בנג'מין דיזראלי

בנג'מין דיזראלי
Benjamin Disraeli

בנג'מין דיזראלי, 1878
לידה	21 בדצמבר 1804 בלומסברי, לונדון, הממלכה המאוחדת
פטירה	19 באפריל 1881 (בגיל 76) מייפייר, לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	עמק הואנדן , הממלכה המאוחדת
השכלה	St Piran's School
מפלגה	המפלגה השמרנית
בת זוג	אן מרי
ראש ממשלת בריטניה ה־29 27 בפברואר 1868 – 1 בדצמבר 1868 (279 ימים) מונרך בתקופה ויקטוריה → אדוארד סמית-סטנלי ויליאם גלאדסטון ←
20 בפברואר 1874 – 21 באפריל 1880 (6 שנים) מונרך בתקופה ויקטוריה → ויליאם גלאדסטון ויליאם גלאדסטון ←
מנהיג האופוזיציה 1 בדצמבר 1868 – 17 בפברואר 1874 (5 שנים) → ויליאם גלאדסטון ויליאם גלאדסטון ←
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית מסדר הבירית
חתימה

בֶּנְגָ'מִין דְיִזְרָאֵלִי, הרוזן ה-1 מבִּיקוֹנְסְפִילְד (או: בנימין דישראלי, באנגלית: Benjamin Disraeli, 1st Earl of Beaconsfield;‏ 21 בדצמבר 1804 – 19 באפריל 1881) היה סופר ומדינאי בריטי יהודי מומר, שכיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה. נוסף על היותו אחד המדינאים הבריטים הגדולים של המאה ה-19, קנה לעצמו מקום בספרות האנגלית וספריו נקראים עד היום. הוא ראש הממשלה היחידי של הממלכה המאוחדת שהיה יהודי.

דיזראלי נולד בשנת 1804 בבלומסברי. אביו, אייזק דיזראלי, הביא להתנצרות של ילדיו לאחר מריבה עם הקהילה היהודית המקומית. בגיל 12 הוטבל דיזראלי לכנסייה האנגליקנית. לאחר מספר ניסיונות הוא נבחר לבית הנבחרים הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. מחלוקת בינו לבין מנהיג המפלגה, רוברט פיל, בעקבות ביטול חוקי הדגן ב-1846 הביאה לפיצול המפלגה השמרנית לשתי מפלגות.

דיזראלי היה חבר בממשלותיו של אדוארד סמית-סטנלי במשרת שר האוצר, והחליף אותו כראש המפלגה. בבחירות הראשונות בהנהגתו ב-1868 הפסידה המפלגה ודיזראלי היה לראש האופוזיציה, אך בבחירות שלאחר מכן נבחר לראש ממשלת בריטניה. דיזראלי היה בקשרים חמים עם המלכה ויקטוריה, אשר העניקה לו את התואר הרוזן מביקונספילד. בתגובה מינה דיזראלי את המלכה לתפקיד קיסרית הודו. יריבו הפוליטי העיקרי של דיזראלי היה ויליאם גלאדסטון, יו"ר המפלגה הליברלית. ימיו של דיזראלי בראשות הממשלה היו אפופים בשאלה המזרחית ובמשחק הגדול, במסגרתו פעל דיזראלי להחליש את השפעתה הבינלאומית של האימפריה הרוסית דרך קונגרס ברלין - אשר שינה את החלטות חוזה סן סטפנו ודרך המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה. דיזראלי הביא את הממשלה הבריטית לקנות מניות וזכויות נרחבות מחברת תעלת סואץ, פעולה שעם הזמן הובילה להגמוניה כלכלית של האימפריה הבריטית על מצרים, שהייתה בשליטת הח'דיו. לקראת סוף כהונתו פרץ מרד עוראבי נגד הח'דיו והמעורבות האירופאית, אשר בסופו של דבר גרם לפרוץ המלחמה האנגלו-מצרית.

