דיקדיק קירקי

דיקדיק קירקי
דיקדיק קירקי
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	צבאיים
שבט:	אנטילופות סבך
סוג:	דיקדיק
מין:	דיקדיק קירקי
שם מדעי
Madoqua kirkii ‏גינטר, 1880
תחום תפוצה

דיקדיק קירקי (שם מדעי: Madoqua kirkii), הוא מין של אנטילופה קטנה בשבט אנטילופות סבך ממשפחת הפריים. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1880 על ידי הזואולוג הגרמני אלברט גינטר. מקור השם המדעי של הסוג ("Madoqua") הוא מהמילה "medaqqwa" בשפה האמהרית ופירושה הוא "אנטילופה קטנה"; השם המדעי של המין ("kirkii"), הוא על שמו של סר ג'ון קירק (1922-1832) חוקר טבע סקוטי, הקונסול הכללי הבריטי של זנזיבר בין 1880 ל-1887 ורופא במשלחת של דייוויד ליווינגסטון בתוככי אפריקה. דיקדיק קירקי הוא המין הנפוץ והמוכר בסוגו.

טקסונומיה

דיקדיק קירקי תואר מדעית לראשונה בשנת 1880 על ידי הזואולוג הגרמני אלברט גינטר, והוא אחד מארבעת המינים בסוג דיקדיק; לצידו נמצאים בסוג דיקדיק גינתר, דיקדיק סולט ודיקדיק כסוף, ורובם אנדמיים למזרח אפריקה. סוג זה כלול בשבט אנטילופות סבך הכולל מינים ננסיים נוספים כמו הביירה, צבי הסלעים, ודוקרן. השבט משויך לתת-משפחת הצבאיים שבמשפחת הפריים. בשל המבנה המיוחד של חוטמם, טקסונומיות מסוימות, רואות בדיקדיק קירקי ודיקדיק גינתר מינים השייכים לסוג נפרד (או תת-סוג) הקרוי "Rhynchotragus"; סופר המדע ג'ונתן קינגדון לעומת זאת, סובר שאין מקום לחלק בין המינים וזאת הדעה המקובלת כיום. לדיקדיק קירקי ישנם ארבעה תת-מינים, אם כי רבים סבורים שכל אחד מאלו עשוי לייצג מין בפני עצמו. תת-המינים הם:

• דיקדיק מצוי (M. k. kirkii)
• דיקדיק דאמארה (M. k. damarensis)
• דיקדיק קוונדיש (M. k. cavendishi)
• דיקדיק תומאס (M. k. thomasi)

הגנטיקה של הדיקדיק משתנה למדי; בדרך כלל יש לו מספר כרומוזומים שנע בין 46 ל-48, אך התגלו דיקדיקים עם 49 כרומוזומים. צאצאי הכלאיים בין דיקדיק קירקי לבין דיקדיק גינטר הם עקרים.

אנטומיה ומראה

דיקדיק קירקי זכר.

דיקדיק קירקי הוא אנטילופה קטנה באופן יחסי: גובהו בכתפיים: 45-35 ס"מ; אורך ראשו וגופו: 77-55 ס"מ, ומשקלו: 6.5-2.7 ק"ג. נקבת הדיקדיק כבדה יותר מהזכר. הדיקדיק הוא יצור עדין עם חרטום מחודד, נייד וגמיש, עיניים גדולות וכתומות עם ריסים שחורים בולטים, ציצת שיער זקופה על המצח המזכירה בלורית, ובלוטות פראורביטאליות בולטות סמוך לעין. יש לו רגליים דקיקות וארוכות, ואלו האחוריות מזכירות במבנה שלהם את הארנבת וגדולות בצורה משמעותית מהקדמיות. צווארו דק וארוך, ואוזניו ארוכות מאוד יחסית לראשו וגופו. לדיקדיק יש שריד זנב שכמעט ואינו נראה, ואורכו הוא 4–6 ס"מ. בהתאם לבית הגידול המחוספס והקוצני שלהם, לדיקדיקים יש פרווה זיפית שנעה בצבעה בין אפור לחום צהבהב ואדמדם, כאשר פלג הגוף הקדמי, הצלעות, הצוואר, הרגליים והראש נוטים לצבע חום בהיר או זהוב. סביב לעין יש טבעות לבנות והגחון, המפשעה, הסנטר ופנים האוזניים בצבע לבנבן.

