דלקת בדרכי השתן

דלקת בדרכי השתן

תחום	אורולוגיה
תסמינים	המטוריה, כאב בטן, dysuria, חום, frequent urination
טיפול	אינדניל קרבניצילין צפטריאקסון cefixime nifuratel norfloxacin cefaclor ציפרופלוקסצין nitroxoline חומצה קלוולנית vaborbactam ceftazidime ceftazidime אמפיצילין טוברמיצין אמוקסיצילין צפטריאקסון מרופנם demeclocycline sulfamethizole cefpodoxime proxetil amphotericin B DL-ofloxacin לבופלוקסצין norfloxacin methenamine cephalothin methenamine hippurate ceftibuten meropenem trihydrate לינזוליד 17α/β-estradiol ארטפנם cefoxitin דוקסיציקלין cinoxacin methenamine mandelate sulfamethoxazole / trimethoprim cefapirin penicillin v potassium levofloxacin hemihydrate cefadroxil gatifloxacin sulfacytine cefotetan sulfamethoxazole ציפרופלוקסצין cefixime colistimethate bacampicillin קרבניצילין אוקסצילין cefoperazone cefaclor מזלוצילין sulfadiazine cefamandole נפצילין fosfomycin צֶפִיפִּים moxifloxacin פיפרצילין cefuroxime enoxacin lomefloxacin cefotaxime גנטמיצין ceftizoxime דיקלוקסצילין ניטרופוראנטואין צפזולין טיקרצילין cephalexin קלוקסצילין sulfisoxazole cyclacillin nalidixic acid אזטראונם gemifloxacin אימיפנם טרימתופרים פלוקונאזול
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine	231574
MeSH	D014552
סיווגים
ICD-11	GC00.1

דלקת בדרכי השתן (באנגלית: Urinary Tract Infection, או בראשי תיבות: UTI) היא מחלה שכיחה הנגרמת בשל הימצאותם של חיידקים בדרכי השתן. חיידקים אלו גורמים לתסמונות שונות כגון צריבה וכאב במתן שתן, תכיפות ודחיפות במתן שתן ולעיתים אף התפתחות של חום וכאבים במותן עקב מעורבות של הכליות במחלה. בעבר גרמה דלקת בדרכי השתן לתחלואה קשה, אך המצאת האנטיביוטיקה הובילה לשינוי מאחר שמחלה זו מגיבה היטב לטיפולים אנטיביוטיים שונים. דלקת בדרכי השתן יכולה להתמקד בדלקת של דרכי השתן התחתונות, או דלקת בשלפוחית השתן, הקרויה גם ציסטיטיס. בנוסף, היא עלולה לערב גם את דרכי השתן העליונות והכליות, מצב הקרוי פיאלונפריטיס. בגלל השוני במבנה האנטומי, דלקת דרכי השתן נפוצה בעיקר אצל נשים – בין 50% ל-80% מהנשים יחוו לפחות פעם אחת בחייהן דלקת בדרכי השתן.

אצל ילדים, דלקת בדרכי השתן מתרחשת בכ- 3% עד 5% מן הבנות, ואצל 1% מן הבנים. אצל בנות, הדלקת לרוב תתרחש עד גיל 5, עם שיא בהיארעות סביב גמילה מחיתולים. לאחר האירוע הראשון של דלקת בדרכי השתן אצל בנות, כשני שלישים מהן תפתחנה אירוע שני תוך שנה וחצי. אצל בנים, מרבית הדלקות בדרכי השתן מתרחשות בשנה הראשונה לחיים, ונפוצה יותר בקרב גברים לא נימולים.

