לאו סילארד

לאו סילארד
Szilárd Leó
Leo Szilard

לידה	11 בפברואר 1898 בודפשט, הונגריה
פטירה	30 במאי 1964 (בגיל 66) סן דייגו, קליפורניה
ענף מדעי	פיזיקה, ביולוגיה
מקום מגורים	הונגריה, גרמניה, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות קרפשי
מקום לימודים	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (1922) האוניברסיטה לטכנולוגיה ולכלכלה של בודפשט (אין ערך) האוניברסיטה הטכנית של ברלין (אין ערך)
מנחה לדוקטורט	מקס פון לאואה, אלברט איינשטיין
מוסדות	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין אוניברסיטת שיקגו אוניברסיטת קולומביה האוניברסיטה הטכנית של ברלין אוניברסיטת ברנדייס
פרסים והוקרה	היכל התהילה הלאומי לממציאים (1996) הומניסט השנה (1960) פרס אלברט איינשטיין (1960) פרס אטומס פור פיס (1959)
בן או בת זוג	Gertrud Weiss Szilard
הערות	יהודי
תרומות עיקריות
חזה את תופעת תגובת השרשרת הגרעינית, שעומדת בבסיסה של פצצת ביקוע גרעיני.
חתימה

לֶאו סילארד (במקור שפיץ, בהונגרית: Szilárd Leó; באנגלית: Leo Szilard;‏ בודפשט, 11 בפברואר 1898 − 30 במאי 1964) היה פיזיקאי וממציא יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי, התמחה בתחום הפיזיקה התאורטית. ידוע בעיקר בשל פרויקט מנהטן והאירועים שקדמו לו, ובין השאר בכך שכתב את מכתב איינשטיין-סילארד. ב-1933 סילארד הגה את תופעת תגובת השרשרת הגרעינית, שנמצאת בבסיסה של פצצת ביקוע גרעיני, ואף הוציא פטנט על הרעיון ב-1936. בשונה מפצצה גרעינית, בה תגובת השרשרת אינה מבוקרת, היה בין ההוגים של שימוש בתגובה גרעינית מבוקרת לצורך הפקת אנרגיה בכור גרעיני. במשותף עם אנריקו פרמי הגיש ב-1944 בקשה לפטנט על כור גרעיני, אשר אושרה (אנ') ב-1955. היה מדען רב-תחומי וממציא עם תרומות חשובות ביותר בפיזיקה בסיסית (השדון של מאקסוול), שימושית (מיקרוסקופ אלקטרוני), ואף בביולוגיה (עיכוב משוב feedback inhibition). נמנע מלפרסם רבים מהמצאותיו בספרות המדעית ועל כן לא זכה להכרה בגינן.

המשפט הקולע ביותר שהציג את סילארד נאמר על ידי יוג'ין ויגנר: "במהלך חיי הארוכים, אותם ביליתי לצד מדענים, לא פגשתי אף לא אחד, שהפגין יותר מקוריות ודמיון ואשר דרך חשיבתו ודעותיו היו יותר עצמאיות, מאשר לאו סילארד. כאשר אני אומר זאת, אנא זכרו שגם את אלברט איינשטיין הכרתי היטב.

ב-1932 קרא סילארד ספר מדע בדיוני "העולם יוצא לחופשי" של ה. ג'. וולס בו מנבא הסופר קיום "פצצת אטום". הספר עשה על סילארד רושם רב וגרם לו להתמקד בחקר נושא בניית נשק גרעיני. הוא היה המדען הראשון שחשב על שימוש בתגובת השרשרת לייצור מערכת נשק גרעינית והחליט לבדוק את האפשרות שתגובת שרשרת תגרום לפיצוץ רב עוצמה. מחשש לפיתוח נשק גרעיני על ידי המשטר הנאצי, הוא יזם מאמץ אמריקאי המכוון למטרה זו. בעזרת יוג'ין ויגנר הוא נפגש באוגוסט 1939 עם איינשטיין ידידו משכבר הימים, ושכנע אותו לחתום על מכתב אותו ניסח סילארד, הקורא לנשיא ארצות הברית רוזוולט לפתוח מיזם לאומי לפיתוח נשק גרעיני. מכתב איינשטיין-סילארד הביא לפתיחת פרויקט מאנהטן (בו היה לסילארד תפקיד חשוב), ולעידן הגרעיני בעולם.