לזכר הדיקדיק יש קרניים חרוטיות קצרות באורך של כ-6-11 ס"מ, וצמיחתן היא לכיוון אחורה באלכסון. אופן הצמיחה של הקרניים הוא בקו ישר עם הראש הזוויתי, ובחצי הבסיס של הקרן יש 7–9 רכסים טבעתיים; לעיתים קרובות, מרבית הקרן תהיה מכוסה כליל בציצת השיער של מצחו של הדיקדיק. צבע הקרניים נע בין אפרפר לשחרחר. הדיקדיק הקירקי מפגין דו-צורתיות זוויגית: הנקבות גדולות וחסרות קרניים, בעוד שהזכרים מתאפיינים בלוע מפותח יותר, בציצה גדולה יותר והם נוטים להיות בהירים יחסית. למרות המראה הפיזי הזהה בין דיקדיק קירקי לדיקדיק גינטר, ניתן להבחין ביניהם בין השאר בכך שלדיקדיק קירקי יש חוטם קצר יותר אשר נותן לראש צורת פרופיל ישרה, לעומת דיקדיק גינטר שחוטמו ארוך ומתעגל כחדק וחללו גדול יותר ובנוסף, לדיקדיק קירקי יש טבעות לבנות סביב העיניים, לעומת דיקדיק גינטר שנטול טבעות אלו.

התאמות לאקלים מדברי

תקריב ראש של דיקדיק קירקי. ניתן להבחין בחוטמו המיוחד דמוי החדק.

דיקדיק קירקי מותאם היטב לחיים באזורי מדבר הצחיחים של מזרח אפריקה. יש לו חוטם שעיר בעל נחיריים קטנים דמויי משאבה, והוא מזכיר במידה רבה את חוטם הסאיגה. חוטם זה מכיל תאי חלל גדולים ועשיר בכלי דם, כאשר הדיקדיק מקרר את עצמו באמצעות נשיפות מהירות דרך האף: פעולת הנשיפה מובילה זרימת אוויר מהירה דרך החוטם אשר הלחות שבו מתאדת לתוך חלל האף ומקררת את הדם בטרם האוויר נשאב לריאות. תהליך זה יעיל מבחינה נוספת, שכן הוא מונע מהלחות באוויר הנשאף להתאדות ובכך מתרחש הפסד מינימלי של מים. לדיקדיק יש שיטות נוספות לשימור מים ואנרגיה, כמו היכולת לתת לטפרטורות הגוף לטפס לגובה רב, הורדת קצב חילוף החומרים, שתן מרוכז וצואה יבשה, וכל אלו יחד גורמים לחיסכון מקסימלי באיבוד לחות ומים ומסייעים לו לשרוד באקלים הצחיח. יתר על כן, חוקר טבע אחד צפה בדיקדיק מלקק נוזלים מקצה חוטמו או מצואתו. בהשוואה לבקר, לדיקדיק יש צפיפות נמוכה באופן משמעותי של בלוטות זיעה בגוף.