הגדרות

מאחר שישנם תתי-סוגים ותתי-אוכלוסיות ספציפיות תחת ההגדרה הרחבה של דלקת בדרכי השתן, להלן מספר הגדרות הרלוונטיות הן לצורך אבחנה בין מצבים שונים, והן לצורך מתן טיפול רפואי:

באופן כללי, לעיתים ניתן למצוא חיידקים בדרכי השתן אשר אינם גורמים לתלונות כלשהן. מצב זה מכונה בשם בקטריוריה א-סימפטומטית (בקטריוריה פירושה הימצאות חיידקים בשתן, שילוב של "בקטריה" שמלמדת על הימצאות חיידקים ושל "אוריאה", שתן), ומעיד על הימצאות חיידקים בדרכי השתן, אולם מצב זה אינו מלווה בתלונות כלל ומתגלה לרוב בבדיקת שתן אקראית. במקרים אלו לרוב אין צורך בטיפול רפואי, אלא במקרים מסוימים מאוד. למשל, הימצאות חיידקים בשתן במהלך הריון מחייבים טיפול כיוון שנמצא קשר בינם ללידה מוקדמת ואף לתמותת תינוקות סביב הלידה והתפתחות של פיילונפריטיס אצל האם.

ניתן להגדיר באופן רחב את המונח דלקת בדרכי השתן כמחלה של דרכי השתן הבאה לידי ביטוי בתסמינים שונים, כגון: שרפה או צריבה במתן שתן, תכיפות ודחיפות במתן שתן וכן הלאה. תחת הגדרה רחבה זו יש תתי-סוגים של המחלה:

• ציסטיטיס - דלקת של שלפוחית השתן ודרכי השתן התחתונות.
• פיילונפריטיס - דלקת המערבת את הכליות.
• דלקת פשוטה של דרכי השתן (באנגלית: Uncomplicated UTI) - מוגדרת כציסטיטיס או פיילונפריטיס אצל אישה שאיננה בהריון ואיננה מאושפזת, ללא הפרעות אנטומיות שונות במערכת השתן.
• דלקת מורכבת של דרכי השתן (באנגלית: complicated UTI) - מוגדרת ככל המצבים שאינם תחת ההגדרה של דלקת פשוטה בדרכי השתן.
• דלקת חוזרת של דרכי השתן - מצב המתאפיין בדלקות חוזרות של דרכי השתן, מצב שאינו חייב להיות תחת ההגדרה של דלקת מורכבת של דרכי השתן.

דלקת בדרכי השתן מתרחשת בכל הגילאים, הן אצל גברים והן אצל נשים. בין גיל שנה עד גיל 50, המחלה נפוצה בעיקר אצל נשים. החל מגיל 50, בעקבות הגדלה שפירה של הערמונית אצל גברים הגורמת לבעיות חסימה בדרכי השתן, יש שכיחות כמעט שווה של דלקות בדרכי השתן אצל גברים ואצל נשים. לעומת זאת, מתחת לגיל שנה יש שכיחות מעט גבוהה יותר אצל תינוקות בנים עקב מומים מולדים במערכת השתן. אצל נשים וגברים מבוגרים יש שכיחות גבוהה במיוחד של בקטריוריה אסימפטומטית, כלומר הימצאות חיידקים בדרכי השתן אולם ללא סימפטומים מיוחדים.

גורמי סיכון

• קיום יחסי מין באופן תדיר
• שימוש בדיאפרגמה עם קוטל זרע (קוטל זרע מכיל חומרים רעילים למיקרו-פלורה של הנרתיק ומעודד התיישבות של חיידקים)
• היסטוריה של דלקות בדרכי השתן
• פוסט-מנופאוזה - אצל נשים שעברו את גיל המעבר, נמצאו גורמי סיכון נוספים להתפתחות דלקת, כגון דליפה בדרכי השתן וסוכרת שמעלה את הסיכון פי 2 עד 3 למול אישה שאינה סוכרתית.
• מום אנטומי או מכני אצל גברים - הסיבה המרכזית לדלקת אצל גברים נובעת מהגדלה שפירה של הערמונית המובילה לבעיות חסימתיות של דרכי השתן ומכאן לדלקות בדרכי השתן.

גורמי סיכון להתפתחות של פיילונפריטיס כוללים גם הם קיום יחסי מין באופן תדיר, פרטנר חדש לקיום יחסי מין, דלקת בדרכי השתן שאירעה במהלך השנה האחרונה, היסטוריה משפחתית (לאם גם הייתה דלקת בדרכי השתן), סוכרת ודליפה במתן שתן.

