גינת בר (ספר)

עטיפת הספר "גינת בר" / מאיר שלו

גינת בר הוא ספר מאת מאיר שלו, שיצא לאור בהוצאת עם עובד, 2017. רישומים וציורים מאת רפאלה שיר, אחותו של שלו.

הספר מתבסס על חוויותיו של שלו, המגדל בגינתו הפרטית צמחי בר, רקפות, כלניות נרקיסים, חצבים וגידולי בר רבים אחרים. הסופר, שפרש מסביבת מגורים אורבנית, כדי לגור קרוב יותר אל הטבע, התגורר ביישוב אלוני אבא, אשר בעמק יזרעאל, וטיפח בחצר ביתו גינה המבוססת כולה על הטבע והחי הארץ ישראלי.

"גינת בר" תורגם לגרמנית, הולנדית, רוסית, אנגלית ואיטלקית.

התוכן

הספר הזה הוא לא ספר הדרכה ולא ספר לימוד, לא של בוטניקה ולא של גינון. אין הוא אלא קובץ של רשימות על גינת בר צנועה אחת ועל הגנן שעובד ושומר אותה, מי שבגיל די מאוחר מצא לו תחביב, ואולי אף אהבה חדשה.

— גינת בר, עמ' 16

כך מתאר שלו את תוכנו של הספר. ואכן, הספר כולל כחמישים רשימות, הלקוחות כאילו מיומנו של גנן מתחיל, שמנסה את כוחו בגידול וטיפוח של גינת בר בחצר ביתו. כזו המבוססת על עונות השנה וגידוליה הטבעיים של הארץ.

ברשימה הראשונה: "מקום חדש" מתאר שלו את מציאת הבית שקסם לו ואת מצבה של החצר עם בואו. בעזרתו של שכן, שהיה שייך לדור המייסדים, הוא לומד כיצד לגזום, היכן לחפור, מה לעקור ועוד כהנה וכהנה עבודות גינון, שנועדו לגרום לעצים להניב פירות טעימים, ולפרחים ללבלב בעונתם.

בפרק "חצבים", הוא מספר על שני הפרחים השולטים בגינתו, החצב והרקפת החסונים ומאריכי ימים, שפורחים כל אחד בעונתו, ומשמחים את לבו. על כן דאג לזרוע או לשתול רבים מהם בגינתו. אפילו החולד וחזירי הבר מניחים להם, מעיד בשמחה הסופר. גם הגננות וילדי הגן שמחים על מושבות החצבים בגינת הבר של שלו, מטיילים בחצרו ושרים את שירי הסתיו. על הפרח היפה, מזכיר שלו, שורר נתן יונתן את המילים: "הראית איזה יופי / שרעד ברוח סתיו? / שדה זהב דעך באופל / והדליק נרות חצב"

"כשהייתי ילד רציתי להיות זואולוג" מתוודה שלו ברשימה "היו ואינם" והוא מוסיף ומודה שגם היום הוא מקווה להיעשות זואולוג. אהבתו של שלו לצומח והחי בישראל בולטת בכל כתביו, ומקבלת ביטוי בולט בספרו "גינת בר". בפרק הנוכחי הוא מבכה את היעלמותם, או נדירותם של בעלי חיים שונים כמו פרפרים, גחליליות, העפרן, הצבים וכדומה. גם את היעלמותם של יערות רבים מבכה שלו. "מי יודע?" הוא מקווה, "אולי יום אחד תשוב הארץ הזאת ותתכסה ביער הישן שלה, ודובים יהלכו בו, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג".

ברשימה "סברס" מספר שלו על צבר גדול שמתנשא בגינתו. לא הוא שתל אותו ואף אינו מטפל בו, זהו "חיה זקנה וגדולה, חזקה ועצמאית, ששורדת בכל מצב ומתגברת על כל מצוקה" על אף שהכינוי "סברה" ניתן לצבר ובהתאם גם לילדים שנולדו בישראל, על קוצניותם החיצונית ומתיקותם הפנימית, מוצאו של הצמח איננו בישראל או בפלשתינה, אלא הובא בידי הספרדים בתחילת המאה השש עשרה ממקסיקו. עד היום ניתן לראות בסיציליה ובספרד את הצמח.

את הפרק על הסברס מסיים שלו בעצה לגברים:

גברים יקרים, שמעו קולי; מחזרים ואוהבים, האזינו אמרתי - קטפו סברס לאהובותיכם כאשר עשיתי אני לאהובתי. הסברס הם מנה צמחונית, אורגנית, קרבית וגברית, אך לא גסה ולא אלימה ולא שוביניסטית. קטפו להן סברס, קלפו, שימו במקרר, וכחום היום חלו את פניהן במתוק-המתוק הצונן הזה...

— גינת בר, עמ' 76

ובכך, באמצעות רבדים מגוונים של השפה העברית, הוא משלב בין המלצתו לאכילת פירות הארץ לגישתו הפמיניסטית.

חוויות רבות נוספות נמנות בפרקים השונים, וביניהם גם התייחסות מיוחדת לחיות הבר שמבקרות בחצרו, כולל קרמר החתול וחזירת בר עם גורים (שבעטייה בילה הסופר את לילו על שולחן בגינה), נחשים שונים, ציפורים מרהיבות עין ועוד.

ביקורת

מאיר שלו בורא את גן העדן הפרטי שלו, אומרת יעל דיין, ואנחנו, הקוראים, יוצאים נשכרים. אמנם שלו כותב בפתח ספרו שאין זה ספר הדרכה לגנן, אך גם היא וגם הקוראים, היא מניחה, השכילו מספרו בנושא זה, ואף בנושאים אחרים כמו: מכמנות הלשון וסיפורי התנ"ך. שלו מלמד על שיטות של איסוף זרעים ואחסונם, על פרחים והטיפול בהם, על נמלים וקיפודים, על ההבדל בין קטיף, מסיק וארייה, על אסטרטגיות המלחמה בצרעות ובחולד. כך מלמד שלו את הקורא כיצד לכבוש זיתים ולהכין לימונצ'לו, מה הם כלי העבודה השונים המסייעים לעבודת הגינה וכיצד להיעזר בהם, ואת כל זאת הוא כותב בהומור שובבי ונבון, שמלווה את כל ספריו של שלו.

את נהלל לא ממש עוזבים, מעידה יעל דיין מניסיונה שלה ושל שלו, שגדלו בנהלל. חוזרים אליה בנוסטלגיה, בצמחים שמגדלים באדניות בעיר הגדולה, או בגינת הבר כמו זו של מאיר שלו. זהו אינו ספר מסעות או זואולוגיה על ארץ ישראל, אלא ספר של מקום. "מאיר שלו לא נוסע בגינת הבר לשום מקום. הוא חג במעגל החוזר חלילה של לידה ומוות, פריחה וקמילה, זריחה ושקיעה, לאט בקצב הטבעי, בסבלנות של בגרות, היודעת שאי אפשר להאיץ את ההתחלות או לעכב את הקצים"

נסים קלדרון מעיד על עצמו שאיננו איש של טבע. אין הוא מבדיל בין הורד והנורית, ולכן היה בטוח שלא יהנה מ"גינת בר", אך הוא נהנה. בניגוד לס. יזהר, שכתב על הטבע הגדול, המסעיר, הדרמטי, כאן כותב שלו על הטבע ששוכן בגינה הקטנה שליד ביתו. ספרו של שלו מהווה מעין הערת שוליים לרומאנים שלו, מתרשם קלדרון, ואיורי הצמחים של רפאלה שיר הם עיטור יפה להערות אלו.

אך קלדרון רואה בספר לא רק תיאורים תמימים של גידולי גינת בר, אלא מעין ספר מפתח למוזרויות של שלו. הוא מנסה לכתוב, אך השיגעון למצוא שני זרעים של רקפת מפריע את שלוותו. הוא מארח בגינתו גם עכבישים וגם צרעות-פלך, עד שנתקל בצרעה גרמנית אחת שהוציאה אותו מדעתו בעקיצותיה, והוא יוצא למלחמת חורמה נגדה ומשמיד את ביתה. קלדרון חושד בבדידותו של הסופר שמסתתרת מאחורי הסיפורים המצחיקים שלו, וגורמת שהתנהגותו מעט מוזרה, ואף מיזנתרופית, כאשר הוא מגרש, למשל, אנשים שפולשים לגינתו ודורכים על פרחיו, כאשר הוא צועק לעצמו: " הו הו הזלזלת", או כאשר הוא מתקשה לכתוב על אהבתו לאישה, אך מצד שני מתפייט בתיאור אהבתו לחבלבל השיח ולחוטמית זיפנית.

קישורים חיצוניים

• ביקורות ספרים על הספר "גינת בר", סימניה
• חמדת, ביקורת ספרותית על "גינת בר", סימניה
• תלמה אדמון, ‏הסופר בחלקתו: "גינת בר" של מאיר שלו הוא ספר שכולו רוח טובה, באתר מעריב אונליין, 7 באפריל 2017
• יוני ליבנה, "גינת בר": דיוקן עצמי של מאיר שלו, באתר ynet, 18 במרץ 2017
• יעל דיין, "גינת בר": מאיר שלו בורא גן עדן פרטי, באתר הארץ, 29 במרץ 2017
• נסים קלדרון‏, "גינת בר" של מאיר שלו הוא אוסף נפלא על מוזרויות קטנות, דכדוך ואנושיות, באתר וואלה, 3 ביולי 2017