מבחינה התנהגותית, הדיקדיק נוטה להיות פעיל דמדומים בשעות קרירות יחסית, בעוד שאת שעות היום החמות יבלה במנוחה באזור מוצל כדי למנוע איבוד של נוזלים יקרים. הדיקדיק גם בררן במזונו ומעדיף עשבי תיבול, עלים וצמחים בשרניים על מנת למקסם את צריכת הנוזלים מהצמחייה. כאמור, רגליו האחוריות של הדיקדיק ארוכות יותר מהקדמיות; מאפיין זה מקל עליו לנוע באופן יעיל באזור טרשי וסבוך כאשר פלג הגוף הקדמי הנמוך צולל לתוך הסבך ובעקבותיו פלג הגוף האחורי הגבוה. צווארו הארוך והדק מקל עליו לגשת למזון קוצני מבלי להידקר וכן לחדור לצמחייה סבוכה.

תפוצה ובית גידול

תפוצתו של דיקדיק קירקי מחולקת לשני טווחים עיקריים: מזרח אפריקה ואפריקה הדרומית. במזרח אפריקה, טווח התפוצה של הדיקדיק כולל את צפון ומרכז טנזניה, מרבית קניה, דרום ומזרח אוגנדה ודרום סומליה. באפריקה הדרומית, טווח התפוצה של הדיקדיק כולל את דרום ומרכז אנגולה וצפון ומרכז נמיביה. עקב דרישות בית הגידול של הדיקדיק, הנוכחות שלו בטווחים אלו עשויה להיות מוגבלת לעיתים קרובות לטלאי צמחייה מתאימים בפיזור נרחב. בנמיביה, הדיקדיק מצוי באזורים מבודדים לאורך אגני הניקוז של נהר פיש ואינו מצוי במדבר נמיב, ולעיתים הוא חולף ברחבי המדבר בין טלאי סבך וצמחייה החופפים למקורות מים.

בית הגידול המועדף על דיקדיק קירקי הוא אזור המתאפיין בנוכחות נאה של סבך אך לא בצמחייה גבוהה. בתי גידול אידיאליים מכילים מגוון של שיחים ועשבים, כתמי צל נרחבים (תחת עצי שיטה למשל), ופסיפס מגוון של צמחייה סבוכה וקוצנית, שכבות שיחים ועשב קצר שבגובה העיניים שלהם. כתוצאה מכך, הם עשויים לנדוד ממקום למקום כאשר העשב גדל גבוה מדי ומגביל את תנועתם בצמחייה וכן את יכולת הראייה שלהם. כן הם מצויים בחורשים פתוחים, גבעות טרשיות על פני הסוואנה ויערות דלילים שעל גדות הנהרות אף שדרישות המים שלו נמוכות. מגבלת הגובה של הדיקדיק עומדת על כ-2,000 מטר מעל פני הים. הטמפרטורות בתחומי מחייתם 20–30 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא 1,000-100 מילימטר לשנה.

אקולוגיה

דיקדיק קירקי בטנזניה.

התנהגות ופעילות

דיקדיק קירקי הוא בעל חיים ביישן וחמקמק אשר נוהג להסתתר בסבך במשך רוב הזמן. לעומת זאת, כאשר הדיקדיק מבוהל הוא משמיע שריקות "דיק-דיק" חזקות המזהירות גם את שאר בעלי החיים באזור. הדיקדיק הוא בעל חיים טריטוריאלי החי בזוגות בשטחים קטנים. כל זוג מסמן את שטחו באמצעות תהליך המכונה "טקס עשיית הצרכים": תחילה, הנקבה עושה את צרכיה באתר מסוים כשהזכר עומד מאחוריה, ואז הזכר מרחרח את השתן והצואה שלה ומסלסל את שפתו העליונה למעלה וחושף את שיניו בהתנהגות הידועה כתגובת פלהמן. לאחר מכן, הזכר מגרד את הצואה שלה עם הרגליים הקדמיות שלו ועושה מעל את צרכיו, כשהוא מבצע מספר סיבובים במהלך הטקס. בתום הטקס, הזכר מסמן את גבעולי הצמחים הסמוכים בהפרשות מבלוטות הריח הפרוביטאליות שלו בעיניים. הזכר הוא המגן הבלעדי של השטח ואילו הנקבות אינן מסוגלות לשמור על הטריטוריה בעצמן. הדיקדיקים משתמשים בטריטוריה שלהם בשבילים קבועים בצמחייה ואף שהם מוגדרים כפעילי דמדומים הם פעילים גם בשעות הבוקר והערב ולעיתים גם בלילה.