כ-20% עד 30% מהנשים שחוו דלקת בדרכי השתן, יחוו אפיזודה נוספת. במידה והיא מתרחשת בתוך שבועיים מהדלקת הראשונה, לרוב מדובר בחזרה של הדלקת הראשונה ולא בהדבקה מחודשת. בחלק לא קטן מהמקרים יש כמה וכמה הישנויות של הדלקת, והסיכוי לחוות הישנות של הדלקת יורד ככל שעולה מרווח הזמן שעבר מאז הדלקת האחרונה.

סיבות להיווצרות דלקת בדרכי השתן

במרבית המקרים, החיידקים המביאים להיווצרות הדלקת הם חיידקי מעיים שנדדו לדרכי השתן. נדידת החיידקים מתבצעת באופן עולה: החיידקים מגיעים לפתח השופכה, אשר אצל נשים קרובה יחסית לפתח פי הטבעת, ועולים במעלה דרכי השתן עד הגעתם לשלפוחית השתן ולעיתים עד הגעתם לכליה עצמה. בנוסף, בכל פעולת קיום יחסי מין מגיעים חיידקים לפתח השופכה אצל נשים, אולם אין זה אומר בהכרח כי תתפתח דלקת בדרכי השתן כתוצאה מכך. גורמי הגנה של הגוף, כמו גם הקפדה על השתנה לאחר קיום יחסי מין, למשל, מהווים אמצעי לסילוק חיידקים אלו ולמניעת הדלקת. הגעת חיידקים לדרכי השתן דרך זרימת הדם (כלומר, באופן המטוגני) מתרחשת לעיתים נדירות. היא מתרחשת בפחות מ-2% מן המקרים, ומקושרת להדבקה בחיידקים קשים יותר. מבין החיידקים השכיחים ניתן למנות את הבאים:

• Escherichia coli - החיידק הנפוץ ביותר, המערב כ-75% ועד 90% מן המקרים של דלקת פשוטה בדרכי השתן.
• Staphylococcus saprophyticus - אחראי לכ-5% עד 15% מן המקרים ונמצא בעיקר אצל נשים צעירות.
• חיידקי הסוג Klebsiella, ‏Citrobacter, ‏Proteus, ‏‏Enterococcus ועוד - חיידקים אלו אחראים לשאר המקרים, ושיעורם עומד על בין 5% ל-10% ממקרי הדלקת. בדלקת מורכבת של דרכי השתן, ניתן לראות חיידקים נוספים הגורמים לכך וביניהם - Staphylococcus aureus, ‏Pseudomonas aeruginosa, ‏Morganella morganii ו-Acinetobacter baumannii.

לזנים שונים של חיידקים יש מאפיינים וירולנטיים (משמע, אלימים) שנמצאו מקושרים ליכולתם של אותם חיידקים לגרום לפיילונפריטיס למשל. כך, אצל בזנים מסוימים של אי קולי נמצא חלבון הקרוי p-fimbriaee, חלבון דמוי שערה, אשר מסוגל לעבור אינטראקציה עם תאי כליה ונמצא קשור להתפתחות של פיילונפריטיס.

לחלק מן החיידקים מתפתחת עמידות באזורים שונים בעולם. למשל, לאי קולי יש כיום זנים עמידים ביותר מחמישית מן המקרים לטיפול באנטיביוטיקה מסוג trimethoprim sulfamethoxazole (שמות מסחריים בישראל: רספרים, ספטרין, דיספטיל).

גנטיקה

קיים קשר מוכח בין דלקות בדרכי השתן לגנטיקה, בעיקר אצל נשים החוות אירועים חוזרים של דלקות בדרכי השתן. נשים עם אירועים חוזרים של דלקות לרוב היו בעלות היסטוריה משפחתית עם אם שגם לה היו דלקות בדרכי השתן ולרוב חוו זאת בגיל צעיר יחסית (טרם גיל 15). הסיבה לכך היא ככל הנראה התיישבות עיקשת של חיידקי אי קולי בנרתיק וכן יכולת קשירה מוגברת של החיידקים לאפיתל של דרכי השתן.

נמצאו מוטציות שונות המקודדות לרצפטור לאינטרלוקין 8, המקושרות לעליה בשכיחות של פיילונפריטיס ודלקות בדרכי השתן.

