האסלאמיזציה של סודאן

האיסלאמיזציה של אזור סודן (סאהל) מתייחס לתקופה ממושכת של המרה דתית, באמצעות כיבוש צבאי ויחסי מסחר, על פני המאות ה-8 עד ה-16.

לאחר הכיבוש המוסלמי של מצרים וצפון אפריקה, החלו הערבים המוסלמים להוביל משלחות סחר לאפריקה שמדרום לסהרה, תחילה לנוביה ולאחר מכן למערב אפריקה, בעיקר לסחר בעבדים. התפשטות האסלאם הייתה הדרגתית. הממלכות הנוצריות של נוביה היו הראשונות שנכבשו על ידי הערבים במאה ה-7. השפעת האסלאם הלכה והתרחבה, ובמהלך המאה ה-14 קרסו ממלכות מקוריה ודונגולה בנוביה. המסדרים הסופיים, שיחקו תפקיד משמעותי בהתפשטות האסלאם במערב אפריקה, והפיצו את הדת דרך סחר, במיוחד בממלכת מאלי, ששגשגה לאחר העלייה לרגל של מנסא מוסא הראשון, מלך מאלי ב-1324. כתוצאה מהתפשטות האסלאם, חלק גדול מצפון אפריקה הפך למוסלמי, כולל סודן, מאלי, מאוריטניה וסנגל. במהלך המאה ה-19 המסדר הסנוסי היה מעורב מאוד בעבודה מיסיונרית, כשהמשימותיהם התמקדו בהפצת האסלאם והאוריינות הטקסטואלית דרומה עד אגם צ'אד. באזור התמשכה בעיית העבדות, שאף עברה מדור לדור ונמשכה מאות שנים. הפערים בין האוכלוסייה הערבית בצפון לבין השחורים בדרום הובילו לסכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים כמו המלחמה בדארפור, מלחמת האזרחים במאלי והמרד האיסלאמיסטי בצפון ניגריה.

הפונג'

מלך סנאר, תחריט משנת 1821

תהליך האסלאמיזציה והערביזציה של הממלכה הנובית הנוצרית נמשך מאות ארוכות. בנוסף להשפעה ממצרים המוסלמית, שהביאה את צפון נוביה לתחום ההשפעה של האימפריה העות'מאנית, ששלטה באופן ישיר או עקיף במצרים החל מ-1517, החל כוח חדש, הפונג', להתגבש בדרום נוביה, והוא שסיים את שלטון הממלכות הנוביות העתיקות. הפונג' הם צאצאיהם של ערבים שחצו את ים סוף והתיישבו באזור סנאר ליד הנילוס הכחול, החל מהמאה ה-8. ממלכת הפונג' היוותה כוח שיש להתחשב בו מזה מאות שנים, וגרמה לנתק בין הממלכות הנוצריות באתיופיה ובנוביה, שהביא לבידודן של הממלכות הנוביות ולשקיעתן. ב-1504, מנהיג פונג' בשם אמארה דונקאס, יסד סולטנות בשם ממלכת סנאר, כבש את כל אזור אל ג'זירה, וגבש אימפריה שכללה מדינות כפופות ובעלות ברית בכל האזור שמצפון לאשד השלישי בנהר הנילוס ומדרום ליערות הגשם.

מדינת הפונג' הייתה קונפדרציה רופפת של סולטאנויות ושבטים, שאוחדו על ידי ההכרה בסמכותו העליונה של ה"מֶק" (סולטאן) של פונג'. כשליט עליון דרש המק תשורות ומיסים, והתגייסות לצבאותיו בעת מלחמה. המדינות הכפופות סמכו על המק שיישב סכסוכים מקומיים ומריבות פנימיות. מדינת הפונג' הביאה יציבות לאזור, ויצרה ברית צבאית בין הערבים בצפון, האביסינים במזרח, והשחורים הלא-מוסלמים בדרום.

