האפיפיור היהודי
אגדת האפיפיור היהודי היא אגדת עם יהודית־אשכנזית קדומה המספרת על ילד יהודי שנחטף מביתו, גדל בקרב נוצרים, נעשה אפיפיור ולבסוף שב ליהדותו. לאגדה גרסאות רבות, וקיימות מספר השערות באשר למקורה.
האגדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי האגדה, אלחנן, בנו של רבי שמעון בן יצחק ממגנצא נחטף בידי המשרתת הגויה והוטבל בכפייה לנצרות, הילד למד בכנסייה ועלה עד לדרגת אפיפיור. לאחר שנעשה אפיפיור הוא החל לחקור את מוצאו והתברר לו שהוא יהודי, בנו של רבי שמעון הגדול, מראשי קהילת מגנצא. האפיפיור זימן אליו את אביו ובפגישתם התוודע אליו כבנו האובד, לאחר מכן כתב אלחנן ספר המפריך את עיקרי האמונה הנוצרית, השאיר אותו בוותיקן ונמלט מרומא אל חיק משפחתו.
כאשר פייט רבי שמעון הגדול את היוצר ליום שני של ראש השנה 'מלך אמון מאמרך', רמז בפזמון את שם בנו האבוד: "אֵל חָנַן נַחֲלָתוֹ בְּנֹעַם לְהַשְׁפַּר / יִדְּעָם קְרוֹא קָרְבְּנוֹתָיו בְּמִסְפָּר / וְתִיטַב לַייָ מִשּׁוֹר פָּר / קָדוֹשׁ".
גרסאות האגדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף במברגר איתר 48 גרסאות שונות לאגדה זו[1], רובן נפוצו באשכנז ומיעוטן באיטליה, הגרסאות הקדומות מופיעות בעברית ביידיש ובגרמנית, במאה העשרים נפוצו גרסאות שונות של האגדה גם בארץ ישראל ובארצות הברית ומספר עיבודים של האגדה תורגמו לאנגלית. במברגר מחלק את הגרסאות לארבעה נוסחי בסיס השונים זה מזה (מלבד גרסת מעשה שעשועים העומדת בפני עצמה ונבדלת משאר הנוסחים, ולא שייכת לאף אחד מארבעת הנוסחים):
גרסת כתב יד לונדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור גרסה זו היא בכתב יד משנת 1301 בו מובא בקצרה "בן אחד היה לר' שמעון שנשתמד וסוף היה אפיפיור ועשה תשובה שמסר עצמו למיתה, ויסד אותו אביו לזיכרון כמו שאמר כאן אלחנן בני כדת להשפר וליפות נחלתו בנועם עם ישראל". נוסחאות ארוכות יותר של האגדה בגרסה זו מובאות בכתב יד פרמה משנת 1386[2] ובכתב יד קיימברידג'. לגרסה זו, נחטף בנו של רבי שמעון הגדול בילדותו ונעשה אפיפיור, הוא התחקה אחר מוצאו ונודע לו שהוא בנו של רבי שמעון ממגנצא, האפיפיור זימן את אביו לרומא שם חקר אותו על משפחתו והזדהה בפניו, לאחר מכן שאל את אביו "מה אוכל לעשות ואהיה בן העולם הבא?" ענה לו רבי שמעון "חיללת שם הקודש ברבים - קדש שמו ברבים, ואני מקבלך עלי שתהיה בן עולם הבא". בעצת אביו כינס את כל הדוכסים וההגמונים ודרש בפניהם בגנות הנצרות, אחרי שראה שרוצים להורגו אמר "חלילה חלילה שיהרגוני אומה טמאה כי אני מאמין באלקי אבי" וקפץ מראש המגדל ומת.
רבי נחמן נתן קורונל כותב לידידו שלמה זלמן חיים הלברשטאם על גרסה זו "העתקתי לו מעשה דר' שמעון הגדול מכתב יד על קלף אשר מחברו הוא תלמיד ר' יהודה החסיד זלה"ה"[3]. במברגר מבסס את דבריו ומוכיח שמקור גרסה זו בחוג חסידי אשכנז, ומביא סימוכין לכך שחלק ניכר מכתבי היד שבהם מופיעה גרסה זו הם קבצים המכילים מתורתם ומחיבוריהם של חסידי אשכנז, עוד מעיר במברגר מתוכנה של גרסה זו, בה באים לידי ביטוי מוטיבים של קידוש השם ומסירות נפש, אידיאלים אלה חשובים לכל יהודי מכל חוג, אולם בקרב רבי יהודה החסיד ותלמידיו קיבלו התייחסות מיוחדת[4], חסידי אשכנז העלו על נס את מסירות הנפש על קדוש השם בלא כפיה מצד גורמים חיצוניים, וכמו בגרסה זו, שהגבור מוסר את נפשו מיוזמתו ובלי שכפו אותו לכך. אידיאל נוסף המודגש בגרסה זו הוא חזרה בתשובה כפי המשתקף במשנתם של חסידי אשכנז, בגרסה זו הגיבור בוחר לשוב ב'תשובת הבאה' - לדרוש ברבים בגנות הנצרות, תשובה על מה שדרש ברבים בעד הנצרות, וב'תשובת המשקל' - להביא על עצמו ייסורים מידה כנגד מידה כמה ש'נהנה' מהתנצרותו.