סילארד האמין שקהילת המדענים תהיה הקהילה החשובה ביותר בסופו של דבר, והם אלו שינהלו את העולם, חלום שהתנפץ ככל שהתקרבה מלחמת העולם השנייה לסיומה. מחשש להשמדה המונית על ידי הפצצה ופתיחת מרוץ חימוש גרעיני, ניסח סילארד עצומה (אנ') הקוראת לחשיפת קיום פצצת אטום והדגמה של עוצמת הפיצוץ, על מנת להביא לכניעת יפן ולסיום המלחמה ללא הרג המוני. סילארד התאכזב מדחיית העצומה ומההחלטה להטיל את הפצצה על הערים הירושימה ונגסאקי ביפן.

קורות חיים

שנותיו הראשונות והבגרות

לאו סילארד בגיל 18

סילארד נולד ב-1898 כבכור מבין שלושה ילדים למשפחת שפיץ היהודית בבודפשט, מן הערים המרכזיות באימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-1900 המשפחה שינתה את שמה לסילארד (יציב, מוצק בהונגרית). למרות חינוך יהודי מסורתי בבית סילארד הפך לאגנוסטי. אביו לואיז, יהודי ממוצא גרמני, עסק בתחום ההנדסה האזרחית. אימו טקלה וידאר הייתה בת של רופא מצליח. תחילת לימודיו הייתה בהדרכה פרטית בבית וכבר בילדותו עסק בניסויים מדעיים ובניית מכשירים חשמליים. בגיל 10 החל ללמוד בבית הספר התיכון הראלי (הו') של הרובע השישי בבודפשט (VI. kerületi Reáliskola), בו למד בין השנים 1908 עד 1916.

בעקבות אביו פנה גם לאו ללימודים בתחום ההנדסה באוניברסיטה למדעים הטכניים וכלכלה של בודפשט (אנ'). שנה לאחר מכן, בספטמבר 1917, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, גויס סילארד לצבא האוסטרו-הונגרי, ממנו השתחרר בנובמבר 1918, עם סיום המלחמה. הוא חזר ללימודיו בינואר 1919, אך הונגריה עברה טלטלה פוליטית חריפה עם עלייתו לשלטון של בלה קון, מנהיג ומייסד המפלגה הקומוניסטית ההונגרית, במרץ 1919. קון הכריז על הקמת הרפובליקה הסוביטית ההונגרית. אם כי סילארד תמך ברעיונות הסוציאליסטיים, הוא סלד מ-הטרור האדום שמשטר קון הנהיג. מאחר שקון וחלק גדול ממנהיגי המשטר היו יהודים, סילארד, שניבא את מפלת המשטר הקומוניסטי, חשש מתגובת הנגד של הכוחות הלאומניים האנטישמיים. על כן הוא נקט במספר צעדים: נרשם ללימודים באוניברסיטה הטכנית של ברלין והגיש בקשה לדרכון וויזה דרך חברים בעלי קשרים במשטר קון. כמו כן ביולי 1919 לאו ואחיו בלה פנו לכנסייה הרפורמית באזור מגוריו ושינו את רישום דתם מ"יהודי" ל"קלוויניסט", למורת רוחה של אמם. עם מפלת משטר קון השתלט על הונגריה האדמירל מיקלוש הורטי ובעקבות זאת שטף את המדינה גל אנטישמי אלים; האחים סילארד סולקו במכות מהאוניברסיטה. מספר היהודים שהורשו ללמוד בחינוך גבוה הוגבל (שיטה הידועה בשם נומרוס קלאוזוס). סילארד, שהופיע ברשימה שחורה של המשטר החדש פנה שוב לקבלת דרכון והיתר יציאה, אותם השיג בדצמבר 1919 ומיד עזב את הונגריה לברלין. לאחר זמן מה הצטרף אליו אחיו בלה.