כלכלת הסולטנות הייתה תלויה בסחר העבדים שנהג במדינת הפונג'. ענפי החקלאות אף הם שגשגו במקומות בהם הדבר התאפשר, אזור אל ג'זירה ויערות הגשם הדרומיים. ממלכת סנאר הקצתה אזורים שכונו "דאר" ושימשו לצרכיו של כל שבט. שם העניק המק לאוכלוסייה המקומית את הזכות לעבד את האדמה. הקבוצות השונות שאכלסו כל "דאר" התייחסו לעצמן בסופו של דבר כיחידות שבטיות נפרדות. המעבר בין דאר לדאר דרש שינוי בזהות השבטית. הבדלים אתניים שמוצאם בחלוקה לדאר בימי מדינת הפונג' עודם ניכרים בסודאן בימינו. המק הקצה לכל דאר ראש שבט שכונה "נאזיר" (ברבים "נוואזיר"). תפקידי ה"נוואזיר" היו לנהל את הדאר על פי החוק המקובל, להעלות את התשורות למק, ולגבות את המיסים. חלק מן האדמות נחשבו לרכושו של המק וסיפקו לו הכנסה ישירה.

בשיא כוחה של מדינת הפונג', במהלך המאה ה-17 הכפיפה סנאר לסמכותה את אוכלוסיית הנילוטים, ובמיוחד את עם השילוק שהתקדם במעלה הנילוס הלבן. לאחר ניצחון זה ניסו כמה מן המקים ליצור שלטון מרכזי חזק בקונפדרציה של סנאר. על מנת ליישם מדיניות זו ניסה המק באדי השני ליצור צבא קבע של עבדים שישחרר את סנאר מהתלות בסולטאנויות המשנה ויעניק למק את היכולת לכפות את רצונו על הכפופים לו. מעשה זה גרם לניכור בין המק ובין האריסטוקרטיה של הפונג', וב-1718 הודח המק המכהן והוחלף באחד מנתיניו מקרב האריסטוקרטיה. במהלך המאה ה-18 המשיכה ממלכת סנאר להתפשט, הדפה פלישה של אביסיניה, הביסה את עם הפור ושלטה ברוב קורדופאן, אך מלחמת אזרחים והדרישות הצבאיות שיצרה ההגנה על השטח הנרחב שהיה עתה בשליטת סנאר, הביאו את משאבי הממלכה לנקודת מיצוי.

סיבה נוספת לנפילתה של סנאר הייתה עלייתם של ראשי שבטים שאינם בני פונג', שקיבלו תפקידי מפתח בחצר המק. ב-1761 הווזיר מוחמד אבו אל קיילאק, שהיה שר צבאות הפונג', ביצע הפיכת חצר, והפך את תפקיד המק לתפקיד סמלי. שליטתה של סנאר בכפופים לה פחתה, ובתחילת המאה ה-19 היה שלטונו של המק חלש ביותר, ואזורי הספר לא הכירו בו אף כשליט סמלי.

הפור

דארפור הייתה ביתם של אנשי הפור. שבטי הפור היו ידועים כפרשים, והתערבו פעמים רבות לטובתם או כנגדם של קרוביהם, בני הקאנורי ממדינת בורנו בניגריה. לאחר תקופה של אי סדר במהלך המאה ה-16, התגבש שלטון מרכזי בדארפור, בהנהגת סולטאן בשם סוליימן סולונג מבני הפור. הסולטאן קבע את האסלאם כדת המדינה בדארפור, אך רק בתקופת אחמד באקר בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 בוצעה המרה נרחבת של בני הפור לאסלאם. באקר הביא אנשי דת, בנה מסגדים, והכריח את נתיניו להמיר את דתם לאסלאם. במהלך המאה ה-18 התגבשה מדינת הפור בדארפור לכלל כוח חזק, והבירה אל פאשיר הפכה למרכז אזורי שהתחרה בממלכת סנאר על השליטה בקורדופאן.

סולטאני דארפור הפכו את סחר העבדים למונופול. הם השיתו מיסים כבדים על הסוחרים, שייצאו עבדים למצרים, ודרשו לעצמם חלק מן העבדים שהובלו לתוך דארפור ממקומות אחרים. מספר מהעבדים ששימשו כמשרתים בחצר הסולטאן, קודמו למשרות חשובות בחצרו, דבר שהביא לתגובה אלימה מקרב האריסטוקרטיה המסורתית של בני הפור. היריבות בין העבדים ובין האליטות הישנות דרדרה את ממלכת הפור לכלל מהומות ומלחמות אזרחים במהלך המאה ה-18.