מאבקים כגון המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה ומלחמת הזולו השפיעו לרעה על תדמיתו הפוליטית של דיזראלי. הוא הכעיס את החקלאים הבריטיים בסירובו להשיב את חוקי הדגן בתגובה לתוצרת קציר נמוכה ולדגנים מיובאים במחירים זולים. מצב זה חיזק את מעמדה הפוליטי של המפלגה הליברלית ובמהלך הבחירות הכלליות ב-1880 ניצחו הליברלים וגלאדסטון שב לראשות הממשלה בעוד דיזראלי מצידו פרש מהפוליטיקה והוחלף בהנהגת המפלגה ברוברט גסקוין ססיל. חודשים ספורים לפני פטירתו סיים דיזראלי את כתיבת הרומן אנדמיון (Endymion).

תחילת חייו

שנותיו הראשונות

דיזראלי נולד ב-1804 בלונדון, בן למשפחה יהודית-ספרדית אשר התיישבה ברפובליקת ונציה בתחילת המאה ה-16, והיגרה בסוף המאה ה-18 מליבורנו שבצפון איטליה ללונדון. בגיל שש החל ללמוד בבית ספר פרטי בשכונת איזלינגטון שבלונדון.

אביו, אייזק דיזראלי, היה איש רוח וסופר. הוא פרסם מספר ספרים וזכה לתואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד על ספר היסטוריה שפרסם. האב הסתכסך עם אנשי הקהילה היהודית המקומית שסירבו לאפשר לבנו בנג'מין לעלות לתורה. בתגובה, החליט האב להמיר את ילדיו לדת הנוצרית, אם כי הוא שמר על דתו היהודית. בנג'מין היה אז בן שתים עשרה. יהודי בריטניה היו באותה עת אזרחים סוג ב' מבחינת ראיית הממשלה, ועד 1858, עת הוצאתה לפועל של אמנציפציה ליהודים בממלכה המאוחדת, לא הותר ליהודים להיות חברים בפרלמנט.

קריירה ספרותית

בגיל שש עשרה החל בנג'מין ללמוד באופן עצמאי. ב-1824 החל בלימודי משפטים, אך לא סיים אותם משום שהם שיעממו אותו. כמו אביו אהב בנג'מין את מלאכת הכתיבה. ב-1826 פרסם רומן ראשון בשם "ויויאן גריי " – סאטירה מורכבת על החברה האנגלית בחמישה כרכים, וב-1827 את ספרו השני. בשנת 1830 עבר משבר נפשי שלווה בקשיים פיזיים ונפשיים. הוא התאושש בהדרגה לאחר שיצא למסע ארוך בדרום אירופה ובמזרח התיכון. בין היתר ביקר גם בארץ ישראל. דיזראלי תר בדרכי הארץ, והביקור הותיר רושם עז בלבו. אחריו פרסם את הרומנים "קונטריני פלמינג " ו"אלרואי" ואת הסיפור "טנקרד ", שדן אף הוא בבעיות היהודים.

בגיל 20 הפסיד חלק גדול מכספו על ידי קניית מניות בבורסה לניירות ערך, ועזר להשיק את "הנציג", עיתון שנועד להתחרות במעמדו של "הטיימס" על לב הקוראים, אך עד מהרה הוא נכשל. הוא המשיך והפיק רומן קומדיה שנכתב באופן אנונימי, "ויויאן גריי". תחילה הייתה הוצאת הספר הצלחה עסקית, אך עם גילוי העובדה שהוא כתב את הספר, נפגעו המכירות. הלחץ שנגרם מכך, לצד חובותיו המתמשכים, גרמו לו לסבול מהתמוטטות עצבים.

במהלך מסעו בארץ ביקר בירושלים בתקווה למצוא השראה לרומן שלו "אלרואי". העיר הייתה אמורה להיות גולת הכותרת של הסיור הגדול שלו, ואכן הוא יכול היה לכתוב "חצי תריסר גיליונות על השבוע הזה [בירושלים], המענג מכל נסיעותינו." במהלך סיורו בן השבוע ברחבי העיר ביקר דיזראלי בקברי המלכים ובקברי קדושים. דיזראלי נעזר ברישומיו על החיים בשכונות ירושלים וקיבל השראה מפסוקים בתנ"ך ומההיסטוריה של העם היהודי לכתיבת ספריו לאחר סיומו של הטיול בארץ ישראל. לדוגמה, הדמות הראשית בספר אלרואי הוא דוד אלרואי, משיח שקר יהודי מהמאה ה-12.

