לדלג לתוכן

אחמד ג'מאל פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ג'מאל פאשא)
המונח "אחמד ג'מאל" מפנה לכאן. לערך העוסק בפסנתרן ג'אז, ראו אחמד ג'מאל (פסנתרן).
אחמד ג'מאל פאשה
احمد جمال پاشا
לידה 6 במאי 1872
מיטילנה, האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 21 ביולי 1922 (בגיל 50)
טביליסי, הרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ארזורום עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • הקולג' הצבאי העות'מאני
  • התיכון הצבאי קוללי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מועצת האיחוד והקידמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פור לה מריט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ג'מאל סוקר את הכוחות האוסטריים הנכנסים לירושלים במלחמת העולם הראשונה
אחמד ג'מאל פאשה רכוב על סוס לחופי ים המלח, 1915.
ג'מאל פאשא עם הגנרל אריך פון פאלקנהיין בהר הבית, 1917

אחמד ג'מאל פאשא (6 במאי 187221 ביולי 1922) (בטורקית: Ahmed Cemal Paşa) היה איש צבא ומדינאי טורקי מהטורקים הצעירים, מתכנן רצח העם הארמני, שר הימייה, שליט וילאייט סוריה (לרבות לבנון, ארץ ישראל, עבר הירדן והחג'אז) ומפקד הארמייה הרביעית של צבא האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד עליית הטריומווירט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד ג'מאל נולד בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, לאב שהיה רופא צבאי. הוא למד באקדמיה צבאית.

לאחר שהוצב בשנת 1898 בארמייה השלישית שבסלוניקי הצטרף לתנועת "הטורקים הצעירים", תנועה של קציני צבא, אנשי מינהל ומשכילים שהתארגנה במחצית השנייה של המאה ה-19 לפעול נגד שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני. אחמד ג'מאל היה חבר בסיעת מועצת האיחוד והקידמה ונעשה לאחד מבכיריה. בשנת 1908 מרדו הטורקים הצעירים בסולטאן והחלה שורה של הפיכות והפיכות-נגד שזעזעו את הממלכה, ואף גרמו לקרע ולפילוג בתנועת הטורקים הצעירים. בשנים אלו שימש אחמד ג'מאל בשורה של תפקידי מטה ופיקוד, במטרה לדכא כל מרידה בשלטון החדש.

בשנת 1913 תפסה את השלטון בהפיכת חצר קבוצה של שלושה שליטים אשר היו מזוהים עם מועצת האיחוד והקידמה – שכונתה בשם "טריומווירט שלושת הפאשות": אנוור פאשה, טלעת פאשה וג'מאל פאשה. מלבד היותו חלק מהשלישייה השלטת, בין תפקידיו מונה אחמד ג'מאל למפקד הארמייה הראשונה המוצבת באיסטנבול ולמושל העיר; עם עלייתו לשלטון החל לדכא את התנועות הליברליות. הטריומווירט שלט באימפריה עד התמוטטותה.

מלחמת העולם הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה מונה אחמד ג'מאל למושל צבאי של מחוז סוריה. ארצ'יבלד וייוול, בספרו "מסעי-המלחמה בארץ-ישראל", כותב על תפקודו בכהונה זאת במילים: "היה שואף גדולות, אמביציוזי ובלתי מרוסן. כישרונו הצבאי היה קטן, אך כאיש מִנהלה גילה יכולת ומרץ"[1]. הצבא תחת פיקודו סבל ממחסור בקצינים מקצועיים, ממערך לוגיסטי לקוי, והחמור ביותר - ממורל נמוך וממגפת עריקות. בתוקף תפקידו הצבאי ניהל ג'מאל פאשה שני מסעות צבאיים כושלים כנגד הצבא הבריטי במרחב תעלת סואץ במהלך המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה; חרף הצלחת חייליו לצלוח את התעלה בניסיון הראשון ב-3 בפברואר 1915, הם נהדפו לאחור לגדה המזרחית של התעלה - חצי האי סיני, ובניסיון השני ב-3 עד 5 באוגוסט 1916, נבלמו בקרב רומני בסיני, וכלל לא הגיעו לטווח איום על התעלה בארטילריה. בשלב הבא נלקחה היוזמה ההתקפית על ידי חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי. ביוני 1917, עם החרפת המצב הצבאי בחזית ארץ ישראל, נערך ארגון מחדש של שדרות הפיקוד העות'מאני העליון בזירה. פורקה הארמייה הרביעית בפיקודו של ג'מאל והוקמה קבוצת ארמיות 'ילדרים'. ג'מאל הוסט לתפקיד, ייצוגי מעיקרו, 'המפקד הכללי של צבאות סוריה וערביה'. במהלך 1918 נלקח ממנו גם תפקיד זה והועבר תחת אחריותה של 'ילדרים'. המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה הסתיימה בתבוסה עות'מאנית, איבוד שטחי ארץ ישראל, לבנון, סוריה, מסופוטמיה וחצי האי ערב, חידלונה של האימפריה העות'מאנית, כניעה בהסכם סוור (1920) והסכם לוזאן (1923) וכינונה של הרפובליקה הטורקית בגבולותיה המודרניים.

יחסו ליישוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שלטונו הצהיר ג'מאל כי הוא מתנגד רק לציונים, ואינו שונא יהודים. הוא המשיך במדיניות רדיפת הציונים שנקטו קודמיו, מבלי להתאנות לכלל היישוב היהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה הוא נזכר לפעמים טובה בעיני יהודים: אחרי יסוד תל אביב ביום כ' בניסן התרס"ט 11 באפריל 1909, התפתח היישוב מהר, ובא ג'מאל פאשה אל ה"קאימקאם" של יפו, ואמר לו: "כך בונים עיר? הסתכל אצל הציונים הללו, ראה איך בונים עיר!", בהזדמנות השנייה, בשנת 1913 העניק ג'מאל פאשה "בהתקף של נדיבות" למושבה חקלאית ראשון לציון את השטחים ממנה ומערבה עד לים התיכון, שלימים נבנו עליה שכונות מערב העיר.

מהיהודים ביקש ככלל תושבי האזור לגלות נאמנות לשלטון במאבקו למען "ניצחון האור על החושך וניצחון האנושיות האשלאמית"[2]. ג'מאל העריך את הכוחות המקצועיים וההשכלה של היהודים, כרופאים, מהנדסים ואגרונומים. הוא הסתייע בשירותיו של האגרונום אהרן אהרנסון (לאחר מכן איש ניל"י) במאבק נגד מכת הארבה. בענייני אספקת מזון הוא נועץ בד"ר ארתור רופין ובמומחים יהודים אחרים. את ארגון הנטיעות בנגב הטיל על אליהו קראוזה מנהל מקוה ישראל ותלמידיו. מהנדס יהודי בשם נחום וילבושביץ' (אף הוא היה איש ניל"י בהמשך) נתמנה להיות מהנדס ראשי במטהו.

אולם בשנת 1915, לכשהגיעו הידיעות על הקמת גדוד נהגי הפרדות ועל השתתפותו בקרב גליפולי, ולאחר מכן על דבר הקמת הגדודים העבריים על ידי זאב ז'בוטינסקי, שינה ג'מאל את יחסו ליהודים והחל לדכאם ולרודפם. תוך כדי כך, ובמשך יתר תקופת מלחמת העולם הראשונה, דיכא ג'מאל באכזריות כל פעילות לאומית, יהודית כערבית, בתחום שלטונו. יחסו ליישוב הפך לעוין ביותר, והוא הטיל על היישוב גזירות קשות כגון גיוס כפוי לצבא הטורקי, חובת התעת'מנות (קבלת האזרחות העות'מאנית), ביטול הקפיטולציות (זכויות היתר של יהודים אזרחי חוץ), הוצאות להורג של מרגלים ועריקים, פינוי מקומות ישוב יהודיים עם התקרבות החזית (לרבות גירוש תל אביב), וגירושים מן הארץ, לרבות גירושם מן הארץ ב-1915 של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. באביב 1916 ציווה לתלות בירושלים באקראי חמישה עריקים מהצבא, מהם שני יהודים, שני מוסלמים ונוצרי אחד.[3] הסיבה שהוצאו להורג יהודים, מוסלמים ונוצרי נועדה להראות שלא ירחם על עריקים מכל מוצא.