בברלין למד הנדסה באוניברסיטה הטכנית, אך במהרה איבד עניין ב"יישום פשוט של ידע קיים", ונמשך לפיזיקה, מקצוע שחווה באותן שנים מהפכה אדירה, וברלין הייתה המוקד והמרכז של הפיזיקה המודרנית בעולם. מקצוע הפיזיקה לא נלמד באוניברסיטה הטכנית, אלא באוניברסיטת פרידריך-וילהלם ובמכון לפיזיקה על שם Kaiser Wilhelm, שם נערך קולוקוויום שבועי שסילארד החל להשתתף בו. סילארד נרשם לאוניברסיטה זו, התקבל, ונחשף לגדולי הפיזיקאים של דורו כמו אלברט איינשטיין, מקס פלאנק, מקס פון לאואה, ואלטר נרנסט וג'יימס פרנק; כל אלו זכו בפרס נובל. במהלך לימודיו התוודע לאיינשטיין, ושיכנע אותו ללמד קורס במכניקה סטטיסטית, נושא שריתק את סילארד. משאיינשטיין הסכים, סילארד הזמין כמה חברים הונגרים מבריקים להשתתף בקורס: יוג'ין ויגנר (פרס נובל 1963), ג'ון פון נוימן (אבי מדעי המחשב) ודניס גאבור (פרס נובל 1971). ההיכרות עם איינשטיין הפכה לידידות ושיתוף פעולה מדעי פורה, אשר מאוחר יותר תוביל לקשר חשוב ביותר בדרך לבניית הפצצה האטומית.

סילארד התקבל כתלמיד מחקר של פון לאואה, שהטיל עליו לעבוד על בעיה בתורת היחסות. לאחר מחשבה מאומצת סילארד ראה שאינו יכול לפתור את הבעיה, שגם לא נראתה לו מענינת, ופנה לחשיבה על הנושאים אליהם נחשף במהלך הקורס שנתן איינשטיין, בתחום המכניקה הסטטיסטית והתרמודינמיקה. אכן, במשך חודש (דצמבר 1921) של חשיבה מאומצת ופרץ של רעיונות חדשניים ויצירתיים, סילארד הגיע לפריצות דרך משמעותיות בתחום זה. הוא הצליח לאחד בין שתי הגדרות שונות של מונח האנטרופיה; האחת מופשטת, פנומנולוגית, מבוססת על תרמודינמיקה שהוצעה על ידי קלאוזיוס ב-1850, והשניה אטומיסטית-סטטיסטית שהוצעה על ידי בולצמן בסוף המאה ה-19. תוך כדי עבודתו סילארד פתר עוד בעיה חשובה - זו של השדון של מקסוול, שלכאורה הפר את החוק השני של התרמודינמיקה. סילארד הראה שאמנם האנטרופיה האטומיסטית יורדת במהלך הניסוי המחשבתי שמקסוול הציע, אך באותה עת השדון חייב לרכוש אינפורמציה, וכאשר האינפרמציה נכללת בחישוב, האנטרופיה הכללית של המערכת עולה, בהתאם לחוק השני. סילארד למעשה המציא את תורת האינפורמציה, שהוגדרה ב-1948 על ידי שאנון. סילארד חשש לפנות לפון לאואה הקפדן וביקש פגישה עם איינשטיין והציג לו את עבודתו, ואיינשטיין מאוד אהב את גישתו ורעיונותיו. רק אז אזר אומץ והסביר לפון לאואה שתחת הנושא שהוצע לו הוא עבד על בעיה אחרת והביא סיכום כתוב של עבודתו. למחרת בבוקר התקשר פון לאואה לסילארד והודיע לו שכתב היד שהגיש לו התקבל כעבודת הדוקטורט שלו. המאמרים של סילארד בתרמודינמיקה זיכו אותו להכרה רבה בקרב הקהילה המדעית. באוגוסט 1922 הוענק לסילארד התואר דוקטור של אוניברסיטת הומבולדט של ברלין.

