סודאן המהדיסטית

סודאן המהדיסטית
الدولة المهدية

דגל
הטריטוריה המשוערת של סודאן המהדיסטית בשנת 1894 (ירוק בהיר) וגבולות מקסימליים משוערים (ירוק כהה).
ממשל
שפה נפוצה	ערבית סודאנית
עיר בירה	אומדורמאן
היסטוריה
תאריכי הקמה	1885
תאריכי פירוק	1899
ישות קודמת	סודאן הטורקו-מצרית
ישות יורשת	סודאן האנגלו-מצרית סולטנות דארפור

המדינה המהדיסטית, הידועה גם בשם סודאן המהדיסטית או המהדייה הסודאנית, הייתה מדינה המבוססת על תנועה דתית ופוליטית שהושקה בשנת 1881 על ידי מוחמד אחמד בן עבדאללה (לימים מוחמד אל-מהדי) נגד ח'דיוות מצרים, ששלטה בסודאן מאז 1821. לאחר ארבע שנות מאבק, המורדים המהדיסטים הפילו את הממשל העות'מאני-מצרי והקימו ממשלה "אסלאמית ולאומית" משלהם שבירתה באומדורמאן. כך, משנת 1885 שמרה ממשלת המהדיסטית על ריבונות ושליטה בשטחי סודאן עד שקיומה הופסק על ידי הכוחות האנגלו-מצריים ב-1898.

מוחמד אחמד אל-מהדי גייס את תושבי סודאן למה שהכריז על ג'יהאד נגד הממשל שבסיסו היה בח'רטום, שנשלט על ידי מצרים וטורקים. ממשלת ח'רטום ביטלה בתחילה את המהפכה של המהדי; הוא הביס שתי משלחות שנשלחו ללכוד אותו במהלך אותה שנה. כוחו של המהדי גבר, וקריאה שלו התפשטה ברחבי סודאן, כאשר תנועתו נודעה בשם האנצאר. באותה תקופה פרץ במצרים מרד עוראבי, כאשר הבריטים כבשו את המדינה ב-1882. בריטניה מינתה את צ'ארלס גורדון לגנרל - מושל סודאן. חודשים לאחר הגעתו לח'רטום ולאחר מספר קרבות עם המורדים המהדיים, כבשו כוחות המהדיסטים את חרטום, וגורדון נהרג בארמונו. המהדי לא חי זמן רב לאחר הניצחון הזה, ויורשו עבדאללהי אבן מוחמד חיזק את המדינה החדשה, עם מערכות מנהליות ושפיטה המבוססות על פרשנותן של החוק האסלאמי. הנוצרים הקופטים שהיוו חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה, נאלצו להתאסלם.

כלכלתה של סודאן נהרסה במהלך המלחמה המהדית ורעב, מלחמה ומחלות הפחיתו את האוכלוסייה ביותר ממחצית. מוחמד אחמד אל-מהדי הכריז על כל האנשים שלא קיבלו אותו בתור המהדי המיוחל ככופרים (כאפר), הורה להרוג אותם ולקחו את נשותיהם ורכושם.

הבריטים כבשו מחדש את סודאן ב-1898, ולאחר מכן שלטו בה באופן עקרוני כשלטון משותף עם מצרים אך בפועל כמושבה. עם זאת, שרידי המדינה המהדיסטית החזיקו מעמד בדארפור עד 1909.

היסטוריה

רקע

מתחילת המאה ה-19 החלה מצרים לכבוש את סודאן והכניעה אותה כמקור למשאבים אנושיים וחומריים. תקופה זו נודעה מקומית בתור סודאן הטורקו-מצרית, כלומר השלטון ה"טורקי" על ידי איילט ואחר כך ח'דיוות מצרים. השם היה מעט שגוי: המצרים גייסו סודאנים מקומיים לתפקידים רשמיים בהתחלה ברמה נמוכה, ואחר כך די בכירה. השליטה המצרית שילבה את סודאן ברשתות מסחריות גלובליות, אבל הקשרים הטרנס-ים תיכוניים של מצרים הוכחו כחרב פיפיות. ב-1869 נפתחה תעלת סואץ והפכה במהרה לחבל הצלה כלכלי מרכזי של האימפריה הבריטית בהודו ובמזרח הרחוק. כדי להגן על נתיב המים הזה, בריטניה חיפשה תפקיד גדול יותר בענייני מצרים.

בשנת 1873 תמכה אפוא ממשלת בריטניה בתוכנית לפיה ועדת חוב אנגלו-צרפתית לקחה על עצמה את האחריות לניהול העניינים הפיסקאליים של מצרים. כדי לפייס את הוועדה, אפשרו המצרים למיסיונרים נוצרים להסתובב ברחבי סודאן. בינתיים, ח'דיו איסמעיל מינה את הבריטי צ'ארלס ג'ורג' גורדון כמושל הכללי של סודאן. המחויבות של גורדון (והבריטים בכללית) לביטול העבדות התנגדה באופן מוחלט לכלכלה הסודאנית המסורתית, שעמדה במרכזה של סחר העבדים כעת, כאשר מקורות השנהב מוצו.

