היסטוריה של ארגנטינה

ההיסטוריה של ארגנטינה נחלקה על ידי היסטוריונים לארבע תקופות עיקריות:

• ההיסטוריה המוקדמת (עד למאה ה-16)
• התקופה הקולוניאלית הספרדית (1530–1810)
• תקופת יצירת האומה הארגנטינאית (1810–1880)
• ההיסטוריה של ארגנטינה המודרנית (בערך משנת 1880).

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו היא המאוחרת ביותר מבין אזורי יבשת אמריקה, עקב מיקומה בדרום היבשת, ונראה כי רק לפני כ-13 אלף שנה היא הגיעה אל החלק הדרומי של פטגוניה.

התיעוד הכתוב הראשון המוכר לנו לחיים באזור החל עם הגעתם של ראשוני המתיישבים הספרדים אל ריו דה לה פלטה במסעו של חואן דיאז די סוליס בשנת 1516. אירוע זה סימן את תחילת השליטה הספרדית באזור.

בשנת 1776 הקימה ממלכת ספרד את מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה באזור בו נמצאות כיום ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי ובוליביה. בירת מלכות המשנה שכנה בבואנוס איירס. במהפכת מאי, בשנת 1810, מרדו התושבים באימפריה הספרדית ובשנת 1816 הכריזו על הקמת הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה. הספרדים הובסו בשנת 1824, ובין השנים 1853–1861 הוקמה הרפובליקה הפדרלית של ארגנטינה.

פרהיסטוריה

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו, החלה כפי הנראה לפני יותר מ-10 אלף שנה. השריד העתיק ביותר המוכר של התיישבות אנושית בארגנטינה הוא מערת הידיים (Cueva de las manos) הנמצאת בפטגוניה באזור פריטו מורנו, ובה ציורי קיר והטבעות של טביעות ידיים. הציור העתיק ביותר ביניהם הוא כנראה בן יותר מ-9,000 שנה. שרידי פעילות של התרבויות הקדומות ביותר באזור, אשר עשו שימוש בכלים, התגלו בצפון-מערב ארגנטינה על מורדות הרי האנדים, והם מתוארכים למאה ה-18 לפנה"ס.

לכ-56% מהאוכלוסייה האינדיאנית בארגנטינה הנוכחית יש שורשים לאבות קדומים מהיישובים המקוריים.

תקופת שלטון האינקה

ערך מורחב – אינקה

עד הקולוניאליזם האירופאי. ילידי דרום אמריקה (או בשמם המקומי: דִיאָגִיטָה-קָאלָאצָ'אקִי) בצפון ארגנטינה חיו על גבולות אימפריית האינקה המתרחבת.

האזורים, שהיום שולטת בהם מדינת ארגנטינה היו מאוכלסים בידי שבטים אינדיאנים שונים מצפון לדרום, כאשר ביניהם שבטי דייגים שהתגוררו באזור ארץ האש, שבטים נודדים שחיו ברחבי שטחי הפמפס והפטגוניה, שבטים הרריים דוגמת האראוקן (Araucan) או המפוצ'ה (Mapuche) שחיו לאורך שרשרת אנדים, הגווארני באזורי הג'ונגלים שבגבול פרגוואי, ובאזור הצפון שבט הקילמס (Quilmes). במרבית השטחים הייתה ההתיישבות דלילה ביותר, כאשר הרמה הטכנולוגית הפשוטה של שבטים אלה לא אפשרה להם פיתוח אינטנסיבי של מקורות המזון שלהם שיאפשר התרבות גדולה של האוכלוסייה.

יוצאי דופן בתמונה הזאת היו ההתיישבויות של אימפריית הטיוואנאקו והיורשת שלה, אימפריית האינקה, שחדרו אל גבולות האזור המוכר כיום כארגנטינה מצד הגבול הבוליביאני שמצפון. הם לא הקימו מרכזי התיישבות גדולים ועל פי המחקרים הארכאולוגיים נראה שהם הסתפקו בהקמת מוצבי חוץ לשמירת גבולות הממלכה ולגביית מס עובד מהשבטים המקומיים.

תקופת הקולוניאליזם הספרדי

בואנוס איירס בשנותיה הראשונות

האירופאים הגיעו לאזור בשנת 1502 על רקע מסעו של אמריגו וספוצ'י. כאשר הנווט הספרדי חוּאָן דִיאָס דֶה סוֹלִיס הגיע אל נהר הריו דה לה פלטה, בשנת 1516. בשנת 1536 הקימו הספרדים התיישבות קטנה וארעית במקום בו שוכנת היום העיר בואנוס איירס ובשנת 1580 הקימה בה ספרד התיישבות קבועה אשר נכללה באזורי השליטה של מלכות המשנה של פרו.

השימוש בנמל הטבעי בשפכו של נהר הריו דה לה פלטה נאסר על ידי הממשל היות שכל עורקי התחבורה והמסחר הימיים בדרום אמריקה אמורים היו לעבור דרך נמל לימה, בפרו, אך הקרבה היחסית של הנמלים המזרחיים של היבשת על פני לימה הנמצאת במערב היבשת הפכה את ההברחות לסוג המסחר העיקרי בערים כגון בואנוס איירס, אסונסיון ובמונטווידאו.

הספרדים העלו את חשיבות האזור על ידי הקמת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה (Virreinato del Río de la Plata) בשנת 1776, לאחר שקודם לכן היה האזור תחת שיפוטה של מלכות המשנה של פרו. מלכות המשנה הכילה שטחים גדולים ונרחבים שכללו את שטחי ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי וחלקים מבוליביה אך התקיימה רק שנים מעטות.

במשך תקופה זו, נמל בואנוס איירס פרח ושגשג עקב סיבות רבות, כמו ההכנסות הצומחות של מכרות מתכות אצילות שבפוטוסי שבבוליביה, העלייה בהובלה הימית של טוּבִין, גידול בקר לשם ייצוא בשביל תעשיית העור ולמוצרים נוספים, ומעוד סיבות פוליטיות שהפכו את בואנוס איירס לאחד ממרכזי המסחר החשובים של האזור.

מלכות המשנה הצעירה של ריו דה לה פלטה פורקה במהרה בעקבות התמיכה הספרדית הדועכת שנפסקה כמעט לחלוטין, וכאשר תקף נפולאון את ספרד והפיל את המונרכיה שם, שימש צעד זה כאמתלה בידי תושבי בואנוס איירס להתנתק מספרד.

על רקע המלחמות הנפוליאוניות באירופה, התפשטותה של האימפריה הבריטית בעולם ומאבקה של בריטניה בצרפת התקיימו ב-1806 וב-1807, שני ניסיונות כושלים של הבריטים להשתלט על נהר הריו דה לה פלטה, כחלק מהמגמה שלהם לבנות מאחזים צבאיים ומסחריים לאורך נתיבי הים העולמיים, וכחלק ממלחמתם בנפוליאון (בשלב זה ספרד עדיין הייתה בעלת ברית שלו). ניסיונות אלו נתקלו בהתנגדות עיקשת של המתיישבים שכללה מתקפת נגד במקרה הראשון ולחימה ברחבות ומבית לבית במקרה השני עד שנכנע צבא הפלישה הבריטי ונסוג מהעיר. אירועים אלו נחרטו בזיכרון ההיסטורי הארגנטינאי כאירועים אשר בהם המתיישבים התנגדו ועמדו על שלהם מול אחת ממעצמות העל (באותו הזמן) בלי לקבל כל סיוע מספרד.

עצמאות ארגנטינה

ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארגנטינה

האוכלוסייה הארגנטינאית, אשר הייתה ברובה המכריע אירופאית במוצאה, חייתה תחת ההשפעה של ההתרחשויות והלכי הרוח באירופה במדינות המוצא של האוכלוסייה. על רקע זה שמעה של המהפכה הצרפתית ושל המלחמה המהפכנית בארצות הברית הביאו רעיונות ותנועות ליברליות אליה ואל כלל אזורי אמריקה הלטינית. לאחר שצרפת השתלטה על ספרד, נטלו המתיישבים בבואנוס-איירס את השליטה המנהלית והמדינית לידיהם. הם הקימו חוּנְטָה שתנהל את הפעילות השלטונית ב-25 במאי 1810 והזמינו את שאר הפרובינציות להצטרף אליהם. המתיישבים השתמשו בהדחתו של מלך ספרד בידי נפוליאון כאמתלה על מנת שלא להצטייר כמי שמורדים בו, וההכרזה הרשמית על עצמאות המדינה נדחתה עד לשובו אל כס השלטון - משלא נותרה בידיהם ברירה אחרת. כאשר ברקע הדברים גם פרגוואי, המדינה השכנה, הכריזה עצמאות בשנת 1811.

בין השנים 1814 ל-1817 הוביל הגנרל חוסה דה סן מרטין מסעות צבאיים כנגד כוחות מצב ספרדיים והשתלט על אזורים הולכים וגדלים עד לשחרור מלא של ארגנטינה ואז חצה את האנדים באזור העיר מנדוסה, פלש אל צ'ילה השכנה, שחרר גם אותה וממנה המשיך אל מחוזות אחרים. הארגנטינאים רואים בסן מרטין, שלחם בארגנטינה, צ'ילה, אקוודור ופרו, את המשחרר הלאומי שלהם. ב-9 ביולי 1816 הכריז רשמית הקונגרס שהתכנס בעיר טוקומן שבצפון ארגנטינה על עצמאות מהספרדים. בוליביה הכריזה את עצמאותה ב-1825, ולאחר מלחמת ארגנטינה–ברזיל עשתה זאת גם אורוגוואי.

ב-2 בפברואר 1825, חתמה הממלכה המאוחדת ברית ידידות וקשרי מסחר ושיט עם ארגנטינה ובכך הייתה למדינה הראשונה שהכירה בה כמדינה עצמאית.

לאחר תבוסת הספרדים, הופיעו שתי גישמות באוכלוסייה הארגנטינאית בנוגע לדרך שבה יש לקיים את העצמאות, כאשר מצד אחד ניצבו המאחדים (unitarios) ששאפו להקים מדינה מאוחדת בעלת שליטה מלאה על כל אזוריה, ומן העבר השני הפדרליסטים שרצו לראות מדינה עם עצמאות רבה למחוזות ושליטה חלקית בלבד של השלטון המרכזי. מלחמות אזרחים אשר פרצו בין שתי מגמות אלה הביאו על המדינה תקופות ארוכות של חוסר-סדר לאורך המאה ה-19.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 כמעט ולא התקיים בארגנטינה שלטון מרכזי, והיא התנהלה כאוסף של מחוזות. הדמות הדומיננטית בתקופה זאת היה הפדרליסט חואן מנואל דה רוסאס, דיקטטור ששלט בפרובינציית בואנוס איירס מ-1829 עד 1852, וניהל את יחסי החוץ של המדינה כולה, בהיעדר שלטון פדרלי אחר; הוא מנע את איחודן של הפרובינציות, ומשך בחוטים מאחורי הקלעים כדי להשפיע עליהן. רוסאס עסק הרבה יותר בהשתלטות על בואנוס איירס מאשר בפדרליזם עקרוני. הוא הקים משטרה חשאית למחצה, ה"מסורקה" (La Mazorca) ששימשה אותו לביסוס שלטונו בבואנוס איירס בדרך של טרור.

לאחר הפיכה שהונהגה בידי הגנרל חוסטו חוסה דה אורקיסה, פדרליסט מורד שנתמך בידי אורוגוואי וברזיל, התבססה אחדותה הלאומית של ארגנטינה מבחינה רשמית, ובשנת 1853 אושרה החוקה.

בתקופה זו, אוכלוסיית ארגנטינה כללה בעיקר מהגרים ספרדיים וצאצאיהם הקריאולים, שחלקם התגורר בבואנוס איירס ובערים אחרות, וחלקם חי בפמפס כגאוצ'וס. לצידם הייתה גם אוכלוסייה משמעותית של צאצאי עבדים אפריקאיים, שרובם לא שמרו על זהות ייחודית והתמזגו באוכלוסייה. ילידים התגוררו בעיקר באזור הצפון-מערבי ההררי ובאזורים הדרומיים.

הכלכלה הכפרית בתקופה זו הייתה מבוססת כמעט לגמרי על מרעה של בקר וצאן. אף על פי שהקרקע הפורייה התאימה מאוד לגידול תבואה, בתקופה זאת עדיין לא היה בארגנטינה מספיק כוח אדם כדי לקיים חקלאות אינטנסיבית יותר לנצל את המשאב הזה. לפיכך, פעילות כלכלית שצורכת הון רב אך יחסית מעט כוח אדם היא שהייתה דומיננטית בכלכלה. הילידים אשר פלשו מעת לעת אל אזורי ההתיישבות של המתיישבים האירופאים עדיין איימו על אזורי הספר הדרומיים של המדינה מכיוון פטגוניה.

