מלחמת העבדים השלישית
 | ||||||||||||||||||
| תמונה המתארת את מותו של ספרטקוס צוירה על ידי הרמאן ווגל (Hermann Vogel) בשנת 1882 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העבדים השלישית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 73 לפנה"ס – 71 לפנה"ס (כשנתיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | איטליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
41°06′N 14°12′E / 41.100°N 14.200°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון של הרפובליקה הרומית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת העבדים השלישית (המכונה גם מלחמת הגלדיאטורים או מלחמת ספרטקוס), אשר אירעה ברומא בין השנים 71-73 לפנה"ס, הייתה האחרונה מבין שלוש מלחמות העבדים הגדולות ברפובליקה הרומית. מלחמה זו גם הייתה היחידה שהציבה איום ישיר לעיר רומא עצמה. המלחמה החלה בבית ספר לגלדיאטורים בקפואה הנמצאת כ-200 ק"מ מרומא, כאשר 78 גלדיאטורים התרעמו על היחס המחפיר לו זכו מאדונם, מרדו בו ובמשך השנתיים שלאחר מכן הטילו אימה על אזרחי רומא. בזמן זה גדל צבא העבדים המורדים והגיע לשיא של 120,000 מורדים, תוך שהוא מנצח בקרב מספר רב של לגיונות רומאיים. הלחימה הגיעה אל סיומה בקרב גדול, במהלכו תקף צבאו של קראסוס (פוליטיקאי רומי שנודע בשל עושרו הרב) את צבא המורדים, והנחיל להם מפלה, שבמסגרתה מצאו את מותם כמעט כל העבדים המורדים, ביניהם גם מנהיגם ספרטקוס. לאחר חיסול המרד נצלבו כ-6,000 מורדים לאורכה של הדרך בין קפואה ורומא, וקראסוס עצמו זכה למצעד ניצחון (Ovatio).
עבדות ברומא
[עריכת קוד מקור | עריכה]סחר בעבדים היווה נדבך חשוב בכלכלת הרפובליקה הרומית. חוקרים מעריכים שאחוז העבדים באוכלוסיית הרפובליקה נע בין 25% ל-75%.[1] מספר מקורות הזינו את הביקוש המתמיד לעבדים בשטחי רומא: ילודה טבעית, ילדים שהתייתמו או ננטשו בידי הוריהם, ייבוא עבדים מהשטחים שמחוץ לשליטה הרומאית, פיראטים, רומאים שהורשעו בדין, ועוד. אך מקור אספקת העבדים העיקרי התבסס על בני אדם שנשבו במהלך מלחמות ההתרחבות של הרפובליקה.[2] העבדים ברומא עסקו במגוון תפקידים, החל מחקלאות וכלה בניהול משקי בית, כך שהאזרח הרומאי מן השורה היה מצוי במגע מתמיד עם עבדים בתחומי חיים רבים. אופי הקשר בין העבד לאזרח הייתה תלויה ברצונם הטוב של אדוניהם, חלקם הפגינו נדיבות כלפי האנשים שנחשבו לרכושם, אחרים לא בחלו בהתעללות פיזית של ממש.[3]
רקע למרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות ההתייחסות המורחבת למלחמת העבדים השלישית, היו מקרי מרידה או התנגדות לעבדות רבים במשך השנים. ברובן היו אלה התלקחויות ספונטניות שכללו התנהגות מרדנית הנעה בין התרשלות בזדון, בריחה ואף רצח האדון.[4] לצד זאת, חוותה רומא במשך תקופה קצרה של 62 שנה שלוש מרידות עבדים גדולות באופן משמעותי ומאורגנות. שתי המרידות הראשון אירעו בסיציליה שלאחריהם התרחש מרד העבדים השלישי של ספרטקוס. כל אלו אירעו בתקופה בה הרפובליקה הרומית חוותה תנופת התרחבות, שיצרה זרם עבדים רציף לשטחי הרפובליקה.