ועדת החוב אילצה בסופו של דבר את הח'דיו להתפטר בשנת 1877 עבור בנו המקובל יותר מבחינה פוליטית, תאופיק (שלט בין השנים 1877–1892). בשנת 1879, מצרים נקלעה לתוהו ובוהו של מרד עוראבי, וזמן קצר לאחר מכן התפטר גורדון. יורשיו איבדו שליטה מקהיר, וחוסר שביעות הרצון הסודאנית גדלה במהירות. סחר העבדים הבלתי חוקי התחדש, אם כי לא מספיק כדי לספק את הסוחרים שגורדון גרם להם לפשוט את הרגל. צבא סודאן סבל ממחסור במשאבים, וחיילים מובטלים מיחידות מפורקות הטרידו עיירות חיל מצב. גובי מיסים הגדילו באופן שרירותי את המיסוי.

מוחמד אחמד

מוחמד אחמד אל-מהדי

באווירה בעייתית זו, הגיח מוחמד אחמד אבן סייד עבדאללה, ששילב כריזמה אישית עם שליחות דתית ופוליטית, נחוש לגרש את הטורקים ולהחזיר את האסלאם לטהרתו המקורית. בנו של בונה סירות מדונגולה, מוחמד אחמד הפך לתלמידו של מוחמד א-שריף, ראש המסדר הסופי של סמנייה. מאוחר יותר, כשייח' מהמסדר, בילה מוחמד אחמד מספר שנים בהסתגרות וזכה למוניטין של מיסטיקן ומורה.

מטבע 20 קורוש שהוטבע בתקופת שלטונו של עבדאללהי אבן מוחמד.

בשנת 1881, מוחמד אחמד הכריז על עצמו כמהדי ("הצפוי"). כמה מחסידיו המסורים ביותר ראו בו השראה ישירה מאללה. הוא רצה שהמוסלמים יחזרו על הקוראן והחדית' כמקורות היסוד של האסלאם, ויצרו חברה צודקת. בהתייחס ספציפית לסודאן, הוא טען שהעוני שלה הוא סגולה והוקיע את העושר והמותרות העולמיים. עבור מוחמד אחמד, מצרים הייתה דוגמה לעושר שהוביל להתנהגות מרושעת. קריאותיו של מוחמד אחמד להתקוממות מצאו משיכה רבה בקרב הקהילות העניות ביותר לאורך הנילוס, שכן הן שילבו אג'נדה לאומנית ואנטי-מצרית עם ודאות דתית פונדמנטליסטית.

גם לאחר שהמהדי הכריז על ג'יהאד, או מלחמת קודש, נגד המצרים, ח'רטום דחתה אותו כקנאי דתי. ממשלת מצרים הקדישה יותר תשומת לב כאשר להטו הדתי פנה להוקעת גובי מיסים. כדי להימנע ממעצר, המהדי וקבוצת חסידיו, האנצאר, ערכו צעדה ארוכה לכורדופן, שם הוא צבר מספר רב של מתגייסים, במיוחד מהבגארה. ממקום מקלט באזור, הוא כתב פניות לשיח'ים של המסדרים הדתיים וזכה לתמיכה אקטיבית או הבטחות נייטרליות מכולם פרט לחתמיה הפרו-מצרית. סוחרים ושבטים ערביים שהיו תלויים בסחר בעבדים הגיבו גם הם, יחד עם האנדואה בז'ה, שגויסו אל המהדי על ידי קפטן אנצאר, עות'מאן דיגנה.

המדיניות החדשה של אחמד תפקדה כמדינת ג'יהאד, המתנהלת כמו מחנה צבאי. המהדייה השוותה את אזרחיה הגברים בסגפנות טוטליטרית, תוך שחייבה ג'יבה קהילתית; והדירו בתוקף נשים מכל המרחב הציבורי. המהדי פיזר את כל הפיקה, והתעקש על המשמעות המילולית של הקוראן. בתי המשפט השרעיים אכפו את החוק האסלאמי ואת מצוות המהדי, שהיו בעלות תוקף של חוק. צופה בן התקופה מטעם מוחמד א-סאנוסי תיארה את הארץ כ"ארץ בוערת, גוססת וסוחפת מוות".