בריטניה השקיעה בתקופה זאת הון רב בפיתוחה של ארגנטינה כחלק מהמעבר שלה לאורך תקופה זאת מקולוניאליזם, שבו היא כובשת ומנהלת טריטוריות, אל פוסט קולוניאליזם שבו היא שולטת כלכלית ועסקית בשטחים שאינם תחת שליטתה המדינית והופכת אותם לספקים של מוצרי חקלאות ומחצבים ושוקי יעד לתוצרת התעשייתית שלה. היא עשתה זאת בארגנטינה תוך ניצול מעמדה כמעצמה הימית הגדולה. בורחס כתב מאוחר יותר שארגנטינה השיגה עצמאות מספרד, אך הכיבוש הספרדי של ארגנטינה עדיין לא הושלם. מבחינה כלכלית, כפי שכתב פרנאן ברודל, השלטון הספרדי הוחלף בתלות בהון האנגלי. הון זה הושקע בתשתיות, כמו מסילות ברזל, ובהקמת חוות, בעיקר בפטגוניה ובסביבות חצי האי ואלדס, אזורים שאליהם הגיעו מהגרים בריטיים רבים.

התפתחותה של ארגנטינה המודרנית

אחוז התושבים שלא נולדו בארגנטינה על פי שנים

שני כוחות עיקריים השפיעו על התפתחותה של המדינה הארגנטינאית המודרנית בסוף המאה ה-19: טכניקות חקלאיות מודרניות והשתלבות ארגנטינה בכלכלה העולמית. השקעה זרה והגירה מאירופה סייעה למהפכה הכלכלית. בתחומים כמו רכבות ונמלים הושקע הון זר, בעיקר אנגלי, אשר השאיר את חותמו בתחומי פעילות שונים, כאשר עד היום נהוגה בארגנטינה מערכת רכבות על פי הסטנדרטים הבריטיים, אף על פי ששאר התחבורה היא במודל האירופאי. דבר דומה התרחש במבנה הצבא הארגנטינאי, אשר בו מתקיים פיקוד עצמאי במידה רבה של הזרועות השונות, ובו התבססו בצבא היבשה השפעות של מבנה הצבא הגרמני, אשר יועצים ממנו סייעו להקמת וארגון כוחות היבשה, ומצד שני הצי, אשר הוקם וטופח בעיקר בסיוע יועצים בריטיים, פועל עד היום במתכונת ומסורות בריטיות. ההשקעות הזרות יצרו לעיתים חיכוך מול האוכלוסייה המקומית היות שהבעלים הזרים ציפו לשלוט בהשקעותיהם והשפיעו על אורח חייהם של העובדים והתושבים באזור.

בניגוד למשקיעים, המהגרים שפיתחו את משאביה של ארגנטינה (בעיקר בפמפס הדרומיים) הגיעו מכל אירופה, בדומה להגירה לארצות הברית, כאשר מקורות ההגירה העיקריים היו איטליה (ובמיוחד מחוזותיה הדרומיים), ספרד, ויילס, אירלנד וצרפת.

בשנים 1865–1870 התרחשה מלחמת הברית המשולשת, בין ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי לבין פרגוואי. בעשור הבא, הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה ביסס את השליטה של בואנוס איירס על הפמפס ואת הניצחון של האוניטריוס על הפדרליסטים אשר הפך למעשה את ארגנטינה למדינה מאוחדת תחת שלטון מרכזי עד ימינו אלה; ב-1880, רוקה הושבע לנשיא.

בשנים 1880 עד 1929 כלכלתה של ארגנטינה התפתחה, בעיקר בשל צמיחה של היצוא. הכלכלה הייתה מכוונת יותר ויותר ליצוא מוצרים חקלאיים, בייחוד בשר וחיטה, ואילו הצמיחה של התעשייה המקומית נפגעה מיבוא של מוצרים תעשייתיים זולים. חשוב לא פחות מהביקוש למוצרים חקלאיים ארגנטינאים הייתה ההשקעה של הון זר.

בשנת 1884 הועבר חוק שהבטיח חינוך כללי, חופשי ולא-דתי לכל ילד.

בתקופה זאת, שבה מרבית האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב, שבה הייתה תקשורת מועטה ותחבורה מעטה בין המרכז לבין הפריפריה, היו חלקים רבים באוכלוסייה בלתי מעורבים לחלוטין בעשיה הפוליטית, ואלה שהיו מעורבים והשפיעו עליה היו מטבע הדברים השכבות היותר עשירות ומשכילות, בעיקר אלה אשר יכלו לעשות שימוש בהונם על מנת להשפיע על הבחירות ועל נבחרי הציבור. ממשלתו של רוקה וגם הממשלות האחרות פעלו לפיכך בעיקר על פי האינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים.

בתחילת דרכה של המדינה תפסה מרבית האוכלוסייה את זהותה כחלק ממארג מדינות אמריקה הלטינית, על רקע השחרור הכללי של מרביתן משליטת ספרד ושיתופי פעולה ביניהן למטרה זאת. מתחילת המאה ה-20 בערך נטתה הלאומיות הארגנטינאית יותר ויותר לזהות את ארגנטינה עם אירופה וארצות הברית, במקום הזדהות עם שאר דרום אמריקה. ארגנטינה מסמנת את עצמה כמדינה אירופאית באופן מיוחד בתוך כלל היבשת, היא מקיימת קשר הדוק עם מדינות המערב ועיקר הסחר שלה הוא איתן, מתקיימות בה השקעות זרות רבות, והדבר משפיע על אורח החיים, על הבניה בערים הגדולות ועל התרבות, כולל חיי הלילה. השמרנים, אשר מנהיגיהם באו מקרב בעלי הקרקעות בעיקר, שלטו עד תקופה זאת בפוליטיקה הארגנטינאית, עד שב-1916 יריביהם הרדיקלים זכו בבחירות והשתלטו על הממשלה.

עליית הרדיקלים נבעה מגלי ההגירה של המאה ה-19 אשר הביאו אל ארגנטינה אוכלוסייה משכילה, והקימו מרכזי פעילות וחברה בערים הגדולות, אשר היו מחוברים יותר אל הפוליטיקה והיו מרוחקים יותר משליטתם של בעלי הקרקעות, בניגוד לגאוצ'וס. הליברלים ביטאו את הלכי הרוח של אותן שנים באירופה ובארצות הברית של התרחבות הביטוי של שכבות האוכולוסיה והעמקת הדמוקרטיה, הם הדגישו את הבחירות החופשיות והמוסדות הדמוקרטיים, פתחו את הדרך בפני המעמד הבינוני הגדל של ארגנטינה, שאופיין בדרך כלל בהשכלה גבוהה יחסית ושצמח על רקע הצמיחה הכלכלית של אותן שנים.

בין דמוקרטיה לשלטון צבאי

בין 1930, השנה בה הצבא תפס לראשונה את השלטון, ל-1983 - השנה בה החלה התקופה הדמוקרטית הנמשכת עד היום; ארגנטינה התנדנדה בין דמוקרטיה לדיקטטורה צבאית, במשך 53 שנים.

העשור הידוע לשימצה

עשור זה (Década Infame) החל עם ההפיכה הצבאית בספטמבר 1930 בראשות הגנרל חוסה פליקס אוריבורו (José Félix Uriburu) שהדיח את הנשיא הרדיקלי איפוליטו איריגוז'ן (Hipólito Yrigoyen) שנבחר ב-1928.

עד 1943 שלטו נשיאים מושחתים בחסות הצבא. בתקופה זו גם החלה מיושמת מדיניות כלכלית שהתבססה על יצור תחליפי יבוא.

נסיבות ההפיכה

בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917, הוקמו בהשראת ברית המועצות מפלגות קומוניסטיות במדינות שונות; והיו אף מספר ניסיונות להפיכות קומוניסטיות באירופה שלא צלחו.

גם בארגנטינה החלה תסיסה שהתבטאה באקטיביזם של תנועות הפועלים שהחלו לצבור כוח, והדבר הוביל להתנגשויות עם כוחות הביטחון והגורמים השמרניים בחברה - כולל תנועות פשיסטיות שקמו בהשראת מקבילותיהן האירופאיות באיטליה ובגרמניה. בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון ושגרירות בריטניה קמו ארגונים חמושים שהיו מעורבים במספר מעשי טבח בפועלים מתקוממים. במקביל החלו להיווצר במשק מונופולים מושחתים ששיתפו פעולה עם הנשיאים ושיחדו אותם.

השפל הגדול בשנת 1929 השפיע גם על הכלכלה הארגנטינאית שהתבססה על יצוא, שהצטמצם בעקבות המשבר באירופה ובצפון אמריקה. זה גרם לאבטלה, ירידה בשכר, ולמתיחות חברתית. הפיכות צבאיות התרחשו על רקע המשבר הכלכלי והאקטיביזם של ארגוני העובדים גם במדינות נוספות באמריקה הלטינית. הכנסייה הקתולית תמכה מצד אחד בזכות ההתאגדות של הפועלים, אך גם סייגה זאת בתמיכה בזכות הקניין הפרטי. רק ב-1931 גינה האפיפיור פיוס העשירי את הפשיזם.

איריגוז'ן ספג ביקורת בשל שימוש רב בצווים נשיאותיים להתערבות בנעשה בפרובינציות, ובשל מעשי רצח של אנשי אופוזיציה, כולל אחד הסנטורים.

כשנבחר איריגוז'ן הרדיקלי לראשונה לנשיאות ב-1916, התפלגה מהמפלגה הרדיקלית קבוצה שהקימה את המפלגה הרדיקלית האנטי-פרסונלית (Unión Cívica Radical Antipersonalista), הם התמודדו נגדו בבחירות ב-1928 והפסידו, ומאז החלו לחפש דרך להדיחו והצטרפו לקואליציה בתמיכת הצבא (Concordancia - הסכמה, הרמוניה) ששלטה במהלך "העשור הידוע לשמצה" (1930–1943).

לכל אלו הצטרפה העיתונות שחלק מראשיה תמכו בהפיכה לא רק בכתב, אלא בקשר הדוק עם ראשי הצבא.

חוסה פליקס אוריבורו (1930–1932)

חוסה פליקס אוריבורו

בספטמבר 1930, עמד חוסה פליקס אוריבורו בראש כת צבאית שהדיחה את הנשיא הנבחר איריגוז'ן, והחל בכך סדרה של הפיכות צבאיות ודיקטטורות צבאיות שליוו את ארגנטינה במהלך 53 השנים הבאות. ימים ספורים לאחר מכן, בית המשפט העליון הכיר בו כנשיא לפי דוקטרינת השלטון בפועל, שתכשיר את הדיקטטורות הצבאיות גם בעתיד.

אוריבורו יצג הלכי רוח לאומנים וקתוליים שתמכו בשיתוף פעולה בין הסקטורים השונים (הממשלה, העובדים, המעסיקים); הלכי רוח ששגשגו החל משנות ה-1920 בארגנטינה.

אוריבורו הפקיד בידיו של המשורר לאופולדו לוגונס (Leopoldo Lugones) את ניסוח הכרזת ההפיכה, אולם ניסוחו נדחה כ"פשיסטי" על ידי מספר גנרלים שהחזיקו בדעות לאומיות-ליברליות. בניגוד לנעשה באירופה, תפיסת השלטון נעשתה בידי הצבא, ולא בידי גופים מפלגתיים עממיים. הוא ניסה לייסד מפלגה לאומית שאליה יצטרפו שאר המפלגות, מלבד הרדיקליות (שתמכו בנשיא המודח איריגוז'ן) והסוציאליסטיות; אולם לא הייתה לכך היענות.

גם ניסיונו לקדם את מועמדו לתפקיד מושל פרובינציית בואנוס איירס נכשלה: באפריל 1931 נערכו הבחירות לתפקיד המושל, ולמרבה ההפתעה הרדיקלים ניצחו, בתמיכת הסוציאליסטים. מרבית השרים של אוריבורו התפטרו, אולם הוא ארגן מחדש את ממשלתו, ומינה מושל אחר במקום הנבחר.

זמן מה לאחר מכן פרצה התקוממות בקוריינטס שדוכאה מהר מאוד, אולם אריבורו ניצל זאת כדי לעצור את פעילות איגודי העובדים, לאסור על מינוי סוציאליסטים ותומכים של איריגוז'ן לכל תפקיד שהוא; ובהמשך - להתערב בבחירות לתפקידי מושלים, ולשנות את התוצאות כראות עיניו.

נסיונותיו של אוריבורו לקדם את תפיסת עולמו נכשלו, ובטרם העביר את השלטון ליורשו - האשים בכישלון את שיטת הבחירות בארגנטינה.