גם לדו-שיח בין הגיבור לאביו ישנם מקורות בספר חסידים המביא כחלק מסדר התשובה להתוודות בפני חכם ולהתייעץ עמו על דרכי התשובה[5].
הבדל נוסף בין גרסה זו לגרסאות אחרות הוא בשם המעשה, בעוד ברוב הנוסחאות מכונה האגדה 'האפיפיור היהודי', בנוסחאות גרסה זו מכונה האגדה 'מעשה רבי שמעון הגדול', בייחוס המעשה לרבי שמעון רואה במברגר סיוע לקביעה כי גרסה זו מקורה בחוג חסידי אשכנז, מכיוון שהשפעתו של רבי שמעון הגדול על חוג חסידי אשכנז הייתה עמוקה מאוד והם ראו אותו כאחד מיוצרי מורשתם[6].
גרסת המסורת הספרדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור גרסה זו מכתב יד ורשה 281 שנכתב באיטליה במאה השש עשרה[7][8].
על פי גרסה זו היה לרשב"א בן קטן שהיה הולך לבדו מדי יום לבית המדרש, ובדרכו היה עובר על פתח 'תועבה', ונשא הילד חן בעיני כומר אחד, וחטפו והוציאו מברצלונה לעיר אחרת, ולימדו חכמות, עד שנעשה הילד הגמון של נוצרים, ועלה מגדולה לגדולה עד שנעשה אפיפיור. מצעירותו היה הנער חוקר על מוצאו, ותמיד היה הכומר שגידלו דוחהו בדברים ועונה לו שהוא ממשפחה גדולה וחשובה, ובני משפחתו הסתכסכו עם משפחה אחרת והרגו זה את זה ונשאר הוא בודד מכל משפחתו. לימים נצרכו בני ברצלונה לשלוח שליחים לאפיפיור על ענייני הציבור ונפל הגורל על הרשב"א, וכשהגיע לאפיפיור לדבר עמו ראה בפניו שומה כמו שהייתה לבנו האבוד, והתחיל הרשב"א לבכות, "לא שהכיר שהוא בנו, אלא שחשב בלבו 'זה הסימן היה לבני אשר נגנב ממני', והוא היה סבור שבנו כבר היה מת". בסיום הפגישה קרא האפיפיור לרשב"א ושאלו מדוע בכה ואמר לו הרשב"א שנזכר בבנו האבוד, ולכן בכה, אמר לו האפיפיור לשוב אליו למחרת, ושלחו לאכסנייתו. מיד קרא האפיפיור לכומר שגידלו, ואיים עליו בייסורים עד שהודה שהוא ממשפחה יהודית מברצלונה ושם אביו שלמה, "ואחרי כן שם אותו (-את הכומר) במשמר, ויש אומרים שהרגו לבל יוודע הדבר". למחרת שב הרשב"א לאפיפיור ושאלו האפיפיור לשמו ולמגוריו והבין שזהו אביו "ויפול לפני רגליו ויבך ויאמר לו 'אני בנך ואתה אבי', וישאו שניהם את קולם ויבכו". ואחרי כן שאל אותו האפיפיור על האמונה היהודית ועל האמונה הנוצרית, וכשהבין הבן שהאמונה היהודית היא האמת שאל את אביו "מה תקנתי שאושיע את נפשי?" ענה לו אביו "בני אתה יודע כי עד הנה קיימת ועילית אמונתם לעין כל ומעתה תצטרך לעשות את ההפך, ותשא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו". אחרי פגישתו עם אביו המתין האפיפיור חצי שנה - כדי שיוכל אביו לחזור למגנצא והדי הפגישה ישככו וכדי למנוע סכנה מאביו ומשאר היהודים - וציווה להקהיל את כל העם אנשים נשים וטף, ולהדליק כבשן אש גדול באמצע השוק, ועמד ודרש בחכמתו והרחיב לדבר נגד דתם, ובסוף דבריו אמר "ואני בסיבת היותי מחזק אמונתכם ודתכם בזמן שעבר אני דן את עצמי לשרפה", והפיל עצמו לתוך כבשן האש ונשרף.