בפוליטיקה

דיוקן של דיזראלי, מאת פרנסיס גרנט, 1852

הכניסה לחיים הפוליטיים

ב-1831, בשובו מן המזרח נכנס דיזראלי לחיים הפוליטיים. עוד בטרם כניסתו היה מקובל ואהוד בחוגי החברה הגבוהה בזכות חריפות שכלו וכושר הביטוי שלו. תחילה ניסה את מזלו בתור פוליטיקאי עצמאי אך נכשל בבחירות האזוריות בבקינגהאמשייר, תחילה בשנת 1832, ושוב בשנת 1835. כשהבין שהוא חייב לצרף את עצמו לאחת המפלגות הפוליטיות הקיימות, הוא פירש את דעותיו הפוליטיות כחופפות בחלקן עם המפלגה הטורית (מאוחר יותר אורגנה מחדש ונקראה המפלגה השמרנית). צירופו למפלגה השמרנית נעשה אף על פי שהיו לו ספקות בנוגע למדיניות המפלגה בנוגע לנושאים מדיניים כגון האמנציפציה ליהודים, שכן עת עלה הנושא לדיון בבית הנבחרים בשנת 1833, הנהגת המפלגה בראשות ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון (שהיה באותה עת יושב ראש המפלגה) התנגדה לאמנציפציה ליהודים.

בשנת 1835 התמודד ללא הצלחה בבחירות לנציגות טאונטון (עיר בסאמרסט) כמועמד הרשמי של המפלגה השמרנית. דעותיו הרדיקליות בנוגע למעורבות הממשל בשינוי המערכת החברתית-כלכלית, החובות הגדולים שצבר לעצמו ופורסמו בעיתונים, והקשר הגלוי עם הנרייטה, אשתו של הברון פרנסיס סייקס, כולם העניקו לו מוניטין מפוקפק. אולם בשנת 1837 הוא ניצח במועמדותו לנציגות העיר מיידסטון שבמחוז קנט כמועמד השמרני הרשמי, ועם זאת הצטרף בגיל 32 למפלגה השמרנית ונבחר לבית הנבחרים. למרות עלייתו המהירה בשורות המפלגה השמרנית, מוצאו היהודי של דיזראלי ומעמדו החברתי הגבילו את הצלחתו המוקדמת.

נאומו הראשון היה כישלון מביך. הצירים האחרים לעגו להופעתו, שהייתה ססגונית ומגוחכת. אולם דיזראלי ענה להם בגאווה: "כמה פעמים התחלתי לעשות דברים שונים, ותכופות עלה הדבר בידי. עכשיו אשב במקומי, אך יבוא יום ואתם תאזינו לדברי". ואכן כך קרה; בהמשך השנים היה דיזראלי לאחד מגדולי הנואמים בפרלמנט הבריטי, ולבסוף מנהיגה של המפלגה השמרנית. בשנת 1839 נשא לאישה את מרי אן לואיס . מרי אן הייתה אלמנה עת התחתנה עם דיזראלי, בעלה הקודם וינדמן לואיס, היה חבר פרלמנט והיה חבר קרוב של דיזראלי. מרי אן נפטרה בשנת 1872, עת הייתה בת 80. לאחר מותה לא נישא דיזראלי בשנית. לזוג לא היו ילדים.

עלייה להנהגת המפלגה השמרנית

דיזראלי היה מנהיג סיעת "אנגליה הצעירה " במפלגה השמרנית. הוא הוביל את ההתנגדות לממשלתו השמרנית של רוברט פיל (1841–1846) ולביטול חוקי הדגן. רוברט פיל, אבי המפלגה השמרנית ומנהיגה, נפגע קשות מבחינה פוליטית עקב הפרשה הפוליטית וממשלתו השמרנית נפלה. בנפילת הממשלה השמרנית עלתה בבחירות הבאות לשלטון המפלגה הליברלית, וג'ון ראסל הפך לראש הממשלה החדש. מכאן והלאה הייתה המפלגה השמרנית באופוזיציה במשך רוב אמצע המאה ה-19. דיזראלי כינה בשנת 1857 את המרד ההודי הגדול כ"מרד לאומי". בנאומו בפני בית הנבחרים טען דיזראלי כי המרד נבע מההתערבות של הרשויות הבריטיות בהודו הבריטית באורח החיים של המקומיים. במקור נטען כי מקורו של המרד בחיילים הודים ששירתו בצבא הודו הבריטית אשר מרדו תחילה עקב היחס למסורות שלהם. דיזראלי התנגד לטענה זו, והוסיף בנאומו כי "המרד היה יותר ממרידה של חיילים הודים."