אגוסטין חוסטו (1932–1938)

אגוסטין פדרו חוסטו (Agustín Pedro Justo).

לאחר כישלונו של אוריבורו ביישום חזונו הלאומי קתולי שיתופי שלטו בשנים 1932–1943 שלושה נשיאים מטעם הקונקורדיה - קואליציית מפלגות שהתנגדו לאיריגוז'ן המודח ותמכו באוריבורו; והראשון בתור היה אגוסטין חוסטו.

תקופה זו מזוהה כלכלית עם קידום תעשיית תחליפי היבוא, וכל זה על רקע המשבר הכלכלי הגדול במהלך שנות ה-1930.

המדינות שנפגעו מהמשבר הכלכלי נטו להגן על עצמן באמצעות הגבלות על היבוא, וכך נהגה גם בריטניה שסייגה זאת במתן הקלות למושבותיה.
ב-1933 ארגנטינה חתמה על הסכם שהעניק לבריטניה בלעדיות בטיפול ברשת מסילות הברזל ובתחומים אסטרטגיים נוספים, בתמורה למתן הקלות לייבוא בשר ארגנטיני. סגן הנשיא אף הכריז שמבחינה כלכלית ארגנטינה היא חלק מהאימפריה הבריטית. הסכם זה עורר התנגדות בקרב האופוזיציה והוא שנוי במחלוקת מבחינה היסטורית, על רקע מה שהצטייר כפגיעה בריבונות ארגנטינה.

המודל של תחליפי היבוא החליף את המדיניות הקודמת שבאופן מסורתי תמכה ביצוא מוצרים חקלאיים (ובעיקר בשר) בתמורה למוצרי יבוא שחסרו בארגנטינה. המעבר לתמיכה בתחליפי יבוא, בעיקר באזור בואנוס איירס, נתמך על ידי ההגירה הפנימית: מהכפרים לערים, ומהפרובינציות לבואנוס איירס.

הרדיקלים הודרו לחלוטין מהשלטון באמצעות זיופי בחירות והתנכלויות של השלטון. זה הוביל להקצנה לאומנית בקרב הרדיקלים ולהקצנה באיגודי העובדים בעשור הבא, תחת הנהגתו של מושל קורדובה אמדאו סבטיני (Amadeo Sabattini). איגוד העובדים הגדול, ה-CGT (קונפדרציית העבודה הכללית, Confederación General del Trabajo) שנוסדה ב-1930, החלה להוות מוקד לתסיסה ולאידאולוגיה לאומנית סיציאליסטית.

גם בקונגרס נוצרה אופוזיציה משמעותית לנשיא חוסטו, ואחד הסנטורים נרצח בעקבות ביקורתו על ההסכם עם בריטניה.

רוברטו אורטיס (1938–1942)

רוברטו אורטיס.

חיימה חררדו רוברטו מרסלינו מריה אורטיס (Jaime Gerardo Roberto Marcelino María Ortiz), מהרדיקלים שהתנגדו לאיריגוז'ן, היה נשיא ארגנטינה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא נקט במדיניות נייטרלית, שנמשכה עד שהיה ברור שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה. במהלך נשיאותו ארגנטינה הייתה מעורבת בהשכנת שלום בין פרגוואי ובוליביה בעקבות מלחמת הצ'אקו.

רמון קסטיז'ו (1942–1943)

רמון קסטיז'ו.

רמון אנטוניו קסטיז'ו (Ramón Antonio Castillo), סגנו של אורטיס, החליף אותו בשל מחלתו, עד שהודח בשנת 1943.

במהלך נשיאותו הופעלו לחצים על ידי ארצות הברית שארגנטינה תכריז מלחמה נגד גרמניה, ודבר זה קרה לבסוף רק במרץ 1945 כשמפלתה של גרמניה הפכה לבלתי נמנעת.

ב-1943 הודח קסטיז'ו בידי כת של קצינים, ביניהם חואן דומינגו פרון - מהדמויות המשפיעות ביותר בארגנטינה ב-30 השנים הבאות עד לפטירתו, אך גם לאחר מכן.
עד 1944 הם שימשו בתפקיד מספר חודשים לסירוגין.

תביעת הבעלות על אנטארקטיקה

ב-1939 ארגנטינה הקימה באופן זמני את המועצה לענייני אנטארקטיקה, שהפכה כעבור שנה לקבועה; כדי לסייע לנורווגיה; ותפקידה היה מחקרי. ב-1940 צ'ילה הכריזה על תביעותיה הטריטוריאליות באנטארקטיקה. ארגנטינה מחתה על כך, ובהמשך תבעה אף היא שטחים לעצמה.
ב-1942 ארגנטינה הניפה שם את דגלה באופן סמלי לציון מימוש בעלותה. בתגובה אונייה בריטית הסירה את הדגל הארגנטינאי, והניפה את הדגל הבריטי, וזמן קצר לאחר מכן ארגנטינה הסירה את הדגל הבריטי.
עד היום, ארגנטינה מציגה במפות שלה את השטח שהיא תובעת לעצמה באנטארקטיקה, וכן את איי פוקלנד שבשליטת בריטניה.

חואן פרון (1943–1955)

הפיכת 1943

ביוני 1943, כת של קצינים בעלת אידאולוגיה לאומנית תפסה את השלטון,
ובמשך 3 השנים הבאות (1943–1946) השלטון עבר בין ראשי הכת בשל מאבקי כח וחילוקי דעות (בין היתר לגבי ההכרזה הסמלית על מלחמה נגד מדינות הציר).
חואן דומינגו פרון (Juan Domingo Perón) לא היה מראשי הכת אלא תומך זוטר משורות הצבא שקיבל תפקיד שולי בממשל הצבאי החדש, אולם הוא החל לגייס תמיכה מקרב הצבא ואיגודי העובדים ולצבור כח, והתקדם מהר בהיררכיה ממזכיר במשרד (מיניסטריון) המלחמה, לשר העבודה, ולתפקיד שר המלחמה עצמו (וסגן הנשיא בפועל) בממשלו של הנשיא אדלמירו חוליין פרל (Edelmiro Julián Farrell).
פרון (בגיבוי הנשיא פרל) הוביל רפורמות סוציאליות בשוק העבודה, הסדיר את מעמדם של עובדי המשקים החקלאיים, קבע שכר מינימום, טיפל בגמלאים, הקים בתי משפט לעבודה ידידותיים לעובדים, וקידם הסכמים קיבוציים.

ב-1945 החלה להיווצר אופוזיציה לפרון שבה היה מעורב גם שגריר ארצות הברית, על רקע התבלטותם של חוגים קומוניסטיים ואנרכיסטיים בחוגי תומכיו.
באוקטובר 1945 פרון הודח בידי מתנגדיו ונעצר. הדבר הוביל למהומות מחאה, לשחרורו של פרון, ולהסכמת הכת הצבאית לעריכת בחירות.
בבחירות בפברואר 1946 זכה פרון.

הנשיאות הראשונה של פרון (1946–1952)

חואן דומינגו פרון.

פרון נבחר עם 52% תמיכה כנציג קואליציית מפלגות שכללה בין היתר את איגודי העובדים ואת הרדיקלים (שנציגם נבחר לסגן הנשיא), וקואליציה זו היוותה את הבסיס למפלגה הפרוניסטית לעתיד.
ב-1949, לאחר מתן זכות הבחירה לנשים ב-1947, אווה פרון הקימה את המפלגה הפרוניסטית הנשית (Partido Peronista Femenino), ובממשל הפרוניסטי שוריינו תפקידים גם לנשים (לצד השריונים לנציגי איגודי העובדים).

ב-1947 בית הנבחרים יזם משפט לשופטי בית המשפט העליון שהכשירו את ההפיכות הצבאיות ב-1930 וב-1943, והדיחם מתפקידם.
ב-1949 נערכו בחירות לאספה התחוקתית שניסחה חוקה חדשה בעלת מוטיבים סוציאליים, אך כזו שתמכה בבחירתו של פרון מחדש.
הנשיאות הראשונה של פרון התאפיינה בקידום נרחב של זכויות העובדים והגנה עליהם.
אווה פרון יסדה את "קרן אווה פרון" לעזרה חברתית, שהתבססה על תרומות של חברות פרטיות שעשו זאת בלית ברירה כדי לשתף פעולה עם השלטון.
שירותים וחברות כדוגמת הרכבת, התקשורת, חברת התעופה, והצי המסחרי הולאמו וקודם תיעוש המדינה.

בתחום יחסי החוץ, ארגנטינה נקטה במהלך המלחמה הקרה במדיניות נייטרלית, וקידמה בריתות עם המדינות השכנות.

בתחום הבריאות הוקמו בתי חולים ונערכו מבצעי חיסון.

בתחום החינוך ניתנה עצמאות לאוניברסיטאות והסטודנטים שולבו בהנהלתן.

הקיטוב בין פרוניסטים לאנטי פרוניסטים

תקופת שלטונו של פרון, ובהמשך לכך - הדיקטטורה הצבאית לאחר הדחתו, ניהלו מערכה של פולחן אישיות מצד אחד והוקעה מהצד השני; תוך שהם מונעים השמעת דעות מנוגדות לקו הממשלתי - בעיקר בטלוויזיה שהחלה לפעול במהלך נשיאותו: לא ניתן היה לבקר את פרון במהלך שלטונו, ולא ניתן היה לדבר בזכותו לאחר הדחתו; ונערכו מעצרים של מתנגדי ותומכי פרון בהתאמה. כל אלו הפכו לא רק את פרון לדמות שנויה במחלוקת, אלא גם את הביקורת עליו.
כך גם התנהלותה של העתונות שנוייה במחלוקת: מצד אחד היא מואשמת בהצגת עמדה חד צדדית נגד פרון במהלך מסע הבחירות שלו, אך מנגד יש ביקורת גם כלפי האשמות אלו והן מוצגות כמוגזמות.

בתקופת שלטונו של פרון נוצלו משאבי המשינה בידי המפלגה שלו, והתנהל פולחן אישיות לו ולאוויטה שבאה לידי ביטוי בספרי הלימוד, ימי הולדתם שהפכו לאירועים לאומיים, מקומות ציבוריים ומחנות צבאיים נקראו על שמם, שמותיהן של הפרובינציות צ'אקו ולה פמפה שונו ל-"הנשיא פרון" ו-"אווה פרון" בהתאמה, עובדי ציבור חויבו להתפקד למפלגה, ועוד.
לא ברור מה מכל זה נעשה ביוזמתם של פרון ואוויטה, ומה כיוזמה עצמאית של הדרגים הזוטרים.

מנגד, האופוזיציה שכללה את הסוציאליסטים, האוליגרכים, וחוגים צבאיים - בעיקר מהצי; חתרה תחת שלטונו של פרון ונכשלה בניסיונה להדיחו בהפיכה צבאית ב-1951.
ב-1953 הם ביצעו פיגוע בפלסה דה מאז'ו מול הבית הוורוד (ארמון הנשיאות) בו נהרגו 7 אזרחים ונפצעו כ-100.

בהפיכה צבאית ב-1955 הודח פרון, והחל מסע יסודי של "דה-פרוניזציה" של ארגנטינה, שבמהלכו נרדפו תומכיו, פוטרו ואף נעצרו.
במהלך ההפיכה הופצצה פלסה דה מאז'ו, נהרגו 308 איש ונפצעו כ-800.

ניסיון ההפיכה ב-1951

ב-28 בספטמבר 1951, קבוצת קושרים מקרב הצבא נכשלה בניסיונה להדיח את פרון.
עוד בטרם ההתקוממות דוכאה, הם הספיקו לפרסם הצהרה בה האשימו את ממשלתו של פרון בפגיעה במעמד השלטון והמדינה, בפגיעה במוסר ובכלכלה, פוליטיזציה של הצבא, פגיעה בחופש האזרחי, ועוד.

הקושרים לא הצליחו לגייס מספיק יחידות מקרב הצבא כדי להשתלט על ארמון הנשיאות.
בנוסף, מנהיגי הקבוצה לא היו מתואמים בינם לבין עצמם וחלקם נסוגו מכוונתם לסייע.
הטור החמוש שנע לכיוון בואנוס איירס נחסם ללא קרב וראשיו נעצרו.
כך גם קרה לכוחות מחיל האוויר שהתמרדו, אך לא תרמו דבר לקשר, ונעצרו גם הם.

הקושרים, ביניהם אלחנדרו אגוסטין לנוסה (Alejandro Agustín Lanusse), לימים נשיא ארגנטינה (בתחילת שנות ה-1970), נדונו בהשפעת פרון לתקופת מאסר לא ארוכות יחסית, ולא איבדו את דרגותיהם הצבאיות.
גורמים קיצוניים יותר במפלגה הפרוניסטית, בעיקר מקרב חסידי אוויטה, תמכו בעונשים חמורים יותר, ואף בעונשי מוות.
פרון ניצל את ניסיון ההפיכה שנכשל כדי לטהר את הצבא מגורמים שהתנגדו לו.

