בני לילית (טולקין)
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
איור של אלכסנדר קורוטיץ' (Alexander Korotich) - 1981
בני לילית (כך בתרגומה של רות לבנית. בתרגום עמנואל לוטם: עלפים; באנגלית: Elves; בתרגום של ההוביט: שדונים. הצורה אלפים קיימת בתרגומים מודרניים במדיומים אחרים וכמו באנגלית לא מבדילה מילולית את האלפים של הארץ התיכונה מהייצוג התרבותי של אלפים מחוץ לשר הטבעות.) הם אחד הגזעים הבדיוניים המופיעים בלגנדריום - עולם הפנטזיה של ג'ון רונלד רעואל טולקין. ההיסטוריה של בני הלילית מתוארת ברובה בסילמריליון, ומוזכרת בספרי שר הטבעות.
בני הלילית של טולקין שונים באופן משמעותי מבני הלילית של הפולקלור הקדום כמו גם מאלו של הפנטזיה המודרנית. בני הלילית של טולקין היו אנושיים למדי, אך לא נפוּלים[דרושה הבהרה]. בניגוד לבני האדם בני הלילית הם בני אלמוות, בנוסף הם מתוארים כיפים יותר, חכמים יותר וחזקים יותר מבני האדם. את עצמם כינו בני הלילית "קְוֵנְדִי" ("הדוברים"), לאור העובדה שבעת בריאתם היו היחידים בעלי מתת הדיבור.
עץ משפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספריו של טולקין, בני הלילית (וגם בני האדם) נהגו טרם בריאת העולם, ועם בריאת העולם הם ישנו עד בוא זמנם להתעורר. בני הלילית התעוררו בשנת הוולאר 1050 לבריאת העצים על גדות האגם קואיווינן בשעה שהכוכב הראשון ניצת בשמים.
בעוד שמרבית בני הלילית החלו את המסע מערבה, אל עבר אמן וולינור, חלק מהם העדיפו להישאר במזרח. הקבוצה הזו נקראה בשם אברי - המסרבים. יתר האלפים שהמשיכו במסע מכונים אלדר, וערך זה יתייחס בעיקר לקורותיהם.
עם הזמן, נוצרו שני ריכוזים עיקריים של האלדר: הראשון, של הנותרים מאחור בבלריאנד (צפון הארץ התיכונה) והשני, של העוקרים לולינור. במקומות בהם התגוררו, הקימו בני הלילית ערים ושגשגו.
אחר התעוררות התאספו האלדר והתחלקו לשלוש סיעות עיקריות: הוואניר, הנולדור והטלרי. מלקור גילה את בואם קודם הוולאר, ונהג לתפוס בני לילית ולעוותם ליצורים אפלים, אורקים. כאשר בני הלילית נתגלו על ידי הואלא אורומה יצאו הוולאר להגנתם. מלקור הוכנע והושם במעצר. הוולאר הזמינו את בני הלילית להצטרף אליהם בוולינור, ממלכתם המוגנת אשר באמן, הממלכה הברוכה.
שליחים של בני הלילית יצאו במלאכות לאמן. בחוזרם דברו השליחים אודות אור העצים וחוכמת הוולאר והאיצו בבני עמם לצאת לאמן. לא כל בני הלילית יצאו למסע ומספר קבוצות כגון הננדור והסינדר (שתיים מסיעות הטלרי) נותרו בבלריאנד. אחרים כגון נולדור עברו לאמן. באמן, היה מלכם אינגווה, מן הוואניר, ולאחר מכן פינווה, מן הנולדור.