התקפות מתקדמות

בתחילת 1882, האנצאר, חמושים בחניתות וחרבות, הכריעו כוח מצרי בפיקוד בריטי של 7,000 איש לא הרחק מאל עובייד ותפסו את רוביהם, תותחי השדה והתחמושת שלהם. המהדי עקבו אחר הניצחון הזה על ידי הנחת מצור על אל עובייד והרעיב אותו לכניעה לאחר ארבעה חודשים. האנסצאר, 30,000 איש, הביסו אז כוח סיוע מצרי בן 8,000 איש בשייקאן. בפעולות אלה, האנצאר התגבר על סלידה מוקדמת יותר משימוש בכלי נשק אירופיים (רובים).

ממערב, המרד המהדיסטי הצליח לסמוך על תנועות ההתנגדות הקיימות. השלטון הטורקי בדרפור התרעם על ידי המקומיים, וכמה מורדים כבר החלו במרידות. מורדי באגרה בפיקודו של ראש ריזיגאט מדיבו (מדיבבו עלי) התחייבו בפני המהדי וצרו על המושל הכללי של דארפור, רודולף קרל פון זלאטין, אוסטרי בשירות הח'דיו, בדארה. דת הד'ימי של סלאטין כבר דיכאה את המורל בקרב אנשיו, והסגן הראשי שלו התחתן עם קרוב משפחה עם המהדי. זלאטין נלכד ב-1883, ובעקבות כך הצטרפו שבטים דארפורים נוספים למהפכנים. עד מהרה השתלטו הכוחות המהדיסטיים על רוב שטחי דארפור. בתחילה, החלפת המשטר הייתה פופולרית מאוד בדארפור.

ההצלחה הצבאית העקבית של המהדייה גם סייעה לבסס את כוחו של אחמד. בעקבות הקרב בשייקאן, הוא הורה לכל הפקודות הסופית שבשליטתו להתפרק, פן יחלקו את האנצאר אידאולוגית.

התקדמות האנצאר וההאדנדובה במזרח סיכנה את התקשורת עם מצרים ואיימה לנתק כוחות מצב בח'רטום, קסאלה, סנאר וסואקין ובדרום. כדי לא להיגרר להתערבות צבאית יקרה, ממשלת בריטניה הורתה על נסיגה מצרית מסודאן. גורדון, שקיבל מינוי מחדש כמושל הכללי, דאג לפקח על פינוי החיילים והפקידים המצרים וכל הזרים מסודאן.

כיבוש ח'רטום

"מותו של הגנרל גורדון בח'רטום", מאת JLG פריס

לאחר שהגיע לח'רטום בפברואר 1884, החליט גורדון עד מהרה שאינו יכול לחלץ את כוחות המצב, וקרא לתגבורת. ממשלת בריטניה סירבה שוב ושוב לספק אותם, אך גורדון לא ציית לפקודות, התכונן למצור, ובסופו של דבר התמיכה העממית הבריטית אילצה את ראש הממשלה גלדסטון לגייס כוח סיוע בפיקודו של הלורד גרנט ג'וזף וולסלי. הכוח הגיע מאוחר מדי: החיילים הראשונים בספינת קיטור הגיעו לח'רטום ב-28 בינואר 1885, וגילו שהעיירה נפלה יומיים קודם לכן. האנצאר חיכו לשיטפון הנילוס לפני שתקפו בסירות את גישת הנהר המוגנת בצורה גרועה לחרטום, שחטו את חיל המצב, הרגו את גורדון ומסרו את ראשו לאוהל המהדי. קאסלה וסנאר נפלו זמן קצר לאחר מכן, ועד סוף 1885, האנצאר החלו לנוע לאזור הדרומי. בסודאן כולה נותרו בידיים אנגלו-מצריות רק סוואקין, מתוגברת בכוחות צבא הודו, וואדי חלפה בגבול הצפוני.

המהדיסטים הרסו את ח'רטום העות'מאנית, ובנו בירה חדשה מעבר לנהר באומדורמאן. כל המבנים נהרסו ונבזזו; כאשר הבריטים בנו מחדש את העיירה 15 שנים מאוחר יותר, לא נותרה אדריכלות בסגנון עות'מאני. העושר החדש שנתפס אולי חולל שינוי בסטנדרטים של התנהגות מהדיסטיים: לפי אויביו, "בפומבי [המהדי] המשיך לדרבן מתינות בחסידיו, אבל בפרטיות הוא התמכר לחושניות הטורקית". ייתכן שחבריו התנהגו באופן דומה. בהחלט, הממשל המהדיסטי הגיב לכספים החדשים שלו. "בית אל-מל", או האוצר הציבורי, החל לחלק כספים לעניים, והפך לארגון שירותים חברתיים. אותן נשים שנלכדו במצור, שלהן היו קרובי משפחה או בעלים זכרים ששרדו, שוחררו למשפחתם, אבל השבויות הרבים ללא אפוטרופוס גברי הוסיפו את האידיאל המהדיסטי של הסתגרות נשית. המהדי קבע שהם צריכות "להתחתן", ובעצמו לקח שלוש נשים.