מרד העבדים הראשון (132-136 לפנה"ס)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת העבדים הראשונה
מרד העבדים הראשון פרץ בשנת 136 לפנה"ס באזור העיר אנה שבסיצליה. המקורות מספרים כי המורדים פתחו במרד בשל יחס בלתי-אנושי לעבדים, כפי שמתאר ההיסטוריון היווני דיודורוס:
ואילו העבדים, מדוכאים מן הייסורים והמכות, שברוב המקרים הונחתו עליהם בלא כל סיבה הגיונית, לא יכלו עוד לשאת זאת. זאת בהיפגשם אפוא אלו עם אלו בהזדמנויות שנקרו להם נדברו ביניהם על התמרדות עד שהגיע העת שבה הוציאו את תכניתם אל הפועל.[5]
המרד הובל על ידי עבד ממוצא סורי בשם אאונוס (Eunus). לאחר זמן קצר ומספר ניצחונות של אאונוס פרץ מרד מקביל בצידו השני האי, באזור העיר טאורומניום (Tauromenium), שהונהג על ידי עבד בשם קלאון (Cleon) מאסיה הקטנה. עד מהרה קיבל קלאון את מרותו של אאונוס ואספת העם שארגנו המורדים הכתירה את אאונוס למלך. בעקבות כך שינה את שמו לאנטיוכוס. המרד הגיע אל סופו לאחר שהרומאים צרו על הערים ששחררו המורדים וכבשון בזו אחר זו. הגורם המרכזי שסייע לניצחונם של הרומאים על המורדים היה המתחים הפנימיים בתוך קבוצת המורדים: לאחר שהבינו כי סופם קרב פנו איש כנגד רעהו ואחדותם התפוררה.[6]
מרד העבדים השני (100-104 לפנה"ס)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת העבדים השנייה
כמעט 30 שנה לאחר המרד הראשון בסיציליה, פרץ מרד עבדים נוסף באי בשל סירוב בעלי-העבדים להישמע להחלטת סנאט שחייבה לשחרר כ-8,000 עבדים ילידי ביתיניה (Bithynia) על מנת שיסייעו לבלום את פלישתם של שבטים גרמאניים לתחומי האימפריה.[7] כ-230 עבדים שציפו לשווא לשחרורם בשל צו הסנאט, החלו למרוד כנגד אדוניהם. אולם גם מרד זה הסתיים במהרה כאשר השטחים שבהם התבצרו המורדים נכבשו בידי הכוחות הרומאים. זמן קצר לאחר מכן החל הגל השני של המרד בהנהגת עבד בשם סלוויוס (Salvius). צבא העבדים של סלוויוס הנחיל תבוסה למשמר המקומי של הלגיון הרומאי. מרד מקביל בצדו האחר של האי הונהג בידי עבד בשם אתניון (Athenion).[7] הרומאים שלחו שלושה קונסולים לסיציליה על מנת לדכא את המרד. על אף שעלה בידם לנצח את חילות המורדים, לא עלה בידם של השליחים להביא לסיום ההתקוממות. רק בשנת 101 לפנה"ס הגיע המרד אל קיצו בדו-קרב בין הקונסול אקוויליוס (Aquillius) ובין מנהיג העבדים אתניון, יורשו של סלוויוס. הקונסול הרג את אתניון והמורדים נכנעו.[8]
שנת 73 לפנה"ס-פרוץ מרד העבדים השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 73 לפנה"ס בעיר קפואה תכננו כ-200 עבדים שהשתייכו ללודוס (בית ספר) לגלדיאטורים לברוח לחופשי בשל התעללותו של באטיאטוס, מאמן הגלדיאטורים. פלוטרכוס כתב על פריצת המרד:
היה איש בשם לנטולוס באטיאטוס, שאימן לודרים בקפואה, רובם גאלים ותראקים; ולא מפני שסרחו, אלא בשל אכזריות אדוניהם בלבד, נכלאו עבדים אלו יחד, ונאנסו להילחם זה בזה.[9]
תוכנית הבריחה נשתבשה כאשר דבר הבריחה נודע לבאטיאטוס, לבסוף עלה בידיהם של שבעים ושמונה גלדיאטורים לברוח, בנוטלם סכיני מטבח ביציאתם מהמתחם. בדרכה מחוץ לעיר פשטה החבורה על עגלה שהובילה ציוד לגלדיאטורים. נשק זה שימש אותם זמן קצר לאחר מכן, כאשר חיל המשמר המקומי ניסה לשווא לעצור את הימלטותם.