במידת מה, השלטון העות'מאני התייחס ליהודים טוב יותר מאשר לערבים. זאת בזכות קציני מטה מגרמניה, אז בעלת ברית של האימפריה העות'מאנית, אשר ביקשו למנוע רגשות אנטי-גרמניים בקרב יהודי אירופה.

יחסו לעמים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם יתר הקבוצות הלאומיות תחת שלטונו סבלו קשות: הגיוסים ההמוניים לצבא והחרמות המזון המיטו רעב כבד בסוריה ובלבנון, ואינטלקטואלים ולאומנים ערבים ניתלו בדמשק ובביירות. שבויי מלחמה בדווים מן המרד הגדול במדבר נטבחו ללא רחמים.

פשע המלחמה החמור ביותר שביצע אחמד ג'מאל היה השמדת האוכלוסייה הארמנית בסוריה במסגרת רצח העם הארמני. בתוקף תפקידו כמושל צבאי הורה ג'מאל לגרש ולהשמיד קהילות ארמניות שלמות בתחום שליטתו. באמצע 1915 רוכזו הארמנים במחנות הסגר בהם גוועו ברעב החלשים, בעוד החזקים נלקחו לעבודה בתנאים תת-אנושיים בפרויקטים שאפתניים, כגון מסילת הברזל לבגדאד דרך האזורים ההרריים של כורדיסטן. תחת אחריותו של ג'מאל אירעו מעשי הטבח המוניים בא-רקה, בראס אל-עין (אנ') אשר במחוז אל-חַסָכָּה ובדיר א-זור.

אחרי שביתת הנשק בשנת 1918 נמלט ג'מאל ב-2 בנובמבר 1918, לברלין, ומשם לשווייץ ולרוסיה. בעזרת הבולשביקים הוא הגיע לאפגניסטן מתוך כוונה להמשיך במלחמה נגד הבריטים. במקביל, הוא ושותפיו לטריומווירט נידונו למוות שלא בפניהם על ידי בית דין צבאי עות'מאני באשמת פשעי מלחמה – בין היתר גם על מעשי טבח נגד הארמנים.

במסגרת "מבצע נמסיס" (אנ') של הנוקמים הארמנים[4], נרצח ג'מאל פאשה ב-21 ביולי 1922 על ידי שני מתנקשים ארמנים בטביליסי, בירת גאורגיה. באותה שנה התפרסם ספרו "זכרונותיו של מדינאי טורקי 1913–1919".

נקבר בעיר ארזורום שבטורקיה.

  • Plevne Müdafaası ('הגנת פלבן'), 1898
  • Alte Denkmaeler aus Syrien, Palastina und West Arabien (Suriye, Filistin ve Batı Arabistan'daki Anıtlar), 1918
[5]('עתיקות סוריה, ארץ ישראל ומערב ערב')
  • Cemal Paşa Hatırası (1913-1919), 1922
('זכרונות ג'מאל פאשה'; הספר נודע בשפות זרות כ'זכרונותיו של מדינאי טורקי')

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תרגום: אברהם ארבל; הוצאת מערכות, 1951, עמ' 24
  2. ^ ג'מאל פשה, מנשר לאנשי סוריה!, הצבי, 24 בדצמבר 1914
  3. ^ שני היהודים הוזכרו בסרט בערוץ ההיסטוריה בשמותיהם, לפחות באשר לאחד מהם לא הועילה טענתו במשפטו כי נעדר מהמחנה הצבאי בגלל צורך הקשור במדיו. הוא היה חייט, ונלכד בדרכו שלא בבריחה.
  4. ^ אתר מבצע נמסיס
  5. ^ הספר נכתב בשיתוף הארכאולוג הגרמני תאודור ויגאנד