המהדי גם נאבק להאציל אחריות. הצדק היה איטי, שכן החלטות בית המשפט דרשו את אישורו האישי; והוא המשיך לפקד על קציניו בשדה גם כשחלה.

עבדאללהי אבן מוחמד

עבדאללהי אבן מוחמד

שישה חודשים לאחר כיבוש ח'רטום מת המהדי, כנראה מטיפוס (22 ביוני 1885). המשימה של הקמת ממשלה ותחזוקה נפלה על סגניו - שלושה ח'ליפים שנבחרו על ידי המהדי בחיקוי הנביא האסלאמי מוחמד. יריבות בין השלושה החלה עוד לפני מותו של המהדי, כאשר הוא העדיף באופן חד משמעי את עבדאללהי בן מוחמד כווזיר שלו על פני בני שבטו. אף על פי כן, שלושת הח'ליפים, כל אחד נתמך על ידי תושבי אזור מולדתו, המשיכו להתחרות עד 1891, כאשר עבדאללהי השיג עליונות בלתי מעורערת, בעזרתם בעיקר של ערביי בקארה.

שלטונו החדש של עבדאללהי דרש עקרון לגיטימי. חלק מהכיבושים החדשים של המהדייה עדיין קיוו לחזרה של השלטון הטורקי; אחרים התנכרו במהירות על ידי האוטוקרטיה הגוברת; ועוד אחרים טענו לעצמם לנביאים חדשים בהשראה אלוהית. עבדאללהי - המכונה כעת הח'ליפה (היורש) - לא יכול היה לאחד את חסידיו נגד זרים, שכן הזרים כבר הובסו וגורשו. הח'ליפה לא ידע קרוא וכתוב מכדי להציג את עצמו כנביא נוסף; והאליטות בשבטים אחרים לא היו חייבות לו נאמנות אישית. במהירות, הוא טיהר את המהדייה ממשפחתו של המהדי ורבים מתלמידיו הדתיים הראשונים. אבל הוא נשאר זהיר, ואפילו הרמז הקל ביותר של חוסר נאמנות בשבט יכול לעורר פעולות תגמול של רצח עם. הטבח של עבדאללהי בשבט ג'והאינה חוכר התבואה הקשה על אספקת המזון של סודאן, ואז בצורת של 1888 שברה אותה לחלוטין. סודאן נקלעה לרעב, גם כשהיא המשיכה במלחמות כיבוש.

היחסים האזוריים נותרו מתוחים לאורך חלק ניכר מתקופת המהדייה, בעיקר בגלל מחויבותו של הח'ליפה להשתמש בג'יהאד כדי להרחיב את גרסתו לאסלאם ברחבי העולם. לדוגמה, הח'ליפה דחה הצעת ברית נגד האירופים על ידי יוהנס הרביעי, קיסר אתיופיה (1871–1889). בשנת 1887 פלש צבא אנצאר בן 60,000 איש לאתיופיה, חדר עד גונדר ותפס שבויים ושלל. הח'ליפה סירבה אז להשלים שלום עם אתיופיה. במרץ 1889, כוח אתיופי, בפיקודו של הקיסר, צעד על Metemma; עם זאת, לאחר שנפל יוהנס בקרב גלאבאט, האתיופים נסוגו. בסך הכל, המלחמה עם אתיופיה בזבזה בעיקר את משאבי המהדיסטים. עבד א-רחמן א-נוג'ומי, הגנרל הטוב ביותר של הח'ליפה, פלש למצרים בשנת 1889, אך כוחות מצרים בהנהגה בריטית הביסו את האנסאר בטושקה. כישלון הפלישה המצרית סיים את מיתוס הבלתי מנוצחים של האנצארים. הבלגים מנעו מאנשי המהדי לכבוש את אקווטוריה, ובשנת 1893 הדפו האיטלקים מתקפת אנצאר באקורדאט (באריתריאה) ואילצו את האנצאר לסגת מאתיופיה.

ככל שהממשלה המהדיסטית הפכה יציבה ומאורגנת יותר, היא החלה ליישם מיסים וליישם את מדיניותה בכל שטחיה. זה השפיע לרעה על הפופולריות שלו ברוב חלקי סודן, מכיוון שמקומיים רבים הצטרפו למהדיסטים כדי להשיג אוטונומיה תוך הסרת ממשלה ריכוזית ומדכאת. בדרפור פרצו מרידות נגד שלטונו של עבדאללהי בן מוחמד מכיוון שהוא הורה לתושבי דרפור להגר צפונה כדי להגן טוב יותר על המדינה המהדיסטית, תוך העדפת הבגדרה על פני עדות דארפוריות אחרות בכל הנוגע לעמדות ממשלתיות. את ההתנגדות העיקרית הוביל המנהיג הדתי אבו ג'מייזה משבט טאמא במערב דארפור. ההתנגדות לממשלת המהדיסטית ניזונה גם מהרבה מהדיסטים שהתנהגו ביהירות ומתעללת כלפי המקומיים. מספר מדינות הגובלות במדינה המהדיסטית ממערב החלו לספק למורדים הדרפוריים חיילים ותמיכה אחרת. מול מספר הולך וגדל של מורדים, השלטון המהדיסטי בדארפור קרס בהדרגה. התקופה המהדיסטית נודעה בדארפור "תקופת הכאוס והאנרכיה".