הנהגת המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהצליחו לברוח התבצרו המורדים על הר הוזוב (Monte Vesuvio) הממוקם ממזרח לנאפולי ובחרו להם את ספרטקוס התראקי, ואת קריקסוס ואוינומאוס הגאלים למנהיגיהם. לפי המקורות, ספרטקוס היה עריק מצבא רומא שנמכר לעבדות כעונש על מעשיו. יכולותיו הצבאיות ומבנה גופו הגדול של ספרטקוס הובילו למכירתו לבאטיאטוס שתכנן להכשירו כגלדיאטור.[10]
הקרב על הר הוזוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר המורדים המתבצרים בוזוב החל לגדול עם הצטרפותם של עבדים נוספים. על מנת להתקיים יצאו המורדים למסעות ביזה ביישובים שסבבו את ההר. בתגובה לפשיטות שלחו הרומאים כוח צבאי שמנה כשלושת אלפי חיילים, בראשות הפראיטור ואריניוס קלאודיוס גלאבר (Varinius Claudius Glaber) שנועד לחסל את המרידה. ואולם, מאחר שהמרד נתפס בראשיתו כאירוע שולי ומקומי, כוח הדיכוי הורכב בחיפזון ולא התבסס על יחידה צבאית סדירה.[11] כאשר הגיע הכח להר הוא הקים מחנה צבאי למרגלותיו שחלש על ציר העלייה והירידה היחיד מפסגתו. אל מול זאת, ספרטקוס ומורדיו מצאו דרך להתמודד עם המצור, כפי שתיאר זאת פלוטרכוס:
אבל למעלה צמחו גפני-בר במספר רב. מהן חתכו את הזמורות הראויות לשימוש וקלעו מהן סולמות חזקים וארוכים והיו תולים ומשלשלים בזיזי הסלעים מלמעלה למטה, עד שהגיעו אל רגלי הצוק.[12]
פרט לאדם אחד שנותר כדי לשלשל לחבריו את נשקם מראש ההר, ירדו כל המורדים באמצעות חבלי הגפן מן ההר. הם תקפו את המחנה הרומאי במפתיע, כפי שתיאר פרונטינוס:
שם לא היתה כל שמירה, ובאופן זה לא זו בלבד שניצל, אלא בהופיעו לפתע באגף אחר, הטיל אימה במחנה קלודיוס וכמה קוהורטות ברחו מפני 74 גלדיאטורים.[13]
לאחר הניצחון על קלודיוס ומחנהו, נשלח פראיטור נוסף בשם פובליוס ואריניוס (Publius Varinius), מלווה בסגניו פוריוס וארניוס על מנת לטפל במורדים. תחילה הטיל וארניוס על סגנו פוריוס לעלות בכוח של 2000 לוחמים ולתפוס את ספרטקוס, אולם הכוח הזה הובס בידי המורדים. לאחר מכן שלח וארניוס את סגנו קוסיניוס כדי להתמודד עם המורדים, אך גם זה נהרג בידי ספרטקוס. אחרי מספר התנגשויות הוביל ספרטקוס את צבא המורדים לניצחון על צבאו של וארינוס. הפראיטור עצמו הצליח לברוח, אולם ספרטקוס לקח שלל את סוסו האישי.[14] בשלב זה הפכה ההתארגנות להמונית, כפי שתיאר אפיאנוס:
אחר-כך הוסיפו להצטרף אל מחנה ספרטקוס המונים, עד שהגיע צבאו ל-70,000 איש.[15]
שנת 72 לפנה"ס-המשך המרד והניסיונות לחיסולו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניצחון העבדים על הפראיטורים בקרב על הר הוזוב הגביר את קצב הצטרפות העבדים למרידה, וכך חזק את מחנם משמעותית. עבור הרומאים, תבוסת הצבא בידי צבא עבדים לא נתפש רק כהשפלה אלא גם הביא לתפישה כי המרד התפתח לכדי איום ממדרגה ראשונה.[16] על מנת להתמודד עם איום זה החליט הסנאט להטיל למערכה את שני הקונסולים של שנת 72 לפנה"ס במטרה לחסל אחת ולתמיד את המרד. הקונסולים, לוקיוס גליוס פובליקולה (Lucius Gellius Publicola) וקורנליוס לנטולוס קלודיאנוס (Cornelius Lentulus Clodianus) יצאו לדרך מיד. במקביל אירע קרע במחנה המורדים; ספרטקוס תכנן להוציא את המורדים מחוץ לטריטוריה הרומאית ולהחזירם לביתם ואילו קריקסוס ותומכיו רצו להמשיך לעלות על רומא ולבזוז אותה. לגבי ההתרחשויות של אותה שנה ישנן שתי גרסאות, הראשונה של אפיאנוס והשנייה של פלוטרכוס.
