גלדיאטור
גְּלַדְיָאטוֹר (בלטינית: Gladiator, מהמילה גלאדיוס, בלשון חז"ל: לוּדָר, ממקור לטיני) הוא לוחם ברומא העתיקה ובמקומות אחרים שעסק במופעי בידור, שכללו קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין בעלי חיים מסוכנים. לעיתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. קרבות של גלדיאטורים התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לרוב במבנים שנבנו במיוחד לכך, כדוגמת זירות או אמפיתיאטרונים כמו הקולוסיאום. סוגים שונים של גלדיאטורים נלחמו בצורות שונות של קרב.
לרוב הגלדיאטורים היו עבדים שנידונו לכך כעונש על פשעים מסוימים, שבויי מלחמה, ומתנדבים בתשלום (auctorati). לא ניתן היה להעניש אזרחים רומאים בעונש זה, אך אלו שנמצאו אשמים בעבירות מסוימות ניתן היה לשלול מהם את אזרחותם, לשעבד אותם באופן רשמי, ולטפל בהם בהתאם. עבור מי שנידון לזירה (ad ludum) הפרס הגדול ביותר היה הענקת חירות (Manumission), המסומלת על ידי הענקת חרב אימון מעץ או מוט (rudis) כמתנה מהעורך.
המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לספירה. דעיכתם החלה עם משבר המאה השלישית ונמשכה ביתר שאת עם התנצרות האימפריה; ביטולם הסופי של הקרבות התרחש בשנות השלושים של המאה החמישית[1]. לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי אירועי "ציד חיות" (venationes) נמשכו אל תוך המאה ה-6.
מקור השם גלדיאטור הוא "גלאדיוס" – חרב בלטינית. בלשון חז"ל נזכרים הגלדיאטורים בשם "לודרים". המילה "לודר" הגיעה ללשון חז"ל מן הלטינית. התחרויות שבהן השתתפו הגלדיאטורים כונו Ludi – "משחקים".
היסטוריה של משחקי הגלדיאטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקורות הספרותיים הראשונים נוטים להסכים רק לעיתים רחוקות באשר למקור הגלדיאטורים ומשחקי הגלדיאטורים. בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה, האמין ניקולאוס איש דמשק כי הם אטרוסקים. דור לאחר מכן, כתב טיטוס ליוויוס כי הם התקיימו לראשונה בשנת 310 לפני הספירה על ידי קמפנים לרגל ניצחונם על פני הסאמניטים. זמן רב לאחר שהמשחקים חדלו, הסופר מהמאה השביעית לספירה איזידורוס מסביליה, כתב כי המילה הלטינית Lanista (לניסטה – המנהל של הגלדיאטורים) נגזרת מן המילה האטרוסקית עבור "המוציא להורג", ובנוסף כתב כי התואר כארון (נציג שליווה את הגלדיאטורים המתים מהזירה הרומית) נגזר מהמילה צ'ארון (Charun) (מדריך של נשמות בעולם התחתון של המיתולוגיה האטרוסקית). היסטוריונים רומאים הדגישו את המשחקים הגלדיאטורים בתור ייבוא זר, ככל הנראה אטרוסקי. העדפה זו קיימת ברוב התיעודים ההיסטוריים של המשחקים הרומאים בעת החדשה המוקדמת.
הערכה מחודשת של הראיות תומכת במקור קמפני. הלודי (בתי הספר לגלדיאטורים) המוקדמים ביותר הוקמו בקמפניה. פרסקאות מקברים בפאסטום (אזור קומפניה) מהמאה ה-4 לפנה"ס מציגים צמדי לוחמים עם קסדות, חניתות ומגינים. בהשוואה לפרסקאות האלו, ישנן ראיות תומכות בציורי קברים אטרוסקיים. אם כי הפרסקאות בפאסטום עשויות לייצג את המשכה של מסורת עתיקה הרבה יותר, אותה רכשו או ירשו מן המתיישבים היוונים של המאה ה-8 לפנה"ס.
טיטוס ליוויוס מתארך את קרבות הגלדיאטורים הרומיים הראשונים לשנת 264 לפני הספירה, בשלבים הראשונים של המלחמה הפונית הראשונה של רומא נגד קרתגו. מתועד כי שלושה זוגות של גלדיאטורים נלחמו עד המוות בפורום של רומא "שוק הבקר" (Forum Boarium). קרבות הגלדיאטורים הראשונים מתוארים בתור "מונוס" (ברבים: מונרה), שהחלו בתור שירות או מתנה שניתנה למתים בהלוויתם. באופן כללי מונוס משמש לתאר תרומה לקהילה הרומאית, בדרך כלל מידי המעמד הגבוה. סוג הגלדיאטור המוזכר בתדירות הגבוהה ביותר באותה התקופה היה הסמנאיט.
התפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 216 לפנה"ס, מרקוס איימיליוס לפידוס, הקונסול לשעבר והאוגור, כיבד את בניו בשלושה ימים של קרבות גלדיאטורים בפורום רומאנום, באמצעות עשרים ושניים זוגות גלדיאטורים. עשר שנים לאחר מכן, יזם סקיפיו אפריקנוס מונוס הנצחה באיבריה לזכר אביו ודודו, הרוגי המלחמות הפוניות. לא-רומאים ממעמד גבוה, וייתכן כי אף מספר רומאים, התנדבו לשמש בתור הגלדיאטורים שלו. ההקשר של המלחמות הפוניות, והתבוסה הכמעט הרסנית של רומא בקרב קאנאי (216 לפנה"ס), מקשרים את המשחקים הראשונים הללו לנדבנות: חגיגה של ניצחון צבאי ומעין כפרה דתית על אסון צבאי. מונרה אלו שימשו בהעלאת המורל בעידן של איום צבאי ושל התרחבות צבאית. המונוס המתועד הבא נערך בהלוויה של פובליוס ליקיניוס קראסוס בשנת 183 לפנה"ס, והיה ראוותני יותר: הוא כלל שלושה ימים של משחקים במהלך ההלוויה, 120 גלדיאטורים, וחלוקה ציבורית של בשר (visceratio data) - מנהג ששיקף את קרבות הגלדיאטורים במשתאות בקמפניה שתוארו על ידי ליוויוס, ולאחר מכן גם גונו על ידי הקונסול הרומאי סיליוס איטליקוס.
האימוץ הנלהב של "הגלדיאטוריה מונרה" על ידי בעלות הברית האיבריות של רומא מראה כמה בקלות, וכמה מוקדם חלחלה תרבות הגלדיאטורים למקומות רחוקים מרומא עצמה. עד שנת 174 לפנה"ס, מונרה רומאי "קטן" (פרטי או ציבורי), שניתן על ידי עורך בעל חשיבות נמוכה יחסית, ככל הנראה היה כה נפוץ וחסר ייחוד שלא נחשב כראוי לתיעוד:
משחקי גלדיאטורים רבים ניתנו באותה השנה, חלקם לא חשוב, ואחד אשר בולט מעבר לשאר - זה של טיטוס פלאמינינוס אותו העניק במטרה להנציח את זכרו של אביו. הוא נמשך ארבעה ימים, והיה מלווה בחלוקה ציבורית של בשר, משתאות והופעות. שיאו של המופע שהיה גדול לזמנו היה כי תוך שלושה ימים שבעים וארבעה גלדיאטורים נלחמו
בשנת 105 לפנה"ס, הקונסולים השולטים הציעו לרומא טעימה ראשונה של "לחימה ברברית" בחסות המדינה, שבאה לידי ביטוי באמצעות הגלדיאטורים מקפואה, במסגרת תוכנית אימונים צבאית. הלחימה הפכה פופולרית ביותר, וכעת יכלה להתחרות במונרה שמומנו בצורה פרטית.
השיא
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת שנותיה האחרונות של הרפובליקה, היא הפכה בלתי יציבה מבחינה פוליטית וחברתית, משחקי הגלדיאטורים סיפקו לנותני החסות שלהם הזדמנויות יקרות להחריד אך יעילות ביותר עבור קידום עצמי, תוך מתן בידור זול ומרגש ללקוחותיהם. הגלדיאטורים הפכו לעסק גדול עבור מאמנים, פוליטיקאים שאפתניים, ועבור המעמד הגבוה. פריבאטוס (אזרח פרטי) שאפתני מבחינה פוליטית היה עשוי לדחות את המונוס לזכר אביו המנוח לתקופת הבחירות, כאשר מופע מרהיב עשוי היה לגייס קולות. אלו בשלטון ואלו המבקשים לשלוט היו זקוקים לתמיכת הפלבאים והטריבונות שלהם, אשר את קולותיהם ייתכן ויקבלו לאחר מופע מרהיב במיוחד, לפעמים אפילו הבטחה בלבד של מופע מרהיב שכזה הייתה מספיקה.
הבעלות על גלדיאטורים או על בית ספר לגלדיאטורים העניקה מידה רבה של כוח בפוליטיקה הרומית. בשנת 65 לפני הספירה, יוליוס קיסר שזה עתה נבחר העניק מונוס אותו החשיב לזכר אביו, שמת עשרים שנה קודם לכן. למרות חוב אישי עצום, הוא השתמש בשלוש מאות ועשרים זוגות גלדיאטורים בשריון מכסף. הוא רצה יותר, אך הסנאט, מתוך מודעות למרד ספרטקוס, מתוך חשש מהצבאות המתפתחים הפרטיים של קיסר וחשש רב יותר מהפופולריות שלו, הטיל מגבלה של 320 זוגות כמספר המרבי של גלדיאטורים בהם יכול להחזיק אזרח ברומא. הראוותנות של יוליוס קיסר הייתה חסרת תקדים לא רק בקנה מידה ובהוצאה כספית, אלא בכך שסטה מהמסורת הרפובליקנית של מונרה בתור מנחה למת. ההבדלים המעשיים בין לודי ובין מונרה החלו להיטשטש.