עיצוב המעשייה בגרסה זו מושפע מבעיות המרת הדת בקרב יהדות ספרד, תופעה שהחלה בעקבות גזירות קנ"א והקיפה התרחב בתקופת הגרוש, בעיני היהודים שנשארו נאמנים לדת נראתה מגפת המרות הדת וההתבוללות שבעקבותיה ככישלון[9], מכיוון שבעוד ביהדות אשכנז כמעט ולא נמצאו מקרי המרת דת, והיהודים לרוב מסרו את נפשם, בספרד היה המצב הפוך ורוב האליטה היהודית התנצרה ונשארה בספרד[10]. מאידך, בקרב הקהילות היהודיות יוצאות ספרד היה גם סיפוק כך שחלק מהאנוסים המשיכו לקיים מצוות בסתר[11][12]. במברגר טוען שמעצבי הנוסח של גרסה זו ביקשו להאציל מרוחם של יהודי אשכנז ומסירות נפשם על בני ספרד ולחזק את אמונתם למקרה שייאלצו לעמוד מול ניסיונות דומים של קידוש השם[א].
נקודה נוספת המודגשת בגרסה זו היא באופן מיתתו של הגיבור, שמת דווקא בשרפה, צורת המוות המועדפת על האינקוויזיציה[11] באותו הזמן.
גרסת שלשלת הקבלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור גרסה זו הוא מכתב יד מאוסף גינצבורג[13] שנכתב באמצע המאה השש עשרה, כתב יד זה הוא כתב יד של ספר שלשלת הקבלה בנוסח שונה מהנוסח המצוי בספרי שלשלת הקבלה המודפסים.
נוסח הסיפור בכתב היד של שלשלת הקבלה דומה בכללו לנוסח הסיפור בגרסת המסורת הספרדית ונבדל ממנו בכמה פרטים בודדים, ראשית מפרט רבי גדליה אבן יחיא את מקורותיו וכותב וקבלתי מתלמידֵי הרב ר' ליאון דמוריאלי ז"ל ומהרב רבינו דוד ן' יחייא זקני ז"ל ומחכם זקן בסלוניקו כי קבלה אצלם שגונב מהרשב"א בנו אחד קטן בן ה' שנים...
, הסיפור מובא כחלק מעיסוקו של הספר בדמותו של הרשב"א ומשום כך מתמקד הסיפור באבי הגיבור - הרשב"א, יותר מאשר בגיבור עצמו - האפיפיור.
בגרסה זו שואל הבן מאביו "תרופה למכתו" ועונהו אביו "כי הרפואה מהמים הוא האש". בהמשך מסופר שהכין השר במה לדרוש עליה והדליק תחתיה אש, והניח שם חרב חדה שפיה כלפי מעלה וכנס את בני עירו ודרש ובאמצע דבריו כרך חבל סביב צוארו והפיל עצמו מהבמה לתוך האש ונדקר בחרב ומת, וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין. ומסיים בכתב היד של שלשלת הקבלה "וייקחו אחר כך עבדיו אפרו וישימוהו בכלי של נחשת ויקראוהו אפר האיריטיקו עד היום הזה, ואני ראיתיה ברומי".
נוסח זה מושפע מהמסופר במדרש רבה[14] על יקום איש צרורות שגם הוא המיר את דתו, טיפס למעמד גבוה, ובעקבות משפט אחד תוכחה של ששמע מדודו, יוסי בן יועזר, שב בתשובה וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין. בהקבלה זו ביקש המחבר לעודד את אותם היהודים שלא עמדו בניסיון והמירו דתם, אולם נתפסו וקידשו שם שמים, שגם להם - כיקום איש צרורות, חלק לעולם הבא.
יש חוקרים[15][16] הרואים את נוסח שלשלת הקבלה כגרסה העומדת בפני עצמה, אולם במברגר סבור שרב המשותף בין כל הנוסחים בהם אבי הילד הוא הרשב"א ומציב את הנוסח הזה כתת-חטיבה בתוך גרסת המסורת הספרדית.
גרסת מעשה בוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור גרסה זו בספר מעשה בוך[17], שנדפס לראשונה בבזל, 1602.