הנשיאות השנייה של פרון (1952–1955)

ב-1949 פרון שינה את החוקה מ-1853 כך שיוכל להיבחר בשנית; וב-1951 הוא נבחר בשנית וברוב גדול של 62.5%, ולראשונה השתתפו בבחירות לנשיאות נשים.
אוויטה ניסתה להתמנות לתפקיד סגן הנשיא בתמיכת האיגודים המקצועיים, אולם בשל מצבה הבריאותי והתנגדות הצבא זה לא התממש. היא הודיעה על מועמדותה בנאום במרכז בואנוס איירס מול המונים שהתאספו להאזין לה, אך זמן קצר לאחר מכן התפטרה ממועמדותה, ולאחר שפרון נבחר בשנית, בגיל 33, היא נפטרה מסרטן הרחם.
גופתה נחנטה ועמדה לתצוגה עד להדחתו של פרון ב-1955, אז היא הועברה לאיטליה ונקברה בשם בדוי, ורק לאחר שובו של פרון לארגנטינה בשנות ה-1970 היא נקברה בבית הקברות בבית הקברות לה רקולטה.
במסע ההלוויה שלה נכחו מיליונים, היא זכתה לכבוד שרק נשיאים זוכים לו, והקונגרס הכריז עליה כמנהיגה רוחנית של האומה הארגנטינאית.

הקיטוב בין תומכי ומתנגדי פרון התעצם במהלך כהונתו השנייה.

מדינת הרווחה והכלכלה הפרוניסטית

פרון החל לכהן לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בעולם שניסה להשתקם מהמלחמה, ושארצות הברית ומערב אירופה הובילו אותו.
לראשונה עמדה ארגנטינה במצב של עודף במאזן המסחרי וכשהמעצמות חייבות לה כסף (ולא להפך); והממשלה ניצלה זאת להגדלת היצור התעשייתי, ולשיפור מדיניות הרווחה בתחומים כמו חינוך, בריאות, זכויות עבודים ועוד.
כל זה נעשה תוך ייחוסם לפרון ולאוויטה, כחלק מפולחן האישיות שרווח אז.
רמת החיים עלתה באופן חד, ומעמד הביניים התרחב.

במהלך שלטונו הוקמו הצי המסחרי שהפך לרביעי בגודלו בעולם, וחברת התעופה הלאומית אארולינאס ארחנטינס.

הממשלה נקלעה לניגודי אינטרסים עם ארצות הברית ובריטניה: עם הראשונה בשל יצוא מוצרי המזון ממנה (ארצות הברית) לאירופה שפגע ביצוא הארגנטיני, ועם בריטניה בשל ניצול החוב שלה (של בריטניה) להשתלטות על נכסיה (כדוגמת רשת מסילות הברזל שהקימה בארגנטינה), ובריטניה תמכה לבסוף בהדחתו של פרון.
פרון יזם שיתוף פעולה עם מדינות אמריקה הלטינית כדי להתמודד עם ההגמוניה של ארצות הברית.
כל זה גרם לפגיעה בשיגשוג הכלכלי.

הקיטוב וההפיכה ב-1955

בשל התנגדות הסקטור העסקי והתאגידים הגדולים למדיניות הכלכלית והחברתית הפופוליסטית של פרון, הם יצאו במערכה נגדו שהתנהלה בחלקה הגדול בעיתונות, ובשל כך הפיקוח וההתערבות של השלטון בעיתונות הלך וגבר במהלך הנשיאות השנייה של פרון: העיתון "לה פרנסה" (La Prensa) הולאם, שדרים שהתנגדו לשלטון הורחקו מתחנות הרדיו, והחל התערבות מסיבית בתכני השידור ואף בספרי הלימוד.
בנוסף החלה התנכלות של המשטרה למתנגדי השלטון.

ב-1951 נכשלה כאמור ההפיכה הצבאית, וב-1953 בוצע פיגוע אנטי-פרוניסטי בפלסה דה מאז'ו בו נהרגו חמישה אנשים.
מנגד תקפו הפרוניסטים את מטות מפלגות האופוזיציה, המשטרה נמנעה מלהתערב, ומכבי האש רק וידאו שהאש לא תתפשט לבניינים הסמוכים.

בשל הזדהותה המסורתית של הכנסייה הקתולית עם החוגים השמרניים נוצר קרע בינה לבין ממשלו של פרון; ובעקבות כך הממשל אישר גירושים (האסורים בדת הקתולית) והפסיק את שיעורי הדת במערכת החינוך, ומנגד - טקסים דתיים הפכו להפגנות מתריסות נגד השלטון.

ב-16 ביוני 1955 מטוסים של הצבא הפציצו את פלסה דה מאז'ו ועוד מקומות בבואנוס איירס, כנראה במטרה להרוג את פרון ולפגוע בתומכיו; וגרמו בכך להרג של 355–4000 איש ולפציעתם של רבים אחרים. פרון עצמו לא נפגע.
תומכיו של פרון בגיבוי המשטרה ומכבי האש בזזו והציתו בתגובה כנסיות.
החלו פיגועי טרור נגד הפרוניסטים, שהממשל יחס אותם לבריטניה ולארצות הברית.

בספטמבר 1955 כוחות צבא מקורדובה איימו להפציץ את בתי הזיקוק במאר דל פלטה, פרון נמנע מלהתעמת איתם כדי להימנע משפכות דמים; והוא הודח וגלה מארגנטינה: בהתחלה למדינות שונות באמריקה הלטינית, ולבסוף לספרד בה נשאר עד לשובו לארגנטינה ב-1973.

כת הקצינים שהדיחה את פרון כינתה את ההפיכה "המהפכה המשחררת" (Revolución Libertadora), והחלה בדיכוי שיטתי של הפרוניסטים והסרת כל מה שנותר מפולחן האישיות שנעשה לו, ואף חיסולים של גורמים צבאיים שהתנגדו להם.
כל זה לא מנע את המשך התמיכה העממית הרחבה בפרון, שכעת הפכה למחתרתית.

ההסכם עם צ'ילה לגבי אנטארקטיקה

לאחר שב-1946 הוקמה הוועדה הלאומית לאנטארקטיקה, נעשה מאמץ להכניס תוכן ולקצור פירות;
ועד 1957 נקבעו הגבולות לתביעתה של ארגנטינה - בין קווי האורך 25° ו-74° מערב, וקו רוחב 60° דרום (משולש או זווית מרכזית שקודקודה בקוטב הדרומי).

ארגנטינה וצ'ילה חתמו במרץ 1948 על הסכם הכרה והגנה הדדית זו בזכויותיה של זו באנטארקטיקה.

בתחילת 1948 נשלח צי מלחמתי להפגין נוכחות בשטח, ונקבעו שמות ארגנטינאים לנקודות מפתח שהיו מוכרים בשמותיהם האירופאיים.
מעט לאחר מכן הוקמה חטיבה מיוחדת במשרד החוץ שטיפלה באינטרסים ובתביעות של ארגנטינה באנטארקטיקה ובאיי פוקלנד.

ב-1951 הוקם שני המאחזים הארגנטינאים הראשונים במקום.
בתחילת 1952 התחוללה תקרית את אונייה מאיי פוקלנד ניסתה לפרוק ציוד במקום בו שכן בעבר מאחז בריטי, והארגנטינאים ירו יריות אזהרה.
ב-1952 וב-1953 ארגנטינה וצ'ילה סיכמו על שיתוף פעולה נגד בריטניה באזור.

בתחילת 1953, כוח בריטי קטן נחת באי דספסיון (Isla Decepción אי קטן סמוך לחופי אנטארקטיקה), ולכד שני חיילים ארגנטינאים ששהו שם, הרס את המבנים שהוקמו על ידי ארגנטינה וצ'ילה, והעביר את החיילים לידי אונייה ארגנטינאית.

ב-1955 בריטניה הגישה תביעה בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) נגד תביעותיהן הטריטוריאליות של ארגנטינה וצ'ילה, תביעה שנגנזה שנה לאחר מכן.

המהפכה המשחררת (La Revolución Libertadora 1958–1955)

אדוארדו ארנסטו לונארדי.

פדרו אאוחניו ארמבורו.

ב-23 ספטמבר 1955 הצבא בפיקוד אדוארדו לונארדי (Eduardo Lonardi) הדיח את פרון, והנהיג שלטון צבאי שכונה המהפכה המשחררת (La Revolución Libertadora).
מכאן ואילך הפרוניסטים נרדפו, וחלקם - כולל קצינים בצבא, אף חוסלו בהוצאות להורג פומביות וחשאיות, צעד חסר תקדים - לפחות מאז ימי מלחמות האזרחים של ארגנטינה. כן נעצרו ראשי סינדיקטים שהוקמו על ידי פרון. רדיפות אלו נמשכו עד לבחירות ב-1973 בהן זכו הפרוניסטים בראשות קמפורה ושובו של פרון מהגלות לאחר מכן.

ההפיכה קיבלה גושפנקה ממועצה מייעצת של נציגי מפלגות לא פרוניסטיות.

הכת הצבאית התחלקה לשני פלגים: הפלג הלאומני קתולי בראשות לונארדי שכיהן כנשיא בפועל מספר שבועות,
והפלג הליברלי בראשותי פדרו אאוחניו ארמבורו (Pedro Eugenio Aramburu) שהדיח את לונארדי וכיהן כנשיא בפועל עד 1958.

לתפקיד שר הכלכלה מונו אזרחים שהובילו מדיניות שקידמה את הסקטורים העסקיים החזקים במשק.

הדיקטטורה הצבאית ביטלה את החוקה של 1949 והשיבה את המקורית של 1853, בשינויים קלים שהגנו על זכויות העובדים.

ארטורו פרונדיסי (1958–1962)

ארטורו פרונדיסי.

בשנת 1958 נערכו בחירות בחסות השלטון הצבאי בהן זכה הרדיקל ארטורו פרונדיסי (Arturo Frondizi), בתמיכת הפרוניסטים שנציגם לא הורשה להשתתף בבחירות.

מדיניותו הכלכלית, פועל יוצא של תאוריית התלות הפופולרית באותה תקופה, התבטאה בפיתוח מספר סקטורים כדוגמת תעשיית הרכב, הפלדה והפטרוכימיה.

במהלך שלטונו נמשכה רדיפת הפרוניסטים בידי הצבא, אלפים נעצרו, חלקם הועמדו למשפטים צבאיים; ורבבות עובדים גויסו בכפייה לצבא ועבדו במסגרת צבאית.

פרונדיסי חתם על תוכנית צנע וייצוב כלכלי עם קרן המטבע הבינלאומית שכללה צעדים בתחומי הכלכלה והחינוך.
הצעדים עוררו התנגדות בקרב ועדי העובדים והסטודנטים, המחאות דוכאו ואלפים פוטרו או נעצרו.
תוכנית להעמידם למשפטים צבאיים לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל.

ב-1959 הוחמר הפיקוח על העיתונות, והתגברו המעצרים במקומות העבודה ובשכונות הפועלים, והעצורים הועברו לבתי כלא מרוחקים, שם סבלו מעינויים.
בו בזמן, הצבא התערב דרך קבע בשלטונו של פרונדיסי, וכפה עליו מינויים של בעלי תפקידים מטעמו.

בתחום מדיניות החוץ, פרונדיסי ניהל מדיניות עצמאית: הוא שמר על יחסים טובים עם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, אך גם התנגד לסנקציות שהוטלו על קובה.

בשנת 1961 פרונדיסי ביטל את הוצאת המפלגה הפרוניסטית אל מחוץ לחוק, ובבחירות למושלי הפרובינציות ב-1962 הם זכו במרביתן.
הצבא דרש לבטל את התוצאות, ומשסרב - הצבא הדיח אותו ב-29 במרץ 1962.

המאבק סביב האוניברסיטאות הפרטיות

ד"ר אטיליו דל'אורו מאייני (Atilio Dell'Oro Maini), שר החינוך במהלך "המהפכה המשחררת" בממשלותיהם של לונארדי וארמבורו, קידם פרסום צו ב-1955 שאיפשר הקמת אוניברסיטאות פרטיות ויבסס את האוטונומיה האקדמאית שלהן, וכך נוסדה ב-1956 האוניברסיטה הקתולית בקורדובה ( Universidad Católica de Córdoba, UCC).