כיבוש אנגלו-מצרי מחדש של סודאן

התקפת הצבא המהדיסטי

בשנת 1892, הרברט קיצ'נר (לימים לורד קיצ'נר) הפך לסירדר, או למפקד, של הצבא המצרי והחל בהכנות לכיבוש מחדש של סודאן. הבריטים חשבו שהם צריכים לכבוש את סודאן בין השאר בגלל התפתחויות בינלאומיות. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19, טענות בריטיות, צרפתיות ובלגיות התכנסו אל מימי הנילוס. בריטניה חששה שהמעצמות הקולוניאליות האחרות ינצלו את חוסר היציבות של סודאן כדי לרכוש שטחים שסופחו בעבר למצרים. מלבד השיקולים הפוליטיים הללו, בריטניה רצתה לבסס שליטה על הנילוס כדי לשמור על סכר השקיה מתוכנן באסואן.

בשנת 1895 אישרה ממשלת בריטניה לקיצ'נר לפתוח במערכה לכיבוש מחדש של סודאן. בריטניה סיפקה אנשים וציוד בזמן שמצרים מימנה את המשלחת. חיל המשלוח האנגלו-מצרי של הנילוס כלל 25,800 איש, מתוכם 8,600 בריטים. השאר היו חיילים השייכים ליחידות מצריות שכללו שישה גדודים שגויסו בדרום סודאן. שייטת ספינות נהר חמושות ליוו את הכוח, שהיה לו גם תמיכה ארטילרית. לקראת המתקפה הקימו הבריטים מפקדת צבא בראש המסילה לשעבר ואדי חלפה והרחיבו ותחזקו את ההגנות ההיקפיות סביב סוואקין. במרץ 1896, המערכה החלה כמשלחת דונגולה. אף על פי שלקח את הזמן לסלול מחדש את מסילת הרכבת לשעבר של אסמאעיל פאשא דרומה לאורך הגדה המזרחית של הנילוס, קיצ'נר כבש את הבירה לשעבר של נוביה עד ספטמבר. בשנה שלאחר מכן הקימו הבריטים קו רכבת חדש ישירות על פני המדבר מוואדי חלפה לאבו חמד, אותה כבשו בקרב אבו חאמד ב-7 באוגוסט 1897. רוחב המסילה, שאומץ בחופזה כדי לעשות שימוש במלאי מתגלגל זמין, פירושו שהאספקה מרשת הרכבות המצרית דרשה העברה באמצעות ספינת קיטור מאסיוט לואדי חלפה. המערכת הסודאנית שומרת על רוחב המסילה הבלתי תואם עד היום. יחידות אנגלו-מצריות נלחמו בפעולה חריפה באבו חמאד, אך לא הייתה התנגדות משמעותית אחרת עד שקיצ'נר הגיע לעתבארה והביס את האנצאר. לאחר הקרב הזה, חייליו של קיצ'נר צעדו והפליגו לעבר אומדורמאן, שם עמד הח'ליפה בקרב האחרון שלו.

ב-2 בספטמבר 1898, הח'ליפה ערך את צבאו בן 52,000 איש להתקפה חזיתית נגד הכוח האנגלו-מצרי, שהצטופף במישור מחוץ לאומדורמאן. התוצאה מעולם לא הייתה מוטלת בספק, בעיקר בגלל כוח אש בריטי מעולה. במהלך הקרב שנמשך חמש שעות, מתו כ-11,000 מהדיסטים, ואילו האבדות האנגלו-מצריות הסתכמו ב-48 הרוגים ופחות מ-400 פצועים.

פעולות טיהור דרשו מספר שנים, אך התנגדות מאורגנת הסתיימה כאשר הח'ליפה, שנמלט לקורדופאן, מת בקרבות באום דיוואקראט בנובמבר 1899. אף על פי שהח'ליפה שמר על תמיכה ניכרת עד מותו, אזורים רבים קיבלו בברכה את נפילת משטרו. כלכלתה של סודאן כמעט והושמדה במהלך שלטונו והאוכלוסייה ירדה בכמחצית בגלל רעב, מחלות, רדיפות ומלחמה. לפני המרד, בערך 8 מיליון בני אדם חיו בסודאן; מפקד מצרי לאחר מכן רשם בקושי 2.5 מיליון. יתרה מכך, אף אחד מהמוסדות או הנאמנויות המסורתיים של המדינה לא נותר על כנו. השבטים היו חלוקים בעמדותיהם כלפי המהדיזם, האחווה הדתית נחלשה ומנהיגי הדת השמרנים נעלמו.