ה"טורקייה", תקופת השלטון הטורקי

רקע ואקדמות

מוחמד עלי

כפחווה של האימפריה העות'מאנית, חולקה מצרים למספר מחוזות, בראש כל אחד הוצב ביי ממלוכי, מושל האחראי כלפי הפחה, אשר היה אחראי כלפי הממשל המרכזי באיסטנבול, שכונה "השער הנשגב". במהלך 280 שנות השלטון העות'מאני נשאו בתפקיד הפחה לא פחות ממאה אנשים. במהלך המאה ה-18 החלה היריבות בין הביי הממלוכים לחתור תחת סמכות הפחה במצרים, והביי השונים היו בעלי הסמכות האמיתיים בממלכת מצרים. המאבקים בין הביי המשיכו עד פלישתו של נפוליון למצרים בשנת 1798. כוחות בריטים ועות'מאנים הביאו לכישלון מסע המלחמה הצרפתי, ולנסיגת הצרפתים ממצרים ב-1801, אך התוצאה הייתה ערעור השלטון המרכזי ותקופה של אי סדר. מתוך אי הסדר עלה מנהיג חדש מוחמד עלי. ב-1805 קיבל מוחמד עלי את ברכת הסולטאן והפך לפחה של מצרים.

בעזרת 10,000 שכירי חרב אלבנים טיהר מוחמד עלי את מצרים משרידי הממלוכים. ב-1811 יצא למסע מלחמה בן שבע שנים בחצי האי ערב גירש את הוואהבים והשליט שם את שלטונו של הסולטאן העות'מאני. אך מוחמד עלי לא סמך על שכירי החרב האלבנים, ותכנן לבנות צבא מצרי המבוסס על עבדים סודאנים.

על אף שחלק משטחה של סודאן המודרנית היה מבחינה נומינלית תחת שלטון עות'מאני מצרי, הפחות הקודמים לא דרשו הרבה משליטי צפון סודאן, אלא מעין תשורה שנתית. מוחמד עלי שינה מצב זה. לאחר שהביס את הממלוכים במצרים, ברחה קבוצת ממלוכים לסודאן. ב-1811 השתלטו הממלוכים על דונגולה, והפכו אותה למרכז משגשג בסחר העבדים. ב-1820 הודיע מלך סנאר למוחמד עלי שהוא אינו מסוגל להיענות לדרישה לגרש את הממלוכים. בתגובה שלח עלי 4,000 חיילים במטרה לכבוש את סודאן, לטהרה מהממלוכים, ולספחה למצרים. כוחותיו של מוחמד עלי גירשו את הממלוכים מדונגולה, כבשו את קורדופאן, וקיבלו את כניעתו של סולטאן הפונג' האחרון מממלכת סנאר, באדי השביעי. עם זאת, הם נתקלו בהתנגדות של שבטי הג'אאלי הערבים המקומיים.

ה"טורקייה"

בתחילה היה שלטונה של מצרים בסודאן בגדר אסון. הממשל המצרי שהוקם בסודאן ב-1821 שהיה ידוע כ"טורקייה", לא סיפק מזון לחיילים, שחיו ממה שהצליחו לבזוז מתושבי המדינה. על התושבים הוטלו מיסים כבדים. עתיקות מתקופת מרואה נהרסו, ופירמידות מרואיות נבזזו בחיפוש אחר זהב חבוי. סחר העבדים פרח, ורבים מתושבי אל ג'זירה ליבה של ארץ הפונג', נאלצו להימלט על מנת לחמוק מסוחרי העבדים. בתוך שנה נשלחו 30,000 סודאנים כעבדים למצרים, וחלקם גויסו צבא. רבים מהם מתו ממחלות ומחשיפה לאקלים השונה, ובנותרים ניתן היה להשתמש רק כחיל מצב בסודאן.