באותן שנים הייתה אינפלציה נוראית בגרמניה והיו ימים בהם האחים שילארד סבלו חרפת רעב. למרות זאת סילארד נרתע מלחפש עבודה שתחייב אותו לעסוק זמן מלא בנושא מסוים במקום מוגדר. באביב 1923 הוא הגיע דרך הכימאי מיכאל פולאני, מכר מבודפשט, למכון וילהלם קייזר לכימיה פיזיקלית (KWI (אנ)). שם פגש את הרמן מארק, כימאי שעסק בניסויים של דיפרקציה של קרני X (קרני רנטגן) לחקר מבנה של חומרים. סילארד הטה את המחקר המעשי לכיוון בסיסי של חקר תכונות קרני X, הסתובב בין קבוצות המחקר השונות והציע ניסויים חדשים. מארק העסיק אותו כיועץ מדעי, מה שנתן לסילארד שכר צנוע עם גישה למעבדות מתקדמות ביותר אך ללא מחויבות שתמנע ממנו ביקורים במכון לפיזיקה בסמינרים וההרצאות בהן השתתף באופן פעיל. באוקטובר 1923 הוא הגיש את בקשת הפטנט הראשונה שלו שעסקה בגלאי קרני X, אותו המציא במהלך ביקוריו במעבדה של מארק. ב-1925 נבחר על ידי פון לאואה כעוזר מחקר שלו בתחום הפיזיקה התאורטית באוניברסיטת ברלין - מינויו האקדמי הראשון. אמנם הייתה זו משרה חלקית אך מאוד יוקרתית. סילארד פרסם שני מאמרים עם מארק על דיפרקציה של קרני X, ורק ב-1927 כתב את עבודתו על אינפורמציה ואנטרופיה; מאמר זה והקודם היוו את כתב ה"הביליטציה" שלו (תואר שנחשב להכשרה האקדמית הגבוהה ביותר בגרמניה), שהוגש והתקבל בשנת 1927. תואר זה הקנה לו זכות לו להיות מנחה ומדריך לסטודנטים לדוקטורט, ולהוביל פרויקטים באוניברסיטת ברלין. במקביל הגיש בשנת 1927 במשותף עם איינשטיין בקשת פטנט. היה זה הפטנט הראשון מתוך סדרה של שמונה, על "המקרר של איינשטיין". מקרר המבוסס על משאבה אלקטרומגנטית (פרויקט עליו עבדו איינשטיין וסילארד יחדיו). שהאחרון בסדרה הוגש בארצות הברית בשנת 1930. בנוסף הגיש בשנת 1928 בקשה לפטנט על הרעיון שעמד בבסיס מאיץ חלקיקים ליניארי (אנ') ובשנת 1929 לפטנט של מאיץ חלקיקים טעונים הנעים במסלול מעגלי (ציקלוטרון). רעיונות אלו הוא לא טרח לפרסם בספרות המדעית ולא המשיך לעבוד על יישומם במעבדה; לכן לא זכה להכרה בשל רעיונותיו המוקדמים.