לאחר שחרורו של מלקור מכלאו, עורר בעורמה תסיסה בקרב הנולדור, והסיתם כנגד הוולאר. לאחר שרצח את פינווה מלכם וגנב את הסילמרילים שיצר בנו פאנור, הוביל האחרון את הנולדור בחזרה אל הארץ התיכונה, במטרה לנקום במלקור, שכונה מאז מורגות', 'האויב השחור'. יציאת הנולדור את וולינור נעשתה בניגוד לרצון הוולאר, ולוותה בטבח שערכו בשאריהם מן הטלרי. בעקבות מעשיהם הטיל עליהם הואלא מנדוס קללה שחרצה את גורל אחיזתם בארץ התיכונה לחורבן.
עם בוא הנולדור לארץ התיכונה עלה לראשונה הירח, והחל העידן הראשון, אשר בתחילתו זכו בני הלילית לניצחון מפואר בקרב דאגור אגלארב ובמשך מאות שנות שמש הטילו מצור על מעוזו של מורגות' באנגבנד. באותן השנים היו בעלי הסמכות בניו של פינווה, פאנור, פינרפין ופינגולפין. בשנות השלום בנו בני הלילית את ממלכותיהם בבלריאנד וחזו בכניסת שלושת בתי בני האנוש לתוך בלריאנד. שלוותם הופרה בקרב להבת הפתע, שבו הנחיל מלקור תבוסה מרה לבני הלילית, והרג את מלכם פינגולפין. קטלנית עוד יותר הייתה תוצאת הנירנית ארנוידיאד ("קרב הדמעות לאין מספר"), אז נקטל מלכם פינגון, שאחריו מלך אחיו טורגון מלך גונדולין. בשנת 510 לעידן הראשון נפלה גונדולין, ממלכתם האחרונה של בני הלילית בבלריאנד, ומלכה נהרג.
מאוחר יותר, למדו בני פאנור כי הסילמריל אשר בֶּרֶן בן האדם לקח מיד מלקור, מצוי בידי אלווינג, נכדתו בת הלילית. בניסיון להשיג את הסילמריל תקפו האחים את ארברניאן, ממלכתם של אלווינג ואארנדיל, וטבחו בבני לילית רבים, אחיהם. קריאה בהולה לעזרה שוגרה לאמן, והוולאר נענו. הקרב האחרון במלחמות בלריאנד, מלחמת החרון, הביא לתבוסתו של מלקור ותחילת העידן השני, אך גם לשקיעת בלריאנד בים.
בעידן השני עשו את דרכם בני לילית רבים חזרה לוואלינור והאֵדָאִין (בני האנוש שלחמו במלקור) עקרו לאי נומנור. כמו כן, קמו בארץ התיכונה מספר ממלכות של בני לילית.
בימי קלברימבור החרש, נכד פאנור, הופיע סאורון בארגיון. בעבר שירת סאורון את מלקור, אך עם מפלת אדונו נכנס למחבוא. משחלפו כ־1,000 שנים, צץ סאורון בממלכת בני הלילית, והוא מחופש לאֶנָּאתָר, אדון המתנות. סאורון שכנע את קלברימבור ליצור את טבעות הכוח, אך מזימתו לשלוט דרכן בבני הלילית נחשפה וירדה לטמיון. במלחמה שפרצה כבש סאורון את כל אריאדור (צפון הארץ התיכונה לאחר שקיעת בלריאנד) למעט ימלאדריס, היא ריוונדל, אשר הקים אלרונד כמחסה לניצולי ארגיון. עם בוא הסיוע נופצו צבאות סאורון, והוא נמלט למזרח הארץ התיכונה, אל מורדור. מלך נומנור האחרון, אר־פאראזון, יצא להילחם בסאורון, והצליח לתפוס אותו. סאורון נלקח כשבוי לנומנור, ושם השחית את לב המלך, והסיתו כנגד הוולאר ובני הלילית. בעצתו הפרו הנומנרים את איסור הוולאר על בני האדם לבוא לאמן, ויצאו אליה במטרה להשיג חיי נצח. עונש הוולאר היה חמור, ונומנור שוקעה במצולות בהתערבות אילובטר. מעטים מבני נומנור, חברי סיעת הנאמנים, שלא כפרו בוולאר, ניצלו מהאסון ויצאו לארץ התיכונה, שם הקימו את ממלכות גונדור וארנור.