עם הזמן הפך השלטון הצבאי למבוסס יותר, והממשלה לקשוחה פחות. מצרים ציפתה שסודאן תנהל את עצמה ותישא בהוצאותיה. החקלאים ורועי הבקר שבו לאל ג'זירה. כמה מראשי השבטים נשבעו נאמנות לשלטון המקומי, שהעניק להם פטור ממסים. החיילים המצרים והעבדים הסודנים התרכזו בקסרקטינים בח'רטום (שנוסדה ב-1821), קסאלה, אל עובייד ובערים המרכזיות האחרות. השבטים דוברי הערבית שהתנגדו לכיבוש המצרי הובסו, והורשו לשרת את המצרים כגובי מס וחיל פרשים תחת פיקוד השייח'ים המקומיים. המצרים חילקו את סודאן למחוזות, שחולקו ליחידות מנהליות קטנות יותר, שהתבססו על טריטוריות שבטיות. ב-1835 הפכה ח'רטום למושב ה"חכּמידר" (המושל הכללי). קסרקטיני חיל מצב רבים התפתחו למרכזי מנהל באזורים בהם הוקמו. ברמה המקומית, השייח'ים והשליטים המקומיים קיבלו על עצמם את סמכויות המנהל.

בשנות ה-50 של המאה ה-19 נערכה רפורמה בשיטת המשפט במצרים ובסודאן, ונחקק קודקס מסחרי וקודקס פלילי, שנאכף על ידי בתי משפט חילוניים. השינוי הוריד מסמכויות הקאדים המקומיים, שבתי הדין שלהם, שפעלו לפי חוק השריעה הוגבלו עתה לדיון בענייני המעמד האישי. אפילו בשטח זה נראו בתי הדין של הקאדים כחשודים בעיני האוכלוסייה המקומית, מכיוון שהם דנו על פי הדין של האסכולה החניפית הנהוג באימפריה העות'מאנית, ולא על פי הדין של האסכולה המאליכית המסורתית, המחמיר יותר.

ה"טורקייה" עודדה את האסלאם בצורתו המסורתית כפי שהיה נהוג ברחבי האימפריה העות'מאנית. הממשלה בנתה מסגדים רבים, והביאה אליהם חכמי דת מאוניברסיטת אל אזהר בקהיר. הממשלה עודדה את החאתמייה, המנהג הדתי המסורתי, מכיוון שחכמי הדת שפעלו לפי מנהג זה הטיפו לשיתוף פעולה עם הממשל המרכזי. אך המוסלמים הסודאנים התנגדו לסדר דברים דתי זה וראו אותו כמנוון, מכיוון שהוא היה מנוגד למנהגיהם ולאמונותיהם המקומיות.

עד לשנות השישים של המאה ה-19 פרח סחר העבדים, והיה העיסוק הרווחי ביותר בסודאן, ומרכז העניין המצרי בסודאן. הממשלה הייתה בעלת המונופול על ייצוא העבדים, השנהב והגומי הערבי. באזורים מסוימים, אדמת השבט, שהייתה תמיד בבעלות הקהילה, הפכה לרכושם הפרטי של השייח'ים ולעיתים נמכרה לבעלים מחוץ לשבט.

יורשיו של מוחמד עלי, עבאס חלמי הראשון (1849–1854) ומוחמד סעיד פאשה (1854–1863) לא נחנו בתכונות המנהיגות שלו, ולא הקדישו תשומת לב רבה לנעשה בסודאן. אך שלטונו של אסמאעיל פאשא (1863–1879) הביא לחידוש העניין שגילו המצרים בסודאן. ב-1865 סיפחה האימפריה העות'מאנית את חוף ים סוף ונמליו למצרים. שנתיים לאחר מכן, הסולטאן העות'מאני העניק לאסמאעיל את התואר ח'דיו, משנה לסולטאן, בעל סמכויות אוטונומיות כמעט. מצרים ארגנה את המחוזות במעלה הנילוס, והציבה בהם חיל מצב, וב-1874 כבשה וסיפחה את דארפור. אסמאעיל מינה אירופים למושלי מחוזות, ומינה סודנים לתפקידי מינהל אחראים. תחת לחץ בריטי פעל אסמאעיל לחיסול סחר העבדים, וניסה לבנות צבא על פי הדגם האירופי, שלא התבסס על עבדות. תהליך המודרניזציה הביא לאי שקט, וסודנים רבים, שמצאו את מחייתם בסחר העבדים, התנגדו לו.