הסתמנות קלינית

• בקטריוריה אסימפטומטית - במצב זה, האבחנה נערכת באמצעות בדיקת שתן אשר נעשתה באופן אקראי והראתה קיומם של חיידקים בשתן.

• דלקת של שלפוחית השתן, ציסטיטיס - הסימפטומים הקלאסיים כוללים כאב בעת מתן שתן (דיסאוריה), תכיפות בהשתנה ודחיפות במתן שתן (תחושה ש"דחוף" להטיל שתן). השתנה לילית (נוקטוריה), היסוס בעת מתן שתן, כאב או אי נוחות באזור האגן או מעל האגן ודם בשתן אף הם ממצאים מתועדים נוספים. במידה ויש כאב במותן או בגב, או כאשר יש חום, זהו לרוב סימן לכך שיש מעורבות של דרכי השתן העליונות ופיילונפריטיס.

• פיילונפריטיס - במצב של פיילונפריטיס שאיננו חמור, לעיתים יהיה חום נמוך וכן כאב בגב או במותן. פיילונפריטיס חמור ילווה לרוב בחום גבוה, בחילות, הקאות וכאבים במותן. במרבית המקרים הסימפטומים יתחילו באופן חריף, ולא תמיד ילווו בתלונות הקשורות לדלקת בשלפוחית השתן. החום הוא המאפיין העיקרי המבדיל בין פיילונפריטיס לבין דלקת פשוטה של שלפוחית השתן, והוא לרוב גבוה ועובר בתום 72 שעות מתחילת הטיפול. אצל חולי סוכרת, מלווה פיילונפריטיס בסיבוכים נוספים, אחד מהם נקרא Emphysematous pyelonephritis, מצב בו יש ייצור של גז ברקמות הכליה וברקמות מסביב לכליה. לעיתים עלול להתפתח אבצס – יש לחשוד בכך כאשר החום ממשיך או יש נוכחות עיקשת של בקטרמיה (חיידקים בדם) למרות טיפול אנטיביוטי. חולים הסובלים גם מאבנים בדרכי השתן, ובעיקר מחסימת אגן הכליה על ידי אבן, מצב הנגרם על ידי אבן staghorn, מועדים יותר לפתח פיילונפריטיס קסנטוגרנולומטוטי: מצב המאופיין על ידי הרס מוגלתי של רקמת הכליה והמחייב את הסרתה. אצל תינוקות, פיילונפריטיס יכול להסתמן כהפרעה בהאכלה, עצבנות וירידה במשקל, כאשר חום אצל ילדים קטנים ללא מוקד ברור לחום (כגון, למשל, דלקת ריאות) צריך להחשיד לקיום פיילונפריטיס ועל כן יש לקחת בדיקות שתן בכל מקרה כאמור.

אבחנה

בדלקת פשוטה של שלפוחית השתן, תלונות על כאב בהשתנה, דחיפות או תכיפות בהשתנה לרוב יכוונו לאבחנה וללא צורך בנטילת תרבית שתן. עם זאת, מחלות מין שונות כגון זיבה, כלמידיה, מחלות מיקופלזמתיות וטריכומוניאזיס, גורמות לתסמינים דומים לאלו של דלקות בדרכי השתן. אי לכך, חשוב לאבחן מצבים אלו ולטפל בהם גם.

בכל המצבים האחרים שאינם מוגדרים תחת דלקת פשוטה של שלפוחית השתן (כלומר מצבים של פיילונפריטיס, דלקת אצל נשים בהריון, נשים הנמצאות בסיכון למחלות מין, גברים או חולים עם קתטר למשל) יש לבצע תרבית שתן ובדיקת שתן כללית ולטפל בהתאם. אצל גברים קיימת חשיבות נוספת לכך, היות שלעיתים התסמינים הקליניים קשורים בדלקת כרונית של הערמונית, אשר לרוב איננה קשורה לזיהום חיידקי ולכן טיפול אנטיביוטי לא בהכרח יעזור.