תפיסות ומורשת

אף על פי שהמדינה המהדיסטית חדלה להתקיים לאחר אום דיוואקראט, חלק מהתפיסות המהדיסטיות המשיכו להתקיים. קצין אחד, עות'מאן דינה, המשיך להתנגד לכוחות האנגלו-מצריים עד שנלכד בינואר 1900. עם זאת, התפיסות המהדיסטיות ארוכות הטווח שרדו בדארפור, למרות העובדה שהשלטון המהדיסטי כבר התמוטט שם לפני הכיבוש האנגלו-מצרי מחדש. התפיסות רוכזו בקבקביה (בהנהגת סאנין חוסיין), דאר טאישה (בהנהגת ערבי דאפאלה), ודאר מסלית (בהנהגת הסולטאן אבוקר איסמעיל). סולטנות דארפור שהוקמה מחדש נאלצה כתוצאה מכך למחוץ את נאמני המהדיסטים בסדרה של מלחמות ארוכות. האחיזה של קבקביה תחת סנין חוסיין נמשכה עד 1909, אז נהרסה על ידי סולטנות דארפור לאחר מצור של 17 או 18 חודשים.

משפחתו הישירה של המהדי לא השתתפה בהתנגדות המהדיסטית, ובמקום זאת החזירה לעצמה כוח משמעותי במהלך הכיבוש הבריטי שנותר. צאצא שלו יזכה בבחירות לפרלמנט בסודאן ב-1986, הבחירות האחרונות ההוגנות והחופשיות נכון ל-2024, בעיקר בתמיכתו של האנצאר (המודרני).

המהדייה

המהדיה (המשטר המהדיסטי) נודעה כממשלה הלאומית הסודנית האמיתית הראשונה. עם זאת, המהדי טען שתנועתו אינה צו דתי שניתן לקבל או לדחות כרצונו, אלא שזהו משטר אוניברסלי, שאתגר את האנשים להצטרף או להישמד. ממשל המדינה אורגן תחילה כהלכה תחת ח'ליפה עבדאללהי אבן מוחמד שניסה להשתמש בחוק האסלאמי כדי לאחד את עמי סודאן השונים. עם זאת, ח'ליפה עבדאללהי שמר על כמה קווים משותפים עם המשטר (הלא מאורגן) של קודמו.

המשטר המהדיסטי כפה את חוקי השריעה המסורתיים. זכאה הפך למס ששולם למדינה, שחלק ניכר ממנו הוקצה לשמירה על אורח חייהם הראוותני של מנהיגי התנועה. המהדי הוציא מחוץ לחוק חידושים זרים, כולל רפואה מערבית, וגירשו את כל הרופאים. ממשלתו שילבה בעל כורחו טכנולוגיה צבאית זרה, ובתחילה איישה את עצמה עם שריף וקופטים רק בשל חוסר בפקידים יודע קרוא וכתוב. מאוחר יותר, היא רדפה קשות נוצרים בסודאן, כולל קופטים. חטאים עות'מאניים, כולל הרחה ואלכוהול (האחרונים אסורים באסלאם) היו כולם חלק מהתרבות הסודאנית באותה התקופה; המשטר המהדיסטי פעל לאיסור מוחלט עליהם. גם הפאס העות'מאני נאסר.

הח'ליפה מינה את אנצאר (בדרך כלל בקארה) כאמירים על כל אחת מהמחוזות. מחוזות הגבול היו תחת חוק צבאי, בעוד שמחוזות פנימיים מימנו הוצאות צבאיות. הח'ליפה שלט גם על חבל אל-ג'זירה העשיר. אף על פי שהוא לא הצליח לשקם את הרווחה המסחרית של האזור הזה, הח'ליפה ארגן סדנאות לייצור תחמושת ולתחזוקה של סירות קיטור לשיט נהרות.

עבדאללהי אישר גם שריפת רשימות של אילן יוחסין וספרי חוק ותאולוגיה בגלל הקשר שלהם לסדר הישן ומשום שסבר שהראשונים מדגישים את השבטיות על חשבון האחדות הדתית.