לגרסה זו, אלחנן, בנו של רבי שמעון הגדול נחטף על ידי הגויה של שבת בעת שבאה להסיק את התנור, ונמסר לשמד. הילד התקדם עד שנהיה מלומד גדול, הוא נשלח מבית ספר למשנהו עד שהגיע לרומא, שם התקדם במעלות הכמורה עד שנהיה קרדינל העיר. כשהתפנתה משרת האפיפיור מונה אלחנן לאפיפיור, הוא ידע כל העת שהוא יהודי, אולם העדיף להישאר ברומא וחשב תמיד שיום אחד יביא לשם גם את הוריו, עם כניסתו לתפקיד האפיפיור החליט להגשים את חלומו וכתב להגמון של מיינץ שיאסור על היהודים לשמור שבת, למול ולטבול, הוא ידע כי מיד עם היוודע הגזרה תישלח אליו משלחת מטעם היהודים בבקשה לבטלה, וכך יוכל להיפגש עם אביו, ואכן, עם בוא דבר הגזרה למיינץ, בחרה הקהילה ברבי שמעון יחד עם עוד שני רבנים לצאת לרומא ולבקש מהאפיפיור לבטל את הגזרה, בבואם לרומא סיפרו ליהודיה על סיבת בואם ואלה התפלאו מאוד שכן האפיפיור היה ידוע ביחסו הטוב ובקשריו החמים עם הקהילה היהודית המקומית, יהודי רומא סידרו למשלחת ממינץ פגישה עם האפיפיור ובהגיע הזמן הם הוכנסו לחדרו, האפיפיור היה במהלך משחק שחמט עם אחד מידידיו וביקשם להמתין עד שיסיים, כשסיים התווכח איתם עד שכמעט ניצחם בדברים, לאחר מכן ביקש מרבי שמעון שישחק עמו שחמט, ואף שרבי שמעון היה רב־אמן שכמותו לא נמצא בכל העולם, ניצחו האפיפיור, דבר שהיה לפלא בעיניו של רבי שמעון, לבסוף כאשר התחיל רבי שמעון לדבר עם האפיפיור על ביטול הגזרות שהטיל על יהודי מיינץ הזדהה לפניו האפיפיור כבנו וביקש ממנו דרך תשובה, יש האומרים שהאפיפיור לא הזדהה אלא רבי שמעון זיהה את בנו לפי מהלכיו בשחמט, שכן הוא לימדו בילדותו מהלך מסוים, והאפיפיור ביצע את אותו מהלך. האפיפיור נתן לרבי שמעון מכתב להגמון של מיינץ בו כתב שהוא מבטל את כל הגזרות וביקשו לא לומר דבר אודות פגישתם, והוסיף ואמר שבקרוב ייפגשו במיינץ. אלחנן כתב ספר נגד האמונה הנוצרית, נעל אותו בחדרו וציווה שכל מי שיהיה אפיפיור אחריו חייב לקרוא את הספר, וזמן לא רב לאחר מכן נטל עמו ממון רב וברח למיינץ. על מאורע זה חרז רבי שמעון את הפזמון "אל חנן נחלתו בנועם להשפר".
במברגר מעיר שבגרסה זו המעגל בסיפור נסגר, והגיבור שב לבית הוריו במגנצא, בניגוד לגרסאות הקודמות בהם הסיפור מתחיל במגנצא ומסתיים עם מותו של הגיבור ברומא. במברגר מציב את המאורעות בסיפור בגרסה זו בתבנית סימטרית של סיבוכים, שיא דרמטתי, והתרת הסיבוכים. התבנית מתחילה בילדותו של הגיבור (מגנצא), חטיפתו (סיבוך A), עלייתו לגדולה (רומא), הטלת גזרה על יהודי מגנצא (סיבוך B), פגישת האב והבן (שיא דרמטתי, רומא), ביטול הגזרה (התרת סיבוך B), ושיבת הגיבור לבית הוריו (התרת סיבוך A, מגנצא).
גרסה זו נוצרה בתקופה של שלווה יחסית ומתח פחות מודגש בין היהדות לנצרות, ולכן עיקר הדגש בגרסה זו הוא על האידיאל של חזרה בתשובה ובגרסה זו לא רואים אידיאלים הנוגעים לקידוש השם או לקונפליקט בין היהדות לנצרות. במברגר טוען כי המסר המשתקף מגרסה זו בא להדגיש את העדפת החיים הפשוטים כיהודי על פני חיי גדולה כגוי, בגרסה זו מודגש המסר שתמיד יש דרך חזרה והכפרה על חיים כגוי אינה מיתה כיהודי אלא חיים כיהודי, חיי קידוש השם.
גרסת לאנדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראויה לציון גרסת לאנדה[18] שהיא עיבוד לאנגלית של גרסת מעשה בוך, בה מוזכר לראשונה שמו הנוצרי של האפיפיור - אנדריאס, נראה שמקור שם זה הוא באגדה אחרת המספרת על הגמון בשם אנדריאס (או אנדריאוס) שביטל גזרות שהוטלו על היהודים וכשבאו היהודים להודות לו מסר להם פיוט שכתב וביקש שיכללוהו בסדר התפילה[19][20].
במברגר[21] משער כי הדמיון בין אגדה זו לאגדת האפיפיור היהודי גרם לבלבול בין השניים, תורמת לכך העובדה שבאנציקלופדיה היהודית שיצאה לאור בניו יורק שנים מספר קודם שהדפיסה לאנדה את ספרה מופיע הערך אודות אגדת האפיפיור היהודי תחת השם Andreas, ומסתבר שלאנדה שאבה את שם האפיפיור משם הערך באנציקלופדיה היהודית.
גרסת רבי מאיר להמן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי מאיר להמן הוציא לאור בשנת 1856 עיבוד של גרסת מעשה בוך[22], בנוסח זה להמן מעמיק בתיאור עולמו הנפשי, רגשותיו ולבטיו של הגיבור - תיאור שחסר כמעט לחלוטין בגרסאות הקודמות לו.