אמצעים לאיבחון

כלים אבחנתיים נוחים לשימוש הם סטיק שתן (urine dipstick) וביצוע בדיקת שתן כללית, כמו גם תרבית שתן לאישוש ממצאים חיידקיים:

• סטיק שתן - בסטיק שתן ניתן לראות ניטריטים המעידים על פעילות של חיידקי מעיים (חיידקי מעיים הם היחידים אשר יכולים להפוך ניטראט לניטריט). עם זאת, לא תמיד ניתן לאתר ניטריטים גם כאשר יש עדות לחיידקי מעיים בדרכי השתן. מצב זה מתרחש אצל נשים אשר צורכות הרבה נוזלים וכתוצאה מכך מטילות שתן תכופות, באופן שאינו מאפשר לניטריטים כאמור להצטבר. כדי לאתר את האנזים אשר הופך ניטראט לניטריט ניתן להשתמש במבחן הקרוי leukocyte esterase test. ממצאים של ניטריט או מבחן חיובי לאנזים עצמו מעידים על אבחנה ("תוצאה חיובית"). דם בשתן גם יכול לשמש כאבחנה של דלקת בדרכי השתן. סטיק שתן שהוא שלילי הן לניטריטים והן לקיום האנזים ("תוצאה שלילית") יכול להעיד על הסבר אחר לסימנים הקליניים שמציגים החולים ולכן יש במצב זה לקחת תרבית שתן ובדיקת שתן כללית.

• בדיקת שתן כללית - בדיקה זו מגלה נוכחות של תאי דם לבנים בכמעט כל המקרים של דלקת בשלפוחית השתן בנוסף להמטוריה (דם בשתן) בכ-30% מן המקרים.

• תרבית שתן - הימצאות של חיידקים בתרבית שתן נחשבת ל-gold standard באבחנה של דלקת בדרכי השתן. עם זאת, לא ניתן לקבל תוצאות של תרבית במהלך 24 השעות הראשונות לאחר הגעת החולים ולעיתים אבחנה מדויקת דורשת יממה נוספת. אצל ילדים, קיום מעל 100,000 מושבות של חיידק, או מעל 10,000 מושבות חיידק עם קליניקה מתאימה- מהווה אבחנה של דלקת בדרכי השתן. אצל תינוקות, קיים קושי לקחת תרבית שתן וניתן להשתמש בקתטר שתן או בשקית המוצמדת לחיתול.

• הדמיה - הדמיית דרכי השתן באמצעים שונים נעשית בעיקר אצל ילדים עם דלקות בדרכי השתן, כאשר מטרת הדמיה תהיה בחינת מומים אנטומיים (כגון רפלוקס) המביאים לעליה בסיכון לדלקות חוזרות ולהצטלקות רקמת הכליה כתוצאה מכך. כך למשל, אצל ילדים הסובלים מפיילונפריטיס יש לבצע אולטרא-סאונד של דרכי השתן כדי לשלול הפרעות שונות, הגדלת אגני הכליה ומומים מסוימים. בדיקה נוספת קרויה VCUG- voiding cystourethrogram - בה ניתן להעריך קיום של רפלוקס של דרכי השתן, והיא נעשית במקרים בהם יש יותר מאירוע אחד של דלקת בדרכי השתן או קיום של פיילונפריטיס אצל ילדים. ברוב המקרים בדיקה זו מזהה VUR, רפלוקס של דרכי השתן , אשר גרמה להתהוות הדלקת. US הוא כלי דימות פחות מדויק מה- VCUG, ומזהה רק 40% ממקרי הרפלוקס, ועל כן גם כאשר ה- US נורמלי לא ניתן לשלול רפלוקס של דרכי השתן. בדיקה המאפשרת לזהות פיילונפריטיס וכן מהווה אמצעי להערכת מידת הנזק לכליה, קרויה בדיקת מיפוי כליות- DMSA . בדיקה זו לרוב מבוצעת בנוכחות רפלוקס מאובחן של דרכי השתן, כאמצעי להעריך האם יש הצטלקות כלייתית. ממצאים נורמליים בבדיקה זו מצביעים על כך שככל הנראה אין הצטלקות כלייתית.

