, עדיף לבחור במטרה שלא נפגעה קודם לכן בהפצצות קונבנציונליות ושתהיה גדולה מספיק, על מנת שיתאפשר להעריך את הנזק שגרמה הפצצה. גרובס תמך גם ברעיון שייעשה שימוש בשתי פצצות – אחת כדי להראות לעולם מה הפצצה יכולה לעשות ושנייה כדי להראות שלארצות הברית יש נכונות ויכולת להמשיך להשתמש בתחמושת זו. סימסון ומרשל הסכימו עם גרובס שעל השימוש בפצצה ליצור אפקט של הלם פסיכולוגי, שיגרום ליפנים להיכנע וידגים את העוצמה האמריקאית לעולם.

בסוף הפגישה השנייה של ועדת המטרות הסכימו חבריה להמליץ על ארבע מטרות אפשריות: קיוטו, הירושימה, יוקוהמה וארסנל הנשק בקוקורה. רשימת המטרות המשיכה להתעדכן לאחר מכן: הפצצת העיר ניאיגטה נשקלה מספר פעמים, ובהוראה של ארנולד נוספה נגסקי לרשימה. המטרה המועדפת ביותר על גרובס הייתה קיוטו, והיא הייתה הבחירה הראשונה של הוועדה, שכן חבריה סברו שהפצצת העיר תגרום לנזק הגדול ביותר ולאפקט הפסיכולוגי המשמעותי ביותר. אולם, כשלמד סטימסון על ההמלצות, הוא הורה להסיר קיוטו מהרשימה. בספרו מספר גרובס שסטימסון התנגד להפצצת קיוטו כיוון שהוא העריך את חשיבותה כעיר היסטורית ומרכז של דת ותרבות, וכן הוא סבר שהסרתה מהרשימה תאפשר לאמריקאים לטעון ששיקולים הומניטריים נלקחו בחשבון. גרובס המשיך להתעקש על קיוטו עד שסטימסון הודיע לו, ביולי 1945, שהנשיא טרומן קיבל את דעתו. בסוף אותו החודש הוגשה רשימה סופית של מטרות אפשריות: הירושימה, קוקורה, ניאיגטה, ונגסקי. בדיעבד, לאחר המלחמה, אמר גרובס שהוא שמח שסטימסון הטיל וטו על הפצצת קיוטו, החלטה שצמצמה מאוד את מספר הנפגעים.

במהלך הדיונים של ועדת הביניים נידונה גם התנגדותם של חלק מהמדענים, שעיקר תפקידה היה עיסוק בארנרגיה אטומית לאחר המלחמה, נידונו גם התנגדויות עקרוניות, בעיקר של מדענים, לשימוש בפצצה. גרובס הרכיב עבור ועדה זו פאנל של מומחים, שכלל את אופנהיימר, אנריקו פרמי, ארנסט לורנס וארתור קומפטון. בדו"ח של פאנל המדענים נכתב שהדעות בקהילה המדעית על אופן השימוש הראוי בפצצה חלוקות, אך חברי הפאנל עצמו לא מזהים אף אלטרנטיבה ל"שימוש צבאי ישיר" בפצצה.

ניסוי טריניטי

ערך מורחב – ניסוי טריניטי

בפברואר 1944 כתב אופנהיימר מסמך לגבי הצורך בעריכת ניסוי לבחינת הפצצה לפני השימוש בה. גרובס התנגד בתחילה, כיוון שהוא חשש שניסוי כושל יביא לאובדן של פלוטוניום. בשלב זה עדיין לא היה ברור אם הפרויקט יצליח לייצר פלוטוניום בכמות מספקת. הוא הסכים שהמדענים יחלו בתכנון ניסוי, אך קבע שתנאי לביצוע יהיה פיתוח היכולת לאסוף שארי פלוטוניום במקרה של כשל. בנובמבר 1944 אישר גרובס להקים בסיס לניסוי, בשטח שנרכש במדבר חורנדנה דל מוארטו בניו מקסיקו. שם הקוד "טריניטי" נבחר על ידי אופנהיימר.

צוות המדענים שעבד על בעיה זו המליץ על בנייה של מיכל פלדה ענק, שהניסוי ייערך בתוכו. המיכל היה צריך להיות חזק מספיק בשביל להכיל את הפיצוץ של חומרי הנפץ שתפקידם להפעיל את הלחץ הדרוש על הפלוטוניום כדי להתחיל את התגובה הגרעינית. גרובס אישר לייצר את המיכל, שקיבל את השם "ג'מבו" ושקל 214 טון. מבצע השינוע שלו ממקום ייצורו באוהיו למקום הניסוי, כלל ייצור של קרון משא ייעודי במשקל 157 טון ונגרר ייעודי עם 64 גלגלים להובלתו מתחנת הרכבת לאתר הניסוי. גרובס חשש שהובלת המטען החריג תעורר סקרנות ותביא לגילוי מטרתו ולחבלה בניסוי. הוא נקט באמצעים שונים כדי להסתיר את מטרת המטען, כולל הסתרתו באמצעות ברזנט ומידור. היעד האחרון של המטען הוסתר מהמובילים עד לשלב האחרון במסע. זמן קצר אחרי שהגיע המטען לייעדו החליט גרובס שלא ייעשה בו שימוש, כיוון שהביטחון בהצלחת הניסוי וקצב ייצור הפלוטוניום גברו.

דאגות נוספות של גרובס כללו החשש מרעידת אדמה, קרינה רדיואקטיבית ונשורת גרעינית. הוא גייס את סטפורד וורן , שהיה פיזיקאי ורדיולוג, החוקר המוביל באותה העת בתחום הרפואה הגרעינית שהיה בחיתוליו. עם זאת, שיקולי בטיחות לא היו בראש סדר העדיפויות של גרובס – חששו העיקרי היה שתופעות אלה יביאו לתביעות משפטיות.