תחילת שנות ה-30

בשלהי שנות ה-20 סילארד היה מעורב בהקמת גוף פוליטי (Bund) המבוסס על קבוצות של אליטה אינטלקטואלית המספקת מנהיגות הן ברמה הלאומית והבין לאומית. נסיונותיו לקדם זאת לא צלחו. ב-1930, בזכות מינויו כמרצה באוניברסיטה (privatdozent (אנ')) קיבל אזרחות גרמנית. בסתירה למאמציו ליצירת גופים פוליטיים דמוקרטיים, גרמניה הלכה והתרחקה מעתיד דמוקרטי, עם התחזקות המפלגה הנאצית של היטלר שקיבלה בבחירות שנערכו ב-14.9.1930 כ-18% מהקולות והפכה לשנייה בגודלה בבית התחתון (רייכסטאג). עקב מעמדה המעורער של רפובליקת ויימאר, צפה סילארד את עליית הנאצים לשלטון. מחד, נתן סמינר באוניברסיטה, בשיתוף עם ליזה מייטנר, על "שאלות בפיזיקה וכימיה אטומית", ואף החל בשיתוף פעולה מדעי איתה. במקביל, לימד סמינר משותף עם ארווין שרדינגר, "שיחות על עבודות חדשות בפיזיקה עיונית". חששותיו ותחזיותיו על עליית הנאצים לשלטון הביאו אותו להצנהלות תזיזית: הוא נסע ללונדון, חזר לברלין, שוב נסע ללונדון, הגיש בקשה לקבלת ויזה לארצות הברית. בסיועו של איינשטיין, שכתב מכתב תמיכה לבקשתו, בדצמבר 1931 קיבל ויזה לשנה לארצות הברית והפליג לאמריקה. המטרה המוצהרת הייתה עבודה במשך שנה במחיצת חברו ויגנר בפיזיקה מתמטית במכון למחקר מתקדם בפרינסטון. עם הגיעו גילה שהנושאים בהם עסקו במכון היו מופשטים מדי לטעמו, יצר קשר עם מדענים באוניברסיטת ניו יורק, אך במאי 1932 הפליג חזרה לברלין. תחזיותיו הקודרות אכן התממשו כאשר בבחירות ב-1932 הנאצים זכו בכשליש מהקולות, הפכו למפלגה הגדולה ביותר ובשנת 1933 עלו לשלטון, וסילארד עזב את גרמניה ועבר ללונדון. שם הפנה את מלוא המרץ הבלתי נדלה שלו להקמת גוף שמטרתו לסיע למדענים אשר איבדו את מקומות העבודה שלהם בגרמניה, ולעזור להם למצוא משרות אקדמיות. המועצה לאקדמאים בסיכון (AAC (אנ')) אשר הוקמה במאי 1933 במסגרת בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), נולדה מיוזמה שלו. בין שאר הרעיונות שהעלה הייתה הקמת אוניברסיטה יהודית בפלסטינה.

בלונדון סילארד ניהל שיחות עם כמה ביולוגים בכירים ואף שקל לעבור מפיזיקה לביולוגיה. אך יום אחד נחשף למאמר והרצאה של לורד ארנסט רתרפורד, שגרמה לפרץ של יצירתיות והתלהבות ולגילוי שהביא להמצאת תגובת השרשרת בפיזיקה גרעינית, ושינה את ההיסטוריה האנושית. הוא הגה את הרעיון שהפגזת גרעין אטומי נכון ("חומר בקיע") בנייטרונים תגרום לפיצול הגרעין, שישחרר אנרגיה, ובנוסף לכך ייפלטו שני נייטרונים. אם כמות החומר הבקיע תהיה מספיק גדולה, חלק מהנייטרונים הנפלטים ייקלטו בחומר הבקיע וכך התגובה הגרעינית לא תדעך אלא תגבר. הוא הבין בהברקה מדהימה את האפשרות של תגובת שרשרת המגבירה את עצמה, את העובדה שכדי שזה יקרה צריך חומר בקיע בכמות שמעל מסה קריטית ואת התוצאה של התהליך - פצצת אטום. גם הרעיון של שימוש בנייטרונים להצתת התגובה הגרעינית היה מהפכני; רתרפורד השתמש לצורך התגובה בחלקיקי אלפא הנושאים מטען חיובי, הנבלעים על ידי גרעין המטרה (גם בעל מטען חיובי, ועל כן דוחה את חלקיק האלפא). כדי להתקרב לגרעין חלקיק אלפא חייב להיות בעל אנרגיה גבוהה ויש להאיץ אותו. לעומתו נייטרון יכול לחדור לגרעין ללא האצה.