בשנת 1867 הוציא להמן גרסה נוספת[23] ומפורטת בה הרחיב את הסיפור לכדי נובלה שלמה. בגרסה זו גיבור הנובלה, אלחנן, נחטף בילדותו על ידי המשרתת הגויה, מרגרט, ונמסר לכומר טומס, שהופקד על חינוכו, הכומר טומס נתן לו את השם 'פליקס'. כשגדל הילד הוא נשלח למנזר בבמברג שם הוסמך לכמורה, אלחנן הצעיר עקר לרומא שם הפך לאיש אמונו של האפיפיור גרגוריוס השביעי, הוא יצא מטעמו לשליחויות רבות באירופה וסייע לו במאבקו נגד הקיסר היינריך הרביעי, אחר מותו של גרגוריוס השביעי נבחר פליקס לאפיפיור תחתיו ונקרא ויקטור השלישי. מיום עומדו על דעתו ניסה אלחנן לגלות את סוד מוצאו ומשנבחר לאפיפיור נודע לו מפי מורהו, הכומר טומס, כי הוא זה שהעבירו לחיק הנצרות ובזכותו הגיע אלחנן למשרה רמה זו, כעת, משנתמנה לאפיפיור בא הכומר טומס לקבל את שכרו על המעשה וכפרס על גאולת נפשו של אלחנן מחיי כפירה הוא דורש מהאפיפיור שימנה אותו לבישוף של במברג, האפיפיור כועס עליו על שחטף אותו מחיק משפחתו אולם אף על פי כן הוא מעניק לו את בישופות במברג. האפיפיור מחליט לגזור על יהודי מגנצא גזרות כדי לגרום לאביו לבוא אליו ולהיפגש עמו, רבי שמעון הגדול נשלח בראש קבוצת רבנים להידבר עם האפיפיור ולאחר שהמשימה הוכתרה בהצלחה והגזרות הוסרו מעל יהודי מגנצא ביקש האפיפיור להישאר עם רבי שמעון ביחידות, האפיפיור חקר את רבי שמעון על משפחתו וכששמע ממנו שבנו נעלם בילדותו הזדהה בפניו באמצעות קריאת הפזמון "אל חנן נחלתו בנועם להשפר", שאותו זכר מילדותו. רבי שמעון שכנע את בנו לשוב לחיי יהדות ולאחר התלבטות החליט האפיפיור לנטוש את משרתו הרמה ונמלט בחשאי למגנצא, שם התמסר ללימוד התורה ונשא לאשה נערה בשם רחל בת רבי משולם מרגנסבורג, אותה הציל משבי נסיך גרמני בעת שהיה בשליחות בגרמניה מטעם האפיפיור גרגוריוס השביעי, אלחנן הנהיג את הקהילה לצד אביו, רבי שמעון, וסודו נשמר בתוככי הקהילה היהודית. במהלך גזירות תתנ"ו, חיזקו רבי שמעון ובנו רבי אלחנן את אמונתם של בני הקהילה, שלושה ימים קודם הגיעם של הפורעים למגנצא נפטר רבי שמעון[24] ובני הקהילה מינו את רבי אלחנן לרבם, כעבור שלושה ימים הגיעו הצלבנים למגנצא וטבחו את יהודי העיר, רבי אלחנן עצמו הועלה על המוקד כשקריאת שמע על שפתיו.
בגרסה זו משלים להמן פערים הקיימים בגרסאות הקודמות ומרחיב אודות הדמויות המשניות (המשרתת מרגרט, הכומר טומס), ומכניס את הסיפור למסגרת היסטורית (מאבק האינווסטיטורה, גזירות תתנ"ו).