דרום סודאן

קיים מידע מועט על ההיסטוריה של המחוזות הדרומיים של סודאן עד לתקופת ה"טורקייה". בתקופת הטורקייה הביא השגשוג של סחר העבדים לחדירת הסודאנים לאזורים בדרום. המידע על התושבים באזורים אלו לפני שנות ה-20 של המאה ה-19 הוא מועט, ומבוסס בדרך כלל על מידע שהועבר בעל-פה. על פי מסורות אלו, העמים הנילוטים; דינקה, נואר שילוק ועמים אחרים, הגיעו לדרום סודאן מעט לפני המאה ה-10. בין המאה ה-15 למאה ה-19 התגבש מיקומם המודרני של שבטים אלו לאחר תקופות נדודים. כמה מהשבטים, כגון שבט השילוק, פיתחו ממשל מרכזי שאיפשר להם לשמור על שלמות השבט אל מול האירועים במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20. שבט האזאנדה הלא נילוטי, שהגיע לדרום סודאן במהלך המאה ה-16, ייסד את המדינה השבטית הגדולה ביותר. במהלך המאה ה-18 הגיע לאזור עם האבונגארה הלוחם, וכפה את סמכותו על עם האזאנדה. האבונגארה נותרו כשליטיו הבלעדיים של האזור עד לתקופת השלטון הבריטי בסוף המאה ה-19. מחסומים גאוגרפיים בודדו את האזור וסייעו לתושביו לשמור על זהותם החברתית ומוסדותיהם המסורתיים. במהלך המאה ה-19 הביא סחר העבדים למגע קרוב יותר עם הערבים הסודאנים, ונוצרה טינה עמוקה בין תושבי הדרום לערבים בצפון.

העבדות הייתה מוסד חשוב בסודאן במהלך ההיסטוריה, אך דרום סודאן, מקום בו שגשגה העבדות במיוחד, נחשב לאזור שמחוץ לשטח שליטתה של קהיר. מכיוון שלסודאן הייתה גישה לשוקי העבדים במזרח התיכון, שגשג סחר העבדים הסודאני הרבה לאחר שהבריטים הצליחו לחסל את העבדות ביתר חלקי אפריקה שמדרום לסהרה. פשיטות שנתיות לדרום הביאו עמן אלפי עבדים, והרסו את היציבות הכלכלית והחברתית בקרב השבטים שנפלו להן קורבן. העניין האירופי בסודאן התעורר במיוחד בשל הזוועות שנקשרו בסחר העבדים.

עד שנת 1843 שמר מוחמד עלי על מונופול המדינה בסחר עבדים במצרים ובמדינות הכפופות לה. לאחר מכן הרשויות מכרו רישיון לסוחרים פרטיים שהתחרו עם פשיטות העבדים הממשלתיות. ב-1854 קהיר סיימה את המעורבות הממשלתית בסחר העבדים וב-1860 בתגובה ללחץ אירופי, אסרה על העבדות בכל תחומי שלטונה. עם זאת, הצבא המצרי לא אכף את האיסור אל מול צבאותיהם הפרטיים של סוחרי העבדים. ספינות הקיטור והרובים שעמדו לרשות סוחרי העבדים איפשרו להם להתגבר על כל התנגדות של השבטים המקומיים, ויצרו אימפריות דרומיות שלמות שכל עיסוקן הוא סחר עבדים.

אסמאעיל יזם מודרניזציה צבאית, והציע להרחיב את שלטונה של מצרים לדרום. ב-1869 קיבל מגלה הארצות הבריטי סיר סמואל בייקר משרה כמושל מחוז אקווטוריה, שכללה הוראה לספח את כל מרחב אגן הנילוס הלבן ולדכא שם את סחר העבדים. ב-1874 צ'ארלס ג'ורג' גורדון, קצין בריטי, ירש את בייקר. גורדון פירק מנשקם את סוחרי העבדים, ותלה בפומבי את אלו שהעזו להתנגד. עד למינויו כמושל כללי של סודאן ב-1877, החליש גורדון מאוד את סחר העבדים בדרום.