גרסתו של אפיאנוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פיצול כוחות המורדים פגש קריקסוס שפקד על כח לוחם שנאמד ב-30,000 מורדים את הקונסול גאליוס. הקונסול ניצח את קריקסוס וצבאו בקרב למרגלות הר גארגאנוס, וכ-20,000 מורדים נהרגו ביניהם קריקסוס עצמו. באותו זמן ניסה ספרטקוס לברוח דרך הרי האפנינים אל האלפים, על מנת למצוא שם מחסה מן הלגיונות הרומאיים. לרוע מזלו, נחסמה דרכו צפונה על ידי הקונסול לנטולוס והוא נאלץ לסגת, אולם אז נחסם נתיב הנסיגה על ידי הקונסול גאיוס, למרבה התדהמה הצליח ספרטקוס להנחיל מפלה לשני הקונסולים, תוך שהוא תוקף כל אחד מהם בנפרד. לאחר נסיגת הקונסולים הקריב ספרטקוס שלוש מאות שבויים רומאים לזכרו של קריקסוס, והחליט (ללא נימוק בכתיבתו של אפיאנוס) בכל זאת לצאת למתקפה על העיר רומא, בראשות צבא בן 120,000 מורדים. בדרכו אל העיר נתקל ספרטקוס בשנית בצבאותיהם המאוחדים של שני הקונסולים בפיקנום (Picenum). לאחר קרב עיקש ניצח ספרטקוס את הקונסולים המאוחדים. לפי אפיאנוס, הבין ספרטקוס לאחר הקרב בפיקנום כי אין בכוחו לכבוש את העיר רומא. זאת מאחר שכוחותיו הורכבו רק מעבדים ועריקים שלא נהנו אפילו מעיר אחת כבת-ברית. ספרטקוס שינה את תוכניותיו בשנית, ושם פעמיו דרומה. הוא כבש את הגבעות מסביב לעיר תוריאי (Thurii), ולאחר מכן גם את העיר עצמה. ביושבו בעיר אסר על סחר בזהב וכסף, אך עודד סחר של ברזל ונחושת בהם השתמש ליצור כלי-נשק. לאחר כיבוש תוריאי וסביבתה, התנגשו המורדים בכוח רומאי נוסף ויכלו גם לו. הם חזרו לעיר כמנצחים באספם שלל רב מן החיילים הרומאים המובסים.[17]
גרסתו של פלוטרכוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי פלוטרכוס, לאחר שנפרדו דרכיהם של ספרטקוס וקריקסוס, פגש הקונסול גליוס את קריקסוס והמורדים שהלכו עמו. גליוס ניצח את קריקסוס והשמיד את צבאו. במקביל, כיתר הקונסול לנטולוס את ספרטקוס ואנשיו, אך ספרטקוס תקף את כוח הכיתור והצליח לשים את ידו על רכושם של סגני הקונסול. לאחר מכן, המשיך ספרטקוס עם אנשיו לכיוון האלפים, אך גאיוס קסיוס לונגינוס וארוס (Gaius Cassius Longinus Varus) שהיה באותו זמן נציב בגאליה שנמצאת מעבר לאלפים, חסם את דרכו של ספרטקוס בעזרת צבא של 10,000 לוחמים. בקרב שהתפתח בין הצבאות יצא ספרטקוס כשידו על העליונה, וקסיוס הצליח להימלט כשחלק גדול מצבאו הושמד, אך ספרטקוס הבין שלא יוכל לעבור שם.[18]
שנת 71 לפנה"ס-קראסוס מקבל את הפיקוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שלא עלה בידי הקונסולים לחסל את המרידה, קיבלו השניים הוראה מהסנאט שלא להתערב עוד בנעשה. במקומם מונה מרקוס ליקיניוס קראסוס לשים קץ למרידה.[19] אפיאנוס ופלוטרכוס מתארים את קראסוס כאדם עשיר ומוערך ברומא.