הנשיא טרומן רצה שהניסוי ייערך לפני ועידת פוטסדאם, ובהתאם קבע גרובס לוח זמני שאפתני לביצוע. לאחר מספר דחיות נקבע הניסוי ל-16 ביולי, יום לפני הוועידה, זאת על אף שאופנהיימר העדיף תאריך מאוחר יותר ועל אף שמזג האוויר בימים שלאחר מכן נראה עדיף. גרובס הגיע לאתר ב-15 ביולי. בשעות הערב החלו רעמים וברקים ורוחות נשבו במהירות של עד 50 קמ"ש. מדענים במקום החלו להפעיל לחץ על אופנהיימר שיפעל לדחיית הניסוי. גרובס, שהיה עד לוויכוחים, הודיע לאופנהיימר שהניסוי חייב להתקיים ביום שנקבע. עם זאת, הוא החליט לדחות את הניסוי משעה 4 בבוקר לשעה 5:30.

בזמן הניסוי שכב גרובס על הקרקע, כשווניבר בוש וג'יימס קונאנט לצדו. לאחר הפיצוץ השלושה יכלו להסתובב ולחזות בתוצאה. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח מברק למזכיר המלחמה סטימסון, שהיה עם הנשיא בפוטסדאם, בו הוא דיווח בקצרה על הצלחת הניסוי. בנוסף, נודע לגרובס שסוכנות הידיעות AP מתכוננת לדווח על הפיצוץ, שהורגש במרחק רב. גרובס שלח לסוכנות תגובה שהוכנה מראש, ובה סופר על פיצוץ של מחסן תחמושת בתאונה.

לאחר שחזר גרובס לוושינגטון, הוא כתב, יחד עם ג'ורג' לזלי האריסון דיווח, שנשלח לסטימסון ב-18 ביולי והיה לאחד המסמכים הידועים ביותר המתארים את תוצאות הניסוי. בדיווח תיאר גרובס את שחזה בזמן הניסוי ואת ההערכות הראשוניות לאחריו:

הניסוי הצליח מעבר לציפיות האופטימיות ביותר. על פי הנתונים שנאספו עד כה, אני מעריך שהאנרגיה שהשתחררה הייתה שוות ערך ל-15,000 עד 20,000 טון של TNT; וזוהי הערכה שמרנית. נתונים המבוססים על מדידות שעוד לא הצלחתנו ליישב, יראו שהאנרגיה שהשתחררה הייתה גדולה מהערכה זו בכמה מידות. לפיצוץ היו השפעות אדירות ממדים. לפרק זמן קצר, הייתה הארה ברדיוס של 20 מיל, השקולה להארה של מספר שמשות באמצע היום; כדור אש עצום נוצר למשך מספר שניות. כדור זה קיבל צורה של פטריה ועלה לגובה של יותר מעשרת אלפים רגל לפני שהתעמעם. האור מהפיצוץ נראה בבירור באלבקרקי, סנטה פה, סילבר סיטי, אל פאסו, ונקודות אחרות במרחק של עד 180 מיל. קול הפיצוץ נשמע במספר מקרים לאותו מרחק, אך באופן כללי במרחק של עד 100 מיל. רק מעט חלונות נשברו, אם כי אחד מהם היה במרחק של כ-125 מיל. ענן עצום נוצר והתנשא כלפי מעלה בכוח אדיר... והגיע לגובה של 36,000 רגל מעל הקרקע בתוך חמש דקות...
התחושה של כל הנוכחים... הייתה של השתאות עמוקה. ד"ר קונאנט, ד"ר בוש ואנוכי, נתקפנו בתחושה חזקה עוד יותר, שהאמונה של אלו שהיו אחראים ליוזמה ולביצוע של פרויקט אדיר ממדים זה הצדיקה את עצמה. כשלעצמי, חשבתי על בלונדן שחוצה את מפלי הניאגרה על חבל דק, רק שעבורי חבל זה נמתח על פני שלוש שנים; ועל הבטחותי החוזרות ונשנות, והבטוחות בעצמן לכאורה, כי דבר כזה אפשרי ושאנחנו נבצע אותו.

המקור באנגלית

The test was successful beyond the most optimistic expectations of anyone. Based on the data which it has been possible to work up to date, I estimate the energy generated to be in excess of the equivalent of 15,000 to 20,000 tons of TNT; and this is a conservative estimate. Data based on measurements which we have not yet been able to reconcile would make the energy release several times the conservative figure. There were tremendous blast effects. For a brief period there was a lighting effect within a radius of 20 miles equal to several suns in midday; a huge ball of fire was formed which lasted for several seconds. This ball mushroomed and rose to a height of over ten thousand feet before it dimmed. The light from the explosion was seen clearly at Albuquerque, Santa Fe, Silver City, El Paso and other points generally to about 180 miles away. The sound was heard to the same distance in a few instances but generally to about 100 miles. Only a few windows were broken although one was some 125 miles away. A massive cloud was formed which surged and billowed upward with tremendous power, reaching the substratosphere at an elevation of 41,000 feet, 36,000 feet above the ground, in about five minutes...
The feeling of the entire assembly was similar to that described by General Farrell, with even the uninitiated feeling profound awe. Drs. Conant and Bush and myself were struck by an even stronger feeling that the faith of those who had been responsible for the initiation and the carrying on of this Herculean project had been justified. I personally thought of Blondin crossing Niagara Falls on his tight rope, only to me this tight rope had lasted for almost three years and of my repeated confident-appearing assurances that such a thing was possible and that we would do it.

— גרובס, דוח על ניסוי טריניטי, 18 ביולי 1945

סטימסון ומרשל קיבלו את הדוח של גרובס בפוטסדאם, והקריאו אותו במלואו לנשיא טרומן, שחלק אותו עם וינסטון צ'רצ'יל.