משחקי הגלדיאטורים, המקושרים לרוב עם הופעות של חיות, התפשטו ברחבי הרפובליקה ומעבר לה. חוקים אשר חוקקו במטרה למניעת שחיתות, בין השנים 65 ו-63 לפנה"ס ניסו אך נכשלו לרסן את התועלת הפוליטית של המשחקים לנותני חסותם. לאחר רצח יוליוס קיסר ומלחמת האזרחים הרומית, אוגוסטוס הפך לסמכות הקיסרית על המשחקים, כולל על המונרה, והציג אותם באופן רשמי כחובה אזרחית ודתית. התיקון שלו לחוק המגביל את ההוצאה הפרטית והציבורית על מונרה, בטענה שנועד להציל את האליטה הרומית מפשיטת רגל, הגביל את ההופעות והמשחקים לפסטיבלים של סטורנליה וקווינקואטריה. מכאן ואילך, עלות השיא למונוס "חסכוני", אך רשמי של פראיטור, שכלל 120 גלדיאטורים לכל היותר, היה עולה כ-25,000 דינרים. לודי קיסרי "נדיב" עשוי היה לעלות לא פחות מ-180,000 דינרים. בכל רחבי האימפריה, המשחקים הגדולים והמפורסמים ביותר הפכו עתה למזוהים עם פולחן הקיסר בחסות המדינה, וקידמו הכרה ציבורית, כבוד ותמיכה בקיסר, בחוק שלו, ובסוכניו. בין השנים 108 ו-109 לספירה, טראיאנוס חגג את ניצחונותיו בדאקיה בשימוש מדווח של כ-10,000 גלדיאטורים (ו-11,000 בעלי חיים) על פני 123 ימים. עלות הגלדיאטורים והמונרה המשיכו לצאת מכלל שליטה. חקיקה בשנת 177 לספירה על ידי מרקוס אורליוס, אשר עשתה מעט כדי לעצור זאת, זכתה להתעלמות מוחלטת מידי בנו, קומודוס.
הגלדיאטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוגי גלדיאטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| סוגי גלדיאטורים | ||
|---|---|---|
| שם הגלדיאטור ותעתיק לטיני | כלי נשק עיקריים | תיאור מקוצר |
| אנדבטה (Andabata) | סוג נדיר יחסית של לוחמים. גלדיאטור מסוג זה נלחם עם כיסוי עיניים נגד גלדיאטור אחר שגם עיניו כוסו | |
| אסדריוס (essedarius) | חנית וחרב, מגן קטן | לוחם מרכבות |
| סגנון גאלי | ||
| הופלומכוס | מיגון רב שכלל מגן מתכת קטן, מוקיים, שריון לידיים וחנית | מלשון הופלון – מגן יווני גדול. הופלומכוס הוא אחד הסוגים הנפוצים בין הגלדיאטורים. נלחם בדרך כלל מול לוחמים משוריינים אחרים |
| ונטור (Venator) | חנית, פגיון | אחד הסוגים הנפוצים ברומא, נלחם בחיות טרף |
| מורמילו (Murmillo) | ציוד מגן רב, חרב | מורמילו מלשון mormylos - דג ים. הוא סוג משוריין בכבדות, בלט בקסדתו שעוטרה בצורות של דגי ים |
| סקיוטור (Secutor) | חימושו דומה מאוד לזה של מורמילו, מלבד עיטורים | סוג מיוחד שפותח במיוחד למאבק ברטריוס. כתוצאה מכך, קסדתו לא כללה עיטורים כלשהם כדי לא לתת לרשתו של הרטריוס נקודות אחיזה |
| קרופלאריוס (Crupellarii) | חרב מסוג גלאדיוס ומגן סקוטום | גלדיאטור כבד במיוחד שצויד בשריון מקטעים רומי שכיסה גם את גפיו, ולראשו חבש קסדה |
| רטיאריוס | חמוש בקלשון בן שלוש שיניים, רשת ופגיון קצר עם מיגון דל | גלדיאטור מסוג זה נלחם בעזרת הטלת הרשת שסיבכה את היריב ומנעה תנועה וחיסול סופי עם הקלשון. היה פגיע מאוד בקרב מטווח קצר. |
| סגנון תראקי | חרב תראקית בשם סיקה | סוג נפוץ מאוד, בלט בקסדתו הייחודית שעוטרה בדרך כלל בגריפון. בנוסף, כללה הקסדה כיסוי ארד לפנים שבו מספר חורים לראיה. |
המסחר בגלדיאטורים התרחש באימפריה כולה, והיה נתון לפיקוח רשמי. ההצלחה הצבאית של רומא ייצרה נהירה של חיילים-אסירים שהופצו לשימוש במכרות המדינה או באמפיתיאטרונים ולמכירה בשוק החופשי. לדוגמה, בעקבות המרד היהודי הגדול, בתי הספר לגלדיאטורים קיבלו כמות גדולה של יהודים – אלו שנדחו לאימונים נשלחו מייד אל הזירות בתור noxii. הטובים ביותר, האיתנים ביותר – נשלחו לרומא. מתן מעמד של עבד לחיילים שנכנעו או שאיפשרו את לכידתם נחשב למתנת חיים, והכשרה כגלדיאטורים הייתה הזדמנות עבורם להחזיר לעצמם את כבודם במונוס.