במהלך נשיאותו של פרונדיסי נוצר עימות ציבורי סביב ביסוס זכותן של האוניברסיטאות הפרטיות להעניק תארים אקדמאים, זכות שהייתה שמורה קודם רק לאוניברסיטאות הפרטיות.
מי ששאף מזה שנים לבטל את המונופול הציבורי הייתה הכנסייה הקתולית שהקימה את האוניברסיטה הנ"ל, וכך המחלוקת גלשה גם לענייני דת ומדינה.
תחת הכותרת "חילוני או חופשי" (Laica O Libre בהתייחס לחינוך) נוצרו שני מחנות:
המחנה החילוני - בה תמכו ארגוני הסטודנטים, איגודי העובדים, מפלגות האופוזיציה ואף תלמידי התיכון, ושהתנגד למתן זכות להענקת תארים לאוניברסיטאות הפרטיות (אם כי לא לעצם קיומן);
והמחנה החופשי בו תמכו הממשלה, ומפלגות וארגונים לאומניים וקתוליים.
המאבק גלש מהקמפוסים לרחובות, ועבור המחנה החילוני - הנשיא פרונדיסי נתפס כבא כוחה של הכנסייה.
ב-1959 פרונדיסי העביר את החוק שאיפשר לאוניברסיטאות הפרטיות להעניק תארים.

באותו זמן גדלו תנועות לאומיות ימניות כמו טאקוארה.

ההפיכה הצבאית וחוסה מריה גידו (1962–1963)

ההפיכה ב-29 במרץ 1962 כלל אלמנטים טרגיקומיים שהובילו לכך שבעקבותיה הועמד נשיא אזרחי, שלא משורות הצבא, בעקבות הדחתו של פרונדיסי.

ההתקוממות הצבאית של שלוש זרועות הצבא (ים, יבשה, אוויר) קרתה יום קודם, ב-28 במרץ, בדרישה מהנשיא שיתפטר.
פרונדיסי הכריז שלא יתפטר, לא יתאבד, ולא יצא לגלות; והצבא הנבוך הגלה אותו לאי מרטין גרסיה בלב ריו דה לה פלטה, כמה עשרות ק"מ מבואנוס איירס.
הקושרים לא הזדרזו למנות נשיא מטעמם, והסנטור חוסה מריה גידו (José María Guido), מהמחנה של פרונדיסי, מיהר להשביע את עצמו כנשיא בפועל בפני בית המשפט העליון בשל נבצרותו של פרונדיסי.
כאשר הקושרים הגיעו לבית הוורוד הם הופתעו לשמוע מהעיתונאים שגידו הקדים אותם והושבע כנשיא.

הדבר העמיד אותם במבוכה, ולבסוף הם נפגשו איתו ודרשו שיבטל את תוצאות הבחירות למשולי הפרובינציות כתנאי להישארותו, גידו קיבל את התנאי וכך קיבל את הסכמת הצבא לנשיאותו.

משימתו העיקרית של גידו הייתה לערוך בחירות לנשיאות, כאשר במקביל התחוללו עימותים אלימים בתוך הצבא בין "הכחולים" (azules) - גורמים בחיל היבשה שהתנגדו לפרוניזם אך ראו בו מחסום בפני הקומוניזם ושאפו לפשרה איתם, ו"האדומים" (colorados) - גורמים בחיל האוויר שראו בפרוניסטים משתפי פעולה עם הקומוניסטים. בספטמבר 1962 ובאפריל 1963 הדברים התדרדרו לכדי עימותים אלימים בין הצדדים, שהסתיימו בניצחון הכחולים, בירידת מעמדו של חיל הים, ובעשרות הרוגים ופצועים.
הוא ביטל את הבחירות לתפקידי מושלי הפרובינציות ולקונגרס; וניכס לעצמו את כל הזכויות הביצועיות והחוקתיות, ברמה הפרובינציאלית וברמה הלאומית; אך בעקבות ניצחון הכחולים נערכו בחירות לנשיאות ב-7 ביולי 1963, ללא מועמדים מטעם פרון הגולה ופרונדיסי המודח שהיה נתון במעצר, וכך כ-20% מפתקי ההצבעה היו לבנים.

בבחירות ניצח ארתורו אומברטו איליה (Arturo Umberto Illia) הרדיקלי, שקיבל כ-25% מהקולות, אך הצליח להגיע למספר האלקטורים הנדרש בעזרת הסכמים עם המועמדים האחרים, וכך לגבור על פדרו אאוחניו ארמבורו (Pedro Eugenio Aramburu) שכיהן כנשיא בשנים 8–1955 לאחר הדחת פרון.

ארתורו איליה (1963–1966)

נשיאותו של איליה התאפיינה במדיניות כלכלית וחברתית פופולרית תוך הימנעות ממחלוקות לאור בסיס הכוח הצר שלו: מיעוט התומכים בו וריבוי הפתקים הלבנים של הפרוניסטים.
הוא הסיר את המגבלות שהוטלו על המפלגה הפרוניסטית ועל המפלגה הקומוניסטית, אך לא איפשר לפרון עצמו לחזור מהגלות.
נקבע מנגנון לקביעת שכר המינימום בהשתתפות הממשלה, המעסיקים, וארגוני העובדים; והשכר הריאלי עלה בקרוב ל-10%. בנוסף, נקבעו שיעורי מינימום לפנסיות.
הוטל פיקוח על מחירי מצרכי היסוד.
בוטלו הזיכיונות שניתנו לחברות זרות בתחום הנפט.
תקציב בחינוך הוכפל, ופורסמה תוכנית למיגור האנאלפתיות.
נחקק חוק שנועד להבטיח שירותי בריאות נאותים, חוק שגרר התנגדות של הצבא, ושהיה בין הגורמים להדחתו של איליה.
המדיניות הכלכלית כללה מעורבות ממשלתית שנועדה להסדיר את היחסים בין המעסיקים וארגוני העובדים, החוב החיצוני ירד, והתעסוקה, התעשייה והתוצר עלו.

ב-1965 נערכו בחירות לקונגרס בהן זכו הפרוניסטים בניצחון מוחץ על הרדיקלים, לאחר שבוטלו המגבלות על השתתפותם; והדבר הוביל לתסיסיה בצבא ולמתחים בין מתנגדי הפרוניסטים לתומכיו. לאלו התווספו גורמים במערכת הכלכלית שהתנגדו למדיניותו של איליה, ואשר נתמכו בידי העיתונות.
ב-28 ביוני 1966 הודח איליה בהפיכה צבאית שנתמכה על ידי גורמים שונים בצבא ובמערכת האזרחית; והחליף אותו הגנרל חואן קרלוס אונגאנייה.

שלטון אונגאנייה (1966–1970) ותחילת "המהפכה הארגניטינאית" (1966–1973)

ב-28 ביוני 1966 התרחשה הפיכה צבאית, והגנרל חואן קרלוס אונגאנייה היה לנשיא בפועל. תומכי ההפיכה כינו אותה "המהפכה הארגנטינית" (Revolución Argentina), והתקופה בה הם היו בשלטון מכונה לעיתים בשם זה. ההפיכה בוצעה על ידי מספר גנרלים אחרים, ואונגאנייה, שהופרש בפועל לפני כן מהצבא, הציג את עצמו כאדמיניסטרטור אזרחי שהגיע על מנת להשיב את הסדר למדינה. הוא השליט דיקטטורה, אך בתחילה הזרם המרכזי בדעת הקהל הארגנטינאית היו נלהבים מהאפשרות שהמשטר החדש יסיים את השיתוק הכלכלי והפוליטי.

המשטר של אונגאנייה שאב השראה מסוימת מהשלטון והאידאולוגיה של משטר פרנקו בספרד, ובתוך הממשל עצמו היו חילוקי דעות בין פלג שתמך בקורפורטיזם לבין פלג שתמך בליברליזציה כלכלית. ההפיכה עצמה נתמכה על ידי ארגוני עובדים, ובפרט על ידי ארגון העובדים הגדול ביותר, ה-CGT. עם זאת, המשטר החדש ראה את ארגוני העבודה כמכשול לרפורמות כלכליות ולתוכנית לייצוב כלכלי. התוכנית של המשטר הייתה להשיג יציבות כלכלית המבוססת על משיכת השקעות מהעולם. הבולטות הפוליטית של ארגוני העובדים, שבעשור הקודם הצליחו לארגן שביתות רחבות הקף, היו האמצעי המרכזי של אזרחים להשתתפות בתהליך הפוליטי, ובמקרים מסוימים להשתלט על מפעלים, נתפסה כמכשול. עם התבססות השלטון החדש נאסרה עריכת שביתות, אושרו מעצרים של שובתים ומפגינים, והממשלה הוסמכה להתערב ולשלוט באיגודים. תחת תקנות המשטר, בתחילה בכל סכסוך עבודה הייתה חובה לבוררות מטעם המדינה ולאחר מכן נאסר לחלוטין מיקוח קיבוצי.

אחת הדמויות החשובות בעיתוב המדינה והמשטר הכלכלי בתקופה זו הוא שר הכלכלה אדלברט קריאחר בסנה (Adalbert Krieger Vasena). חוקר מדע המדינה גיז'רמו או'דונל ניתח את המדיניות הכלכלית שהונהגה בשנים 1967–1969 כ"מתקפה של המעמד הבורגני הגבוה", שפגעה בעיקר במעמד הבינוני-נמוך והנהיגה משטר סמכותני בירוקרטי".

בתחום התרבות והחינוך, המשטר ביטל את האוטונומיה של האוניברסיטאות. ב-29 ביולי 1966, זמן קצר לאחר עליית אונגאנייה לשלטון, פשטה המשטרה על אוניברסיטת בואנוס איירס בלילה שזכה לכינוי "ליל האלות הארוכות" (La Noche de los Bastones Largos). היא פינתה באלימות מאות סטודנטים ומרצים שהתנגדו למשטר. כ-300 פרופסורים היגרו מהמדינה בעקבות האירוע.

על אף הצמיחה הכלכלית, מתחים החלו להיווצר ב-1968 בין חלקים שונים בחברה ובפוליטיקה, ואלה התפרצו במאי 1969 בהפגנות ענק בקורדובה (שכונו בהתאם "הקורדובסו") ובערים אחרות. לפי או'דונל, התוצאה של ההפגנות הייתה התפטרות של מספר אישים בכירים, כולל שר הכלכלה בסנה, התערערות הביטחון של המעמד הבורגני הגבוה במשטר והתפתחותה של אופוזיציה רחבה למשטר הסמכותני-בירוקרטי.

לאחר ההפגנות של 1969 החלה תקופה של משבר שהתאפיינה מצד אחד בהתרחבות האקטיביזם בחלקים שונים בחברה, ומצד שני בתופעה חדשה של פעילות גרילה במרכזים האורבאניים. תופעה זו התבטאה במקרים רבים של חטיפות, התקפות על בנקים, השתלטות על עיירות שלמות והתנקשויות. תופעות אלה החלישו את משטרו של אונגאנייה, שעד 1970 נכנס למשבר עמוק של אי-פופולריות. המפלגות המרכזיות, והפלגים השונים בתוכן, החלו להתנגד לאונגאנייה, והעיתונות באופן כללי התייחסה לביקורת באופן אוהד. הצורך לדכא את הגרילה באמצעות הצבא הבליט את הקשרים בין השלטון האזרחי לצבאי והיה גם כן מוקד לביקורת.

ב-27 במאי 1970 נחטף ונרצח פדרו ארמבורו , שהיה דמות מפתח בהפיכה הפרוניסטית ב-1955 והנשיא בין 1955–1958, על ידי ארגון הגרילה הפרוניסטי "המונטונרוס". העובדה שהוא נרצח התגלתה מאוחר יותר, אך החטיפה עצמה ערערה את תחושת הביטחון. ב-8 ביוני שלושה מפקדים מהצבא ביקשו מאונגאנייה להתפטר, והוא הגיב בפיטוריהם. מספר שעות לאחר מכן הוא הגיש את התפטרותו.

נשיאות רוברטו לווינגסטון (1970–1971)

ה"התפטרות" של אונגאנייה הייתה תוצאה של השפעת הצבא, ואחריה הודיעו הכריזו הגנרלים שעמדו בראש הצבא שהחלטות "בנושאים משמעותיים" יתקבלו בשיתוף פעולה בין הנשיא הבא לבין ההנהגה הצבאית. מספר ימים לאחר מכן הם בחרו, להפתעת כולם, ברוברטו לווינגסטון לתפקד כנשיא. לצבא בתחילת שלטונו הייתה השפעה ברורה על המדיניות, ועל אף שהדחתו של אונגאנייה סימנה אכזבה מהמדיניות של "המהפכה הארגניטנאית", ניסתה ההנהגה הצבאית לשמר את הדגש על ניהול הכלכלה באמצעות הבירוקרטיה ובאופן כללי יותר את תהליך ה"מודרניזציה" שהמשטר הקודם ניסה לקדם. באוקטובר 1970, ניסה לווינגסטון לנצל שינויים בקבינט, על מנת לחזק את השפעתו הפוליטית ולנסות למצוא לעצמו בסיס תמיכה בציבור ובצבא.