ההפצצה

ערך מורחב – הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

לגרובס הייתה אחריות על שילוח האורניום, הפלוטוניום, וחלקים אחרים של הפצצה, אך הוא נשאר בוושינגטון ולא הייתה לו שליטה ישירה על המשימה שיצאה מטיניאן. בזמן ההמתנה לביצוע עסק גרובס בתוכניות להמשך ייצור פצצות, למקרה שיידרשו יותר משתיים. לפי תוכניות הייצור שגיבש בסוף יולי, עד סוף השנה היה אמור להיות לארצות הברית מלאי של כ-20 פצצות. לפי ההוראות שקיבל גרובס ממרשל, הייתה לו הסמכות להמשיך להטיל פצצות אטום על יפן, בהתאם לצורך ולזמינות הפצצות.

ביום ההפצצה הראשונה, על הירושימה, גרמה בעיה בתקשורת לכך שהידיעה על יציאת המטוסים לדרכם הגיעה באיחור ניכר. כשהגיעה הידיעה שהאנולה גיי המריא, זה היה כשעה לאחר שהוטלה הפצצה. בשעה 23:30 הוא קיבל את ההודעה על הצלחת ההפצצה והודיע על כך למרשל. ב-10 באוגוסט, יום לאחר הפצצת נגסקי, קיבל גרובס פקודה ממרשל שלא להפציץ את יפן בלי הוראה ישירה מהנשיא. החלטה זו התקבלה לאחר שהגיעו אינדיקציות לוושינגטון שיפן מתכוננת להיכנע.

לאחר מלחמת העולם השנייה

ארגון מחדש של מחוז מנהטן

גרובס (יושב במרכז), ברדברי (יושב משמאל) ואחרים, באביב 1946, בוחנים מפה עם תוכניות לבניית אזור מגורים קבוע למעבדות בלוס אלמוס

עד 1 בינואר 1947 המשיך גרובס לפקד על מחוז מנהטן. גרובס היה מודע לכך שהמעבר לניהול החלקים השונים של הפרויקט חייב לעבור שינוי לאחר המלחמה, והוא פיקח על חלק משינויים אלה. אופנהיימר ביקש לפרוש, ובעצתו מינה גרובס את נוריס ברדברי כמנהל המדעי. בעצת ברדברי, החל גרובס בהקמת מוסד להשכלה גבוהה בלוס אלמוס, מה שאיפשר למועסקים ללמוד בקורסים ולקבל עליהם קרדיט אקדמי. מאידך, הייצור הצבאי עבר מלוס אלמוס לבסיס סנדיה ליד אלבקרקי; אוניברסיטת קליפורניה, שלה היה חוזה לחסות מדעית על המחקר בלוס אלמוס בזמן המלחמה, הסכימה להמשיך בחוזה רק בתנאי שייצור הפצצות לא ייעשה שם. גרובס ניסה גם למצוא דרכים חדשות לגייס כוח אדם מובחר למחוז מנהטן ולשם כך ביקש לקבל מכסה גדולה לגיוס קצינים שהצטיינו באקדמיה הצבאית של ארצות הברית. האקדמיה ומפקד וראש מטה הצבא דוויט אייזנהאואר התנגדו למכסה הגדולה שביקש גרובס, אך הוא מצא תמיכה אצל מזכיר המלחמה רוברט פטרסון וקיבל את המכסה שביקש.

גרובס מינה ועדה מייעצת, שתפקידה היה להמליץ לגבי האופן בו ימשיכו החלקים השונים של הפרויקט לפעול. המלצתה החשובה ביותר של הוועדה הייתה להכריז על חלק מהמעבדות שהוקמו במסגרת הפרויקט כמעבדות לאומיות . גרובס פעל על פי המלצה זו: המעבדה הלאומית הראשונה שהוקמה הייתה המעבדה הלאומית ארגון ליד שיקגו, שנוהלה על ידי אוניברסיטת שיקגו, ואחריה הונחו היסודות למעבדה הלאומית ברוקהייבן בניו יורק. גרובס הורה על עצירת רוב תהליכי הייצור באוק רידג', כיוון שהיה ברור כי מתקני הייצור שם אינם יעילים. הוא הקצה כספים להמשך פיתוח הציקלוטרון, וסוג חדש של מאיץ חלקיקים, סינכרוטרון, שאדווין מקמילן הגה בזמן עבודתו בפרויקט. עם זאת, התקציבים שעליהם פיקד גרובס בשלב זה לא היו גדולים מאוד, ולצורך המשך פיתוח המעבדות הלאומיות והפרויקטים האחרים שנולדו מהפרויקט נדרשו הקצאות כספים מהקונגרס.

בתוך כך ליווה גרובס את ההכנות לקראת מבצע פרשת דרכים, סדרה של ניסויים גרעיניים באטול ביקיני, שיצאה לפועל ביולי 1946. גרובס סיפק לניסויים את הפצצות, המדענים והמידע. הגנרל קרטיס לה מיי הציע שגרובס יהיה אחראי על הניסוי, אך האחריות ניתנה בסופו של דבר לאדמירל ויליאם בלנדי, התפתחות שסימלה את דעיכת שליטתו של גרובס בענייני הגרעין. עם זאת, ההתנגדות גרובס וברדברי לביצוע ניסוי שלישי הייתה אחת הסיבות לביטולו. גרובס זיהה שאופנהיימר החל לאמץ קו ביקורתי יותר כלפי האסטרטגיה הגרעינית המתגבשת של ארצות הברית; הוא דאג לכך שאופנהיימר יוכל לצפות בניסויים, אך שניתוח תוצאותיהם לא יהיה באחריותו.