[20] הוא יצא לקרב בראש 8 לגיונות - 6 שהיו כבר בפיקודו ו-2 שנוספו לו מן הקונסולים המודחים. אפיאנוס מתאר שלאחר שקיבל לידיו את הלגיונות של הקונסולים חילק את החיילים לקבוצות של עשרה, וציווה להמית כל חייל עשירי בקבוצה, כעונש על ההתנהגות המבזה בקרבות הקודמים. סוג ענישה זה זכה לשם דקימאטיו.[20] מכאן פנה קראסוס לתפוס את המורדים ובראשם ספרטקוס, ששהו על גבול פיקניום. הוא שלח את סגנו מומיוס בכוח של שני לגיונות על מנת לעקוב אחר ספרטקוס והנחה אותו שלא לחתור למגע עם המורדים. אולם מומיוס המרה את הנחייתו, ובהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו התנגש עם צבא המורדים והוכה שוק על ירך. כשחזר מומיוס למחנה הרומאי הוא ננזף קשות על ידי קראסוס, ולפי פלוטרכוס אנשיו נענשו.[19]
אחרי שניצח את כוחו של מומיוס, ביקש ספרטקוס לחמוק מידי קראסוס ולהגיע לחוף הים דרך לוקאניה. בדרכו לים איבד ספרטקוס כ-10,000 לוחמים שנהרגו על ידי לגיונותיו של קראסוס בהינתקם מצבא המורדים הראשי. בחוף הים פגש ספרטקוס ספינות פיראטים אשר המתינו לכוחותיו על מנת להעבירם לסיציליה תמורת תשלום. לאחר שקיבלו את התשלום מספרטקוס, בגדו הפיראטים בהסכם ונטשו את ספרטקוס ואנשיו על החוף. ספרטקוס נסוג מן החוף וחנה בחצי האי של רגיום. קראסוס, שהבחין במחנה של ספרטקוס על חצי האי, ראה בכך שעת כושר לפעולת תחבולה: הוא חצב תעלת מים בחיבור בין חצי האי ליבשה, וחסם אותה למעבר המורדים, כך שמנע למעשה מכוחות המורדים דרך מילוט או קבלת אספקה מן היבשה. בנוסף, בנה קראסוס חומה שהגנה על תעלת המים ויצרה עוד מחסום בלתי עביר בפני המורדים. פלוטרכוס מתאר את המבצע ההנדסי כצעד קשה לביצוע ורחב בהיקפו, שבוצע בהצלחה ובזמן קצר יחסית. מידות התעלה היו:
- אורך של 300 ריס - כ-48 קילומטר
- עומק 15 רגל - כ-4.2 מטר
- רוחב 15רגל - כ-4.2 מטר[19]
בעת שנגלה בפני ספרטקוס מבצע התעלה וביצוריה, הוא הגיב בזילזול, וטען כי קראסוס לא יוכל לכתרו. אולם כאשר ניסה לחמוק מחצי האי דרך התעלה, גילה כי התעלה והחומה הם מכשול בלתי עביר. משבר פרץ במחנה ספרטקוס, ופלוטרכוס מספר על פיצול נוסף בכוחות המורדים - חלקם מרדו בפיקודו והתיישבו ליד אגם לוקאני הסמוך בעוד שחלקם האחר נותר נאמן לספרטקוס. בסופו של דבר עלה בידו של ספרטקוס לחמוק מחצי האי הנצור: בליל סערת שלגים מילאו המורדים את תעלת המים בתערובת של שלג, עצים ואדמה, דילגו מעל החומה, והצליחו להבריח שליש מאנשיהם. קראסוס, שחשש בתחילה שמא ספרטקוס והמורדים הנמלטים יבקשו לעלות על רומא, הבין כי כוחותיהם מפוצלים וכי הדבר בלתי אפשרי.[19]
הקרב האחרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטרם הבין כי כוחותיו של ספרטקוס התדלדלו, שלח קראסוס מכתב בהול לסנאט וביקש אישור לתגבורת מכוחותיו של מרקוס לוקולוס מתראקיה ושל פומפיוס מספרד.[21] ואפיאנוס לעומת זאת הסביר שפומפיוס ולוקולוס נשלחו לסייע לקראסוס משום שברומא נתגבשה ההבנה כי מדובר במלחמת התשה.[22]