מדיניותו של אסמאעיל בדרום לא הייתה עקבית. ב-1871 מינה סוחר עבדים ידוע לשמצה רחמן מנסור אל זובייר כמושל המחוז החדש בדרום, בחר אל-ע'זאל. זובייר השתמש בצבאו על מנת ליצור לעצמו מונופול בסחר העבדים. ב-1874 פלש לדארפור, ולאחר שהסולטאן סירב להבטיח הגנה לנתיבי השיירות דרך דארפור, הפך זובייר את הסולטנות למחוז מצרי. לאחר מכן מרד בקהיר כאשר נעשה ניסיון לפטרו ממשרתו, והביס כוח מצרי שניסה לגרשו. גורדון, שמונה למושל כללי, שלח את סגנו, האיטלקי רומלו גאסי, שגבר על צבאו של זוביר, הוציא את בנו להורג ולשלח אותו לקהיר.

המהדייה

ערך מורחב – המלחמה המהדית

את ההתפתחויות בסודאן בסוף המאה ה-19 יש להבין על רקע המעורבות הבריטית במצרים. ב-1869 נפתחה תעלת סואץ, והפכה במהירות לנתיב הסחר העיקרי של בריטניה למושבה החשובה בהודו ולמזרח הרחוק. על מנת להגן על נתיב חשוב זה התערבה בריטניה בענייניה של מצרים. ב-1873 תמכה הממשלה הבריטית בתוכנית לפיה ועדה כלכלית בריטית וצרפתית תיקח את האחריות לענייניה הכספיים של מצרים. ועדה זו הכריחה את אסמאעיל פאשא לוותר על כיסאו, לטובת בנו תאופיק פאשא, ששלט בין 1877 ל-1892 והיה מקובל יותר על מעצמות המערב.

צ'ארלס ג'ורג' גורדון, שמונה על ידי אסמאעיל למושל סודאן, התפטר מתפקידו ב-1880. יורשיו בתפקיד לא היו בעלי קשרים בממסד בקהיר, וחששו מאי הסדר הפוליטי ששרר שם. כתוצאה מכך הם לא הצליחו להמשיך בקידום מדיניותו של גורדון. סחר העבדים שב ופרח, אך לא במידה מספקת כדי להשביע את רעבונם של סוחרי העבדים נגדם לחם גורדון מלחמת חורמה. חיילים חסרי תעסוקה מיחידות שפורקו הפכו למיליציות חמושות שהטילו חתיתן על הערים, וגובי המס הגבירו את הסכומים שגבו באופן שרירותי.

מוחמד אחמד

באווירה טעונה זו הגיח לקדמת הבמה הפוליטית מוחמד אחמד אבן סייד עבדאללה, שבאישיותו צורפו כריזמה יוצאת דופן ביחד עם להט דתי. מוחמד אחמד נשבע לגרש את הטורקים ואנשיהם ולהחזיר לשלטון את האסלאם בצורתו הטהורה. מוחמד אחמד היה בנו של בונה סירות מדונגולה, ובילה שנים רבות בלימוד ותפילה, והיה בעל מוניטין כאיש קודש ומורה הלכה.

דרשותיו של מוחמד אחמד משכו קהל שומעים ותומכים, וביניהם עבדאללהי אבן מוחמד, מדרום דארפור. יכולותיו כמתכנן הפכו לנכס רב יכולת בידיו של מוחמד אחמד, ש"התגלה" כמהדי, המנהיג האמיתי לו מחכים המוסלמים, אשר נשלח מאת האל על מנת לגאול את המאמינים ולהעניש את החוטאים. תנועתו של המהדי דרשה שיבה לערכים איסלמיים מסורתיים, הימנעות משתיית אלכוהול ועישון טבק, וכללי צניעות מחמירים באשר לנשים.

המהדי הכריז על ג'יהאד, מלחמת קודש, נגד ה"טורקייה". גם לאחר מכן פטרו השלטונות בח'רטום את הידיעות על תנועתו כבעיה מקומית של קנאות דתית. הממשלה נאלצה להתערב כאשר תנועתו של המהדי התנכלה לגובי המיסים ומנעה את תשלום המיסים. על מנת להימנע ממאסר המהדי וקבוצה מתומכיו, עברו למחוז קורדופאן ובו גייסו תומכים רבים, במיוחד מבני שבט הבקארה. ממקום מקלטו בקורדופאן פנה המהדי אל השייח'ים של המסדרים הדתיים בסודאן, וזכה לתמיכתם, פרט לשבט החאתמייה הפרו מצרי. סוחרי העבדים ראו במהדי את ההזדמנות להשיב את סחר העבדים לימיו הטובים, לפני הרפורמות שנכפו מבריטניה ומצרים.