עתיד השליטה בטכנולוגיה גרעינית

תחום נוסף שבו עסק גרובס בין סיום המלחמה לסיום תפקידו היה עתיד השליטה הבין-לאומית בטכנולוגיה גרעינית ובחומרי הגלם שמאפשרים פיתוח נשק גרעיני. גרובס פעל עוד בזמן המלחמה כדי להשיג שליטה אמריקאית בשוק האורניום, ובשנה הראשונה לאחר המלחמה הוא פעל עדיין מתוך מחשבה שארצות הברית תוכל לשמור על מונופול בתחום. בדצמבר 1945 הוא דיווח לממשל שארצות הברית, באמצעות הקרן שבשליטת מחוז מנהטן, שולטת ב-97% משוק האורניום במדינות שבאותה העת כרו את המחצב. גרובס ראה בברית המועצות את האיום הרציני ביותר על מונופול כזה, אך הוא סבר שייקח לסובייטים 20 שנה לפחות לבנות פצצת אטום. עם זאת, בינואר 1946 הוא חיבר מזכר שבו הוא טען כי קיימות שתי אפשרויות בלבד עבור ארצות הברית: או שיהיה הסכם בין-לאומי שיוציא את הנשק האטומי מחוץ לחוק ויכלול אמצעי אכיפה ריאליים, או שיהיה מרוץ חימוש גרעיני, שבמסגרתו על ארצות הברית ובנות בריתה להבטיח עליונות מוחלטת מבחינת כמות, עוצמה ואיכות. גרובס אף סבר שעל ארצות הברית לשקול ברצינות שימוש בנשק אטומי כדי להבטיח את עליונותה בתחום הגרעיני.

בינואר 1946 אישר מזכיר המדינה ג'יימס פרנסיס ברנס להקים ועדה שתעסוק בתחום. בראש הוועדה עמד סגנו של ברנס, דין אצ'יסון, וגרובס היה אחד מחמשת חבריה. אצ'יסון החליט שפאנל מדענים יסייע לוועדה, ושבראש הפאנל יעמוד דייוויד ליליאנתל; גרובס לא היה ביחסים טובים עם ליליאנתל והתנגד להחלטה, אך נאלץ לקבלה. גם אצ'יסון וגם ליליאנתל היו מודאגים מההשפעה היתרה של גרובס במסדרונות הממשל ופקפקו בשיקול דעתו. ליליאנתל כתב בינואר 1946, "אדם אחד במזכירות המלחמה, הגנרל גרובס, שברשותו כוח וטו על בסיס 'ביטחון צבאי', הוא זה שמחליט וכמעט מנהל את מדיניות החוץ". הוועדה הגישה את דו"ח אצ'יסון–ליליאנתל , שהמליץ על הקמת גוף בין-לאומי (Atomic Development Authority), בחסות האומות המאוחדות. גוף זה, לפי הדו"ח, יהיה בעל הקניין על כל החומרים שניתנים לביקוע ויקצה כמויות קטנות של חומרים אלה לשימושים שאינם צבאיים. גרובס פקפק בגישה זו; לאורך הדיונים הוא היה בדעת מיעוט, שלפיה מדינות אחרות ינסו לרמות ולהשיג לעצמם נשק גרעיני, ושארצות הברית לא צריכה צריכה לוותר על הניסיון להשיג לעצמה מונופול.

לאכזבתם של אצ'יסון וליליאנתל – ולשמחת גרובס – טרומן החליט למנות את ברנרד ברוך, שנחשב לניצי ביחס לברית המועצות, כנציג ארצות הברית במועצת במועצת האומות המאוחדות לאנרגיה אטומית . ברוך נועץ בגרובס, שקיבל השפעה רחבה על גיבוש התוכנית הסופית וסייע לו לגבש צוות לשינוי התוכנית שהוצעה בדו"ח. להצעה, שנקראה עתה "תוכנית ברוך" , הוכנסו שינויים רבים: היא אימצה קו פסימי יותר, הכניסה אמצעי אכיפה נגד מדינות שלא ישתפו פעולה ודרשה מהמעצמות לוותר על זכות הווטו בעניין. לכאורה, תוכנית ברוך הלכה רחוק יותר מהדו"ח המקורי בדרישתה לפירוק נשק גרעיני, אך היא עוצבה לחלוטין על פי אינטרסים אמריקאים. לדוגמה, היא איפשרה לארצות הברית לשמור על כל הטכנולוגיה הגרעינית שברשותה, עד שייתנו לה המדינות האחרות לבצע בדיקה מלאה בשטחן ולוודא שאין ברשותן טכנולוגיה גרעינית לא מדווחת. חברי הוועדה המקורית ופרשנים לאחר מכן טענו כי תוכנית זו נועדה למעשה לגרום לברית המועצות לסרב. ברית המועצות אכן סירבה, ובכך נסתם הגולל על הניסיונות הראשונים למנוע מרוץ חימוש גרעיני. לפי רוברט נוריס, גרובס היה בדעת מיעוט במהלך דיוני הוועדה, אך דעתו היא זו שניצחה בסופו של דבר במאבק על מדיניותה של ארצות הברית.

יחסי ציבור

גרובס (מימין) ואופנהיימר, ליד שאריות של מגדל שרוסק בפיצוץ הגרעיני באתר ניסוי טריניטי, בספטמבר 1945. גרובס ארגן את הנסיעה לאתר, בליווי עיתונאים, על מנת להרגיע דאגות מההשלכות של קרינה רדיואקטיבית.

אחד מעיסוקיו המרכזיים של גרובס לאחר הטלת פצצות האטום היה ניסיון לשלוט בנרטיב לגבי השימוש בפצצת האטום. הוא פיקח על כל ההודעות הרשמיות בנושא ואסר על אנשי הפרויקט להתראיין לרדיו. לפי התוכנית שרקח עם עוזריו, הפרסום הראשוני אודות התקיפה היה בצורת הכרזה דרמטית של הנשיא. מטרתה הראשונית של ההצהרה הייתה להבהיר ליפנים שעליהם להיכנע. ההודעה תיארה את ההשפעות העצומות של הפצצה והבהירה שארצות הברית מוכנה להמשיך להפציץ עד להרס מוחלט של יכולותיה של יפן. המטרה השנייה הייתה ליידע את הציבור האמריקאי. הצהרתו של סטימסון, שפורסמה לאחר זו של הנשיא, חשפה בפני הציבור מידע נוסף על האתרים והחברות שהשתתפו בפרויקט. בהצהרה זו נאמר שהיכולת שהפגין גרובס, בהבאת הנשק לשימוש מבצעי בזמן קצר, "הייתה באמת יוצאת דופן וראויה לשבחים המרביים". בכך הפך גרובס באחת לדמות ציבורית.