גרסה זו מבקשת להעמיד את אידיאל שמירת המצוות ללא פשרות מול פיתויי העולם הנוצרי ולהציג את היהדות כעדיפה על הנצרות, להמן לא מסתפק בתיאור מעלת היהדות אלא מעמיד את היהדות אל מול הנצרות. עיקרון זה מוצג בשני מישורים, הראשון - קונפליקט אלים בין היהדות לנצרות, המתבטא בחטיפת הגיבור, חטיפתה של הנערה רחל מרגנסבורג, הגזרות שמטיל האפיפיור על היהודים וגורלה של קהילת מגנצא במסע הצלב. המישור השני הוא הצגת עליונותם המוסרית של היהודים על פני הנוצרים, והצגת הנצרות כדת רדודה וחסרת מוסר, ניגוד זה בא לידי ביטוי בכמה נקודות בסיפור, לדוגמה, במהלך שליחותו מטעם האפיפיור גרגוריוס השביעי הגיע פליקס לבמברג, הוא ניצל את שהותו במקום כדי לבקר במנזר בו גדל ולנסות להתחקות אחר מוצאו, בשיחה עם אב המנזר אומר לו הלה כי ילדים רבים מובאים למנזר ואנשיו לא מתעניינים למוצאם ומקבלים את כולם בשווה על מנת לחנכם, אולם מוסיף כי לדעתו אביו של פליקס־אלחנן הוא דמות רמת מעלה המבקש לשמור בסוד את דבר לידתו של בנו, בדברים אלו רומז להמן למוסר הלקוי של אנשי הכנסייה ושל החברה הנוצרית כולה. במקום אחר מתאר להמן את תככי החצר ומציג לקורא את הרושם כי ראשי הכנסייה אינם נאה דורשים ונאה מקיימים אלא מטיפים לחיי מוסר וצדק בעוד הם עצמם שרויים בבערות ונעדרי מוסר בסיסי. אלחנן ההומני מוצג כתקבולת ניגודית לדמותו של טומס החשוך שאפילו לא חש חרטה על מעשיו, גם מינויו של טומס לתפקיד בישוף בא להציג את הרדידות של הנצרות, בדת כה רדודה ומושחתת ניתן למנות גם לכהונה בכירה אדם מושחת וחסר מצפון. בניגוד לנצרות, היהדות מוצגת כדת עמוקה ומלאת תוכן, חייו של האפיפיור ויקטור השלישי מתוארים כמשמימים וחסרי סיפוק, לעומת חייו של רבי אלחנן המתוארים כחיי אושר, להמן שם דגש על העומק שבתורה היהודית מול האמונה הנוצרית כשהוא מדגיש שעל אף כשרונותיו של אלחנן והעובדה שהוא טיפס בסולם הכמורה במהירות, הוא נאלץ להשקיע ולעמול בתורה רבות עד שזכה לתואר 'חבר'[ב].
גרסת מעשה שעשועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרסה זו יוצאת דופן וחריגה משאר הגרסאות, בכך שהיא כתובה בערבית־יהודית, והמעשה מיוחס לבנו של רבי שמעון קיירא[27].
מקורות האגדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים רבים מצביעים על מקורות שונים להתפתחות האגדה, ישנם חוקרים הרואים בצרופם יחד של כמה מהמקרים את הבסיס להיווצרות האגדה.
פרשת אנקלטוס השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אנטי-אפיפיור
משפחת פיירלאוני נוסדה על ידי יהודי רומי מומר בשם ברוך (אנ'), משפחה זו עמדה בראש סיעת קרדינלים בוותיקן והייתה יריבתה של משפחת פרנג'יפאני, המתיחות בין המשפחות הגיעה לשיא עם מותו של האפיפיור הונוריוס השני בפברואר 1130, כל אחת מהמשפחות פעלה להכתרת אפיפיור אחר, בעוד סיעת הקרדינלים שנשלטה בידי משפחת פרנג'יפאני בחרה בקרדינל גרגוריוס פפרסקי לאפיפיור אינוקנטיוס השני, בגיבוים של מלכי צרפת ואנגליה ושל קיסר גרמניה, הסיעה שבראשות משפחת פיירלאוני בחרה בקרדינל פייטרו פיירלאוני לאפיפיור אנקלטוס השני. על אף התמיכה הרחבה שקיבל אינוקנטיוס ממנהיגי אירופה, זכה אנקליטוס לתמיכה באיטליה ובסיצליה, מכח תמיכה זו החזיק אנקליטוס על מושבו בכס האפיפיור בוותיקן עד למותו בשנת 1138.
מקור אפשרי לאגדת האפיפיור היהודי הוא בפולמוס האפיפיורות בשנים אלו ובטיעוני הצדדים[ג]. שני הצדדים התאמצו להשחיר את דמות יריביהם, ותומכיו של אינוקנטיוס נתלו במוצאו היהודי של אנקליטוס כדי להציגו כמי שלא ראוי לכהן בתפקיד האפיפיור.
חוקרים רבים[28][29][30][31][32][33] מצביעים על פרשה זו כמקור אפשרי להתפתחות אגדת האפיפיור היהודי.
רבי שמעון הגדול ממגנצא
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שמעון בן יצחק
מן המעט הידוע לנו על רבי שמעון הגדול עולה כי הוא שימש כשתדלן של קהילת מגנצא[34]. ידוע כי אכן היה לו בן בשם אלחנן, והוא חתם את שם בנו בכמה מפיוטיו, למשל ביוצר לראש השנה הנזכר לעיל. לאור האגדה, יש המשערים כי בנו זה השתמד[35], וכי השתמדותו זו הביאה ליצירת האגדה[35][36].
שלוש השפות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שלוש השפות
מעשיית שלוש השפות היא סיפור פולקלור אירופאי המספר על ילד שהורחק מבית הוריו ונעשה אפיפיור. מספר חוקרים[37][38] עומדים על זיקה עמוקה בין מעשיה זו ובין אגדת האפיפיור היהודי, וטוענים שאגדת האפיפיור היהודי ינקה מוטיבים ממעשיה זו.