לווינגסטון קידם מדיניות פרוטקציוניסטית ולאומנית יותר מקודמו. הוא קידם מעורבות רבה של המדינה בכלכלה הלאומית ובמיוחד בתעשייה. מדיניות זו כללה הגדלה של המס על יבוא הפיכת הבנק הלאומי לבנק לפיתוח שתפקידו לממן ולפתח תעשיות מקומיות, השקעה ממשלתית במיזמים לעידוד התעשייה, והעברת חוק שחייב גופים ממשלתיים להעדיף רכישה של תוצרת מקומית.

בנובמבר 1970 הכריזו מספר ארגונים, שכללו את הפרוניסטים, הרדיקלים וכמה מפלגות קטנות על הקמת קואליציית "שעת העם" (La Hora del Pueblo). הם תמכו בהחזרת הדמוקרטיה. הכרזה זו סימנה התפכחות של הציבור מההבטחה של שלטון צבאי-בירוקרטי ופופולריות גוברת של התארגנויות פוליטיות מפלגתיות. באווירה זו, ובסיוע של הכלכלה המידרדרת, לווינגסטון מצא עצמו מבודד פוליטית וללא תמיכה משמעותית. ניסיונותיו ליצור תנועה שתתמוך בו כשלו, ובתחילת 1971 החלו שורה של שביתות והפגנות, הגדולות שבהן שוב בקורדובה. במרץ 1971 הודח לווינגסטון, שוב בהפיכה צבאית.

נשיאות אלחנדרו אגוסטין לנוסה (1971–1973)

ההפיכה של 1971 הוצגה כהפיכה דמוקרטית; כלומר, הפיכה שמטרתה השבת הדמוקרטיה. היא נתמכה על ידי קואליציית "שעת העם" שהדגישה את הצורך בבחירות דמוקרטיות ועל ידי ארגוני העובדים הגדולים, ואיפשרה למפלגות לחזור לקדמת הבמה הפוליטית. לאנוסה טען שמטרתו העיקרית היא להגיע להסכם בין הפלגים השונים בפוליטיקה הארגנטינאית ליציאה מהמשבר הפוליטי והשבת הדמוקרטיה. הוא ניסה להגיע להסכם עם הפרוניסטים, אך פרון עצמו לא תמך במהלך, ולאורך כל שנות נשיאותו נאלצה הממשלה להתמודד עם אלימות גוברת מצד ארגוני גרילה פרוניסטים. באוקטובר 1971 ניסיון הפיכה נגדו נכשל.

המצב הכלכלי המשיך להידרדר, עם אינפלציה גבוהה, והפופולריות של לאנוסה החלה לדעוך. עם זאת, באמצע 1972 הוא הבטיח שיתקיימו בחירות במרץ 1973. עם התגברות העוינות בינו לבין הפרוניסטים, הוכרז ביולי 1972 שבבחירות יוכלו להתמודד רק מועמדים שהתפטרו מתפקידיהם בממשלה עד 25 באוגוסט ורק מי שביסס את תושבותו בארגנטינה עד אותו התאריך. המשמעות הייתה שפרון עצמו לא יוכל להתמודד.

בבחירות שנערכו ב-1973 ניצח מועמדו של פרון הקטור חוסה קמפורה. על אף שקמפורה נבחר על ידי פרון כ"נציגו האישי", האידאולוגיה השמאלנית שלו הציבה אותו בקונפליקט עם הזרמים הימנים בתנועה הפרוניסטית. ב-13 ביולי 1973 הוא התפטר על מנת לאפשר לפרון לחזור לשלטון.

שובה של הדמוקרטיה

התבוסה במלחמת פוקלנד אילצה את המשטר הצבאי להכריז על בחירות כלליות ללא הגבלות ב-1983, וכך החלה תקופה רציפה בת מספר עשורים עד כה, של שלטון דמוקרטי, בו השליט מתחלף באופן חופשי - כולל העברת התפקיד בין נשיאים ממפלגות יריבות.
המערכת הדמוקרטית התייצבה, ראשי המשטר הצבאי הועמדו לדין על הפרת זכויות האדם, וארגנטינה נכנסה לתקופת הגלובליזציה, הקימה את המרקוסור, והתמודדה עם המשבר הכלכלי בשנים 2001–2002.

ראול אלפונסין (1983–1989)

ראול אלפונסין

ב-30 באוקטובר 1983 נערכו הבחירות בהן זכה מועמד הרדיקאלים ראול ריקרדו אלפונסין (Raúl Ricardo Alfonsín) עם 51%, לעומת 40% לנציג הפרוניסטים.

המדיניות כלפי הפרת זכויות האדם

אלפונין הורה לשפוט את ראשי המשטר הצבאי למעט האחרונים שהעבירו את ארגנטינה חזרה לדמוקרטיה, וכן את ראשי ארגוני הגרילה משנות ה-1970.
הוקמה ועדת חקירה שפרסמה דוח תחת הכותרת "לעולם לא עוד" (Nunca más) שתיעדה את הפרות זכויות האדם, וניסתה לברר מה עלה בגורלם של עשרות אלפי הנעלמים.
ראשי השלטון הצבאי נדונו לתקופות מאסר שונות, שהחמורות ביניהן הגיעו למאסר עולם; זאת בניגוד למדינות אחרות שעברו לשלטון דמוקרטי בסוף המאה ה-20 ושבהן המעבר כלל חנינה לראשי המשטרים הקודמים.
עם זאת, בשל התקוממויות הצבאיות בשנים 1987–1990, הוגבלו ההליכים המשפטיים וחלק מהנאשמים לא נשפטו. חנינות אלו בוטלו ב-2003.

המדיניות הכלכלית

במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית החוב החיצוני של ארגנטינה גדל מ-7.7 מיליארד דולר ל-45 מיליארד דולר, ועם זה אלפונסין היה צריך להתמודד.
כתוצאה מכך החלה האינפלציה לעלות, ואלפונסין יזם תוכנית לאומית בשיתוף המעסיקים הגדולים במשק בשם "תוכנית אאוסטרל" (Plan Austral התוכנית הדרומית), שהצליחה לבלום את האינפלציה, אך לא לפתור את הבעיות המבניות במשק.
הקפאת השכר הובילה אותו לעימות עם ארגוני העובדים המזוהים עם האופוזיציה הפרוניסטית, ולאחר שורת שביתות - הוא נכנס למשא ומתן איתם והגיע לפשרה שהתבטאה בחוק חדש שהחליף את החוק מימי הדיקטטורה שהגביל את כוחם של הארגונים.

אלפונסין העניק אוטונומיה לאוניברסיטאות, זו שניטלה בשנות ה-1960 על ידי השלטון הצבאי, וקידם חוקים חברתיים שנועדו להקטין את האנאלפביתיות, להבטיח תזונה נאותה, ולאפשר גרושים.

בתחום מדיניות החוץ אלפונסין חתר ליישוב המחלוקות עם שכנותיה של ארגנטינה, ובעיקר עם צ'ילה שהמחלוקת איתה לגבי מיקום הגבול בארץ האש הובילה אותן אל סף מלחמה ב-1978. בתיווכו של האפיפיור הושג הסכם ידידות בין שתי המדינות שפתר את המחלוקת הטריטוריאלית, ושזכה לתמיכה גורפת בקרב האוכלוסייה.

בברזיל, שגם איתה היחסים היו מעורערים - עוד מהימים שהיו מושבות של ספרד ופורטוגל, הוחזרה הדמוקרטיה זמן קצר לאחר ארגנטינה - ב-1985, והדבר הוביל לפגישה וחתימת הסכם בין מנהיגי שתי המדינות; הסכם שהוביל בהמשך להקמת המרקוסור יחד עם אורוגוואי ופראגוואי שגם בהן הושבה הדמוקרטיה.

היפראינפלציה

לקראת סוף שנות ה-1980 האינפלציה הרקיעה שחקים, ורמת העוני הגיע לרמת חסרת תקדים של קרוב ל-50%.
במציאות זו נערכו הבחירות לנשיאות בהן זכה קרלוס מנם נציג מפלגת האופוזיציה הפרוניסטית.
אלפונסין שנותאו לו מספר חודשים לסיום התפקיד, העדיף להתפטר ולהעביר את השלטון למנם מוקדם מהמתוכנן תוך שהוא מטיח האשמות ביריביו, ומותיר גל של שמועות לגבי נסיבות התפטרותו.

קרלוס מנם (1989–1999)

קרלוס מנם

קרלוס סאול מנם (Carlos Saúl Menem) היה נשיא ארגנטינה מיולי 1989 ועד דצמבר 1999 בשתי קדנציות נשיאותיות, כנציג הפרוניסטים.
הוא משל במהלך סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות, ותחילת עידן הגלובליזציה; וניהל מדיניות כלכלית נאו ליברלית בהתאם לעקרונות קונצנזוס וושינגטון; והוביל את תהליך ההפרטה והפחתת הרגולציה הגדול באמריקה הלטינית.

הנשיאות הראשונה של מנם (1989–1995)

התפרצותה של היפר אינפלציה בשנת 1990 ופרשת שחיתות סביב הקמת מפעל של Swift Armour S.A שעלולה הייתה לפגוע ביחסי ארגנטינה - ארצות הברית, הובילה למינויו של שר החוץ דומינגו פליפה קוואז'ו (Domingo Felipe Cavallo) לתפקיד שר הכלכלה.

מדיניות כלכלית

קוואז'ו נקט בשלושה צעדים עיקריים:

• קיבוע שאר החליפין ביחס לדולר.
• הקפאת פרעון החוב הפנימי למשך 10 שנים.
• ליברליזציה של שוק העבודה.

כל זה הוביל לייסוף המטבע המקומי, ולהגדלת החוב החיצוני פי שניים ויותר.

בשנת 1991 הוקם המרקוסור - השוק המשותף הדרום אמריקאי, שהוביל להגדלת הסחר בין המדינות החברות בו, ובמקרה של ארגנטינה - בעיקר עם ברזיל.

הפרטות

בין 1990 ו-1994 הופרטו כל החברות הממשלתיות הגדולות: הרכבות, הדלק, התקשורת, הדואר, הטלוויזיה, ואף קרנות הפנסיה.

חנינות

מנם המשיך במדיניות החנינות למוערבים בפשעים נגד האנושות במהלך המשטר הצבאי בארגנטינה (1976–1983), כולל אנשי צבא וחברי החונטות שנשפטו ב-1985, ולוחמי גרילה. בסה"כ 1200 איש זכו לחנינה.
חנינות אלו קוממו ארגוני זכויות אדם, והן בוטלו לבסוף ב-2003.

פיגועי טרור

בשנים 1992 ו-1994 התרחשו הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה והפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה בהתאמה, ונהרגו בהם מעל 100 איש.

רבים, וביניהם הנשיא מנם, הועמדו לדים ב-2015 בשל שיבוש מהלכי משפט.

בשנת 1995 פוצץ מפעל צבאי כדי להסתיר מכירת נשק לקרואטיה ואקוודור (שבה מנם הורשע).

הסכם אוליווס

מבשנת 1995, מנם ואלפונסין חתמו על הסכם אוליווס (Pacto de Olivos) לביצוע רפורמה בחוקה שהתקבלה 40 שנה קודם לכן - בתקופת הדיקטטורה הצבאית.

בהמשך השנה מנם נבחר עם 50% תמיכה בסיבוב הראשון.

הנשיאות השנייה של מנם (1995–1999)

קריסת המצב החברתי

המצב החברתי התדרדר ושכבות נרחבות נפגעו מכך. האבטלה עמדה כל הזמן על רמה דו ספרתית, ורק ב-2006 היא ירדה לרמה חד ספרתית. חלק גדול מהמועסקים עבדו מבלי לדווח.
עסקים רבים קרסו ואיתם רמת התצרוכת.
במקביל, רמת הפשיעה עלתה במאות אחוזים במהלך תקופתו של מנם ^{[דרוש מקור]}.

ארגוני העובדים הכריזו על שביתות כלליות מספר פעמים במהלך נשיאותו של מנם. ארגוני הגמלאים היו הראשונים ללמות בדרך של חסימות שבועיות של כבישים, והצטרפו אליהם בהמשך גם ארגוני העובדים.
שני מקרי מוות של מפגינים ב-1995 וב-1997, לראשונה מאז נפילת הדיקטטורה הצבאית, ציינו את עליית המדרגה בדיכוי המחאות.

