הנילוס הכחול
 | |
| מפלי טיסיסאט בנילוס הכחול, ליד בהר דר, שבאתיופיה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך | 1,783 ק"מ |
| ספיקה ממוצעת | 1,548 מ"ק לשנייה |
| אגן ניקוז | 325,000 קמ"ר |
| מוצא | נהר אבאי הקטן דרך אגם טאנה |
| גובה מוצא הנהר | 2,750 מטרים |
| יובלים |
Beles River, Guder River, Gulla, Jamma River, Muger River, Dabus River, Rahad River, Dinder River, Didessa River, Bashilo River, Walaqa River  |
| שפך | הנילוס, ליד ח'רטום |
| מדינות באגן הניקוז | אתיופיה וסודאן |
 | |
  | |
הנילוס הכחול (מערבית: النيل الأزرق, אַ-נִיל אַל-אָזְרַק; באמהרית: ጥቁር አባይ, טְקוּר אֶבַּיי; באורומו: Biluu Naayil) הוא נהר באפריקה המהווה את המקור העיקרי למימי הנילוס.
שם
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמהרית נקרא הנילוס הכחול "נהר אֶבַּיי", שפירושו הוא ״נהר האב״. שם זה ניתן לו בגלל מראהו הכהה, הנובע מהאדמה הנסחפת על ידי הנהר בזרימתו מהרמות הגבוהות בו נמצא אגם טאנה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנילוס הכחול זורם מאגם טאנה באתיופיה אל נקודת המפגש שלו עם נילוס הלבן בסביבות ח'רטום, שם מתחיל הנילוס. אורך מסלול הנילוס הכחול הוא כ-1,460 קילומטרים. בתחילה זורם הנילוס הכחול דרום מזרחה, לאחר מכן דרומה, עד שהוא פונה מערבה. ליד הגבול עם סודאן הנילוס הכחול פונה צפונה עד לסיומו בנקודת ההמפגש עם הנילוס הלבן.
המסורת האתיופית רואה בנהר "עבָאי הקטן" המתחיל את זרימתו בגובה של 2,744 מטר בסביבת העיר גש עבי ונשפך לאגם טאנה, חלק מהנילוס הכחול, וממילא מזהה את התחלת עבאי הקטן כתחילת הנילוס הכחול.
הנילוס הכחול מספק 70% מכמות המים לנילוס וכ-80% מהמים בעונה הגשומה בהרי אתיופיה המשתרעת בין יוני לספטמבר. בעונה הגשומה הנילוס הכחול מתמלא במים הנשפך לנילוס ומעלה את מפלסו[1].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהיות הנילוס הכחול מקור עיקרי למימי הנילוס, ביקשה בריטניה במשך השנים לקבל שליטה על השטח של הנילוס הכחול כדי שתוכל לשלוט במים הזורמים בנילוס[2] ובכך להחזיק מנוף לחץ כלפי מצרים[3]. בשנת 1927 בקשה בריטניה, ששלטה בסודאן, להביא את דרישתה לפני חבר הלאומים[4]. לאחר כיבוש אתיופיה על ידי איטליה, הדגישו דוברים איטלקים כי לבריטים הבטחו רק זכויות במים ולא זכויות טריטוריאליות על אזור הנילוס הכחול[5].
בשנת 1958 התפתחה מתיחות בין מצרים וסודאן על חלוקת מימי הנילוס הכחול[6][7]. בהמשך נחתם הסכם בין המדינות על חלוקת מי הנהר.
סכרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1899 מינתה ממשלת בריטניה, שכבשה את סודאן, משלחת בראשות ויליאם גארסטין לחקור את הנילוס הכחול. בשנת 1904 הציעה המשלחת להקים סכר על הנילוס הכחול כדי להסדיר את הזרימה ובכך למנוע נזקי שיטפונות ואיבוד מים[8]. בינתיים, בשנת 1902, נחתם בין בריטניה וממשלת אתיופיה הסכם על פיו לא ייבנה סכר על הנילוס הכחול מבלי רשות מבריטניה או סודאן[9]. בדצמבר 1925 חתמו איטליה ובריטניה על הסכם שחלק את אתיופיה לאזורי השפעה והותיר את הקמת הסכר במעלה הנילוס הכחול בידי בריטניה. ביוני 1926 נודע לממשלת אתיופיה על ההסכם[10] והיא מחתה שההסכם נעשה מאחורי גבם. בריטניה הגיבה בטענה שלא תעשה דבר ללא הסכמת אתיופיה[11] והסכר יועיל לכל המדינות באזור[12][13]. לקראת סוף 1927 החלה חברה אמריקנית לחקור את אפשרות הקמת הסכר על הנילוס הכחול[14], אולם עלויות ההקמה היו גדולות והקמת הסכר נדחה[8]. ביוני 1935 התקיים משא ומתן בין מצרים וסודאן על חלוקת המים שיגיעו בעקבות הקמת הסכר[15]. היו שפקפקו ביעילות של הקמת סכר ליד מקור הנילוס הכחול וטענו שרוב מימיו מצטרפים אליו בהמשך ולכן לסכר תהיה השפעה מועטה[2]. תוכניות להקמת הסכר ליד מקור הנילוס הכחול עלו מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה[16].
בשנות ה-20 הקימו הבריטים את סכר סנאר על הנילוס הכחול כ-200 קילומטר דרומית לח'רטום על מנת לאגור מים לגידול כותנה. הסכר נפתח בינואר 1926[17] ושימש לגידול כותנה בהיקף נרחב[18].
בסוף 1958 הוחל בעבודות ראשונות להקמת סכר רוזייריס על הנילוס הכחול בגבול שבין אתיופיה וסודאן[19]. בשנת 1961 קיבלה סודאן מלווה מהבנק העולמי לצורך הקמת הסכר[20]. הסכר נועד לאגור 7.6 מיליארד ממ"ק לצורך השקיית 12 מיליון דונם[21].
בנובמבר 2012 החלה אתיופיה בבניית סכר הרנסאנס האתיופי הגדול, סכר הידרואלקטרי בהספק של 6.5 ג'יגהוואט. הסכר צפוי להוות דחיפה לכלכלת אתיופיה. סודן ומצרים, לעומת זאת, הביעו את דאגותיהן בנוגע להפחתה אפשרית בזמינות המים. ייצור החשמל החל בפברואר 2022.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הנילוס הכחול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הנילוס הכחל, נהר (אתיופיה וסודאן), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהושע טברסקי, הנילוס ומקורותיו, הצופה, 7 ביולי 1939
- ^ 1 2 הקרבות האחרונים ליד מקורות הנילוס, דבר, 30 במאי 1941
- ^ מדיניות אנגליה במזרח, דואר היום, 20 בינואר 1924
- ^ סכסוך בשאלת מי הנילוס הכחול, הארץ, 7 באפריל 1927
- ^ אגם צאנה אדמת מריבה, דואר היום, 6 באפריל 1936
- ^ סכסוך מצרי־סודאני בענין מי הנילוס, דבר, 13 ביולי 1958
- ^ אליהו סלפטר, חבש ושכנותיה, ענין הנילוס, הארץ, 11 בספטמבר 1959
- ^ 1 2 מי המנוחות של אגם־צאנה רגזו, הירדן, 15 באוקטובר 1935
- ^ לונדון שוקטת לזכיון האמריקני בחבש, דבר, 7 בנובמבר 1927
- ^ פרקים, דבר, 19 באוגוסט 1926
- ^ ההסכם האנגלי איטלקי בענין חבש, דבר, 28 ביולי 1926
- ^ על ההסכם בדבר כוש, דואר היום, 6 ביולי 1926
- ^ מאמר מאת הטיימס על שאלת האגם טסאנה, דואר היום, 22 באוגוסט 1927
- ^ מה כחו של זכיון הסכר בחבש?, דבר, 6 בנובמבר 1927
- ^ סכו אגם צ'אן פתח למחלוקת, דבר, 25 ביוני 1935
- ^ ריצ'י קולדר, קרב אפריקה החדש, הארץ, 29 ביולי 1949
- ^ פתיחת סכר מכואר בסודאן, דואר היום, 24 בינואר 1926
- ^ מפעל אל־גזירה בסודאן, הארץ, 4 בדצמבר 1960
- ^ סכר רוזייריס, הארץ, 19 בנובמבר 1958
- ^ מלווה גדול לסודן לסכר הנילוס הכחול, למרחב, 15 ביוני 1961
- ^ משה אפרת, הישגים כלכליים אינם מחפים על סכסוכים פנימיים, למרחב, 15 באפריל 1966