גרובס החל להתכונן לצורך ביחסי ציבור עוד לפני המלחמה. באפריל 1945 הוא פנה לעיתונאי הניו יורק טיימס ויליאם ל. לורנס והציע לו לקבל מעמד של עובד הפרויקט, עם גישה מלאה לכל חלקיו. כתנאי לסידור הייחודי עם לורנס, שנעשה באישור עורך העיתון, הבטיח לורנס שדבר לא יתפרסם לפני ההפצצה וללא אישורו של גרובס. לורנס אכן קיבל גישה כמעט מלאה; הוא נכח בניסוי טריניטי, והוא אף טס במפציץ B-29 שליווה את Bockscar, המטוס שהטיל את איש שמן על נגסקי. לאחר ההפצצה, הצוות של גרובס ערך ואף כתב מחדש חלקים מעשר הכתבות של לורנס, שפורסמו בניו יורק טיימס בספטמבר ואוקטובר וזכו בפרס פוליצר. גרובס ראה בפרסומים אלה דרך להציג את הפרויקט ותוצריו לציבור באופן מבוקר. מלבד כתבות אלה הופיעו בעיתונות עוד כתבות רבות, ביניהן כתבת פרופיל ראשונה על גרובס, שהתפרסה במגזין Collier's.

בנוסף לניסיון להשפיע על הנרטיב בעיתונות, אישר גרובס, עוד ב-1944, כתיבת דו"ח מדעי על ידי הפיזיקאי הנרי דה-וולף סמית – דו"ח סמית. גרובס איפשר לסמית' גישה רחבה לחלקים רבים של הפרויקט, על מנת שיוכל להגיש את הדוח זמן קצר לאחר ההפצצה. הסיבה הרשמית להפקת הדוח הייתה מתן מידע מספק לציבור האמריקאי, ובעיקר לאנשי מקצוע, מתוך מחשבה שהאחריות לניהול האנרגיה הגרעינית תעבור לחברה כולה. גרובס רצה בדו"ח גם ככלי לקביעת גבולות המותר לפרסום, כך שיהיה ברור לכל המעורבים בפרויקט על מה מותר ועל מה אסור להם לדבר אחרי שסיימו את תפקידם. הדו"ח התפרסם ב-12 באוגוסט 1945, מספר ימים לאחר הטלת הפצצה על נגסקי.

בציבור, וגם במערכת הצבאית, היה עניין רב בהשלכות השימוש בנשק הגרעיני. יומיים לאחר הפצצת נגסקי הורה גרובס לארגן משלחת שתחקור את השפעת ההפצצות ביפן. ב-12 באוגוסט יצאה המשלחת מקליפורניה לטיניאן. בציבור החלו במהרה להתפשט שמועות על השפעות מרחיקות לכת של קרינה רדיואקטיבית, אך חברי המשלחת ובכירים אמריקאים עדיין לא הבינו את השלכות הקרינה וניסו למזער את משמעות הדיווחים. גרובס ארגן משלחת של עיתונאים, מדענים ורופאים שתבקר באתר של ניסוי טריניטי, שבמהלכה צולמה תמונה ידועה של גרובס ואופנהיימר באתר (משמאל), על מנת להרגיע את השמועות. במציאות, גרובס ורוב האמריקאים לא הבינו עדיין את השלכות הקרינה.

הכרה וביקורת

לאחר המלחמה קיבל גרובס פרסים ואותות הוקרה רבים על תפקידו בפרויקט. ב-12 בספטמבר הוענקה לגרובס מדליית השירות המצוין. סטימסון המליץ על הענקת המדליה כבר ביום הפצצת נגסקי, אך מרשל סבר שכדאי לחכות, כיוון שהענקת המדליה עלולה ללבות את הבעיות עם ניהול התגובה של הציבור לנשק אטומי. בנימוקי הזכייה במדליה נכתב:

מייג'ור גנרל לסלי ריצ'רד גרובס... מיוני 1942 עד אוגוסט 1945 תיאם, ניהל ושלט בפרויקט בעל משמעות כלל עולמית חסרת תקדים – פיתוח פצצת האטום. אחריותו הייתה להשיג את החומר וכוח האדם, לרכז את כוחות הממשלה והתעשייה, להקים מפעלי ענק, למזג את המאמצים המדעיים של ארצות הברית ומדינות זרות, ולשמור בסוד מוחלט את החיפוש אחר מפתח לשחרור אנרגיה אטומית. הוא ביצע את משימתו בהצלחה כה יוצאת דופן, שבתוך זמן קצר להפליא פתר מחוז המהנדסים של מנהטן את בעיה זו, המורכבת מאין כמוה, והביס את כוחות הציר במרוץ לייצר כלי, שהפוטנציאל שלו בזמן שלום הוא לא מדהים פחות מעוצמתו בזמני מלחמה. להישגו של הגנרל גרובס חשיבות בלתי נתפסת לעתיד האומה והעולם.

— Norris 2002, p. 443.

גרובס היה מועמד לקבל את מדליית השירות הנכבד על ניהול בניית בניין הפנטגון, אך כדי להימנע מהסבת תשומת הלב לפרויקט מנהטן, היא לא הוענקה לו אז. לאחר המלחמה החליטה מועצת העיטורים להמיר אותו ללגיון ההצטיינות.