בשנת 1934 סיכם את רעיונותיו במסמך קצר בן 15 עמודים, אותם הגיש כבקשה לרישום פטנט, בקשה שהתקבלה לבסוף לאחר שנתיים. סילארד צפה שהנאצים ינסו לכבוש את כל אירופה וכי מלחמה עולמית מתקרבת, וחשב כי המדינה שתחזיק בנשק העוצמתי ביותר, תנצח. הוא דרש מעמיתיו באירופה לא לפרסם מאמרים ועבודות בנושא תגובת השרשרת מחשש שהיטלר ישכיל להשתמש בה לבניית נשק גרעיני.

בבקשת הפטנט סילארד התבסס על תגובת שרשרת עם יסודות כגון בריליום ואינדיום, שלא צלחו כחומר בקיע שיקיים תגובת שרשרת. עם זאת, הוא הזכיר כאפשויות גם אורניום ותוריום. לאחר עבודתם של ידידתו מברלין, ליזה מייטנר והכימאי הגרמני אוטו האן, הבהירה שאורניום טבעי הוא ב תערובת של שני איזוטופים – U235 הנדיר יותר וכן U238, כאשר לכל 139 אטומים של U238 מוכל חלקיק יחיד של U235. החומר הבקיע הוא U235; לאחר בליעת נייטרון גרעין האורניום מתבקע ונוצרים שני יסודות קלים יותר (למשל באריום וקריפטון) ובנוסף משתחררים שניים או שלושה נייטרונים, היכולים לשמר ואף להגביר את תגובת השרשרת. סך כל המסה של תוצרי הביקוע נמוך מהמסה של גרעין האורניום והנייטרון שנבלע, ההפרש מופיע כאנרגיה קינטית של תוצרי הביקוע וזו יכולה להיתרגם לפיצוץ אדיר. מכיוון שהיה ברור לפיזיקאים שכלי נשק המסוגל לרתום את העוצמה הכבירה הזאת יהיה בעל כוח הרס צבאי בעל עוצמה כבירה, החלו מרבית המדינות המתועשות הגדולות לתמוך במחקר שיוביל לפצצת ביקוע גרעיני.

המעבר לארצות הברית והמכתבים לרוזוולט

בשנת 1938, סילארד, כמו מרבית עמיתיו מאירופה, היגר לארצות הברית לאחר שהתקבל לעבודה בתחום מחקרו באוניברסיטת קולומביה שבמנהטן.

לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בשנת 1938 על ידי הצבא הנאצי, ראה פרמי את הנולד והחל לחשוש מפיתוח נשק גרעיני על ידי גרמניה. סילארד, ועמיתיו היהודים-הונגרים יוג'ין ויגנר ואדוארד טלר, החליטו לפנות לאלברט איינשטיין כדי לקבל גיבוי בפנייתם לממשל האמריקאי לגבי הצורך הדחוף לפיתוח פצצה גרעינית. הם ידעו שכדי לקבל איזושהי הכרות ומענה על ידי הממשל, הם צריכים לפנות דרך אדם בעל שם והכרה נרחבת, ולכן פנו לאיינשטיין. הארבעה נפגשו בביתו של איינשטיין, וסילארד האיר את עיניו של איינשטיין לגבי מצבורי האורניום העצומים הנמצאים בשטחה של גרמניה, במיוחד אחרי כיבוש צ'כוסלובקיה (חשש שגם אומת חודשים מספר לאחר מכן, עם החלטתו של היטלר לאסור מכירת אורניום פרט לצרכים ממשלתיים). כמו כן, תהו המדענים לגבי רעיונותיו וכוונותיו של ורנר הייזנברג בנושא פצצת האטום הגרמנית.

סכימה של הכור של פרמי-סילארד.