המהדי שינה את חמשת עמודי התווך של האסלאם כדי לתמוך בדוגמה לפיה נאמנות אליו חיונית לאמונה אמיתית. המהדי גם הוסיף את ההצהרה "ומוחמד אחמד הוא המהדי של אלוהים ונציגו של נביאו" לדקלום האמונה, השהאדה. הממשלה אכפה צלאה חובה, וגם דרשה לקרוא פעמיים ביום את "הרטיב" של המהדי, או ספר תפילה. לאחר מותו של המהדי, ניסה הח'ליפה לטעון שביקור בקברו החליף את העלייה לרגל - חג' למכה. המהדי הצדיק את אלה כתגובות להוראות שהעביר לו אלוהים בחזיונות.

כוח צבאי

צבא

חייל מהדיסטי לובש "ג'יבה" (1899).

למדינה המהדיסטית היה צבא גדול שהפך יותר ויותר מקצועי ככל שחלף הזמן. משלב מוקדם גייסו צבאות המהדיסטים עריקים מהצבא המצרי וארגנו חיילים מקצועיים בדמות הג'יהאדיה, רובם סודאנים שחורים. אלה נתמכו על ידי חניתות שבטיות וסיף וכן פרשים. הג'יהאדיה וכמה יחידות שבטיות חיו בצריפים צבאיים, בעוד השאר היו דומים יותר למיליציות. לצבאות המהדיסטיים היה גם ארטילריה מוגבלת, כולל תותחי הרים ואפילו מקלעים. עם זאת, אלה היו מועטים במספר, ולכן שימשו רק כהגנה לעיירות חשובות ולספינות הקיטור שפעלו כצי של המדינה. באופן כללי, הצבאות המהדיסטיים היו מונעים מאוד ממערכת האמונות שלהם. תוך ניצול זה, המפקדים המהדיסטים השתמשו ברובאים שלהם כדי למסך מתקפות על ידי חיל הרגלים והפרשים שלהם. התקפות כאלה התגלו לעיתים קרובות כיעילות, אך גם הובילו לאבדות כבדות ביותר כאשר הועסקו "בחוסר דמיון". האירופים כינו בדרך כלל את החיילים המהדיסטים "דרווישים".

כוח המורדים המוקדם של מוחמד אחמד שגויס בעיקר בקרב הקהילות הערביות העניות שחיו בנילוס. הצבאות המאוחרים של המהדייה גויסו בקרב קבוצות שונות, כולל בעיקר קבוצות אוטונומיות כמו אנשי בז'ה. הכוחות המוקדמים של המהדי כונו "האנצאר", וחולקו לשלוש יחידות בראשות ח'ליפה. יחידות אלו כונו "ראיה" ("דגלים") בהתאם לסטנדרטים שלהן. ה"דגל השחור" גויס ברובו ממערב סודנים, בעיקר באגרה, ובפיקודו של עבדאללהי בן מוחמד. ה"דגל האדום" הונהג על ידי מוחמד א-שריף והורכב ברובו מגויסי נהר מהצפון. "הדגל הירוק" בפיקודו של עלי חילו כלל חיילים שנמשכו מהשבטים הדרומיים החיים בין הנילוס הלבן והנילוס הכחול. לאחר מותו של המהדי, הועבר הפיקוד על "הדגל השחור" לידי יעקוב אחיו של עבדאללהי בן מוחמד והפך לצבא הראשי של המדינה, שבסיסו בבירה אומדורמאן. עם התרחבות המדינה המהדיסטית, מפקדי פרובינציה גייסו צבאות חדשים עם סטנדרטים נפרדים שעוצבו בדגם הצבאות הראשיים. הכוחות המובחרים ביותר בצבאות המהדיסטיים היו "המולאזימיה", שומרי הראש של עבדאללהי בן מוחמד. בפיקודו של עות'מאן שייח' אל-דין, היו אלה מבוססים בבירה ו-10,000 חיילים, רובם חמושים ברובים.

ה"דגלים" חולקו עוד יותר ל-"rubs" ("רבעים") המורכבים מ-800 עד 1200 לוחמים. בתורו, חילקו "rubs" לארבעה חלקים, אחד מנהלי, אחד "ג'יהאדיה", אחד חיל רגלים עם חרב וחנית ואחד פרשים. יחידות "הג'יהאדיה" פוצלו עוד יותר ל"סטנדרטים" של 100 בראשות קצינים הידועים בשם "רא'ס מיה", "ולמוקדמייה" של 25 תחת "מוקדאם".

צי

המדינה המהדיסטית הציגה צי של מים חומים, כולל ספינות קיטור שנתפסו כמו ה"בורדיין" (בתמונה בשנת 1900).