טיפול

דלקת בשלפוחית השתן

קיימות מספר אפשרויות לטיפול בדלקת פשוטה של שלפוחית השתן:

• טיפול קו ראשון: מתן טרימטופרים-סולפמתוקזול (TMP-SMX, שם מסחרי לדוגמה, רספרים), טבלייה אחת פעמיים ביום למשך 3 ימים, כשלתרופה זו יעילות גבוהה יחסית בטיפול. תופעות לוואי אפשרויות יכולות לכלול פריחה, גרד, בחילות, הקאות והפרעות בספירת הדם. טיפול קו ראשון נוסף הוא מתן ניטרופוראנטואין (שם מסחרי בישראל: מקרודנטין). המינון הוא 100 מ"ג פעמיים ביום למשך 5 ימים עד שבוע. יעילותו גבוהה אולם מעט פחות מאשר TMP-SMX. תופעות לוואי יכולות לכלול בחילות וכאבי ראש. תרופה זו איננה מגיעה למינונים גבוהים ברקמות ולכן לא ניתן להשתמש בה במידה ומדובר בפיילונפריטיס.

• טיפול קו שני: יכול להתבצע על ידי תרופות ממשפחת הפלורוקינולונים, תרכובות בתא-לקטמיות, פוספומיצין. פוספומיצין למשל ניתן בפעם אחת (3 גרם), פלורוקינולונים הניתנים לרוב למשך 3 ימים (שמות מסחריים: ציפרופלוקסצין, ציפרודקס, לבופלוקסצין, אופלוקסצין וכדומה). הטיפול בקינולונים נפוץ ויעיל יחסית לטיפול בדלקת פשוטה של שלפוחית השתן, עם זאת הבעיה בשימוש בתרופות אלו היא התפתחות של עמידות חיידקים אליו, עליה בהתפרצות של חיידק מסוג קלוסטרידיום דפיצילה בבתי חולים, ועליה בשכיחות של קרע גיד אכילס אצל מבוגרים. ההמלצה היא לטפל בפלורוקינולונים רק במצבים בהם לא הייתה תגובה לטיפול מקו ראשון.

בנוסף לטיפול האנטיביוטי, מקובל לתת טיפול אנלגטי (הפחתת כאב) בדרכי השתן- התרופה phenazopyridine (הידועה בארץ בשם "סדורל") היא תרופה אנלגטית המשמשת לצורך הפחתת הכאב הנלווה להשתנה בעת דלקת בדרכי השתן. אמצעים נוספים להפחתת כאב כוללים קומבינציות של תרופות אחרות הפועלות במנגנונים נוספים.

• אצל נשים בהריון - ניטרופורנטואין, אמפיצילין וצפלוספורינים הוכחו כבטוחים יחסית לשימוש במהלך ההריון, אם כי נמצא קשר מסוים שטרם הוכח בין שימוש בניטרופורנטואין לבין מומי לידה שונים. בכל מקרה, אין לתת תרכובות סולפה (כמו ב- TMP-SMX) או פלורוקינולונים אשר מקושרים עם טרטוגניות לעובר, ועל כן טיפולי הבחירה הם אמפיצילין וצפלוספורינים.

• אצל גברים- מאחר שבלוטת הערמונית אף היא מעורבת במרבית מקרים של דלקות בדרכי השתן, המטרה תכלול גם טיפול בה. במרבית המקרים, מומלץ מתן טיפול אנטיביוטי בין 7-14 ימים על ידי פלורוקינולון או TMP-SMX. במידה ויש דלקת כרונית של הערמונית שהיא חיידקית, לעיתים יש צורך בטיפול אנטיביוטי למשך חודש עד חודש וחצי.

פיילונפריטיס

• פלורוקינולונים: התפתחות של עמידות ל- TMP-SMX במצבים של פיילונפריטיס הביא לכך שכיום הקו הראשון בטיפול בפיילונפריטיס אצל מבוגרים הוא פלורוקינולונים. לא תמיד יש צורך באשפוז וניתן לתת את התרופות בבליעה- נמצא כי נטילת ציפרופלוקסצין למשך שבעה ימים במקרים של פיילונפריטיס פשוט יעיל במסגרת טיפול בבית ולא תחת אשפוז.