העיתון קלארין הפך לתאגיד ששלט גכתבי עת, תחנות טלוויזיה ורדיו, אתרי אינטרנט, ועוד. הם השתלטו על גופים מתחרים ובכך הפכו למונופול בתחום העיתונות ומנעו תחרות.

ב-1998 מנם הוזמן לנאום בפני קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, כהערכה למדינותו הכלכלית.
בשעה שהמשבר הכלכלי בארגנטינה העמיק והפך למיתון שנמשך 4 שנים, ארצות הברית העניקה לה מעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו, היחידה עד אז מאמריקה הלטינית.

ב-1999 נערכו הבחירות לנשיאות, וזכה בהם פרננדו דה לה רואה (Fernando de la Rúa) שגיבש קואליציה שבראשה עמדו הרדיקאלים.

פרננדו דה לה רואה (1999–2001)

פרננדו דה לה רואה

פרננדו דה לה רואה (Fernando De la Rúa) החל את כהונתו כנשיא בדצמבר 1999, כנציג קואליציית מפלגות שבמרכזה המפלגה הרדיקלית ושחלקו מעט מהמשותף ביניהן. כתוצאה מזה נוצרו חיכוכים פנימיים שהובילו להחלשותו של דה לה רואה.

המשך קיבוע שער החליפין

בניגוד ליריבו במסע הבחירות, הפרוניסטי אדוארדו דואלדה (Eduardo Duhalde), שתמך בנטישת הצמדת הפסו לדולר; דה לה רואה התנגד לכך.
כתוצאה מהחוב החיצוני הגבוה ודרישות קרן המטבע הבינלאומית, הוא נאלץ לבצע התאמות תקציביות: העלאת מיסים, הקטנת משכורות, ופגיעה בקצבאות. ניסיון של השלטון לשחד סנטורים שיתמכו בחוק שיאפשר הרעה בתנאי העבודה, הוביל להתפטרותו סגן הנשיא צ'אצ'ו אלברס (Chacho Álvarez) ולפיצול בקואליציית המפלגות.

המשבר בשנת 2001

בדצמבר 2000, בשל אי יכולתה לעמוד בתשלומי הריבית על החוב החיצוני, סוכם עם קרן המטבע הבינלאומית על מתן כ-40 מיליארד דולר הלוואות לארגנטינה, בתמורה לליברליזציה והרעת תנאי ההעסקה בשוק העבודה. קיצוץ בתקציב, והעלאת גיל הפרישה.
החל מפברואר 2001 החלה זרימה של כסף אל מחוץ למדינה, המצב הכלכלי הורע, וסגן הנשיא נאלץ להתפטר. גם זה שהחליף אותו התפטר בשל המחאות בעקבות קיצוץ תקציב החינוך שהוא הציע.

במרץ 2001 התמנה דומינגו קוואז'ו (Domingo Cavallo) לשר הכלכלה. קוואז'ו טיפל ב-1982 בחוב החיצוני של ארגנטינה; ובשנות ה-1990, כשר בממשלתו של קרלוס מנם היה בין יוזמי מדיניות הקפאת שער החליפין. קוואז'ו הוביל תוכנית קיצונית של אפס גירעון תקציבי. בשנת 2014, בתקופתה של כריסטינה קירשנר הוא הועמד למשפט על כך.

באוקטובר נערכו הבחירות לרשות המחוקקת, בהן זכו הפרוניסטים - יריביו של דה לה רואה, כולל 25% שהביעו את מחאתם בהטלת פתקים לבנים.
כך נותר הנשיא ללא תמיכה מקואליציית המפלגות מחד, וללא תמיכת הקונגרס מאידך גיסא.

בדצמבר 2001, בעקבות הפסקת התמיכה של קרן המטבע הבינלאומית, דה לה רואה (הנשיא) וקוואז'ו (שר הכלכלה) פרסמו שורת צעדי חירום כלכליים שכללו הגבלות על משיכת מזומנים (כדי לשלוט טוב יותר בכלכלה דרך המערכת הבנקאית), וזאת בשעה שקרוב ל-45% מהעובדים במשק קיבלו כך את שכרם באופן לא חוקי.

באמצע דצמבר החל גל של מהומות בערים רבות ברחבי ארגנטינה, ובשכונות המצוקה החלו לבזוז חנויות.
הממשלה האשימה את הפרוניסטים בארגון המהומות. לאחר מספר ימי מהומות בהם נהרגו 7 מהמשתתפים בידי כוחות הביטחון ובעלי חנויות, הודיע דה לה רואה בשידור טלוויזיה על הטלת עוצר. בתגובה, מיליוני ארגנטינאים פתחו ב-"קסרולאסו" (Cacerolazo) - חבטו בסירים מהמרפסות וברחובות בתור מחאה רועשת, ומול הבית הוורוד המפגינים דרשו מהנשיא להתפטר, תוך שהם משמיעים את הסיסמה שתהפוך בהמשך לתנועת מחאה - "שילכו כולם (לעזאזל)" (¡qué se vayan todos!). עוד באותו הלילה התפטר שר הכלכלה קוואז'ו.

למחרת נמשכו המהומות, ובהתנגשויות בפלאסה דה מאז'ו נהרגו 9 אזרחים ומאות נפצעו.
דה לה רואה נשא אחר הצהריים נאום בו קרא לאחדות לאומית, הציע לפרוניסטים לשתף פעולה, ושעות ספורות לאחר מכן התפטר מתפקידו ועזב במסוק את ארמון הנשיאות.

אי יציבות פוליטית (2001–2003)

5 נשיאים ב-10 ימים

עם התפטרותו של דה לה רואה מהנשיאות, קיבל את התפקיד באופן זמני הנשיא הפרוניסטי של הסנאט רמון פוארטה (Ramón Puerta).
ב-23 בדצמבר 2001 התכנסה האספה המחוקקת ומינתה לתקופה של 90 יום את אדולפו רודריגס סאה ( Adolfo Rodríguez Saá), פרוניסט אף הוא ומושל סן לואיס עד אז, עד לעריכת בחירות וכניסתו לתפקיד של הנשיא הבא. בנאומו בפני הקנגרס הכריז על השעיית פרעון חובות החוץ של ארגנטינה.

ב-28 בדצמבר התחדשו הפרות הסדר תחת הסיסמה "שילכו כולם (לעזאזל)" (que se vayan todos), והמפגינים פרצו לקונגרס וגרמו בו לנזק. בעקבות כך הממשלה התפטרה, ובעקבותיה גם סאה התפטר לאלתר בנאום טלוויזיוני מסן לואיס. כעבור מספר דקות גם רמון פוארטה התפטר.

הדבר יצר בעיה חוקתית מכיוון שלא היה ברור מי אמור לקבל את התפקיד, ולפיכך סאה נאות להמתין עד שתתכנס האספה המחוקקת ותמנה לתפקיד באופן זמני את נשיא בית הנבחרים אדוארדו קמאניו (Eduardo Camaño) ב-31 בדצמבר.

הנשיאות הזמנית של אדוארדו דואלדה

אדוארדו דואלדה

ב-1 בינואר 2002 התכנסה האספה המחוקקת, קיבלתה את התפטרותו של סאה, ומינתה את הסנטור הפרוניסטי אדוארדו דואלדה (Eduardo Duhalde) לנשיאות עד לתום הקדנציה של דה לה רואה; והוא הושבע עוד באותו היום.

ימים ספורים לאחר מכן דואלדה פירט את צעדי החירום הכלכליים: שער הדולר נוייד תוך ביצוע פיחות, בוטלה ההצמדה לדולר כולל של חשבונות הבנקים שבעליהם הפסידו חלק גדול מכספם; ובמקביל צעדים חברתיים שנועדו לטפל בשיעורי העוני הגבוהים.

באפריל הממשלה התפטרה עקב חילוקי דעות לגבי התוכנית הכלכלית. שר הכלכלה החדש רוברטו לוואניה (Roberto Lavagna) הודיע ששער החליפין ימשיך להיות נייד (בהתאם להמלצת קרן המטבע הבינלאומית) וגם ההגבלות על החשבונות הבנקאיים.

אחוז העניים גדל משמעותית בעקבות המשבר הכלכלי: מ-40% באוקטובר 2001 ל-54% באוקטובר 2002;
כאשר במספר מקומות נוצרו מוקדי עוני עמוקים שהגיעו ליותר מ-70%.
בבואנוס איירס המצב היה טוב יחסית עם 20% עניים. נוצר חשש בינלאומי ליציבות ארגנטינה, וראש הכנסייה הקתולית חורחה ברגוליו (Jorge Bergoglio, לימים האפיפיור פרנסיסקו) פנה בקריאה דרמטית לאזרחים והביע את חששו מהתפרקותה.

למרות מספר הצלחות, ארגנטינה לא עמדה בדרישות קרן המטבע הבינלאומית, ולכן לא זכתה לעזרתה.

בסוף 2002 ובתחילת 2003 הוסרו ההגבלות מעל החשבונות הבנקאיים, והמערכת הפיננסית התייצבה וחזרה לפעילות נורמלית.

ב-26 ביוני פרצו באבז'אנדה מהומות על רקע מחאה חברתית, שהובילו למותם של שניים ולפציעתם של 33 בשל ירי של כוחות הביטחון.

דואלדה הקדים את הבחירות והכריז שאין בכוונתו להתמודד.

בני הזוג קירשנר (2003–2015)

נסטור קירשנר

כריסטינה פרננדס דה קירשנר

בני הזוג נסטור קירשנר (Néstor Kirchner, 2007–2003) וכריסטינה פרננדס דה קירשנר (Cristina Fernández de Kirchner, 2015–2007) היו נשיאי ארגנטינה מטעם הפרוניסטים במשך 12 שנים בתחילת המאה ה-21.

נסטור קירשנר

בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, באפריל 2003, זכה הנשיא לשעבר קרלוס מנם במקום הראשון עם 24% מהקולות, לעומת נסטור קירשנר שזכה רק ב-22%; אולם מכיוון שהעריך שיפסיד בסיבוב השני הוא העדיף לוותר על ההתמודדות ונסטור קירשנר נבחר ונכנס לתפקידו במאי.

הוא השאיר בתפקידו את שר האוצר של קודמו אדוארדו דואלדה, והמשיך באותה מדיניות כלכלית: קניית מט"ח על ידי הבנק המרכזי כדי לפחת את המטבע ולתמוך בכך ביצוא, ולעודד את הצמיחה שעמדה על כ-10% (תמ"ג). הוא פרע את החוב לקרן המטבע הבינלאומית, ופתח לאחר מכן במשא ומתן לגבי איגרות החוב שלא נפרעו בעת המשבר הכלכלי ב-2001.

נסטור קירשנר קידם נושאים בתחום זכויות האזרח ופעל להעמדתם לדין של מנהיגי הדיקטטורות בשנות ה-1970, שהנשיא לשעבר ראול אלפונסין חנן. צעד זה גרר ביקורת מקרב חוגי הימין שראו בו פגיעה בפיוס הלאומי שניסו לקדם בעבר.
על פי צו נשיאותי מיוני 2003, כל מועמד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון היה עובר תקופת ביקורת בת שלושה חודשים בה ניתן היה להעלות הסתייגויות לגביו, ובנוסף - הסנאט היה צריך לאשר אותו ברוב של 2/3.

יחד עם מנהיגים סוציאליסטים נוספים מאמריקה הלטינית הוא פעל נגד ההגמוניה של ארצות הברית ונגד אזור הסחר החופשי שהיא רצתה לקדם לתועלתה. בין המנהיגים: לואיז אינסיו דה סילבה (ברזיל), טאבארה ואסקס (אורוגוואי), אוו מוראלס (בוליביה), מיצ'ל בצ'לט (צ'ילה), רפאל קוראה (אקוודור), והוגו צ'אווס (ונצואלה).

ביולי 2003, ארגנטינה וצ'ילה החלו לשתף פעולה בהקמת בסיסים שטחים באנטארקטיקה עליהם הן תובעות בעלות, גם כביטוי של שכנות טובה נוכח חילוקי דעות בעבר על קו הגבול בפטגוניה, וגם כדי להצר את צעדיה של הממלכה המאוחדת שגם לה היו תביעות ומאחזים.

בשנת 2004 פרץ סיבסוך בין ארגנטינה ואורוגוואי בעקבות הקמת שני מפעלים על גדות נהר אורוגוואי (המפריד בין שתי המדינות), בצידו האורוגוואי. פשרה הושגה רק לאחר פנייה של ארגנטינה לבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) ותיווך של חואן קארלוס (מלך ספרד).

בבחירות ב-2005 לתפקידי מושלים וסנטורים נותר קרע בתנועה הפרוניסטית בין נסטור קירשנר ואדוארדו דואלדה כשכל אחד מהם מריץ את אשתו לתפקיד סנטורית: צ'יצ'ה דואלדה נבחרה לסנטורית של פרובינציית בואנוס איירס, וכריסטינה קירשנר לסנטורית של העיר בואנוס איירס.