לפני הגעת התגבורת, כיוון קראסוס את מתקפת כוחותיו לכיוון המורדים שישבו על שפת האגם לוקאני ולא היו חלק ממחנה ספרטקוס. הוא הצליח להבריחם ממקום מושבם, אולם כשביקש לרדוף אחריהם גילה שחברו לספרטקוס, וכוחותיו נתקלו במערך הגנה שהורכב מכוחות ספרטקוס המאוחדים. קראסוס היה נואש להכריע את המערכה בטרם יחברו אליו חילותיו של פומפיוס שיגזלו מתהילתו. לפיכך החליט להקדים ולתקוף את כוחותיו של ספרטקוס, ויהי מה. ראשית, שלח כוח בן 6000 חיילים לתפוס גבעה שלטת בהיחבא אולם זה נתגלה במהרה בידי שתי נשים ממחנה המורדים שהזעיקו עזרה. לאחר מכן פשט צבאו של ספרטקוס על הכוח החשאי של קראסוס בעוד שהאחרון הסתייע כל העת בכוחות תגבורת נוספים שחברו לצבאו. פלוטרכוס תיאר את הקרב על הגבעה כקרב "העז ביותר במלחמה הזו".[21] מתוך 12,300 מורדים שנהרגו במהלכו, רק שניים נפצעו בגבם. כל השאר נהרגו בלחימה פנים מול פנים. ספרטקוס נחל תבוסה מידיו של קראסוס ונס עם שארית לוחמיו אל גבעות פטליה (Petelia). בנסיגתו של ספרטקוס אל גבעות הפטליניים זינבו סגניו של קראסוס באנשיו וביקשו להרגם במהלך המרדף. ספרטקוס זיהה כי הוא נרדף, עצר את הנסיגה, וארגן מתקפת נגד אחרונה. בשארית כוחותיהם הצליחו ספרטקוס ולוחמיו להבקיע את שורות הרומאים הרודפים, ולהשיב להם מלחמה שערה. סגניו של קראסוס הפכו כעת לנרדפים, ולא חסר הרבה כדי שימצאו את מותם בידי המורדים. לאחר שהצליח לגבור על חילות סגניו של קראסוס, מצא עצמו ספרטקוס סופג ביקורת מאנשיו על שום רצונו להמשיך בנסיגה משדה הקרב. חרף מצבם הקשה ביקשו המורדים המותשים מספרטקוס להוסיף ולהילחם ברומאים. הם ראו בניצחון על סגניו של קראסוס אות לבאות. מנגד, הפצירו יועציו של קראסוס שייצא לקרב אחרון נגד ספרטקוס והמורדים, אפילו שאלה כמעט והרגו את סגניו בקרב בטרם יגיעו אליו כוחותיו של פומפיוס שיגנבו מתהילתם. בעצת סגניו העתיק קראסוס את מחנהו סמוך לשטח התכנסות המורדים, לקראת הקרב. בעת הקמת המחנה הרומאי הותקפו חייליו על ידי מספר מצומצם של מורדים. ספרטקוס הבין שמספר הולך וגדל של מורדים חובר למתקפה ועל כן לא היה לו מנוס אלא להתכונן לקרב מכריע וסופי. לפי פלוטרכוס, בעת ההיערכות לקרב, הוכן סוסו של ספרטקוס והובא לאדונו. ספרטקוס שחט את סוסו בהינף חרבו מול עיניהם המשתאות של חייליו, והסביר ש"אם ינצח, יהיו הרבה סוסים יפים משל האויבים, ואם תהיה ידו על התחתונה, לא יהיה לו צורך בסוס".[21]
הקרב האחרון ליד נהר סילרוס היה מר ועקוב מדם; ספרטקוס ניסה לפלס את דרכו בין המוני החיילים הרומאים, בניסיון להגיע לקראסוס עצמו ולהרגו לפי חרב. הוא נלחם בעוז והרג בדרכו שני שרי-מאה רומאים.[21] אפיאנוס מתאר את מותו כך:
ספרטאקוס עצמו נפצע על ידי חנית בירכו בכרעו על ברכיו המשיך להתגונן במגניו נגד תוקפיו. לבסוף הוקפו ונהרגו כל אלה שעמדו סביבו והוא בתוכם.[23]