עם סיום המלחמה, גרובס היה קצין בדרגה זמנית של מייג'ור גנרל, עם דרגה קבועה של קולונל. הנשיא טרומן הציע להפוך את דרגתו הזמנית של גרובס לקבועה. עם זאת, הצבא מייד לאחר המלחמה, עבר תהליך שבו צומצמו מספר הקצינים הבכירים, כך שכל החלטה לקדם את גרובס בדרגה הייתה גורעת מהמכסה שאיפשרה לקצינים אחרים לשמור על דרגתם. הפתרון שנמצא הוא שגרובס ימונה לעוזר המהנדס הראשי בדרגת בריגדיר גנרל, בהקצאה על פי חוק ולא מתוך המכסה של הצבא.

כהוקרה על עבודתו בפרויקט, הפכה אותו ממשלת בלגיה למפקד במסדר הכתר , וממשלת בריטניה העניקה לו חברות כבוד במסדר האמבט. באוקטובר 1945 קיבל גרובס תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קליפורניה ולאחר מכן קיבל תואר דוקטור למדע (Doctor of Science) מלפאייט קולג' בפנסילבניה. בפברואר 1946 הוא קיבל בשם מחוז מנהטן את פרס התעשייה הכימית והמטלורגית.

לצד ההכרה החלה לגבור הביקורת על גרובס ועל הניהול הצבאי של מחקר ופיתוח אנרגיה גרעינית. תרמה לכך הריסת מתקן מחקר גרעין יפני בנובמבר 1945, שפורסמה בעיתונות ונתפסה כשימת שיקולים צבאיים לפני שיקולים אזרחיים. לפי רוברט נוריס, שכתב ביוגרפיה על גרובס, "בתוך חודשים הפך גרובס מגיבור מלחמה מהולל לשמות המסמלת את הסכנה שבשליטה צבאית. נפילה מהירה זו במוניטין הפכה לקבועה: גרובס נדחק לשוליים של רוב הדיווחים על פרויקט מנהטן שנכתבו בארבעים השנים הבאות".

סיום תפקידו במחוז מנהטן והעברת האחריות

דיונים על עתיד השליטה באנרגיה הגרעינית החלו עוד לפני סיום המלחמה, בעיקר במסגרת "ועדת הביניים", שבה שימש גרובס כמשקיף. דיונים אלה הולידו טיוטת הצעת חוק שנידונה בקונגרס לאחר המלחמה. ההצעה קראה להקמת ועדה שתעסוק בענייני גרעין ותהיה כפופה ישירות לנשיא, אך לא פסלה את האפשרות שחלק ניכר מחברי הוועדה יהיו אנשי צבא. גרובס תמך בהצעה וקידם אותה. בשימוע בבית הנבחרים באוקטובר 1945, הוא הביע ציפייה להעברת האחריות על התחום.

הצעת החוק נתקלה בהתנגדות רבה. בימים שלאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי החלה התארגנות מהירה של אנשי מדע, שיצרו אגודות שונות, כולל פדרציית מדעני האטום, ופורומים לדיון על מחקר ומדיניות, ביניהם ביטאון מדעני האטום. שאלות לגבי יחסי צבא–חברה בכלל, ושליטה אזרחית במחקר על אנרגיה גרעינית בפרט, היו בראש סדר העדיפויות של ארגונים אלה, והם התנגדו נחרצות להצעת החוק, שנתפסה כפתח להמשך השליטה הצבאית בתחום. התנגדות המדענים הפתיעה את הפוליטיקאים ובמהרה נוצרה ועדה נוספת, בסנאט לבחינת הנושא. בוועדה זו שימש הפיזיקאי אדוארד קונדון כיועץ. גרובס ראה בכך סימן רע לבאות – במהלך המלחמה הוא הביא לשלילת דרכונו של קונדון כדי למנוע ממנו לנסוע לכנס מדעי במוסקבה. גרובס נקרא להעיד בפני ועדת הסנאט, אך סירב להעביר לה חלק מהמידע שביקשו חבריה. הוא נכנס לעימות חריף עם יושב הראש, הסנאטור בריאן מקמהון . הדיונים בקונגרס הביאו לדיון ציבורי ער, שבו הוצג גרובס כסמל לדורסנות ולסכנה שבשליטה צבאית בענייני הגרעין. הנשיא טרומן, שבתחילה האיץ בקונגרס להעביר את הצעת החוק המקורית, העביר כעת את תמיכתו להצעה המתחרה של מקמהון; ב-1 באוגוסט הוא חתם על הצעת מקמהון, והיא הייתה לחוק האנרגיה האטומית של 1946 . על אף שגרובס תמך בהעברת סמכויות מסוימות מהצבא לשלטון האזרחי, העברת חוק זה, שהבטיח שליטה אזרחית בוועדה לאנרגיה גרעינית לצד הבטחות נוספות למניעת שליטה צבאית במחקר, פיתוח וניהול המדיניות, הייתה מפלה עבורו.

בהתאם לחוק החדש, האחריות על האנרגיה הגרעינית והנשק הגרעיני הועברה ממחוז מנהטן לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית ב-1 בינואר 1947. בתקופה שבין אישור החוק להקמת הוועדה, ניהל גרובס משא ומתן עם יושב הראש המיועד, דייוויד ליליאנתל , על השארת נכסים מסוימים של מחוז מנהטן בידי הצבא ועל העברת מסמכים בענייני מודיעין ל-CIG במקום לוועדה. לפני אישור החוק הוכנס בו תיקון שהביא להקמת "ועדת הקשר הצבאית" (Military Liaison Committee), שתפקידה לייעץ לוועדה האזרחית. התיקון הוכנס ביוזמת הסנאטור ארתור ונדנברג, שהושפע מעדותו של גרובס לגבי חשיבות המעורבות של הצבא. ב-31 בינואר 1947 מונה גרובס לאחד מששת הנציגים בוועדה.