הצי המהדיסטי הגיח במהלך המרד המוקדם, כאשר המורדים השתלטו על סירות שפעלו על הנילוס. במאי 1884 כבשו המהדיסטים את ספינות הקיטור "פאשר" ו"מוסלמיה", ואחריהם "מוחמד עלי" ו"איסמעיליה". בנוסף, כמה ספינות קיטור חמושות שהיו אמורות לסייע לכוח הנצור של צ'ארלס גורדון נהרסו וננטשו ב-1885. לפחות שניים מהם, "הבורדיין" "וסאפיה", ניצלו על ידי המהדיסטים. ספינות הקיטור שנתפסו היו חמושים בכלי ארטילריה קלים, וצוותו על ידי מצרים כמו גם סודאנים. הצי המהדיסטי השתמש גם בספינות אספקה.

באוקטובר 1898 נשלחו חלקים מהצי המהדיסטי במעלה הנילוס הלבן כדי לסייע למשלחת נגד כוחותיו של אמין פאשא. "האיסמעיליה" הוטבעה ב-17 באוגוסט 1898 כשהציב מוקשים ימיים על הנילוס ליד אומדורמאן כדי לחסום את התקדמותן של סירות תותחים אנגלו-בריטיות. מוקש אחד התפוצץ בטעות והרס את הספינה. "הסאפיה" ו"תאופיקיה", שגררו דוברות עם 2,000 עד 3,000 חיילים, נשלחו במעלה הנילוס הכחול נגד הכוחות הצרפתיים שהחזיקו בפאשודה ב-25 באוגוסט 1898. שם תקפו שתי הספינות את המבצר, אך "הספאיה" התקלקלה ונחשפה לאש כבדה לפני שנגררה למקום מבטחים על ידי "התאופיקיה". לאחר מכן נסוגה "התאופיקיה" לאומדורמאן, אך נתקלה בדרך בצי אנגלו-מצרי גדול ונכנע הצי המהדיסטי נלחם בקרב האחרון שלו ב-11 או 15 בספטמבר 1898, כאשר ספינת התותחים האנגלו-מצרית "סולטן" נתקלה "בסאפיה" ליד רנג. שתי הספינות נלחמו בקרב קצר, "והסאפיה" נפגעה קשות לפני שעלתה על החוף ונלכדה. ה"בורדיין" נתפסה בסופו של דבר כאשר אומדורמאן נפלה לידי הכוחות האנגלו-מצריים.

מדים

בתחילת ההתקוממות שלו, המהדי עודד את חסידיו ללבוש בגדים דומים בצורת "הג'יבה". כתוצאה מכך, לצבא הליבה של המהדי ועבדאללהי בן מוחמד היה מראה מסודר יחסית מנקודה מוקדמת. לעומת זאת, צבאות אחרים של תומכים ובני ברית לא אימצו בתחילה את "הג'יבה" ושמרו על המראה המסורתי שלהם. כוחות נהר שגויסו משבט הג'עלין והדנאגלה לבשו לרוב גלימות לבנות פשוטות. גם בני בז'ה אימצו את "הג'יבה" עד 1885.

ככל שחלף הזמן והמדינה המהדיסטית התארגנה טוב יותר תחת הנהגתו של ח'ליפה עבדאללהי אבן מוחמד, צבאותיה הפכו יותר ויותר מקצועיים. בשנות ה-90 של המאה ה-19 מפעלים באומדורמאן ובמרכזים פרובינציאליים ייצרו "ג'יבה" המוני כדי לספק לחיילים בגדים. למרות "שהג'יבה" עדיין הייתה מגוונת בסגנון שלהם, כאשר שבטים וצבאות מסוימים העדיפו דפוסים וצבעים מסוימים, הכוחות המהדיסטיים הפכו מקצועיים יותר ויותר במראה החיצוני. "הג'יבה" גם הצביעה על דרגת לוחם בצבאות המהדיסטיים. מפקדים בדרגים נמוכים יותר ("אמירים") לבשו "ג'יבה" צבעונית ומשוכללת יותר. ההנהגה הצבאית הבכירה ביותר העדיפה את העיצובים הפשוטים ביותר, עם זאת, כדי להצביע על אדיקותם. הח'ליפה לבש לבן רגיל. לחלק מהחיילים המהדיסטיים היו שריון שרשראות, קסדות ומעילים מרופדים, אם כי אלה שימשו לעיתים קרובות יותר במצעדים מאשר בלחימה. יחידה אחת בצבאות המהדיסטיים, "המולאזימיה", אימצה מדים מלאים, שכן כל חבריה לבשו "ג'יבה" לבן-אדום-כחול זהה.

דגלים

למדינה המהדיסטית ולצבאותיה לא היו דגלים אחידים, אך עדיין השתמשו בעיצובים מסוימים שוב ושוב. רוב הדגלים נשאו ארבע שורות של טקסטים בערבית שסימנו נאמנות לאלוהים, למוחמד ולמהדי. הדגלים היו בדרך כלל לבנים עם גבולות צבעוניים, והטקסט הוצג בצבעים משתנים. לרוב היחידות הצבאיות היו דגלים אישיים משלהן.