סכסוכים בין זוגות טריטוריאליים אינם תכופים, אך מתרחשים מדי פעם. הזכרים משתי הטריטוריות מגיעים למקום מסוים ונוגחים זה את זה שוב ושוב עד שאחד מוותר. בכל סבב נגיחות הם לוקחים מרחק גדול יותר אחד מהשני ומסתערים עם הקרניים כלפי מטה. הקרב יבוא על סיומו כאשר המנצח מגרד בקרקע בקרניו ועושה את צרכיו.

תזונה

עופר של דיקדיק לועס דשא.

מאחר שהדיקדיק הוא יונק קטנטן, הדרישה המטבולית שלו לכל קילו בגופו היא גבוהה, ועקב כך הוא נאלץ לצרוך כמות רבה של מזון ביחס לכל קילו בגופו - יותר משל פרסתנים גדולים. הדיקדיק חולק את בית גידולו עם קודו גמלוני וקודו זוטר השוהים באזורי סבך ומתריעים על סכנה, ועם הזברה השוהה במישורי עשב. נוכחותם של פרסתנים אלו מקילה על הדיקדיק להסתובב באזורים חשופים יחסית ובכך מגדילה את מקורות המזון הזמינים עבורו. שעות ההאכלה העיקריות של הדיקדיק הן מהזריחה עד אמצע הבוקר, ומאמצע הצהריים עד לרדת החשיכה.

הדיקדיק הוא בעל חיים אוכל עשב, והתזונה שלו מורכבת בעיקר מעלווה, פירות, דשא, ופירות יער כמו פטל או אוכמנית. בשל ההתאמות שלו לאקלים צחיח, הדיקדיק כמעט ואינו זקוק למים ותחת זאת יקבל את הלחות הנדרשת לו ממזונו הצמחי. הדיקדיק בררן במזונו, והוא מתמקד במזון מהצומח אשר מתעכל במהירות ועשיר בחומרים מזינים ונוזלים ובו זמנית דל בסיבים (עלים ופירות הם דוגמה טובה למזון אידיאלי); עשבים נצרכים על ידי הדיקדיק רק כאשר הם נובטים. לדברי חוקר מ-1990, כ-80% מתזונת הדיקדיק מורכב מעלי עצים ושיחים, 17% מעשבים, והשאר ממזונות צמחיים אחרים. בשל העובדות הנזכרות ודרישת המזון הגבוהה שלו, הדיקדיק מוכרח להעלות גירה באופן קבוע במהלך היום והלילה כדי שיתפנה מקום בקיבה לקליטת המזון הבא. מחקר מ-1975 קבע שהם צורכים מדי יום כ-3.8% ממסת הגוף שלהם.

טורפים

עקב גודל הקטן, טורפיו של דיקדיק קירקי רבים ומגוונים וכוללים: עיטי סוואנה, חתולי בר, תנים, קרקלים, נמרים, צבועים, ברדלסים, זאבים טלואים, תניני היאור, גיריות דבש, פיתוני סלעים ואריות. עופרי הדיקדיק נטרפים במיוחד על ידי לטאות כוח, עופות דורסים שונים ובבונים. בהתחשב בסיכון הגבוה שהדיקדיק נתון בו, חושי הריח, השמיעה והראייה שלו חדים ביותר. כאשר הדיקדיק חש בסכנה או שומע קריאות אזעקה של בעלי חיים אחרים, הוא מסתתר בסבך ולא בורח שכן פרוותו מתמזגת היטב עם הסביבה המחוספסת. אם הדיקדיק יחוש מאוים הוא יפלוט שריקות אזעקה אשר נשמעות כ"זיק-זיק" או "דיק-דיק" (אשר גם הקנו לו את שמו), והוא יימלט בריצת זגזוגים ובקפיצות במהירות המגיעה לכ-42 קמ"ש.

רבייה ומחזור חיים

זכר ונקבה בנמיביה.

בדומה לאנטילופות גמדיות אחרות, דיקדיק קירקי הוא בעל חיים מונגומי, כאשר הזכרים והנקבות חיים יחדיו למשך כל ימי חייהם או עד מותו של אחד מבני הזוג. נקבת הדיקדיק מגיעה לבגרות מינית בגיל 6 חודשים לעומת הזכר שמסוגל להתרבות רק בגיל שנה. טקס החיזור של הזכר כולל הליכה אחרי הנקבה עם ראש וצוואר מתוחים. מספר ההזדווגויות הוא בין 3 ל-5 פעמים בפרק זמן של 9 שעות.

הריונה של הדיקדיקית ארוך יחסית לאנטילופות קטנות ונמשך 169–174 ימים בדומה לפרסתנים גדולים. בתום תקופה זו, הנקבה ממליטה עופר יחיד אשר בשונה ממעלי גירה אחרים יוצא מהרחם כאשר רגליו הקדמיות מקופלות כלפי הגוף ולא מתוחות קדימה. מדי שנה הדיקדיקית ממליטה פעמיים, ושיא הלידות מתרחש מנובמבר עד דצמבר ומאפריל עד מאי (תחילת וסיום עונת הגשמים). אף על פי שאצל הדיקדיקים הבוגרים הנקבה גדולה מהזכר, בעת הלידה, משקל הצאצא משתנה בין 560–680 לנקבה לעומת 725–795 לזכר.

במהלך 6 השבועות הראשונים של העופר, הדיקדיקית מניקה אותו מדי יום כאשר הוא שוהה מוסתר בצמחייה הסבוכה, והוא גודל במהירות ומגיע לגודל של בוגר כבר בגיל 7 חודשים. שיעור ההישרדות של עופרי הדיקדיק עומד על 50%. העופר נאלץ לעזוב את הטריטוריה של הוריו בגיל 7 חודשים במקביל להמלטה חדשה של האם, כאשר נקבות נסבלות למשך תקופה נוספת ואילו הזכרים מסולקים על ידי האב. בפעמים הראשונות שבהם האב מנסה לסלקו מאימו, העופר נשכב על האדמה ופושט את צווארו לאות כניעה; בעקבות כך האב יתיר לו להישאר זמן נוסף באזור, אולם עד מהרה הוא ייאלץ לעזוב לחלוטין.

תוחלת החיים של דיקדיק קירקי בטבע היא לרוב 5 שנים, ולעיתים עשויה להגיע ל-10 שנים. תוחלת החיים המרבית של דיקדיק קירקי בשבי היא 16.5 שנים לזכר ו-18.4 שנים לנקבה.

מצב

דיקדיק קירקי בקניה.

דיקדיק קירקי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), בהתחשב בכך שהמין אינו קרוב כרגע לעמידה על סף קטגוריה מאוימת. הוא נותר נפוץ ברחבי תפוצתו ההיסטורית והוא מצוי במספר אזורים מוגנים. עם זאת, בהנחה שהמגמות הנוכחיות יימשכו, סביר להניח שמעמד השימור של הדיקדיק יתדרדר בהדרגה.

איומים ושימור

אין איומים מרכזיים ברורים על דיקדיק קירקי; אף על פי שהדיקדיקים מושפעים מהרחבת ההתיישבות החקלאית באזורים מסוימים ששזורה בציד מופרז, מכל מקום, יכולתם להתקיים באזורים שבהם הפלישה אנושית רבה כל עוד יש מספיק אזורי סבך וכן הגמישות שלהם לשינויי הצמחייה המלווים את הגידול באוכלוסייה אנושית מסייעת להם להסתגל לאיומים אלו. ייתכן אף שהדיקדיק עשוי להעדיף לטווח קצר אזורים כאלו, בשל כך שטורפיו הרבים באזור ניצודים על ידי בני האדם.

דיקדיק קירקי מצוי באזורים מוגנים רבים הנופלים בתחומי המחייה שלו; ביניהם: הפארק הלאומי סמבורו, הפארק הלאומי מרו, הפארק הלאומי צאבו, מסאי מארה, שמורת אמבוסלי ואגם נקורו (קניה), הפארק הלאומי סרנגטי, הפארק הלאומי ארושה שמורת טאראנגיר ושמורת מאומאזי (טנזניה), והפארק הלאומי אטושה (נמיביה); כן הוא מצוי באופן נרחב על אדמות חקלאיות פרטיות בנמיביה שבהם הציד לא שכיח. על פי IUCN, פעולת המחקר הדחופה ביותר עבור הדיקדיק היא הערכה יסודית של הטקסונומיה והגנטיקה, שכן אם אכן המין מורכב ממספר מינים נפרדים - מצב השימור הספציפי שלהם צריך להיבחן מחדש.

אומדנים

אומדני צפיפות האוכלוסין של דיקדיק קירקי נסקרו ב-1997, ב-1999 וב-2013. הסוקר משנת 1999 העריך, שישנם לפחות 971,000 פרטים, ואף הציע שתיתכן אפשרות שהמספר המדויק של המין עומד על מאה אלף או אפילו על מיליון פרטים. מגמת האוכלוסייה יציבה לאורך חלקים גדולים של הטווח, אך נמצאת בירידה באזורים מסוימים שבהם ישנה התיישבות אנושית גבוהה. על פי סוקר מ-2013, צפיפות האוכלוסייה של הדיקדיק באזורים שונים נעה בין 24 פרטים לכל קילומטר בסרנגטי, לבין 109 פרטים לכל קילומטר בפארק הלאומי מזרח צאבו.

הדיקדיק והאדם

האדם הוא האיום הגדול ביותר על קיומו של הדיקדיק, אשר צד אותו עבור עורו ועצמותיו. הילידים האפריקנים נוהגים לפרוס להם מלכודות באזורי סבך עבור עצמות הרגליים והפרסות אשר משמשים כתכשיטים מסורתיים, בעוד שמהעור הדק והעדין שלו מייצרים כפפות לידיים; חוקר טבע אחד ציין שעל מנת לייצר כפפת עור אחת בלבד זקוקים לדיקדיק שלם. הדיקדיק לא אהוד במיוחד על ידי ציידי הספורט באפריקה; הללו, שבאים לצוד בעלי חיים יוקרתיים כדוגמת חמשת הגדולים, עשויים לסכן את עצמם בשל נוכחות הדיקדיק שמבחין בהם בחושיו החדים ומתריע באמצעות שריקות לשאר בעלי החיים בסוואנה על האיום המתקרב, ובכך מונע מהם את גורם ההפתעה הנדרש כדי לצוד יונקים גדולים או מסוכנים.

הסופר המדעי ג'ונתן קינגדון, גילה שהדיקדיק נהנה במידה מסוימת מנוכחות האדם והשפעותיו; חורבן בית גידול על ידי כריתת יערות או שריפת צמחייה מביא בעקבותיו צמיחה של עשב וסבך נמוך המשמש כמקור מזון מושלם וכבית גידול אידיאלי עבור הדיקדיק. הדיקדיק מצוי במספר גני חיות ברחבי העולם.

קישורים חיצוניים

• דיקדיק קירקי, באתר ITIS (באנגלית)
• דיקדיק קירקי, באתר NCBI (באנגלית)
• דיקדיק קירקי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• דיקדיק קירקי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• דיקדיק קירקי, באתר GBIF (באנגלית)
• ‏ דיקדיק קירקי באתר ultimate ungulate