אחר מפלת נומנור והקמת ממלכות נומנור הגולות בארץ התיכונה שב סאורון למורדור. בשנת 3429 שיגר מתקפה קשה על גונדור, ובשנה העוקבת הוקמה הברית האחרונה בין בני האדם לבני הלילית. במסגרת קרבותיה נצחה הברית את סאורון וכוחותיו, אך גִיל-גַלַד מלך בני הלילית ואלנדיל שליט ממלכות הנומנורים נהרגו על ידו. בתום הקרבות החל העידן השלישי של ארדה, ובני לילית רבים עזבו את הארץ התיכונה. לאחר גיל גלד, לא היה עוד מלך עליון לבני הלילית, על אף שבת דודתו גלדריאל חיה - משערים כי התואר ניתן רק לגברים.
בהיסטוריה של בני הלילית, העידן השלישי סימן יותר מכל את העזיבה הסופית של הארץ התיכונה. לכל אורכו נדדו בני לילית רבים לוולינור; מספר בני הלילית היה מועט וממלכותיהם מצומצמות ומנותקות. לבקשת גלדריאל זומנה המועצה הלבנה, מועצת קוסמים ובני לילית ידועים, בשנת 2463, ועל סמך תגליתו של גנדלף כי בעל האוב הוא סאורון, פעלה המועצה לגירושו מדול גולדור. בשנת הגירוש (2941) נערך קרב חמשת הצבאות, בו לקחו חלק בני לילית בהבסת צבא אורקים מהרי הערפל. בשנת 3018 נערכה מועצת אלרונד, ובה נקבע מסלול הפעולה להשמדת הטבעת האחת, אשר נתגלתה זה עתה. מספר שנים אחר תום מלחמת הטבעת, עזבו אחרוני בני הלילית את הארץ התיכונה ומי שלא עזב נכחד.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בני הלילית מתוארים בתור הנאווים והחכמים מכל ילדי אילובטר, והם ידועים כאוהבי האמנות (בעיקר שירים, אותם זימרו בקולם היפה). חושי בני הלילית (בעיקר הראייה והשמיעה) וחוסנם הגופני עולים על זה של בני האנוש. הם גבוהים מבני האדם ותנועותיהם חינניות יותר. בדרך כלל עיניהם מתוארות כאפורות בגון הים, אך מצויים מקרים יוצאי דופן. המאפיין המרכזי שלהם הוא האלמוות: בני הלילית אינם מזדקנים או נתפסים לחולי. עומדת להם גם היכולת להרפא מפצעי אנוש, אשר בני אדם מתים מהם.
החיבה הקלישאית המיוחסת לבני הלילית ליערות וקשתות היא במידה רבה טעות, הנובעת מהעובדה כי הדמות המייצגת הבולטת ביותר של בני הלילית בספרי שר הטבעות היא זאת של לגולס בן תרנדואיל, קַשָת ושוכן יער-אופל. מסע אחוות הטבעת ללוריין, שם בני הלילית חיים על עצי המֶלוֹרְן ונושאים קשתות, הרחיב תפישה מוטעית זאת. מיצירותיו השונות של טולקין נודע כי בני הלילית עשויים באותה המידה לשכון במערות (נרגותרונד), ערי מבצר (גונדולין), ואף לשכון בערי-נמל ליד החוף (מיתלונד); והנולדור היו ידועים גם בחרבותיהם ובחניתותיהם האדירות, מלבד קשתות. חרבות שחישלו בני לילית נחשבו לטובות מסוגן.