התקפת המהדי

בתחילת 1882 תומכי המהדי, חמושים בחניתות וחרבות, גברו על כוח מצרי בן 7,000 חיילים ליד אל עובייד, ולקחו שלל את רוביהם ותחמושתם. המהדי ותומכיו צרו על אל עובייד והכניעו אותה בתוך ארבעה חודשים. תומכיו של המהדי, המכונים "אל אנצאר" מנו עתה 30,000 אנשים. לאחר שב-5 בנובמבר 1883 הכניעו כוח מצרי נוסף בן 8,000 חיילים בפיקודו של קולונל ויליאם היקס האנגלי בקרב שייקן, המשיכו לכיוון דארפור ולקחו בשבי את רודולף קארל פון סלאטין, אוסטרי שהיה מושל דארפור מטעם הח'דיו.

התקדמות האנסאר ומרד שבטי ההאדנובה במזרח, ניתקו את התקשורת עם מצרים, ובודדו את ח'רטום ויתר המחוזות בדרום. על מנת להימנע מהתערבות צבאית מיותרת ויקרה, הורתה הממשלה הבריטית לצבא המצרי לסגת מסודאן. גורדון, ששב ומונה למושל הכללי של סודאן, פיקח על הנסיגה של הכוחות המצרים, ושל כל הזרים מאדמת סודאן.

התגובה הבריטית

גורדון הגיע לח'רטום בפברואר 1884, והבין כי אינו יכול לפנות את חיל המצב. הוא ביקש סיוע ממצרים על מנת להגן על ח'רטום. הוא ניסה למנות את זובייר, אויבו משכבר הימים, כיורשו, על מנת לתת לסודאנים מנהיג מקומי שינהו אחריו, במקום המהדי. לונדון דחתה את תוכניותיו. ככל שהמצב הידרדר טען גורדון שהשליטה בסודאן הכרחית על מנת לשמור על השליטה במצרים, ואם ישתלטו האנסאר על סודאן, לא ניתן יהיה להגביל את המרידה לסודאן.

גורדון זכה לתמיכה עממית רחבה בבריטניה, וראש ממשלת בריטניה, ויליאם יוארט גלאדסטון נאלץ לשלוח כוח חילוץ בפיקודו של הלורד גרנט ג'וזף וולסלי. ב-28 בינואר 1885 הגיע הכוח לח'רטום, ומצא כי העיר נפלה לידי המהדי יומיים לפני כן. לוחמי האנסאר השתלטו על העיר, השמידו את חיל המצב ששמר עליה, הרגו את גורדון, ושלחו את ראשו לאוהלו של המהדי. קסאלה וסנאר נפלו לאחר מכן, ובסוף 1885 האנסאר החלו בכיבוש המחוזות הדרומיים. סודאן הייתה כולה בידיהם פרט למחוז סַוַכּין שעל חוף ים סוף, שבו חיל מצב בריטי ובו חיילים הודים החזיק מעמד, וואדי חלפה באזור הגבול הצפוני שנותר בשליטה בריטית ומצרית.

המהדייה

שלטונו של המהדי, המהדייה, כפה את החוק האיסלמי על תושבי סודאן, בצורתו הבסיסית והמסורתית. שליטה החדש של סודאן הורה על שריפת רשימות התארים הטורקיים, ספרי החוק הטורקיים וספרי התאולוגיה הטורקיים.

המהדייה הייתה הממשלה הסודאנית הלאומית הראשונה. המהדי טען כי תנועתו אינה תנועה דתית שההצטרפות אליה היא מרצון, אלא כי הוא בעל יומרות לשלטון אוניברסלי, אליו יש להצטרף או להיות מושמד. המהדי הוסיף לחמשת עמודי האסלאם את הדוגמה שהנאמנות למהדי הכרחית למאמין האמיתי, ולשהאדה, ההודאה באמונה באל ובמוחמד נביאו את הפסקה "ומוחמד אחמד הוא המהדי של האל ונציג נביאו". הוא החליף את מצוות החג', העלייה למכה, בשירות במלחמותיו, כמצווה המוטלת על כל המאמינים. מצוות הצדקה, אלזכאה הוחלפה במס ששולם למדינה. המהדי הצדיק שינויים אלו וחידושים ורפורמות נוספים בכך שהוא מקבל את דבר האל בחזיונותיו.