שני מקורות נוספים של גלדיאטורים, נמצאו במהלך תקופת השלום הרומאי, הם היו עבדים שנידונו לזירה, לבתי ספר לגלדיאטורים או למשחקים[2] כעונש על פשעים, ומתנדבים בתשלום (auctorati), אשר עד ימי הרפובליקה המאוחרת היוו ככל הנראה כמחצית מהגלדיאטורים. השימוש במתנדבים התרחש לראשונה בחצי האי האיברי במונוס של סקיפיו אפריקנוס, אך מתנדבים אלו לא קיבלו שכר. עבור הרומאים, "גלדיאטור" פירושו לוחם מאומן, שנשבע נאמנות למאסטר.
לאלו שהיו עניים או לא אזרחים, בתי הספר לגלדיאטורים הציעו עסקה: מזון באופן סדיר, דיור מסוג כלשהו וסיכוי לתהילה ועושר. הגלדיאטורים נהגו לשמור על הפרסים הכספיים שלהם ועל כל המתנות שקיבלו. טיבריוס הציע לגלדיאטורים אחדים בדימוס 100,000 ססטרציות כל אחד כדי לשוב לזירה.[3] נירון נתן לגלדיאטור ספיקולוס רכוש ומגורים "שווים לאלה של גברים שחגגו ניצחונות".[4] מרקוס אנטוניוס קידם גלדיאטורים למשמר האישי שלו.
נשים כגלדיאטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]משנות ה-60 לספירה, החלו נשים להופיע בתור גלדיאטריקס (Gladiatrix), בתור "סמנים אקזוטיים של מופע מפואר במיוחד". בשנת 66 לספירה, נירון גרם לנשים, גברים וילדים להילחם במונוס כדי להרשים את טירידאטס הראשון, מלך ארמניה. נראה כי הרומאים מצאו את הרעיון של הגלדיאטריקס מבדר ומשעשע, או מגוחך לחלוטין: יובנליס הלהיב את קוראיו בסיפורו על אישה בשם "Mevia", שצדה חזירי בר בזירה "עם חנית ביד ושדיים חשופים", ופטרוניוס לעג על היומרה של אזרח עשיר ממעמד נמוך, אשר המונוס שלו כלל אישה נלחמת מתוך עגלה או מרכבה. מונוס משנת 89 לספירה, בתקופת שלטונו של דומיטיאנוס, הציג קרב בין גלדיאטריקס וגמדים. בהליקרנסוס, תבליט מהמאה ה-2 לספירה מתאר שתי לוחמות בשם "אמזון" ו"אקיליה"; הקרב שלהן הסתיים בתיקו. באותה המאה, אפיגרף מאוסטיה מהלל אדם מהאליטה המקומית בתור הראשון "שחימש נשים" בהיסטוריה של המשחקים שלה. ככל הנראה הגלדיאטריקס עברו את אותה ההכשרה כמו עמיתיהם הגברים. הופעת הגלדיאטריקס בזירה נאסרה החל משנת 200 לספירה.
קיסרים כגלדיאטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קליגולה, טיטוס, אדריאנוס, לוקיוס ורוס, קרקלה, גטה ודידיוס יוליאנוס על כולם נאמר כי הופיעו בזירה (בין אם באופן ציבורי או פרטי), אך הסיכונים לעצמם היו מזעריים. קלאודיוס, המאופיין על ידי ההיסטוריונים שלו בתור אכזרי וגס, נלחם נגד לוויתן כלוא בנמל בפני קבוצה של צופים. פרשנים הסתייגו בקביעות מהופעות כאלה.
קומודוס נודע בהערצתו לקרבות הגלדיאטורים, ולמרבה הבושה של הסנאט, שאותו תיעב, גם הופיע בזירה כגלדיאטור. הוא נלחם בתור סקיוטור, וכינה את עצמו "הרקולס שנולד מחדש". הוא נלחם נגד יריבים שנאלצו להשתמש בכלי נשק מעץ ולא נשאו שריון. בתור בסטיאריוס, נאמר כי הוא הרג 100 אריות ביום אחד, כמעט בוודאות מפלטפורמה שהוקמה מסביב לזירה אשר אפשרה לו להפגין את יכולת הקליעה שלו בבטחה. בהזדמנות אחרת, הוא ערף את ראשו של יען רץ עם חץ שתוכנן במיוחד, ונשא את ראשו המדמם וחרבו אל המושבים בסנאט והחווה בידיו כאילו הם הבאים. על הופעותיו בזירה הוא גבה מהעיר רומא תשלום כספי גבוה מאוד. בנוסף מתועד כי שיפץ פסל אדיר של נירון בצלמו בתור "הרקולס שנולד מחדש", והקדיש מחדש את הפסל לעצמו עם הכיתוב: "אלוף הסקיוטורים:. הלוחם השמאלי היחיד שכבש עשר פעמים אלף גברים" לשם כך, הוא השתמש בקצבה ענקית מן הקופה הציבורית.[5]
גלדיאטורים יהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גלדיאטורים יהודים בתפוצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכיבוש הרומי גרר אחריו פעמים רבות הובלת שבויים יהודים מחוץ לתחומי ארץ ישראל: לאחר כיבוש הארץ בידי פומפיוס, עם עליית הורדוס לשלטון ולאחר מותו, וכן לאחר כישלון המרד הגדול.[6] המספר הגדול ביותר של שבויי מלחמה יהודים שהוצא מן הארץ היה בתקופת מלחמת החורבן, אשר בסיומה היו בידי טיטוס אלפי שבויים יהודים.[7] רבים מהם נמכרו לעבדים או נשלחו לעבודות פרך במכרות, או ניתנו במתנה למחוזות הסמוכים לארץ ישראל כדי שילחמו שם במופעי גלדיאטורים,[8] כפי שניתן לראות בתיאורו של יוסף בן מתתיהו:
״משאר המון השבויים כבל באזיקים את בני השבע-עשרה ומעלה ושלחם לעבודות במצרים. אך רבים מאד העניק טיטוס מתנה לפרובינקיות על מנת שימצאו את מותם ב[אמפי]תיאטראות, בחרב או [כטרף] לחיות.״[9]
בימים שאחרי החורבן הגיעו מארץ ישראל אל התפוצות פליטים יהודים רבים. ניתן להניח, כי להגעתם הייתה השפעה על היהודים בתפוצות, אשר המאורעות בארץ ישראל טלטלו אותם. המשטר הרומי גם נקט צעדים כדי להשפיל את היהודים, בין היתר על ידי שימוש בשבויים יהודים בזירה לצורך קרבות גלדיאטורים ברחבי האימפריה הרומית. דבר זה פגע בגאוותם של היהודים וערער את מעמדם בקרב שכניהם הנוכרים.[10]
גלדיאטורים יהודים בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הידיעות על קרבות גלדיאטורים במזרח השמי של האימפריה הן מועטות. המופעים נערכו על ידי השליטים הרומים בערים בעלות צביון הלניסטי; ביהודה, לדוגמה, הורדוס ערך מופעים כאלה בקיסריה,[11] ויוסף בן מתתיהו, בקדמוניות היהודים, כותב במפורש שהתקיימו משחקי גלדיאטורים גם בירושלים.[12] מעט המקורות הקיימים בנושא זה מלמדים, כי גם יהודים נטלו חלק פעיל במופעים אלה, על פי רוב בהיותם שבויים או עבדים,[13] כפי שעולה מהתיאור במלחמות היהודים:
״בעת שהייתו בקיסריה חגג [טיטוס] ברוב פאר את יום הולדתו של אחיו, ולכבודו דחה את הענשתם של רבים מן [השבויים] היהודים. ואכן, מספר היהודים אשר נהרגו בקרבות עם חיות טרף, או איש בחרב אחיו, או נשרפו באש, עלה על אלפיים וחמש מאות…המון רב של שבויים קיפחו את חייהם באותו אופן כמו ב[חגיגה ה]קודמת״[14]
בשלבים מאוחרים יותר, היו אלה גם נסיבות כלכליות שהובילו יהודים נואשים להשתתף במופעי גלדיאטורים ובמופעי חיות. באמצע המאה השלישית לספירה פקד משבר כלכלי את האימפריה הרומית, ואת ארץ ישראל בכלל זה, ולא אחת הוא דחק אנשים להשתתף במופעים אלה, ששכר רב היה בצידם.[15] כמו כן, יש להניח כי חלק מהיהודים שסיימו את חייהם במשחקי הגלדיאטורים באמפיתיאטרון הארץ-ישראלי, הובאו לקבורה במקום מולדתם. עדות ארכאולוגית לכך נמצאה במערת קבורה יהודית בתל עיטון שביהודה, שם נמצאו חרוטות המתארות מלחמת גלדיאטורים, שמציינות את סיבת מותם של הנקברים במערה. קרוב לוודאי כי אחד מבני המשפחה שליווה את המת בדרכו האחרונה חקק את הסיבה למות קרובו על קיר המערה.[16] הגלדיאטורים אוחזים בידיהם תלת-קלשון והם מתוארים במצבי לחימה שונים.[17]
היחס ההלכתי למופעי גלדיאטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתארו את חגיגותיו של הורדוס בירושלים, מציין יוסף בן מתתיהו את הזעם הגדול שהיה לבני הארץ כנגד החדרת מנהגי נכרים לירושלים ובייחוד נגד מופעי הגלדיאטורים, דבר שאפילו הוא עצמו מדבר עליו בטינה גלויה.[18] תופעה זו קיבלה יחס שלילי גם אצל חז״ל. במקורות התלמודיים נקרא הגלדיאטור ׳לודר׳, מילה שהגיעה ללשון חז״ל מן הלטינית (Ludus = משחק). על משחקי הגלדיאטורים ניתן ללמוד מדבריו של ריש לקיש, אמורא ארץ ישראלי, שמשתמש לא אחת בניסיונו כגלדיאטור.[19]
חכמים אוסרים באופן ברור את ההליכה למבני הבידור ואף ההשתתפות מרצון במופעים אלה לא מתקבלת על הדעת.[20] בתלמוד הירושלמי מסופר על ר׳ אבהו שפדה יהודי שמכר את עצמו למשחקי גלדיאטורים:
״ואם מכר עצמו ללודים אפילו פעם אחת, אין פודין אותו. מעשה באחד שמכר את עצמו ללודים. אתא עובדא קומי ר׳ אבהו [בא המעשה לפני ר׳ אבהו], אמר: מה נעשה? מפני חייו עשה״.[21]
אף על פי שרבי אבהו פדה את אותו יהודי, ברור מלשון ההלכה כי מדובר באיסור מפורש. סיבות דומות כמעט, אולם חכמים אסרו עליו לעשות זאת.[22] ממקורות אלה לא ניתן ללמוד על היקף התופעה, אך הם משקפים מציאות חברתית-כלכלית במאות השלישית והרביעית לסה״נ, אשר הובילה אנשים להשתתף במופעי גלדיאטורים לצורך פרנסתם.[23]
גלדיאטורים בשירה העברית המודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אזכור לתופעה זו ניתן למצוא בשירו של יל"ג, ״בין שיני אריות״. בשיר מסופר על זוג אוהבים, מרתה ושמעון, אשר מושלך להילחם באריה רעב, ולהיות שעשוע לצופים הרומאים, בעוד מרתה רואה את אהובה משמש טרף לאריה (ומכאן שמה של היצירה).
