חיים משאש
הרב חיים משאש (ח' באלול ה'תר"ג, 1843 - ח' בתמוז ה'תרס"ד, 1904) היה דיין, פוסק הלכה, ראש ישיבה, ומשורר במקנס שבמרוקו במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. אביו של רבי יוסף משאש.
קורותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד במקנס שבמרוקו לאביו רבי זכרי ולאימו מירא. היה מתנהג בחסידות. נהג ללמוד עם תפילין של ר"ת עד הצהריים. נהג ללמוד את המסכתות שלא רגילים ללמוד בישיבות. כמוכן עסק בגמילות חסדים, וכן דאג לקנות כלי אפייה ובישול כדי להשאילם לעניים. בשנת ה'תרל"ה התמנה לש"ץ קבוע בבית הכנסת של המהרח"ט.[1] לאחר פטירתו של רבי שמואל עמאר, בשנת ה'תר"ן, התמנה לדיין בבית דינו של רבי יעקב בירדוגו (ה'עדות ביעקב'), יחד עם דיינים חדשים: רבי אברהם בן חסין, רבי שמואל טולידאנו, ורבי שלום עמאר. שיטתו הייתה לנסות לפשר בין הצדדים, מבלי שיצטרך לחרוץ את הדין.
כראש ישיבה,[2] העמיד קרוב למאה וחמשים תלמידים, והעמיד את המנהיגים הרוחניים העתידיים של קהילת מקנס. בין תלמידיו יש למנות את רבי חיים בירדוגו,[3] רבי יוסף אלקובי, רבי יוסף בירדוגו, רבי אברהם אביחצירא, רבי ברוך אברהם טולידאנו, רבי יעקב טולידאנו בן יוסף ורבי רפאל ברוך טולידאנו[4] ורבי יוסף משאש. לצד התנהגותו המתחסדת, הקפיד שלא להחמיר לציבור יותר משורת הדין. מפסיקותיו: ביאר שהמנהג לשתות חלב נוכרי,[5] וכן שנשים לא שומעות את קריאת המגילה ביום הפורים (רק בלילה בלבד).[6] כמו כן עסק בשירה, וכתב שירים רבים.[7]
אהבתו לארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי חיים משאש תכנן לעלות לארץ ישראל פעמיים, ולא עלתה בידו. הפעם הראשונה הייתה בעקבות עלייתם של למעלה משמונים יהודים בשנת ה'תרמ"ה. בעקבות זאת, רבי חיים ואחיו הגדול רבי שלום התעוררו גם הם לעלות לארץ ישראל, ותכננו את עלייתם לקיץ ה'תרמ"ו. אך בפסח של ה'תרמ"ו חלה רבי שלום את חוליו ונפטר תוך זמן קצר, וכך העלייה התבטלה. הפעם השנייה הייתה בתשרי ה'תר"ס, או אז תכנן לעלות יחד עם חבירו רבי שלום עמאר. אך ימים ספורים לפני מועד העלייה, רבי שלום נפטר בפתאומיות, וכך העלייה לא יצאה לפועל.[8] חודשים ספורים לאחר שעלייתו לא יצאה לפועל, נשלח מכתב למקנס מאת אחד העולים בו הוא מתלונן על כך שלא נמצאה פרנסה בשפע בארץ. רבי חיים התרגז לשמע המכתב, וכה התבטא: "משוגעים האנשים הללו מה חושבים? הארץ והפרנסה... חבל! חבל שאין מכירין בערך הארץ". וציווה לקרוע את המכתב ולא לספר את הכתוב בו לשום אדם, שלא ירפה את ידי הרוצים לעלות. ועוד ציווה על הכותב, שיכתוב מעתה רק דברים טובים על ארץ ישראל וחכמיה.[8]
רגעים ספורים לפני פטירתו, פנה בתפילה לה' שיזכו ישראל לנחול את ארץ ישראל: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לוזרעם ונחלו לעולם. וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".[8]
פטירה והנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נפטר ונקבר במקנס. תלמידיו רבי יוסף בירדוגו ורבי יהושע אדרעי כתבו קינות לשמע פטירתו.[9] בנו, רבי יוסף משאש בהגיעו לחיפה הקים בית כנסת 'נשמת חיים' על שמו.[10] וכן קרא את ספר השו"ת שלו - 'מים חיים' להנציח את שמו.[11]
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אבי סבו של רבי חיים הוא רבי ברוך טולידאנו שכיהן בדיינות עם רבי רפאל בירדוגו. אביו של רבי חיים - רבי זכרי, נשא תחילה את סרירה, וממנה הוליד את רבי שלום משאש (הזקן), ולאחר פטירתה, נשא את מירא והוליד ממנה את רבי דוד ואת רבי חיים משאש.[9]
רבי חיים נשא את שמחה לבית משפחת זנו, ממנה הוליד את מירא ואת רבי יוסף משאש. לאחר פטירת אשתו בשנת ה'תרנ"ה, נשא את ביידא לבית משפחת בוסידאן, והוליד ממנה שני בנים ובת.[9]
חיבוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נשמת חיים - דרשות ופנינים על התנ"ך.
- לקט הקמח - מערכת חידושי דינים על סדר הא-ב.
החיבורים יצאו לאור בהשתדלותו של רבי יוסף משאש, שדיווח כי רבים מכתביו התבלו או אבדו, וכי הצליח להוציא לאור רק את שרידי כתביו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראו: רבי יוסף משאש, קונטרס 'תפארת בנים אבותם', בתוך: 'נשמת חיים'.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו אוצר המכתבים ח"א סימן נו.
- ^ ראו: אוצר המכתבים ח"ג סימן א'תתכו.
- ^ ראו: מלכי רבנן חלק ב, בערכו, בתוך: תקנות חכמי מכנאס ח"ב עמ' תריג.
- ^ ע"פ הסכמת רבי רפאל ברוך לספר 'נשמת חיים'.
- ^ ראו: לקט הקמח אות ח.
- ^ ראו: לקט הקמח אות פ.
- ^ ראו לקט הקמח עמ' קצה.
- ^ 1 2 3 ראו: הקדמה לאוצר המכתבים.
- ^ 1 2 3 ראו: 'תפארת בנים אבותם' בתוך: 'נשמת חיים'.
- ^ ראו אוצר המכתבים ח"ג סי' א'תשנט.
- ^ ראו הקדמת המחבר לשו"ת מים חיים.