מקורות נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי יעקב בן יקותיאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלום בארון[39] טוען שהאגדה צמחה על רקע דמותו של השתדלן יעקב בן יקותיאל שנפגש עם האפיפיור בין השנים 1007–1010 והצליח להעביר גזרות מעל יהודי צרפת[40]. ככל הנראה ביקש בארון למצוא דמות עם זיקה הדוקה יותר לאגדה, שכן על אף הידוע לנו על היותו של רבי שמעון הגדול שתדלן, אין בידינו שום תיעוד על פגישה שלו עם אפיפיור, בניגוד לרבי יעקב בן יקותיאל, שלפגישתו עם האפיפיור ישנם מספר מקורות[41].
התנצרות בנו של רבנו גרשום
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות הלכתיים מימי הביניים מוסרים כי בנו של רבנו גרשום מאור הגולה התנצר.[42] דוד פלוסר שיער כי עובדה זו היא הגרעין ההיסטורי שהביא לצמיחת האגדה על בנו של רבי שמעון שהפך לאפיפיור.[43][44]
גרגוריוס השישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אברהם דוד[45] טוען כי אגדת האפיפיור היהודי עומדת בזיקה עמוקה לתולדותיו של האפיפיור גרגוריוס השישי שהיה גם הוא בן למשפחת המומרים פיירלאוני ושימש כאפיפיור בתקופה קרובה יותר לזמנו של רבי שמעון הגדול, כשנה לפני מותו הוא הודח מתפקידו והוגלה לגרמניה, עובדה זו מקבילה לאגדה בגרסת מעשה בוך, על פיה ברח אלחנן לבית אביו במגנצא וברשותו ממון רב.
אלכסנדר השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]גידמן[29][46] מביא אפשרות שלפיה מושפעת האגדה מדמותו של האפיפיור אלכסנדר השלישי שעל פי עדויות היה נח ליהודים ואלה אף שימשו כמנהלי הכספים שלו, אולם גידמן עצמו מסייג את דבריו ואומר שככל הנראה לא הייתה לדמותו של אלכסנדר השלישי השפעה רבה על אגדת האפיפיור היהודי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף במברגר, האפיפיור היהודי: לתולדותיה של אגדה מימי הביניים באשכנז, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מידע על האפיפיור היהודי בקטלוג הספרייה הלאומית
- מאיר להמן, רבי אלחנן הקדוש, תל אביב תשי"ד, באתר אוצר החכמה (גרסת להמן)
- אייזנשטיין, אוצר המדרשים, טקסט דיגיטלי באתר ספריא (גרסת מעשה בוך)
- מעשה בוך, תרגום המעשה לעברית (גרסת מעשה בוך)
- אנדריאס באנציקלופדיה היהודית
אלחנן בן שמעון ממגנצה, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כפי המשתמע בהקדמת שלשלת הקבלה, שם מסביר המחבר על מטרת החיבור ”להלהיב תשוקת הקורא לקדש שם שמים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כאשר עשו שלמים וכן רבים שיסופר עניינם איך מסרו עצמם על קדושת השם וסבלו ייסורים וגלויות ובכל זאת לא חטאו ולא נתנו תפלה לאלהיהם”
- ^ תואר שהוענק לבני תורה שנבחנו על כמות מסוימת של פרקי גמרא[25][26].
- ^ מכיוון שעל פי חוקי הכנסייה, במקרה של בחירת שני אפיפיורים אין מקום לדון על חוקיות הבחירה וההכרעה בשאלה זו תיקבע רק על פי תכונותיהם האישיות של המועמדים.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף במברגר, האפיפיור היהודי, לתולדותיה של אגדה מימי הביניים באשכנז, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2009, עמ' 17
- ^ פרוש מחזור מנהג אשכנז לכל השנה, עמ' 130, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- ^ שלמה זלמן חיים הלברשטאם, מעשה של רבי שמעון הגדול, ישורון ו, 1871, עמ' 121-124
- ^ אברהם גרוסמן, "שורשיו של קידוש השם באשכנז הקדומה", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש (בעריכת י' גפני וא' רביצקי), ירושלים, תשנ"ג, עמ' 111
- ^ עלי יסיף, הסיפור האקסמפלארי בספר חסידים, תרביץ נז, תשמ"ח, עמ' 217-255 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, מאגנס, 1981, עמ' 87
- ^ סיפור מעשה האפיפיור ששרף עצמו, באתר המכון לתצלומי כתבי יד עבריים
- ^ הובא ברשב"א, ספרי הרשב"א - א (מבוא, ברכות, זרעים, פסקי חלה), ישראל תשמ"ז, הוצאת אורייתא, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ עזריאל שוחט, קידוש השם בהגותם של מגורשי ספרד ומקובלי צפת, בתוך: מלחמת קודש ומרטירולוגיה בתולדות ישראל ובתולדות העמים, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 131-145