תמצית המשחקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהופעות הראשונות, מוות נחשב לתוצאה התקינה של הקרב. בתקופה הקיסרית, הקרבות פורסמו לעיתים בתור "עד המוות" (sine missione), דבר המרמז כי מיסיו (missio – לחוס על חיי הגלדיאטור המובס) הפך להיות מנהג נפוץ במשחקים. בנוסף ייתכן כי החוזה בין העורך ללניסטה כלל פיצויים בגין מקרי מוות לא צפויים. כאשר הביקוש לגלדיאטורים עלה על ההספק, קרבות "עד המוות" הוחרמו באופן רשמי, החלטה מעשית של אוגוסטוס אשר במקרה גם שיקפה את דרישת הציבור ל "צדק טבעי", הסירוב של קליגולה וקלאודיוס לחוס על לוחמים פופולריים אך מובסים לא תרם לפופולריות שלהם. ברוב הנסיבות, גלדיאטור שנלחם היטב - חסו על חייו.
לפי הנוהג הנפוץ, הצופים החליטו אם גלדיאטור שהפסיד צריך להישאר בחיים, ובחרו בזוכה במקרה נדיר של תיקו. מרבית הקרבות העסיקו שופט בכיר (summa rudis) ועוזר, המוצגים בפסיפסים עם מטות (rudes) הנועדו להזהיר, או להפריד יריבים בשלב כלשהו בקרב. הכרה עצמית בתבוסה של הגלדיאטור, שסומנה על ידי הרמת האצבע (ad digitum), הודיעה לשופט להפסיק את הקרב ולפנות לעורך, שהחלטתו בדרך כלל נשענה על מצב רוחו של הקהל. במהלך המשחק, שופטים הפעילו שיקול דעת ועל פי רצונם, הם יכלו לעצור את הקרב לחלוטין, או להשהות אותו על מנת לאפשר מנוחה ללוחמים וזמן התרעננות לקהל.
רוב הגלדיאטורים השתתפו בשניים או שלושה מונרה בשנה. מספר לא ידוע מתו בקרב הראשון שלהם ואחדים נלחמו עד 150 קרבות. קרב בודד נמשך לכל היותר בין 10–15 דקות. הצופים העדיפו הצמדת יריבם עם סגנונות לחימה משלימים אך שילובים אחרים התקיימו, כגון גלדיאטורים הנלחמים ביחד או החלפה של המפסיד בקרב על ידי גלדיאטור חדש, אשר יילחם נגד הזוכה.
המנצחים קיבלו את כף התמר ופרס מהעורך. לוחם מצטיין היה עשוי לקבל כתר עלי דפנה, וכסף מהקהל כאות הערכה, אך עבור מי שנידון לזירה (ad ludum) הפרס הגדול ביותר היה הענקת חירות (Manumission), המסומלת על ידי הענקת חרב אימון מעץ או מוט (rudis) כמתנה מהעורך. מרטיאליס מתאר קרב בין פריסקוס וורוס שלחמו בגבורה ובאופן זהה לאורך זמן רב, כך שכאשר שניהם הודו בתבוסה באותו הרגע טיטוס העניק ניצחון וחירות לשניהם. לגלדיאטור בשם פלאמה הוענק מוט ארבע פעמים, אך הוא בחר להישאר גלדיאטור. על מצבתו בסיציליה כתוב: "פלאמה, סקיוטור, חי 30 שנה, נלחם 34 פעמים, ניצח 21 פעמים, נלחם עד תיקו 9 פעמים, הפסיד 4 פעמים, סורי לפי לאום. דליקאטוס עשה זאת עבור חברו לנשק".
פלגים ויריבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתי הספר והאימונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקום ההכשרה והאימונים של הגלדיאטורים נקרא לודוס (ברבים: לודי). הלודוס הראשון היה זה של אורליוס סקאורוס (Aurelius Scaurus) בקפואה. הוא היה לניסטה של גלדיאטורים שהועסקו על ידי המדינה כדי לבדר את הקהל בסביבות שנת 105 לפנה"ס. מעט לניסטות ידועים בשמם: הם היו ראש משפחת הגלדיאטורים שלהם, עם שליטה על חייהם ועל מותם של כל חברי המשפחה. מבחינה חברתית הם נודעו לשמצה, והכלילו אותם יחד עם הסרסורים והקצבים. היחס היה שונה לבעל גלדיאטורים שהיה שייך למעמד הגבוה או שהיה בעל אמצעים.