• טיפול על ידי TMP-SMX (למשך 14 יום) יעיל אף הוא למקרים של פיילונפריטיס שאיננה מורכבת, זאת במידה והחיידק רגיש לטיפול זה. ניתן לתת בנוסף צפטריאקסון תוך ורידית בתחילת הטיפול במידה ולא ידועה הרגישות של החיידק.

• אופציות נוספות לטיפול תוך ורידי כוללות טיפול באמינוגליקוזידים, צפלוספורינים וקרבפנם.

• שימוש באנטיביוטיקה ממשפחת הפניצילינים והכוללת בנוסף מעכב של בטא לקטאמאז (למשל, טזוצין, אוגמנטין וכו') יכולה להיות אצל חולים הכוללים סיפור חוזר של פיילונפריטיס או טיפול שנעשה לאחרונה.

אצל ילדים, יש לתת טיפול בן 10-14 יום למקרים של פיילונפריטיס. ילדים מיובשים, שמקיאים, או שאינם מסוגלים לשתות, וכן תינוקות בני פחות מחודש או כאלו שיש אצלם חשד לאורו-ספסיס, צריכים להיות מאושפזים לצורך קבלת נוזלים תוך ורידית ואנטיביוטיקה תוך ורידית. הטיפול האנטיביוטי הניתן לילדים כולל צפטריאקסון, או אמפיצילין, בשילוב עם אמינוגליקוזיד כגון גנטמיצין הוא השילוב המועדף. ניתן להחליף צפטריאקסון הניתן תוך ורידית בצפלוספורין מדור שלישי כגון cefixime, הניתן דרך הפה- PO. באופן כללי יש לנסות ולהימנע ממתן פלורוקינולונים לפני גיל 17, היות שהוא מביא לנזק לרקמת הסחוס אצל ילדים. שימוש בפלורוקינולונים ניתן במקרים מיוחדים- כגון במצבים בהם יש זיהום עם פסאודומונס בעיקר אצל ילדים החולים בציסטיק פיברוזיס.

דלקת מורכבת של דרכי השתן

הטיפול במצבים של דלקת מורכבת בדרכי השתן- Complicated UTI, צריך להיעשות באופן אינדיבידואלי. בכל אופן, מצבים קשים הכוללים למשל פיילונפריטיס קסנטוגרנולומטוטי מחייבים ביצוע ניתוח נפרוקטומי (כריתת הכליה הפגועה). במצבים של פיילונפריטיס אמפיזמטוטי אשר מתרחש אצל חולי סוכרת בעיקר, ניתן לשקול בשלב הראשון ניקוז דרך העור ובהמשך ניתוח להסרת הכליה.

מניעת דלקות חוזרות בדרכי השתן

דלקות חוזרות בדרכי השתן נפוצות בקרב נשים בגיל הפוריות, ולעיתים יש צורך בטיפול מונע במידה והישנות זו מפריעה לאורח החיים הרגיל. אין סף מקובל להתחלת טיפול מונע, שניים או יותר אירועים של דלקת בדרכי השתן בשנה אינם קריטריונים מוחלטים לתחילת טיפול ויש לבחון את העדפות המטופלת בהקשר זה.

ישנן שלוש אסטרטגיות מקובלות לטיפול מונע:

• טיפול מתמשך - סוג טיפול זה כולל מינון נמוך של TMP-SMX, פלורוקינולון או ניטרופורנטואין. לרוב הטיפול ניתן למשך חצי שנה ואז מופסק, כשבשלב זה בו מופסק הטיפול, יורדת השכיחות לדלקות חוזרות בדרכי השתן.
• טיפול שלאחר קיום יחסי מין - טיפול במינון נמוך של TMP-SMX, פלורוקינולון או ניטרופורנטואין.
• טיפול שהוא patient-initiated - טיפול זה כולל אספקה של אמצעי בדיקה ותרופות לחולים עצמם לתחילת טיפול עצמאי ברגע שמופיעים התסמינים.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דלקת בדרכי השתן בוויקישיתוף

• דלקות בדרכי שתן, דף שער בספרייה הלאומית