לבסוף, אחרי לחימה עיקשת, נדקר ספרטקוס והומת בסערת הקרב. מותו בישר למורדים את הפסדם בקרב, והם החלו לנוס משדה המערכה. אלה שהצליחו לברוח פגשו את צבאו המתקדם והולך של פומפיוס, שניצל את המפגש הזה להותיר את חותמו האכזר. הוא ציין כי "עקר את המלחמה מן השורש".[21]
תוצאות המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הקרב ליד נהר סילרוס עלה בידי הרומאים לשבות כששת אלפים מורדים ולשחרר כשלושת אלפים אזרחים רומאים שנשבו על ידם. על מנת להטיל מורא בלב העבדים באימפריה, שלא יעזו למרוד בעתיד, צלבו הרומאים את המורדים השבויים על צלבים שניצבו לאורכה של דרך הויה אפיה מקפואה לרומא, מרחק של כ-200 ק"מ.[24]
בתום המערכה חזרו צבאות קראסוס ופומפיוס לרומא, והותירו את צבאותיהם סמוכים על שערי העיר. הם דרשו את מינוים האישי לקונסול של שנת 70 לפנה"ס, והחזיקו בצבאם כאיתות מאיים. שניהם ציפו לערוך מצעד ניצחון (triumph), וכל אחד מהם חשב שמגיע לו יותר מן השני: פומפיוס זכה בסופו של דבר למצעד כזה על הישגיו בספרד. קראסוס לעומת זאת, לא זכה למצעד ניצחון גדול, אלא למצעד ניצחון צנוע (ovatio), מכיוון שניצח מרידת עבדים, שנחשבה לתופעה בזויה בחברה הרומאית.[25] מרד העבדים השלישי של ספרטקוס נותר חקוק בזיכרון הרומאי למשך מאות שנים. כעבור שנים רבות היו רומאים שחזרו וטענו כי מספר העבדים שברשותם נמוך ממה שידוע, על מנת להימנע מסכנת התסיסה שריחפה כמורשת מאיימת של מרד ספרטקוס.[26]
מלחמת העבדים השלישית במחקר המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים מודרניים שחוקרים את האירועים מבינים שישנה בעיה יסודית במחקר, שהיא החד צדדיות של המקורות, זאת מאחר שהחוקרים רואים רק את צידו של הרומאי ללא יצגו של הצד המורד. למרות זאת במחקרים שנעשו, כמו מחקרו של זאב רובינזון, חוקרים את השאלה האם המרידה הייתה אכן מרידה רק של עבדים. התשובה שרובינזון נותן לשאלה זו היא שסביר שאכן היו בצד המורד אנשים חופשיים, אך הוא גם טוען שאין לנו אפשרות לדעת את היחס שלהם בצבא המורדים. אך הוא כן טוען שהמרידה איננה תוצאה של אירוע מקומי, אלא התפתחות של אירועים והתמרמרות של אזרחים ועבדים שהובילה למרידה. אחד הביסוסים שרובינזון נותן היא העובדה שמרידות בקנה מידה מוקטן נמשכו כמעט עשור לאחר שפומפיוס הכריז כי "עקר את המרידה מן השורש".[27] בנוסף לסוגיית כוח האדם שהרכיב את צבא העבדים, כתב רובינזון גם על השימוש במרד ספרטקוס במחקר הסובייטי. כאשר הוא מציג במאמר את השימוש הרב שנעשה במרידה, כשפעמים רבות ציינה את ניצחון הפרולטריון. אך מנגד, רובינזון מתאר במחקרו כיצד האופן בו נעשה שימוש בסיפור המרד משתנה מתקופה לתקופה, ואף טוען שהחשיבות שהסובייטים ייחסו למרידה איננה במרידה עצמה אלא השימוש התעמולתי שהם עשו בו.[28] אם כן, ניתן לראות שהעיסוק במרידה בכל ההיבטים לא איבדה מהרלוונטיות כבר יותר מ-2000 שנה.