בעקבות המרד של ספרטקוס, חקיקה חדשה הגבילה בהדרגה את הבעלות על הגלדיאטורים ועל הלודי. בעיר רומא עצמה היו ארבעה; הלודוס מגנוס (הגדול והחשוב ביותר, בו התגוררו עד כ-2000 גלדיאטורים), הלודוס דאקיקוס, הלודוס גאליקוס, והלודוס מאטוטינוס, אשר אימן גלדיאטורים שנלחמו בחיות.
המתנדבים (auctorati) נדרשו לאישור של שופט כדי להצטרף ללודוס. אם התקבלו, הרופא של בית הספר העריך את מידת התאמתם. החוזה שלהם (auctoramentum) קבע באיזו תדירות הם אמורים להופיע, סגנון הלחימה שלהם והרווחים שלהם. מי שנידון לפשיטת רגל או שהיה בעל חוב, היה יכול לנהל משא ומתן לתשלום חוב חלקי או מלא על ידי הלניסטה שלו או העורך.
כל הגלדיאטורים, בין אם בהתנדבות ובין אם נידונו לכך, נשבעו שבועת אמונים זהה (sacramentum). הטירונים (novicii) אומנו תחת מאמנים של סגנונות לחימה מסוימים, שככל הנראה היו גלדיאטורים בדימוס. הם יכלו להתקדם בהיררכיה של דרגות (פאלוס) מהן פרימוס פאלוס הייתה הגבוהה ביותר. כלי נשק קטלניים היו אסורים בלודוס, ככל הנראה השתמשו בגרסאות עץ של כלי הנשק. ככל הנראה סגנונות הלחימה נלמדו באמצעות חזרה מתמדת על התנועות, וסגנון אלגנטי, חסכוני היה המועדף. בנוסף האימונים כללו הכנה לקראת מותם.
אלה שנידונו ללודוס (ad Ludum) ככל הנראה תויגו בברזל מלובן, או סומנו בכתובת קעקוע (מלטינית: stigma - סטיגמה, סטיגמטה בלשון רבים) על הפנים, הרגליים, או הידיים. סטיגמטה אלו ייתכן והיו בטקסט - עבדים נמלטים סומנו כך על המצח עד אשר קונסטנטין אסר על השימוש בסטיגמטה על הפנים בשנת 325 לספירה. חיילים סומנו על היד.[24]
גלדיאטורים לרוב שוכנו בתאים מסודרים, במבנה צריף סביב זירת אימון מרכזית. יובנליס מתאר את ההפרדה של הגלדיאטורים בהתאם לסוג ולמעמד, המרמזים על היררכיה נוקשה בתוך בתי הספר: "אפילו החלאות השפלים ביותר בזירה עקבו אחר החוק הזה, אפילו בכלא הם נפרדים". כפי שמרבית היריבים במשחקים היו מאותו בית ספר, החלוקה שמרה על יריבים פוטנציאליים נפרדים ובטוחים זה מזה עד המונוס הרשמי. המשמעת הייתה קיצונית, ואפילו קטלנית. שרידים של לודוס בפומפיי מעידים על התפתחויות באספקה, בביקוש ובמשמעת, בשלב המוקדם ביותר המבנה היה יכול להכיל 15–20 גלדיאטורים. המבנה שעלה במקומו יכול היה לשכן כ-100 וכלל תאים קטנים מאוד, ככל הנראה עבור עונשים פחותים והיה כה נמוך שלעמוד היה בלתי אפשרי.
דיאטה וטיפול רפואי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעמד משפטי וחברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]"הוא נשבע לשאת את הכאב, להישרף, להיות כפות, להיות מוכה, ולהיהרג בכוח החרב." השבועה של הגלדיאטור כפי שצוטט על ידי פטרוניוס (סטיריקון, 117).
המעמד המשפטי של הגלדיאטורים היה חד משמעי: הם היו עבדים, ורק עבדים שנמצאו אשמים בעבירות מסוימות יכלו להידון לזירה. אזרחים היו פטורים באופן חוקי מגזר הדין הזה, אבל אלו שנמצאו אשמים בעבירות מסוימות ניתן היה לשלול מהם את אזרחותם, לשעבד אותם באופן רשמי, ולטפל בהם בהתאם. ענישה בזירה הטילו בגין גנבה ושוד, הצתה, או מעשים בוגדניים כגון מרד, העלמת מס וסירוב להישבע שבועות חוקיות.
עבריינים שנשפטו בעון מעשים בלתי נסבלים נגד המדינה (כונו noxii), נידונו לעונשים המשפילים ביותר. עד המאה ה-1 לפנה"ס, noxii היו נידונים לחיות (damnati ad bestias) בזירה, עם סיכוי כמעט אפסי להישרדות (היעדר נשק או שריון), או שהיו גורמים להם להרוג זה את זה. מהתקופה הקיסרית המוקדמת, חלקם נאלצו להשתתף בצורות משפילות של "הצגות" מיתולוגית או היסטוריות, שהגיעו לשיאן בהוצאתם להורג.