איינשטיין, שעד אותה תקופה היה ידוע כפציפיסט והתנגד לשימוש בנשק ומלחמה בכל דרך אפשרית ואף פרסם לא מעט מאמרים כנגד חובת השירות הצבאי כשחי באירופה, התרשם מהמידע, ושוכנע שהסכנה שגרמניה הנאצית תפתח נשק גרעיני היא אמיתית ומוחשית. הוא הסכים לחתום על המכתב שנוסח על ידי סילארד, בו פנה בצורה ישירה לנשיא ארצות הברית, רוזוולט, והזהיר אותו מפני הכוונות הגרמניות לפיתוח נשק גרעיני והצורך לפיתוח נשק גרעיני לפני גרמניה. המכתב, שידוע בכינויו מכתב איינשטיין-סילארד, הועבר באוגוסט 1939 לאלכסנדר זקס, כלכלן ניו יורקי, שהיה מעורב בפוליטיקה, וזה מסר אותו לרוזוולט. המכתב שכב במשך כחודשיים על שולחנו של רוזוולט, וכשנקרא, ולאחר התייעצות עם בכירים בממשל הוחלט לתת מימון לצורך בניית נשק גרעיני. חברי ועידת האורניום, בראשות שלושת ההונגרים החלה לפעול בעיניין. סילארד שהחל לעבוד באותה עת באוניברסיטת קולומביה עם אנריקו פרמי, שהיה גם פיזיקאי תאורטי וגם נסיין, על תגובת שרשרת מבוקרת (תהליך המתרחש כיום בכורים גרעיניים), והגיע בשיתוף עמו לפריצת דרך בנושא תגובת השרשרת באורניום. הם חיפשו מוליך שישלוט בפעילות המבוקרת של תגובת השרשרת, וניסו שימוש בגרפיט.

כל אותו זמן התגלעו בעיות בזרימת כספי המימון לפרויקט. אנשי צבא הפכו יותר ויותר סקפטיים לגבי עבודתם, והם ואנשי הממשל חששו מהמניע של עבודתם הסודית. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, נתפסו השניים כחצי אויבים שכן באו לארצות הברית מגרמניה או בעלות בריתה אשר כעת מנסות לכבוש את אירופה.

סילארד החליט שאסור להיות סודיים יותר מול הממשל, ובגלל הצורך הדחוף במימון, פנה פעם נוספת לאיינשטיין, ובאביב 1940, נוסח מכתב נוסף לרוזוולט, בו היה סילארד קצת יותר תוקפני וקיצוני בדעותיו. הוא איים שאם לא יקבל מימון יחשוף את רעיון תגובת השרשרת וכן התריע פעם נוספת בפני נשק גרעיני בשימוש גרמניה הנאצית. בינתיים, בגרמניה, אכן היו עסוקים בפיתוח הפצצה, שם לא נוסה השימוש בגרפיט, אלא במים כבדים, בעיקר בזכות מפעל המים הכבדים היחידי באירופה, שהיה ממוקם בנורווגיה שנכבשה על ידי הגרמנים.

למכתב השני התייחס הממשל האמריקאי ברצינות רבה יותר: הוחלט לתת תקציב לפיתוח הפצצה וכן על הקמת פרויקט מיוחד לנושא, "פרויקט מנהטן".

פרויקט מנהטן

קבוצת שיקגו. סילארד שלישי מימין

סילארד החל לעבוד באוניברסיטת שיקגו, וביחד עם פרמי הצליחו ליצור את תגובת השרשרת הגרעינית המבוקרת הראשונה באמצעות אורניום וגרפיט, בשנת 1942.

ככל שהתקדמה המלחמה, הפרויקט איבד מאופיו המדעי ונשלט יותר ויותר בידי הצבא. כשנראה היה שגרמניה כבר לא תנצח במלחמה, נכנס סילארד לעימותים רבים עם אנשי צבא שהיו קשורים בפרויקט, כנגד הפיכתו לנשק גרעיני בו ייעשה שימוש במלחמה. הוא הביע כעס רב כנגד הממשל עקב הפיכת הפרויקט לצבאי וניסה לעצור את השימוש בפצצת האטום, כאשר ניסח מכתב נוסף עם איינשטיין הפונה לרוזוולט, בו מבקשים השניים למנוע את השימוש בנשק גרעיני, מפאת ההרס והחורבן כמו גם מספר קורבנות האדם שעלולים למצוא את מותם בשימוש בפצצה גרעינית. המכתב כבר לא מצא את רוזוולט, שנפטר בטרם נגמרה המלחמה, וטרומן שהתלהב מהניסוי שנערך ביולי 1945, החליט להשתמש בפצצה כנגד יפן. בסופו של דבר הוטלו על יפן שתי פצצות (ילד קטן על הירושימה ואיש שמן על נגסאקי), שגרמו הרג של יותר מ-200,000 בני אדם, ופציעתם של מאות אלפים נוספים.