נסטור קירשנר הירבה לפרסם צווים נשיאותיים, במקום להתמודד עם הקונגרס ולקדם דרכו חוקים - כמקובל.

כדי להילחם באינפלציה, הממשלה הפעילה פיקוח על מחיר הבשר ומצרכים אחרים והטילה מגבלות על היצוא, והאינפלציה הרשמית נעה סביב 10%. יחד עם זאת נשמעו טענות שמדובר באינפלציה כבושה, ושהנתונים הרשמיים מוטים והאינפלציה גבוהה בהרבה.

במחצית הראשונה של 2007 הייתה סדרת שערוריות סביב קשרים לא חוקיים של פוליטיקאים בכירים עם חברת הבנייה השוודית סקנסקה וכסף מזומן ממקור מפוקפק שנמצא בידי שרת הכלכלה פליסה מיסלי (Felisa Miceli) שהתפטרה מתפקידה.

כריסטינה פרננדס דה קירשנר

בבחירות הנשיאותיות ב-2007 זכתה כריסטינה אליזבת פרננדס דה קירשנר (Cristina Elisabet Fernández de Kirchner) עם 45% תמיכה בסיבוב הראשון, לעומת מועמד קואליציית הראדיקלים שזכה בחצי מזה; והיא נכנסה לתפקידה בדצמבר, ובכך הייתה לאשה הראשונה שהגיעה לתפקיד זה בארגנטינה.

בתחילת 2008 היא העלתה ב-20% את תעריפי התחבורה הציבורית (אוטובוסים, רכבות, רכבות תחתיות) שלא הועלו מאז 2001, ושמומנו בעזרת סובסידיות.

במרץ 2008 פרצה שביתה של הארגונים החקלאיים במחאה על הצעדים להגבלת היצוא שפרסם שר הכלכלה מרטין לוסטו (Martín Lousteau), שנמשכה מעל 4 חודשים עד חודש יולי.

לאחר מכן פרץ סכסוך בין הממשלה לתאגיד התקשורת של קלארין (Clarín) לגבי חופש הביטוי מצד אחד, והמונופול של התאגיד מאידך גיסא.
בתחילת 2009 פורסם חוק העוסק ברישוי תחנות רדיו וטלוויזיה שהחליף חוק קודם מתקופת הדיקטטורה הצבאית, ושגרר חילוקי דעות חוצי גבולות פוליטיים, וכן קשיים חוקתיים שמנעו את ישומו המלא.

עם פרוץ המיתון הגדול ב-2008, כריסטינה קירשנר נקטה במדיניות כלכלית אנטי מחזורית, נתנה אשראי לחברות ועובדים, עודדה את התעשייה המקומית, ותעשיית הרכב אף קבעה שיא תפוקה ב-2011.

באוקטובר 2008 כריסטינה קירשנר קידמה רפורמה במערכת הפנסיה הציבורית שהונהגה בימי קרלוס מנם, ומקובל לראות ברפורמה שלה את אחד השינויים המרכזיים במהלך 12 שנות שלטונם של בני הזוג קירשנר.

הנשיאה פרסמה באוקטובר 2009 צו לגבי קצבאות הילדים, ויחד עם צעדים נוספים להגדלת קצבאות הזקנה ולשיפור הביטחון הסוציאלי, עלתה רמת החיים ומעמד הביניים הכפיל את עצמו במהלך שלטונם של הקירשנרים.

בשנת 2010 ארגנטינה ציינה 200 שנה למהפכת מאי 1810, בה המשנה למלך ספרד הודח מתפקידו והשלטון עבר לידי החונטה הראשונה (La Primera Junta) שייצגה את תושבי בואנוס איירס.

ביולי אושר חוק הנישואים השוויוניים שהתיר נישואים של בני אותו מין, הראשון מסוגו באמריקה הלטינית. מאוחר יותר, בשנת 2012, אושר חוק המאפשר ניתוחים לשינוי מין במימון המדינה.

באוקטובר אותה שנה נפטר מדום לב הנשיא לשעבר ובעלה של הנשיאה המכהנת - נסטור קירשנר.

באוקטובר 2011 נערכו הבחירות לנשיאות, וכריסטינה קירשנר זכתה ברוב מוחץ של 54%, כשסגנה הוא אמאדו בודו (Amado Boudou) ששימש עד אז כשר הכלכלה, וזה שהוביל את הרפורמה בפנסיה.

במהלך הקדנציה השנייה שלה היא החזירה את השליטה ב-YPF (חברת הדלק הגדולה בארגנטינה) לידי המדינה, באמצעות הלאמה של 51% ממניותיה.

בסוף 2011, נוצר קרע עם הוגו מויאנו (Hugo Moyano) מזכ"ל ה-CGT (ארגון העובדים הגדול במדינה) שהעביר את תמיכתו לאופוזיציה. במקביל, החלו להתרבות הפגנות הרחוב של האופוזיציה נגד הממשלה, שהתארגנו דרך הרשתות החברתיות.

כריסטינה קירשנר הסלימה את המתיחות עם הממלכה המאוחדת סביב נושא השליטה באיי פוקלנד, אסרה על יצוא סחורות מנמלי ארגנטינה לאיים, וגייסה את תמיכת מדינות אמריקה הלטינית לצידה. ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון נשאר איתן בדעתו שעל עתיד האיים יחליטו תושביהם. הילרי קלינטון, שרת החוץ של ארצות הברית, ניסתה לתווך בין הצדדים ולהוריד את המתח.

עם התפטרותו של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר מתפקידו בפברואר 2013, נבחר חורחה מאריו ברגוליו (Jorge Mario Bergoglio) - עד אז הארכיבישוף של בואנוס איירס, לתפקיד האפיפיור תחת הכינוי פרנציסקוס, והוא האפיפיור הראשון מיבשת אמריקה. לאחר בחירתו נערכה סדרת פגישות בינו לבין נשיאת ארגנטינה.

עם סיום כהונתה של כריסטינה קירשנר וכניסתו לתפקיד של מאוריסיו מאקרי בדצמבר 2015, הוא פרסם מסמך באנגלית שנועד לעודד השקעות זרות בארגנטינה, ושיותר משהו לימד על תוכניותיו לעתיד הוא לימד על הישגי הזוג קירשנר. בין היתר ציין מאקרי את רמת האוריינות הגבוהה, מספר האקדמאים, מדד ג'יני הנמוך, גודלה של הכלכלה והתוצר לנפש ביחס למדינות אמריקה הלטינית האחרות, שיעור האבטלה הנמוך, תשתית התחבורה (נמלים, נמלי תעופה, רכבות), שיעור חוב חיצוני נמוך, וכו'. בצד ההישגים היו טענות על רמת השחיתות - כולל שלה אישית והרכוש הרב שצברה, הניסיונות לשנות את החוקה כך שתוכל להיבחר בשלישית, והאשמות בשיתוף פעולה עם איראן בטיוח חקירת הפיגוע הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה (1994), כולל חיסולו של התובע הכללי אלברטו ניסמן בינואר 2015 שעמד לפרסם את ממצאיו (לגבי הפיגוע ולגבי טיוח החקירה). מחאה של ממשלת ישראל הובילה לתקרית דיפלומטית בין שתי הממשלות בשל מה שנתפס על ידי ארגנטינה כהתערבות בענייניה הפנימיים. לאחר כניסתו של מאקרי לתפקיד, נפתחה חקירה משפטית לגביה.

מאוריסיו מאקרי (2015–2019)

מאוריסיו מאקרי

לאחר שתי קדנציות של כריסטינה קירשנר , בבחירות לנשיאות ב-2015, מאוריסיו מאקרי קיבל 34% בלבד מהקולות בסיבוב הראשון, אך בשני זכה ברוב של 51% את מועמד הפרוניסטים - דניאל סיולי (Daniel Scioli), ונכנס לתפקידו בדצמבר.

מאקרי יצג קואליציה של הראדיקלים ושל מפלגות מהמרכז-ימין, אך לא השתייך בעצמו לאף אחת משתי המפלגות הגדולות (הרדיקאלים והפרוניסטים), בניגוד לכל הנשיאים מאז שובה של הדמוקרטיה ב-1982. בנסף, הוא היה הראשון שנכנס לתפקיד בשעה שמתנהל נגדו הליך משפטי בשל מעקב לא חוקי אחר אזרחים במהלך כהונתו כמושל.

מאקרי בא ממשפחה עשירה והיה הבעלים של תאגיד מאקרי (Grupo Macri), מהגדולים במשק הארגנטינאי. בשמונה השנים הקודמות לבחירתו כנשיא, שימש כמושל העיר בואנוס איירס . הוא למד בארצות הברית ושלט היטב באנגלית - בניגוד לרוב נשיאי ארגנטינה שקדמו לו.

הוא נבחר לאור הבטחותיו להוריד את העוני והאינפלציה, לקדם כלכלה ליברלית, ולהביא גשם של השקעות זרות במשק.

בחודשיים ראשונים לנשיאותו הוא קיבל באופן חד צדדי שורת החלטות שחייבו הסכמה של הסנאט, וביניהן מינוי שני שופטים לבית המשפט העליו, וביטול רגולתיות בתחום התקשורת. הוא ביצע ליברליזציה של הדולר - צעד שהוביל לפיחות חד של כ-40%, העלה את תעריפי החשמל ב-500% למחירם הריאלי, ביטל את המכסים על היצוא (שנועדו להבטיח אספקת מזון זולה לתושבי ארגנטינה), נטל הלוואה של 5 מיליארד דולר, הגדיל את הסיוע לבואנוס איירס (בה שימש קודם כמושל ושרמת החיים בה הייתה גבוהה מאשר בפרובינציות), והישעה את פעילותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. צעדים אלו גררו מחאות ושביתות של ארגוני העובדים.

ב-9 ביולי 2016 ארגנטינה ציינה 200 להכרזת עצמאותה בטוקומן, בנוכחותם של מאקרי ושל חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד.

באוקטובר 2017, במחצית הקדנציה הנשיאותית של מאקרי, נערכו בחירות חלקיות לקונגרס, בהן הופגנה תמיכה עקיפה בו. יחד עם זאת, מייד לאחר מכן הוא פרסם תוכנית לרפורמה משולשת בתקציב, בשוק העבודה ובתחום הביטחון הסוציאלי; שגררה הפגנות מחאה שפגעו בתדמיתו.
סיכום המחצית העלה שכמובטח נעשו אמנם מספר צעדים לליברליזציה של המשק, אך לא בצורה משמעותית. בהמשך המטבע החל לרדת מערכו כתוצאה מהליכים דומים במטבע הברזילאי, וזה היה מבוא למשבר כלכלי בו הפסו הארגנטינאי פוחת ביותר מ-100% תוך שנה, נוצר מיתון, השכר ירד והעוני עלה; וארגנטינה נאלצה לפנות לקרן המטבע הבינלאומית בבקשת סיוע.

במחצית השנייה של 2019 שוב היה פיחות של כ-25%, כתוצאה מהאינפלציה הגואה התייקרו מצרכי היסוד ונוצר חשש לרעב בקרב השכבות החלשות. כתוצאה מכך שר השיכון התפטר.
בנוסף התברר שרוב הגידול בחוב החיצוני (ההלוואות ממדינות זרות שממשל מאקרי נטל), מעל 100 מיליון דולר, שימש לבריחת הון ולתשלומי ריבית. באוגוסט ארגנטינה נאלצה לא לפרוע חלק מחובותיה.

בבחירות שנערכו בדצמבר 2019 ניצח אלברטו פרננדס (Alberto Fernández) נציג הפרוניסטים, אם כי מאקרי גרף מעל 40% מהקולות.

אלברטו פרננדס (2019–)

אלברטו פרננדס

אלברטו פרננדס (Alberto Fernández) ניצח בסיבוב הראשון של הבחירות בדצמבר 2019 לאחר שזכה בקרוב ל-50% מהקולות, אף על פי שמאקרי הצליח לזכות ביותר מ-40% חרף המשבר הכלכלי סגניתו הייתה כריסטינה קירשנר.

ארגנטינה, הכלכלה השלישית בגודלה באמריקה הלטינית, סבלה מאינפלציה קיצונית כבר מספר שנים, שהוחמרה כתוצאה מפלישת רוסיה לאוקראינה. בשנת 2022, ארגנטינה גם רק החלה להיחלץ ממיתון מתמשך.

ראו גם

• היסטוריה כלכלית של ארגנטינה
• טאקוארה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של ארגנטינה בוויקישיתוף

• תולדות ארגנטינה מתוך אתר הבית של גילי חסקין
• ארגנטינה, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית