דיוגנס
 | |
| פסל של דיוגנס בסינופ, עיר הולדתו, ולצידו כלב | |
| לידה |
412 לפנה"ס סינופ, האימפריה האחמנית |
|---|---|
| פטירה |
323 לפנה"ס (בגיל 89 בערך) קורינתוס |
| זרם | ציניקנים |
| תחומי עניין | אתיקה, אסתטיקה |
| עיסוק |
פילוסוף  |
| הושפע מ | אנטיסתנס, סוקרטס |
| השפיע על | קראטס מתבאי, ציניקנים אחרים, האסכולה הסטואית, כמה פילוסופים אנארכיסטים מהמאה ה-20. |
| מדינה | יוון העתיקה, סינופה |
  | |
דִּיוֹגֶנֶס (ביוונית: Διογένης;[1] 412 לפנה"ס - 323 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים באתונה.
דיוגנס, יליד סינופה, האמין כי כל המותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים", ועל כן הסתפק במועט וחי לדבריו "חיי כלב". סלד מהגרגרנות, אכל רק את המזון הפשוט ביותר, ולבש את הבגדים הגסים ביותר. ישן על הרצפה והתקין לעצמו מעון בתוך חבית. הוא הכריז כי לא רק בני האדם הם אחיו אלא כל בעלי החיים, וחי על נדבות. אורח חייו ודעותיו עמדו בניגוד גמור לתרבות השפע והנהנתנות שרווחו באתונה העתיקה באותה תקופה. בני עירו האתונאים לא נטו לחקות את אורח חייו, אך התפעלו מהבוז שרחש לחיי רווחה. ברם התנהגותו גרמה לא אחת אי נעימויות.
כל כתביו של דיוגנס אבדו, וכל המידע שיש עליו כיום מקורו בהתייחסויות ואנקדוטות של אישים אחרים. חלק ניכר מהמידע מגיע מכתביו של הביוגרף היווני דיוגנס לארטיוס, שחי במאה ה-3 לספירה.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיוגנס נולד בעיר סִינוֹפֶּה (כיום סינופ, חלק מטורקיה) שעל גדות הים השחור, לקראת סוף המאה ה-5 לפנה"ס. לא ידוע הרבה על צעירותו, אבל ידוע שאביו היה בנקאי. ככל הנראה, היה דיוגנס מעורב גם הוא בעסקי הבנקאות, והשניים היו מעורבים בפרשה של השחתת מטבעות. לפי אחד מהסיפורים עליו[2], הוא עשה זאת לאחר שהלך לאורקל מדלפי, שאמר לו ”להשחית את ההון”[3]. לאחר הפרשה הוגלה מסינופה ובשלב זה פירש את דברי האורקל בצורה אחרת, ולכן החליט ללכת דווקא לאתונה הבירה, על מנת להשחית שם את ה"הון הפוליטי", כלומר את יחסי הכוחות בעיר. דיוגנס בילה את שארית חייו בניסיון לאתגר ולשנות את הערכים והמנהגים המקובלים בחברה.
אתונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעם, כשדיוגנס רחץ עדשים עבור ארוחתו, בא אליו אריסטיפוס, תלמיד לשעבר של סוקרטס. אמר לו אריסטיפוס, ”אם תלמד להחמיא לטיראן, לא תיאלץ לרחוץ עדשים”. השיב לו דיוגנס, ”אם תלמד לרחוץ עדשים, לא תיאלץ להחמיא לטיראן”.
דיוגנס נפעם והתרשם מתורתו של אנטיסתנס, מייסד זרם הציניקנים. מסופר שהוא אף הלך ללמוד אצל אנטיסתנס[4], אם כי יש חוקרים רבים החולקים על כך[5]. על פי הסיפור, אנטיסתנס סירב בתחילה ללמד את דיוגנס, ואף ניסה לגרשו באמצעות מקל, אך דיוגנס התעקש עד שאנטיסתנס ויתר והסכים ללמדו.
דיוגנס עסק רבות בשאלה ”מה הוא בן אדם?”, והאשים את תושבי אתונה שאינם בני אדם. אגדה אחת מספרת כי פעם הזמין את כל האנשים להתכנס סביבו ולהאזין לדבריו, וכשבאו הכה אותם במקלו וקרא ”אנשים הזמנתי ולא נבלים”. אגדה אחרת מספרת כי היה הולך בשוק בצהרי היום, אוחז נר, וכששאלו העוברים ושבים, מה הוא מחפש, ענה: ”בן אדם”. סיפור שלישי מספר שכשאפלטון הגדיר ”בן אדם” כ”יצור חסר נוצות בעל שתי רגלים”, דיוגנס לקח תרנגול, מרט את נוצותיו, והביאו לאקדמיה של אפלטון באומרו ”ראה, הבאתי לך בן אדם”.
קורינתוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מסע לאגינה נשבה דיוגנס על ידי שודדי ים. אלו לקחו אותו לכרתים, ומכרו אותו לקסניאדס, תושב קורינתוס. כשנשאל איזה מלאכה הוא יודע, דיוגנס ענה להם כי הוא יודע רק לשלוט, על כן הציע שימכרוהו לאדם הרוצה לקנות אדון לעצמו.
המשך עלילותיו של דיוגנס בקורינתוס אינו ברור. יש הטוענים שהוא המשיך לחיות בבית אדוניו, יש האומרים ששוחרר ועבד כמחנך של ילדיו של אדוניו,[6] ויש האומרים שהוא שוחרר ועבר לגור בחבית, כפי שעשה באתונה.[7]
דיוגנס ואלכסנדר מוקדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקורינתוס, ככל הנראה, פגש דיוגנס את אלכסנדר הגדול. ישנן גרסאות רבות לסיפור, אך הסיפור הידוע ביותר מופיע אצל פלוטרכוס, ולפיו אלכסנדר, שהתפעל מהפילוסוף החכם והמפורסם, בא לפגוש אותו ומצא אותו "מוטל בחמה". אלכסנדר שאל אותו אם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילו. דיוגנס ענה לו ”כן, זוז, אתה מסתיר לי את השמש”. אלכסנדר התפעל מאוד מהתשובה, ואמר לאחר מכן "לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס".[8]
לסיפור יש גרסאות רבות נוספות, שחלקן שונות מאוד מגרסה זו. על פי גרסה נוספת, שככל הנראה הומצאה בעידן המודרני, אלכסנדר מצא את דיוגנס מתבונן בערימת עצמות אנושיות. לאחר שנשאל מה הוא עושה, השיב דיוגנס: "אני מחפש את עצמות אביך, אך איני מצליח להבדיל בינן לבין עצמותיו של עבד." הסיפור הפך לאנקדוטה ידועה מאוד, וזכה לעיבודים רבים באומנות ובספרות (ראו בהרחבה למטה). בין המפורסמים שבהם נמנים העיבוד של הנרי פילדינג, המציג דיאלוג פילוסופי בין השניים,[9] וחיבורו של דוד פינסקי, "דיוגנס בחביתו".
שנותיו האחרונות ומותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנותיו האחרונות עסק דיוגנס בעיקר בהרצאות ובלימוד של אנשי קורינתוס. מסופר שהוא נאם במשחקים האיסתמיים בקורינתוס בפני קהל גדול.
ישנם סיפורים רבים על מותו. בין השאר מסופר שהוא מת מנשיכת כלב שהזדהמה, שהוא אכל בשר תמנון נא ומת מהזיהום, ושהוא מת מחנק.
מסופר שדיוגנס נשאל כיצד הוא רוצה להיקבר, וביקש שיזרקו אותו מחוץ לחומות העיר. כשנשאל אם אינו חושש שייאכל על ידי חיות בר, ביקש שיציידו אותו במקל כדי להגן על עצמו. לאחר שציינו בפניו שלא יוכל להשתמש במקל, כי לא תהיה לו תודעה, אמר דיוגנס "אם לא תהיה לי תודעה, אז מה אכפת לי מה יקרה כשאמות?". דיוגנס תמיד הביע זלזול במנהגי הקבורה והטקסים שהיו נהוגים ביוון לאחר המוות.
תושבי קורינתוס הקימו עמוד לזכרו ועליו כלב שיש. השם ניתן גם כלגלוג, גם משום אמירותיו הנשכניות כמו נשיכות של כלב וגם בשל התנהגותו ככלב (ראו בהמשך).
משנתו הפילוסופית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיוגנס נחשב לאחד הפילוסופים הציניקנים החשובים ביותר. רעיונותיו ודרך חייו מהווים את הבסיס הרעיוני לאסכולה כולה. עיקר תורתו של דיוגנס היה התנגדות לחומרנות, הנהנתנות והמתירנות שרווחו ביוון העתיקה באותה תקופה. דיוגנס הציג מודל אחר של ערכים, עם דגש על חיי צנע פשוטים וחזרה לטבע. לטענתו, "בני האדם סיבכו את כל מתנותיהם הפשוטות של האלים".[2]
לצד התנגדותו לממון ולתאוות בצע, התנגד דיוגנס גם לסדר החברתי שהיה קיים ביוון, ולסדר חברתי בכלל. הבוז שרחש לאלכסנדר מוקדון, שעמד בראש ההיררכיה החברתית באותה תקופה, מדגים זאת היטב. דיוגנס היה האדם הראשון שהצהיר שהוא קוסמופוליטי, והגדיר את עצמו כאזרח העולם. בהתאם לכך, בז דיוגנס גם לכללי הנימוסים ולמוסכמות החברתיות ביוון העתיקה. הוא נהג להפר אותם במופגן.
דיוגנס רחש בוז רב למטאפיזיקה המופשטת של אפלטון. כל תורתו הפילוסופית הייתה מעוגנת באדמה, וקשורה באופן ישיר לחיי האדם. מרבית אמרותיו היו קשורות לאתיקה או אסתטיקה.
תורתו של דיוגנס השפיעה רבות על פילוסופים ציניקנים אחרים, וגם על האסכולה הסטואית שקמה אחרי כן. היא עמדה בניגוד להדוניזם שרווח באותה תקופה ביוון, ולאסכולות מאוחרות יותר כמו האסכולה הפריפטטית והנאופלאטוניזם.
תורתו של דיוגנס הייתה בין הראשונות בזרם של אסכולות פילוסופיות יווניות המטילות ספק במוסכמות החברתיות הקיימות. בין אסכולות אלה ניתן למנות את הספקנות, הסופיזם, האסכולה האפיקוראית, והאסכולה הסטואית שהוזכרה קודם.
דיוגנס ככלב
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפורים רבים גורסים שדיוגנס התנהג ככלב, ושיבח את תכונותיו ומעלותיו של הכלב. לטענתו, בני האדם החלו לחיות חיים צבועים ומזויפים, וראוי שילמדו מחיי הכלב. דיוגנס שם דגש על כך שהכלב אינו כבול בנורמות חברתיות או בכללי נימוס, והוא אינו בררן בבחירת האוכל ומקום הלינה שלו. הכלבים חיים ללא דאגות וחרדות, ואינם עוסקים בפילוסופיה מופשטת.
שמה של האסכולה הציניקנית (שדיוגנס היה ממקימיה) נגזר ככל הנראה מן המילה היוונית "קיניקוס" (κυνικός) שפירושה "כמו כלב". יש הטוענים שהדבר נובע מהערכים ה"כלביים" של דיוגנס ושל הציניקנים האחרים.[10]
השפעתו על הפילוסופיה המודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שניתן לראות הדים לתורתו של דיוגנס במקומות רבים בתרבות ובפילוסופיה המערבית, השפעתו הישירה על פילוסופים מודרניים היא מועטה, ורק פילוסופים מועטים התייחסו אליו באופן ישיר בכתביהם.
הפילוסוף מישל פוקו התייחס לדיוגנס מספר פעמים בכתביו, וניסה לגבש תפיסה חדשה של "מהפכנות" ומיליטנטיות, המבוססת על תורתו של דיוגנס.
הפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדז'יק (ראו כאן) הושפע רבות מדיוגנס, ופרסם מספר ספרים עליו ועל האסכולה הציניקנית. אחד הספרים ("ביקורת על ההיגיון הציניקני") הפך להיות רב מכר, והפיץ את תורתו של דיוגנס ברחבי אירופה המודרנית.[11]
דיוגנס השפיע רבות גם על הוגים אנארכיסטים רבים, ביניהם וולפי לנדשטרייכר, האן ריינר ומישל אונפריי.
הנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוגנס הטביע חותם כבד על אנשי יוון. שמו מופיע בכתביהם של פילוסופים והיסטוריונים חשובים רבים. תושבי קורינתוס הקימו לזכרו פסל שיש בדמות כלב (מאות שנים אחר כך הוקם פסל דומה בסינופ, עיר הולדתו, אם כי בפסל זה הופיעה גם דמותו של דיוגנס עצמו). דמותו של דיוגנס סקרנה אומנים וסופרים רבים בשנים שאחר כך, והוא מופיע ביצירות אומנות רבות, מימי הביניים ועד עכשיו.
הנצחתו באומנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירת האומנות המוקדמת ביותר שדיוגנס מופיע בה ושרדה עד היום היא תבליט שיש עתיק שנמצא בוילה אלבני שבותיקן. התבליט מתאר את המפגש בין דיוגנס לבין אלכסנדר מוקדון. ישנם פסלי ראש של דיוגנס במוזיאונים בוותיקן, בלובר, ובמוזיאונים הקפיטוליניים.
אמנים רבים לאורך השנים ציירו או פיסלו את דיוגנס. ביניהם ניתן למנות את ניקולא פוסן, יאקוב יורדאנס, ז'אן-לאון ז'רום, קספר דה קרייר, סלבטור רוסה ורבים אחרים. אפיזודות מחייו המופיעות ביצירות אומנות רבות הן מפגשו עם אלכסנדר מוקדון, "חיפושו" אחר אדם אמיתי באמצעות עששית, והרגע שבו השליך את הקערה שלו ועבר לשתות בידיים.
דיוגנס מופיע בפרסקו המפורסם של רפאל, אסכולת אתונה.
הנצחתו בספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמו של דיוגנס מופיע ביצירות ספרותיות רבות, של סופרים ומחזאים חשובים. בין השאר נמנים אנטון צ'כוב, ויליאם בלייק, פרנסואה רבלה, גתה, סרן קירקגור, מיגל דה סרוואנטס, צ'ארלס דיקנס, שרלוט ברונטה, שיימוס היני וטרי פראצ'ט. לרוב הוא אינו חלק מרכזי ביצירה, אך מתייחסים אליו או אל שמו. למשל: אחת הדמויות ב"איש הזכוכית" של סרוואנטס מספר סדרת אנקדוטות על דיוגנס; גיבור הספר דומבי ובנו של דיקנס מתידד עם כלב בשם דיוגנס; וכו'.
יש הטוענים שמחזהו של שייקספיר "טימון מאתונה" כולל מחווה לדיוגנס, ושיש קווי הקבלה רבים בין דיוגנס לדמותו של טימון מאתונה. כראיה, מציגים את ההתייחסויות הרבות לכלבים במהלך היצירה.[12]
מייקרופט הולמס, אחיו של שרלוק הולמס בסיפוריו של ארתור קונאן דויל, חבר במועדון גברים בשם "בית דיוגנס". השם מעיד על אופיו הציניקני של מייקרופט, שאינו מוכן להשתמש בשכלו החד על מנת לעזור להולמס.
הסצנה המפורסמת של דיוגנס ואלכסנדר מוקדון זכתה לעיבודים ספרותיים רבים. הסופר והמחזאי הבריטי הנרי פילדינג הציג את הדיאלוג ביניהם בצורה מורחבת, כאשר דיוגנס מייצג את החוכמה ביוון העתיקה, ואלכסנדר מוקדון מייצג את העוצמה ביוון העתיקה. פילדינג הציג באור נלעג את שתי הדמויות- אלכסנדר הכובש הכוחני, ודיוגנס הפלספן שאינו עושה כלום.
עיבודים נוספים של הסצנה נכתבו על ידי דוד פינסקי, ג'ון גאוור ואחרים.
בספר "עיין ערך: אהבה" מאת דויד גרוסמן, מסופר על איליה גינצבורג אשר דבק בו כינוי הלעג 'דיוגנס', כיוון ש-"כמו הפילוסוף היווני היה גם הוא מחזר אחרי עלבונות, מתגרה בבריות בדרכו הטורדנית, מתלבט בין רגליהם, ומופיע תמיד ברגעים הבלתי מתאימים" (עמוד 284).
תסמונת דיוגנס
[עריכת קוד מקור | עריכה]על שם דיוגנס קרויה תסמונת דיוגנס בפסיכולוגיה, המתבטאת בהזנחה עצמית, אובדן בושה ציבורית, הסתגרות חברתית ואיסוף זבל. הסינדרום קשור לרוב לסניליות, ועל כן נפוץ בעיקר בקרב אוכלוסייה מבוגרת. זקנים הלוקים בתסמונת לרוב מסתגרים ומסרבים לקבל עזרה. התסמונת אובחנה ונקראה בשם זה בשנת 1966.
אף על פי שלמראית-עין התסמונת מזכירה את התנהגותו של דיוגנס, רבים מוחים על השם וטוענים שהוא אינו מתאים, כיוון שדיוגנס לא סלד ממפגש חברתי, ולא אסף זבל. להפך - הוא התנער לחלוטין מרכוש, ואהב להביע את דעותיו בפני אזרחי אתונה וקורינתוס.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דיוגנס באנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
האם מישהו מכם ראה אדם?, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2018
יובל מלחי, פרק 204: הכלא הקפיטליסטי – למה אנחנו קונים וקונים וקונים… – ('לא סופי'), באתר "קטעים בהיסטוריה", 14 ביולי 2017- דיוגנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דיוגנס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הגיית השם ביוונית: דיוגנס, במלעיל (ההטעמה בהברה השנייה מהסוף).
- ^ 1 2 הסיפור מתוך הביוגרפיה של דיוגנס שנכתבה על ידי דיוגנס לארטיוס- Laërtius, Diogenes (1972) [1925]. "Διογένης (Diogenes)". Βίοι καὶ γνῶμαι τῶν ἐν φιλοσοφίᾳ εὐδοκιμησάντων [Lives of eminent philosophers]. Volume 2. translated by Robert Drew Hicks (Loeb Classical Library ed.). Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. ISBN 0-674-99204-0. Retrieved 2010-09-14.
- ^ למילה היוונית paracharaxis יש פירושים רבים, כגון "השחתה", "זיוף" או "השמדה" גם למילה χρήματα (אנגלית: currency) איו תרגום ישיר לעברית, אך כוונה היא להון או לכסף
- ^ מתוך האתר הבריטי "beyond the pail"
- ^ Dudley, Donald R. (1937). A History of Cynicism from Diogenes to the 6th Century A.D. Cambridge
- ^ דיוגנס באנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
- ^ Lucian, Historia, 3
- ^ פלוטארכוס, חיי אישים, חיי אלכסנדרוס, פרק י"ד.
- ^ הטקסט המקורי בוויקיטקסט האנגלי
- ^ Dudley, Donald R. (1937). "A History of Cynicism from Diogenes to the 6th Century A.D". Cambridge.
- ^ מאמר מאת לורנץ סורגנר באתר "טאבולה ראסה"
- ^ Hugh Grady, “A Companion to Shakespeare’s Works”, Dutton. R & Howard J., Blakewell Publishing, 2003, ISBN 0-631-22632-X, p.443-444