פרויקט הנשק המיוחד וסיום שירותו הצבאי

הלחץ שחווה גרובס במשך שנותיו כראש מחוז מנהטן התיש אותו, ולאחר סיום התפקיד הוא קיבל הוראה להגיע להבראה בבית החולים "פראט" בקורל גייבלס שבפלורידה. הוא התאשפז ב-18 בינואר 1947 ושוחרר ב-10 במרץ. גם בתקופה זו המשיך גרובס לדחוק במזכיר המלחמה ובראשי הצבא להקים גוף שיהיה אחראי על כל הפעילויות שהיו בסמכות פרויקט מנהטן ונותרו בסמכות הצבא. הלחץ שהפעיל גרובס נשא פרי כאשר, ב-29 בינואר 1947, הוציאו מזכיר המלחמה רוברט פטרסון ומזכיר הצי ג'יימס פורסטל הנחיה משותפת להקמת פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים (AFSWP). לפי ההנחיה הגוף החדש נועד לעסוק ב"כל ההבטים הצבאיים של פרויקט מנהטן שנותרו בשליטת הכוחות המזוינים", ביניהם אימון אנשי צוות, השתתפות צבאית בפיתוח של נשק גרעיני מכל סוג ופיתוח אמצעים ל"בטיחות רדיולוגית", בשיתוף פעולה עם סוכנויות אחרות. גרובס מונה למפקד הארגון ב-28 בפברואר 1947. באפריל עברו משרדי הפרויקט מבניין מחלקת המלחמה החדש לקומה החמישית של הפנטגון.

כמפקד הפרויקט פעל גרובס ליצירת יחידה הנדסית בעלת ידע טכני רב, שתיקח לידיה רבים מהתפקידים שמילאו מדענים בזמן המלחמה. לתפיסתו, היה סיכון רב בהמשך ההסתמכות של הצבא על אזרחים. יחידה זו אימנה אנשי צבא, במיוחד בכל הקשור לאחסון ושימוש פוטנציאלי בנשק אטומי. היא החלה לפעול בבסיס סנדיה עוד בזמן שירותו כראש מחוז מנהטן, ועד 1948 השיגה שליטה מעשית של הצבא בארסנל המתגבש של נשק אטומי ברשות ארצות הברית, זאת על אף שאיפת המחוקקים להעביר את השליטה לוועדה לאנרגיה אטומית.

מספר גורמים הביאו לכך שקידומו של גרובס נעצר בשלב זה. ראשית, גרובס לא הצליח להתרגל לשינוי בתרבות הצבאית ממצב מלחמה למצב שלום. סגנון הפיקוד הסמכותני שלו עורר עתה מתנגדים, ותלונות הופנו נגדו על התנהלות גסת רוח, יהירות, חוסר רגישות וזלזול בחוקים. דוגמה להתנהלותו של גרובס היא תגובתו לכתבה עיתונאית שביקרה את תפקודו כראש מחוז מנהטן: גרובס נסע לניוארק כדי לנזוף בעורך והופיע לפגישת הנזיפה עם סוכן של ה-FBI; ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר נאלץ לשלוח לעיתון התנצלות ארוכה, והאירוע התפרסם בתקשורת כדוגמה לדורסנות של הצבא. בנוסף, התקבל הרושם שגרובס מנסה לנצל את קשריו בקונגרס לצורך קידום אישי. בצדמבר 1947 פורסמה רשימה של קידומים בדרגה לאישור הסנאט, ושמו של גרובס לא היה ברשימה. גרובס הביע בפני ראש מטה הצבא דווייט אייזנהאואר את מחאתו, אך אייזנהאואר לא השתכנע והסביר שבעת זו של צמצום הצבא קצינים רבים מורדים בדרגה או לא מקודמים. עם זאת, תומכיו של גרובס בסנאט לא היו מרוצים מכך שגרובס לא מקודם, ובמכתב של 53 סנאטורים הם העבירו את המסר שהקידומים לא יאושרו אם גרובס לא יקודם. בהמשך החודש הוגשה לנשיא המלצה שלפיה נציג הצבא בוועידת הקשר הצבאית, גרובס, יהיה בדרגת מייג'ור גנרל. אייזנהאואר נאלץ להתקשר לגרובס לבקש שיעזור להעביר את הרשימה המתוקנת בסנאט. מהלך זה הבטיח לגרובס קידום בדרגה, אך היא הבטיחה גם את יריבותם של אייזנהאואר ואחרים. בנוסף, גם אישים ששיתפו בעבר פעולה עם גרובס איבדו את אמונם בו; ג'יימס קונאנט, וניבר בוש, רוברט אופנהיימר וג'יימס מקורמק פעלו מאחורי הקלעים למנוע מגרובס להמשיך להחזיק בתפקיד רב השפעה על מדיניות הגרעין.

ב-30 בינואר 1948, כשבוע לפני סיום תפקידו כראש מטה צבא ארצות הברית, נפגש אייזנהאואר עם גרובס, כדי להעריך את תפקודו. אייזנהאואר סקר בפני גרובס את רשימת התלונות הארוכה נגדו והודיע לו שלעולם לא ימונה למהנדס הראשי של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית ושלא תהיה לו שוב ההשפעה שניתנה לו בזמן המלחמה. גרובס החליט לפרוש מהצבא. ב-2 בפברואר 1948 הוא הודיע על פרישתו, שנכנסה לתוקף ב-29 בפברואר.

כאות כבוד על שירותו המצוין כראש פרויקט מנהטן, עבר בקונגרס חוק מיוחד שאישר את קידומו בדרגה. ערב פרישתו היה גרובס בעל דרגה זמנית של לוטננט גנרל ודרגה קבועה של בריגדיר גנרל. על פי החוק דרגתו הקבועה, החל מיום לפני פרישתו, הייתה למייג'ור גנרל והוא קיבל דרגות ייצוג של לוטננט גנרל. החוק קבע גם שתאריך קבלת דרגת ייצוג של לוטננט גנרל יוחלף רקטרואקטיבית ל-16 ביולי 1945, התאריך בו בוצע ניסוי טריניטי.