אלו שנשפטו בעון מעשים פחות חמורים (כונו damnati), נידונו לקרב נגד חיות (ad ludum venatorium) או לקרב נגד גלדיאטורים (ad gladiatorium), שבו הם היו חמושים כפי שראו לנכון. נידונים אלו יכלו להחזיר קצת מכבודם, ואולי אפילו לשרוד ולהילחם יום נוסף. חלקם אף הפכו לגלדיאטורים מן המניין.
אמפיתאטרונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב הצופים היו עדים לקרבות הגלדיאטורים בזירות או באמפיתיאטרונים שנבנו ברחבי הרפובליקה, ומאוחר יותר, האימפריה.
גלדיאטורים בחברה הרומאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Auguet, Roland (1994). Cruelty and Civilization: The Roman Games. New York, New York: Routledge. ISBN 0415104521.
- Kyle, Donald G. (1998). Spectacles of Death in Ancient Rome. London, United Kingdom: Routledge. ISBN 0415096782.
- Jacobelli, Luciana (2003). Gladiators at Pompeii. Los Angeles, California: Getty Publications. ISBN 0892367318.
- Kyle, Donald G. (2007). Sport and Spectacle in the Ancient World. Oxford, United Kingdom: Blackwell Publishing. ISBN 0631229701.
- Welch, Katherine E. (2007). The Roman Amphitheatre: From Its Origins to the Colosseum. Cambridge, United Kingdom: Cambridge University Press. ISBN 0521809444.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בית ספר לגלדיאטורים התגלה על גדות הדנובה באוסטריה (באנגלית)
- גלדיאטור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גלדיאטור, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רמזי מקמולן, 13, Changes in the Roman Empire, פרינסטון: Princeton University Press, עמ' 147
- ^ הם נידונו ללודוס, שמשמעותו גם בית ספר לגלדיאטורים וגם המשחקים עצמם
- ^ סווטוניוס. חיי שנים-עשר הקיסרים, "טיבריוס", 7.
- ^ סווטוניוס. חיי שנים-עשר הקיסרים, "נירון", 30.
- ^ דיו קסיוס. קומודוס, 73 (תמצית). קומודוס הוכרז לאחר מותו כאויב הציבור אבל הוקדש מאוחר יותר.
- ^ ד״ר לאה רוט-גרסון ואיה ברסקי-אלישב, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999) כרך ד׳, עמ׳ 11.
- ^ E. Mary Smallwood, The Jews under Roman Rule: From Pompey to Diocletian: A Study in Political Relations (Leiden: Brill Academic Publishers, 1981), p. 327-328.
- ^ שמואל ספראי, ״התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה״, מתוך: צבי ברס ועוד (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1982), כרך א׳, עמ׳ 19.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים. מיוונית: ליזה אולמן (ירושלים:2012), פרק ו׳, 418.
- ^ ד״ר לאה רוט-גרסון ואיה ברסקי-אלישב, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999) כרך ד׳, עמ׳ 79.
- ^ הערך ״גלדיאטורים״, האנציקלופדיה העברית, כרך י׳, מהדורת תשכ״ט, עמ׳ 779-778.
- ^ יוסף בן מתתיהו [פלביוס יוספוס]: קדמוניות היהודים. מיוונית: אברהם שליט (ירושלים: מוסד ביאליק 2008), טו, 279-267.
- ^ זאב וייס, תרבות הבידור ומבני הבידור להמונים בארץ ישראל הרומית והשתקפותם במקורות חז״ל, כרך א׳, דיסרטציה שלא פורסמה. (האוניברסיטה העברית, 1994), עמ׳ 224.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, פרק ז׳, 37-40. מיוונית: ליזה אולמן (ירושלים: כרמל, 2012)
- ^ וייס, ״תרבות הבידור״, עמ׳ 209.
- ^ וייס, ״תרבות הבידור״, עמ׳ 224.
- ^ לקריאה נוספת: וסיליוס צפיריס, "קבר מונומנטלי מן התקופה הרומית בתל עיטון", עתיקות - סידרה עברית ח', אגף העתיקות והמוזיאונים, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 22-25.
- ^ יורם צפריר, ״תרבות רומא בארץ ישראל ומפעלי הבנייה של הורדוס״, מתוך: יהושע בן-אריה ואלחנן ריינר (עורכים), וזאת ליהודה: מחקרים בתולדות ארץ ישראל ויישובה (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2003), עמ׳ 100.
- ^ וייס, ״תרבות הבידור״, עמ׳ 203. ראו לדוגמה: בבלי, גיטין, מז ע״א, שם מעיר שוטנשטיין: ״יש להניח שעשה זאת בצעירותו, בשעה שהיה מנהיגם של חבורת שודדים, כלומר לפני שנעשה תלמיד חכם״.
- ^ וייס, ״תרבות הבידור״, עמ׳ 224.
- ^ ירושלמי, גיטין, כה ע״ב.
- ^ בבלי, גיטין, מו ע״ב.
- ^ זאב וייס, ״תרבות הפנאי רומית והשפעתה על יהודי ארץ ישראל״, קדמוניות כח, 109 (1995), עמ׳ 16.
- ^ סטיגמטה על הפנים ייצגה השפלה חברתית קיצונית.