- ^ יוסף יעבץ, אור החיים, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 שלמה אבן וירגה, שבט יהודה, ירושלים, תש"ז, עמ' קנא
- ^ עזריאל שוחט, קידוש השם בהגותם של מגורשי ספרד ומקובלי צפת, בתוך: מלחמת קודש ומרטירולוגיה בתולדות ישראל ובתולדות העמים, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 133
- ^ שלשלת הקבלה, עמ' 109, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- ^ בראשית רבה, פרשה ס"ה, פסקה כ"ב
- ^ אברהם דוד, מפעלו ההיסטוריוגרפי של גדליה אבן יחייא בעל שלשלת הקבלה, ירושלים, תשל"ו
- ^ דוד לוין לרנר, The Enduring Legend of the Jewish Pope, Judaism 40, 1991, עמ' 148-170 (באנגלית)
- ^ קפז, מעשה בוך, באזל, 1602, עמ' קכו - קכח
- ^ Gertrude Landa, Jewish Fairy Tales and Legends, ניו יורק, 1919, עמ' 213-224. (באנגלית)
- ^ אליעזר לנדסהוט, עמודי העבודה, באתר היברובוקס
- ^ אליעזר אשכנזי, טעם זקנים, באתר היברובוקס
- ^ יוסף במברגר, האפיפיור היהודי, לתולדותיה של אגדה מימי הביניים באשכנז, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2009, עמ' 80
- ^ מאיר להמן, Zur Bucherschau, Jeschurun 2, 1856, עמ' 659-661 (בגרמנית)
- ^ מאיר להמן, Rabbi Elchanan, דער איזראעליט 9-17, 1867 (בגרמנית)
- ^ ראה יחיאל היילפרין, סדר הדורות חלק א, באתר היברובוקס
- ^ ראה יום טוב לוינסקי, 'חבר ו'מורנו', ידע עם א, תש"ח, עמ' 10-11 ובנימין דה-פריס, 'חבר ו'מורנו' בהולנד, ידע עם ב, תש"ח, עמ' 40.
- ^ חבר - תואר כבוד באשכנז, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ^ אליהו גיג', מעשה שעשועים, ליוורנו, תרכ"ח, עמ' 75 (לג). (בערבית יהודית)
- ^ אהרן ילינק, בית המדרש ה, באתר היברובוקס (בגרמנית)
- ^ 1 2 משה גידמן, ספר התורה והחיים בארצות המערב בימי הבינים, כרך שני, ורשה, תרנ"ט, עמ' 61
- ^ יהודה דוד איזנשטיין, אוצר מדרשים חלק ב, באתר היברובוקס
- ^ ישראל צינברג, וועגן די מקורים פונם "מעשה-בוך", ליטערארישע בלעטער, 5 בנובמבר 1926 (ביידיש)
- ^ שמעון דובנוב, תרגום: ברוך קרוא, שלישי, דברי ימי עם עולם, כרך רביעי, תל אביב: דביר, תשי"ח, עמ' 233
- ^ ססיל רות, תרגום: גאולה בת יהודה, תולדות היהודים באיטליה, תל אביב: מסדה, 1962, עמ' 51
- ^ אברהם ברלינר, קבץ על יד שנה שלישית, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 אברהם מאיר הברמן, פיוטי רבי שמעון ב"ר יצחק, באתר היברובוקס
- ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, מאגנס, 1981, עמ' 89
- ^ אבידב ליפסקר, האספקלריה שלא האירה לר' שמעון הגדול ממגנצא, חוליות ג (1996), עמ' 33-57
- ^ יוסף במברגר, האפיפיור היהודי, לתולדותיה של אגדה מימי הביניים באשכנז, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2009, עמ' 32
- ^ שלום בארון, A social and religious history of the Jews, ניו יורק: אוניברסיטת קולומביה, 1952. (באנגלית)
- ^ אברהם מאיר הברמן, גזירות אשכנז וצרפת, באתר היברובוקס
- ^ יצחק בער, "המגמה הדתית-חברתית של ספר חסידים", ציון ג, א, תרצ"ח, עמ' 1-50, ולענייננו, עמוד 4 ובהערה 7 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ מרדכי ברויאר, ימי הביניים היהודיים, בתוך "תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה".
- ^ דוד פלוסר, האנציקלופדיה העברית, כרך ה, טור 210.
- ^ גם על בנו של רבנו גרשום יש שסיפרו שהפך לאפיפיור. ראו אברהם גרוסמן, "אגדה טיפולוגית על התנצרות בנו של רגמ"ה", בתוך: אבידב ליפסקר ורלה קושלבסקי (עורכים), מעשה סיפור: מחקרים בסיפורת היהודית, רמת גן 2006, עמ' 65–75.
- ^ אברהם דוד, "בירורים בעניינה של אגדת האפיפיור היהודי", בתוך: יד להימן, לוד, תשמ"ד. עמ' 17-25
- ^ מובא גם ביהודה דוד איזנשטיין, אנציקלופדיה אוצר ישראל חלק ב, באתר היברובוקס