סרטים וסדרות טלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך השנים יצאו מספר סרטים המספרים את סיפורה של המלחמה, הם מתמקדים בעיקר במנהיג המורדים ספרטקוס, אך מספרים את סיפורה של המלחמה עד הסוף הטרגי. סטנלי קובריק ביים את הסרט "ספרטקוס" בשנת 1960 בכיכובו של קירק דאגלס. בינואר 2010 יצאה סדרת טלוויזיה אמריקאית בשם "ספרטקוס" המתמקדת בחייו של ספרטקוס. עונות 3 ו-4 של הסדרה, עוסקות בפרוטרוט במהלכה של המלחמה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות מודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צבי יעבץ, מרד ספרטקוס: מקורות,הקיבוץ המיוחד, תל אביב, 1957. (הספר ב-Google Books)
- צבי יעבץ & זאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, תל אביב, 1983. (הספר ב-Google Books)
- דוד רוקח, העבדות בעת העתיקה,האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2012. (הספר ב-Google Books)
- .Bradley Keith, Slavery and Society at Rome, Cambridge, 1994 (הספר ב-Google Books)
- .Bradley Keith, Slavery and Rebellion in the Roman World, London, 1989 (הספר ב-Google Books)
- .Fields Nic, Spartacus and the Slave War 73-71BC: A Gladiator Rebels Against Rome, Oxford, Osprey 2009 (הספר ב-Google Books)
מקורות עתיקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פלוטרכוס, חייו של קראסוס, פרקים: 8, 9, 10, 11 (קישור באנגלית)
- אפיאנוס, מלחמות האזרחים, פרקים: 1.116, 1.117, 1.118, 1.119, 1.120 (קישור באנגלית)
- פרונטינוס, סטראטגמאטה, פרק: 1.5.21 (קישור באנגלית)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ניל בר, רומי, היזהר מאויביך, אבל מעבדיך היזהר אף יותר!, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2017
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ העבדות בעת העתיקה, עמ' 24-25.
- ^ .Slavery and Society at Rome, pp. 32-34
- ^ .Slavery and Rebellion in the Roman World, p.38
- ^ .Slavery and Society at Rome, pp 109-110
- ^ העבדות בעת העתיקה, עמ' 188-189.
- ^ ד. רוקח, העבדות בעת העתיקה, עמ' 84-83.
- ^ 1 2 העבדות בעת העתיקה, עמ' 86-85.
- ^ העבדות בעת העתיקה, עמ' 86-87.
- ^ מרד ספרטקוס: מקורות, עמ' 24.
- ^ פלוטרכוס, 8.
- ^ אפיאנוס, 1.116.
- ^ מרד ספרטקוס: מקורות, עמ' 25.
- ^ מרד ספרטקוס: מקורות, עמ' 22.
- ^ פלוטרכוס, 9.
- ^ מרד ספרטקוס: מקורות, עמ' 29.
- ^ פלוטרארכוס, 9.
- ^ אפיאנוס, 1.117.
- ^ פלוטרכוס, 9.
- ^ 1 2 3 4 פלוטרכוס, 10.
- ^ 1 2 אפיאנוס,1.118.
- ^ 1 2 3 4 5 פלוטרכוס, 11.
- ^ אפיאנוס, 1.119.
- ^ מרד ספרטקוס: מקורות, עמ' 30.
- ^ .Spartacus and the Slave War, pp. 79-81
- ^ .Spartacus and the Slave War, p. 81
- ^ .Spartacus and the Slave War, p. 82
- ^ מרידות עבדים ברומי, עמ' 204-218.
- ^ מרידות עבדים ברומי, עמ' 219-253.