הח'ליפה

שישה חודשים לאחר כיבוש ח'רטום, מת המהדי מטיפוס הבהרות. הוא הוריש את סמכויותיו לשלושה ח'אליפים שמינה. היריבות ביניהם, כאשר כל אחד מהם נתמך על ידי השבט ממנו בא, נמשכה עד לשנת 1891, כאשר עבדלאהי איבן מוחמד שנתמך על ידי הערבים משבט הבקארה, השתלט על מתנגדיו והפך למנהיג סודאן הבלתי מעורער ויורשו של המהדי. עבדלאהי כינה עצמו ח'ליפה, וטיהר את המהדייה מבני משפחתו של המהדי ורבים מתומכיו המקוריים.

בתחילה הייתה המהדייה מדינת ג'יהאד, שנוהלה כמחנה צבאי. בתי הדין של השריעה כפו את המשפט המוסלמי על פי דעותיו של המהדי. לאחר שייצב את שלטונו החל הח'ליפה ברפורמות מנהליות, ומינה מן האנסאר את נאמניו משבט הבקארה כ"אמירים" במחוזות השונים. הח'ליפה משל גם במדינת אל ג'זירה העשירה. על אף שלא הצליח להחזיר את השגשוג הכלכלי לאזור, הצליח הח'ליפה לארגן בתי מלאכה לייצור תחמושת, ולהחזיק צי של מספר ספינות קיטור. הסחר בעבדים שהופסק בתקופתו של גורדון חודש כבר בימיו של המהדי והפך בתקופת עבדלאהי לתעשייה של ממש כשמדי יום נמכרו בשוקי אומדורמן כמאה גברים ונשים משבטי הדרום.

היחסים עם מדינות האזור בתקופת המהדייה נותרו מתוחים, במיוחד בשל מחויבותו של הח'ליפה להשתלט על שכנותיו בדרך הג'יהאד ולהשליט בהן את האסלאם בדרכו של המהדי. כך, למשל, דחה הח'ליפה הצעה לברית כנגד האירופים מאת קיסר אתיופיה, יוהנס הרביעי, ב-1887, פלש לאתיופיה בראש 60,000 אנשי אנסאר, הגיע עד למחוז בגמדר ולבירתה גונדר, ולקח שלל רב בשבויים ובביזה. ב-1889 הוביל הקיסר האתיופי כוח צבא גדול כנגד האנצאר, אך בקרב מטמה שעל גבול אתיופיה סודאן הוא הובס והקיסר נהרג. ב-1889 פלש כוח של האנצאר למצרים. אך חיילים מצרים בפיקוד בריטי הביסו אותו בקרב טוסקי. כישלון פלישה זו הביא קץ לאגדה לפיה היו האנצאר בלתי מנוצחים. כוח בלגי מנע מהאנצאר את כיבוש אקווטוריה, וב-1893 הדפו האיטלקים מתקפה של אנשי האנצאר על אריתריאה, וגירשו את האנצאר מכל שטח אתיופיה-אריתריאה.

המלחמות הממושכות והסחר בעבדים דלדלו מאוד את האוכלוסייה, ולכך נוסף אויב טבעי, בשנת 1889 פשטו להקות ארבה על שטחי החקלאות בסודאן והתושבים באומדורמאן הצפופה מתו בהמוניהם מרעב (קיימת גם טענה על מקרים של קניבליזם). כמה מתושביה של סודאן מתו אין יודעים, אך פון סלאטין, מושל דארפור מטעם הח'דיו שנפל בשבי המהדי ב-1883 והצליח לברוח ב-1895 טען בספר שפרסם אחר־כך על שלטון המהדייה כי מתוך אוכלוסייה של תשעה מיליון נותרו בחיים בסוף תקופת עבדלהאי כ-25% בלבד.