שנותיו האחרונות

לאחר שחרורו היה סגן נשיא של חברת האלקטרוניקה רמינגטון-ראנד שנרכשה בשנת 1955 על ידי חברת ספרי . הוא פרש לגמלאות בשנת 1961 בגיל 65. הוא גם כיהן כנשיא איגוד בוגרי האקדמיה הצבאית וסט פוינט. הוא העניק לגנרל הצבא דאגלס מקארתור את פרס סילוונוס תאייר בשנת 1962, על נאומו המפורסם של מקארתור, "חובה, כבוד, מדינה", שנשא בפני חיל הצוערים של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. לאחר פרישתו כתב גרובס את זיכרונותיו מפרויקט מנהטן בספר "עכשיו אפשר לספר", שפורסם ב-1962. בשנת 1964 חזר לוושינגטון.

גרובס לקה בהתקף לב ב-13 ביולי 1970, ומת באותו לילה בגיל 73. טקס האשכבה שלו נערך בקפלה בפורט מאייר שבווירג'יניה, וגופתו הוטמנה בבית הקברות הלאומי ארלינגטון לצד קבר אחיו אלן.

בתרבות

דמותו של גרובס הוצגה לראשונה על מסך הקולנוע בסרט "ההתחלה או הסוף " בהפקת MGM. גרובס השתתף כיועץ בהכנת הסרט. הוא קיבל בתמורה לכך תשלום של 10,000 דולר (שווה ערך לכ-130,000 דולר במונחים של 2020). בנוסף, ניתנה לו זכות להשפיע על התסריט, עם כמעט כוח וטו. את דמותו של גרובס גילם בריאן דונלווי . הסרט כשל בקופות ולא היה אהוד על המבקרים; הוא צייר את גרובס כגיבור ואימץ גישה אוהדת כלפי הצבא והשימוש שנעשה בפצצות האטום.

בשנת 1989 הציגו שני סרטים על פרויקט מנהטן את דמותו של גרובס. במרץ יצא סרט הטלוויזיה "היום הראשון ", שבו גילם בריאן דנהי את גרובס. באוקטובר יצא "יוצרי הצללים" (Fat Man and Little Boy), שבו גילם פול ניומן את גרובס בתפקיד הראשי לצד דווייט שולץ כאופנהיימר. הבמאי רולנד ג'ופה היה ביקורתי כלפי הטלת פצצות האטום ושאף ליצור נרטיב מורכב לגבי האירועים. גרובס מייצג בסרט את העמדה שלפיה יש לנצח בכל מחיר, והמדענים מייצגים את ייסורי המצפון לגבי הטלת הפצצה. עם זאת, וינסנט קנבי ואחרים העירו כי בשל הופעתו המשכנעת של ניומן כגרובס ובשל בעיות שונות בסרט, עמדתו הניצית של גרובס יוצאת מהסרט כשידה על העליונה.

בשנת 1995 – שבמהלכה צוינו 45 שנים להטלת פצצות האטום – יצא סרט הטלוויזיה "הירושימה" , שבו ריצ'ארד מאסר גילם את גרובס.

בשנת 2005 עלתה באופרה של סן פרנסיסקו הצגת הבכורה של האופרה "דוקטור אטומיק" מאת המלחין ג'ון אדמס והליברטיסט פיטר סלארס. גרובס גולם על ידי זמר הבס-בריטון אריק אוונס. ב-2007 עלתה האופרה באופרה הלאומית ההולנדית ובאופרה הלירית של שיקגו, וב-2008 עלתה הפקה מחודשת במטרופוליטן בניו יורק, שוב עם אוונס בתור גרובס.

דמותו של גרובס הופיעה בסרט "אופנהיימר" משנת 2023, בו היא גולמה על ידי מאט דיימון.

לקריאה נוספת

• The Corps of Engineers: Construction in the United States, by Lenore Fine and Jesse A. Remington, Center of Military History, United States Army, Washington D.C., 1972
• Now It Can Be Told: The Story of the Manhattan Project, by Leslie Groves, Harper, New York, 1962
• Racing for the Bomb: General Leslie R. Groves, the Manhattan Project's Indispensable Man, by Robert S. Norris, Steerforth Press, South Royalton, Vermont, 2002
• Biographical Register of the Officers and Graduates of the US Military Academy at West Point New York Since Its Establishment in 1802: Supplement Volume VII 1920–1930, by George Washington Cullum, Chicago: R. R. Donnelly and Sons, The Lakeside Press, 1930
• Biographical Register of the Officers and Graduates of the US Military Academy at West Point New York Since Its Establishment in 1802: Supplement Volume VIII 1930–1940, by George Washington Cullum, Chicago: R. R. Donnelly and Sons, The Lakeside Press, 1940
• The Making of the Atomic Bomb, by Richard Rhodes, Simon and Schuster, New York, 1986
• The Road to Trinity: A Personal Account of How America's Nuclear Policies Were Made, by Kenneth Nichols, Morrow, New York, 1987
• Manhatten: The Army and the Atomic Bomb, by Vincent C. Jones, Center of Military History, United States Army, Washington D.C., 1985
• American Prometheus: The Triumph and Tragedy of J. Robert Oppenheimer, by Kai Bird and Martin J. Sherwin, Alfred A. Knopf, New York, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לסלי גרובס בוויקישיתוף

• 1965 Audio Interviews with General Leslie R. Groves by Stephane Groueff (באנגלית)
• The First Nuclear Test in New Mexico (באנגלית)
• Memorandum for the Secretary of War, Groves describes the first Trinity (nuclear test) in New Mexico (באנגלית)
• לסלי גרובס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• לסלי גרובס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לסלי גרובס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)