כמו כן, אין דיון מפורש בנושא האוזניים המחודדות בשר הטבעות או הסילמריליון. ידוע כי לבני הלילית של טולקין אכן היו אוזניים מחודדות רק ממכתביו של טולקין ופסקה ב"אטימולוגיות". עדיין, שיקולים פרקטיים הכוללים מספר מקרים בהם בני אדם נחשבו בטעות לבני לילית, מוכיחים כי חידוד האוזן היה עדין ומתון, בניגוד לאוזני בני הלילית הארוכות והצרות המופיעות בהפקות אנימה שונות ותרבות הפנטזיה המודרנית.
רוב בני הלילית בארץ התיכונה בתקופת שר הטבעות היו כסופי־שיער. באופן כללי, בני הלילית משבט הוואניר היו זהובי שיער ונחשבו לנאים ביותר. בני לילית משבט הנולדור היו כהי או שחורי־שיער. הטלרי מתוארים ככסופי שיער, כגון קלבורן, תינגול וקירדן.
התרגומים השונים של 'Elf' לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור היצור 'Elf' במיתולוגיה האירופית, ולפיכך הוא חסר מקבילה שוות־ערך במסורת העממית היהודית (כגון התנ"ך והמשנה)[1]. בשפה העברית החדשה (שמתבססת על חידושים של מילים מן המקורות, ספרות עברית של ימי הביניים ועוד) נעשו ניסיונות מעטים לחדש מילה בעברית שתהיה שקולה כנגד ה־'Elf' באנגלית[2]. בעיה נוספת בתרגום היא שבטרם טולקין, המושג 'Elf' יכל להוות מה שכיום אנחנו מזהים בתור פיות, 'שדונים של סנטה קלאוס', גמדים וכו'. ספריו של טולקין קיבעו כיום במידה רבה את הרעיון המודרני של ה־'Elf' כולל צורתו וגובהו, שאינם תואמים כינויים קודמים בעברית.
נסיבות אלו הובילה את המתרגמים של כתבי טולקין בישראל לנסות למצוא שמות שונים לברייה הזו. בגרסתה של רות לבנית לשר הטבעות, היא קראה להם "בני־לילית" (על משקל "בני־אדם" ו"בנות־אנוש", בהשראת תרגום של טורשניר וכנראה גם שירו של ביאליק "היה ערב קיץ")[3] ועמנואל לוטם כינה אותם "עלפים" בתרגומו של אותו ספר (לוטם מספר בסוף גרסתו של שר הטבעות על כך שמצא בספרים מתורגמים ישנים את 'עלף', ודרש גם הפירוש המקורי של השורש על"פ בעברית, מכוסה, מתאים לטבעם המסתורי של היצורים). משה הנעמי מתרגם אותם בהוביט כ"שדונים" (ובמקומות אחדים "שדים", כנראה עקב טעות של המתרגם, משום שמאוחר יותר בספר, ה"שדים" הם הגובלינים), ואילו בתרגום הטייסים לאותו הספר הם מכונים "אלף" ביחיד ו"האלף" ברבים (בדומה לשמות עמים בתנ"ך: 'אדומי' ביחיד, אל מול 'האדומי' ברבים). אוריאל אופק בחר ב"ננסים".
בהקשרים אחרים, Elves מתורגם "גמדונים", "פיות", "זדים" ושאר בריות אגדתיות מן עולם הספרות העברי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כפי שאמרה זו יעל אכמון, שתרגמה את 'ההוביט' בשנת 2,012: ”בתקופה בה נכתב ההוביט (שנות השלושים של המאה העשרים, ובתקופה שבה תורגם לעברית (שנות השבעים), לא היה בעברית מטען תרבותי נפוץ ומקובל של יצורי מעשיות ופולקלור אלה (מכאן הניסיון של משה הנעמי, לדוגמה, למצוא פתרון לשם הגזע הלא מוכר בעברית, Elves, ולתרגמו 'שדונים').”
- ^ רן בר־זיק, על בני־לילית ועלפים, באתר נומנור, 17 בדצמבר 2,004
- ^ רן בר־זיק, פולמוס התרגומים, באתר נומנור, 7 בינואר 2,024