לפני שפרצה המלחמה, קיווה סילארד שמדיניות ארצות הברית בדבר אי הפצצת אזרחים תישאר בעינה, ולא יעשה שימוש בפצצת האטום כנגד אוכלוסייה אזרחית. הוא האמין שפצצת האטום תשמש רק כנשק מאיים, שייגרום לגרמניה ויפן או אחת מהן להיכנע, ולא יהיה צורך להשתמש בה. לפני המלחמה ראה בממשל האמריקאי כשלטון ההומני היחידי בעולם. סילארד הכין עצומה (Szilárd petition) שנחתמה בידי כ-155 מדענים שעבדו בפרויקט מנהטן ושותפיו למעבדה בשיקגו, הפונה לטרומן ומבקשת שידגים ליפנים את עצמתה של הפצצה בשטח לא מאוכלס לפני שישתמש בה על מטרות מאוכלסות. עצומה זו לא הגיעה לידיו של טרומן ופורסמה רק בשנת 1961, 16 שנים לאחר שהושלכה הפצצה.

השנים שאחרי מלחמת העולם וסוף חייו

לאחר המלחמה, הבין סילארד את כיוון השימוש באנרגיה האטומית, וכן צפה את מרוץ החימוש בין ארצות הברית לגוש המזרחי (ברית המועצות ביצעה ניסוי גרעיני מוצלח ראשון בשנת 1949). הוא עזב את תחום הפיזיקה, ובשנת 1947 החליט להתמקד בביולוגיה מולקולרית. גם סילארד וגם איינשטיין הביעו חרטה על תרומתם לפיתוח הפצצה, וציינו שאם היו יודעים כי גרמניה לא תספיק לפתח את הפצצה עד סיום המלחמה, לא היו משגרים את המכתבים לרוזוולט.

בשנת 1951 נישא סילארד לגרטרוד, ולאחר מכן החל לעבוד במכון הביולוגי בסן דייגו. בשנת 1960, אובחן בגופו סרטן בשלפוחית השתן. הוא עבר מספר טיפולים קרינתיים בניו יורק שהשתמשו בשיטה שהוא עצמו פיתח, והאטו את התפתחות המחלה. לאו סילארד נפטר בקליפורניה ב-30 במאי 1964, בגיל 66.

שנים לאחר מותו, ניתן שמו לאחד מן המכתשים בצד החשוך של הירח. שמו נכנס גם להיכל התהילה של הממציאים הגדולים.

הערכה

סילארד נחשב בידי עמיתיו כאדם אקסצנטרי, בעל חשיבה מהירה ויכולת ניבוי של אירועים פוליטיים בעולם. אומרים שצפה את מלחמת העולם הראשונה כשהיה עוד ילד, את העובדה שגרמניה הנאצית תשלוט באירופה וכן פרטים רבים מתוך אירועי מלחמת העולם השנייה. סיפרו עליו שאהב לחשוב על המצאותיו בזמן אמבטיות ארוכות במלונות בהם אהב לשהות (הכרותו עם אנריקו פרמי החלה מפגישה באחד ממלונות אלו).^{[דרוש מקור]}

ראו גם

• פרויקט מנהטן
• מכתב איינשטיין-סילארד
• פצצה מומלחת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאו סילארד בוויקישיתוף

• לאו סילארד, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• לאו סילארד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ליאו סילארד באתר אטומיק ארכיב (אורכב 08.06.2008 בארכיון Wayback Machine) (באנגלית)
• המכתב של איינשטיין לרוזוולט (באנגלית)
• אתר אינטרנט המוקדש לליאו סילארד ולפצצת האטום (באנגלית)
• ״המקרר של איינשטיין״ - פרק על המצאתו של סילארד בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״
• לאו סילארד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)