בשנים 1852, 1858–1859 וב-1866–1868 כיהן כשר האוצר ויו"ר הפרלמנט בממשלות השמרנים תחת אדוארד סמית-סטנלי, שבה היה אחראי לחוק הרפורמה של 1867 . דיזראלי ראה בחוק הרפורמה חשיבות מרכזית להישארות המפלגה השמרנית מעל המים בפוליטיקה המדינית. יתרה מכך, חוק הרפורמה הועבר שנה אחת לאחר חוק רפורמה קודם, מתון יותר, שהועבר בידי המפלגה הליברלית. חוק הרפורמה משנת 1832 היה הראשון שפתח את הדרך של הפרלמנט לסדרת רפורמות חברתיות שעמדו לשנות את הסדר החברתי בבריטניה. האליטה הפרלמנטרית הרגישה שהם עונים על הצורך בשינוי, אך בקרב מעמד העובדים היו דרישות לרפורמות נרחבות עוד יותר בתחום הדמוקרטיה, יחס וזכויות לעובדים ועוד. הצמיחה וההשפעה של תנועת תומכי הרפורמה משנת 1838 ואילך הייתה, ביחד עם קריאות העובדים לרפורמות נרחבות, למעין אינדיקציה לכך שרצוי היה לבצע רפורמה פרלמנטרית נוספת. תנועת תומכי הרפורמה הגיעה לשיא הפופולריות שלה בשנות ה-50 של המאה ה-19, אך בקרב חברי הפרלמנט הייתה הסכמה כי יש עוד עבודה לעשות כדי להסיר חריגות במערכת שחוק הרפורמה הראשון לא התייחס אליהן.

עם זאת, הקריאה לבחירה אוניברסלית של כל האזרחים או כפי שנודעה בכינוי: 'אדם אחד, קול אחד' עדיין נפגשה בהתנגדות מטעם הפרלמנט והחוק הרפורמי השני, שהתקבל בשנת 1867, אשר, בדומה לקודמו, סבב סביב הרפורמה הממושכת בבעלות האדמות. שאלה של מערכה פוליטית למען זכות ההצבעה לנשים עוד לא הייתה קיימת על שולחן המשא ומתן. חוק הרפורמה משנת 1867 א' - העניק את ההצבעה לכל בעלי הבתים ברבעים העירוניים וכן למשתכרים ששילמו שכר דירה בסך 10 פאונד לשנה ומעלה. ב' - הפחית את רף הרכוש במחוזות ונתן את זכות ההצבעה לבעלי אדמות חקלאיות ולדיירים עם כמויות אדמות קטנות מאוד. אזרחים באזורים עירוניים שעמדו בתנאי הרכוש קיבלו זכויות נוספות והחוק הכפיל בערך את קהל הבוחרים בממלכה המאוחדת ממיליון לשני מיליון איש. עוד קודם לכן, במסגרת הרפורמות, הממשלה ביטלה את הנימה הנוצרית שבנוסח השבועה לפרלמנט, וכך נתאפשר לצירים יהודים, בהם ידידו של דיזראלי, ליונל דה רוטשילד, להיכנס לפרלמנט.

ראשות הממשלה - קדנציה ראשונה

קריקטורה של דיזראלי בעיתון ואניטי פייר (כתב עת, 1868), ציור ידו של קרלו פלגריני (Carlo Pellegrini).

ב-28 בפברואר 1868 החליף את דרבי בראשות הממשלה, אך בסתיו 1868 הפסיד את ראשות הממשלה ליריבו ויליאם יוארט גלאדסטון, מנהיג המפלגה הליברלית, במהלך הבחירות הכלליות. בזמנו הקצר בתור ראש ממשלה הצליח דיזראלי להביא להעברתן של מספר חקיקות. חוק התיקון של עונש המוות משנת 1868 הביא לסיום ההוצאה להורג הפומבית ואסר על המשך הנוהג. חוק בתי הספר הציבוריים מאותה השנה הביא להסדר המעמד הרשמי של תשעה בתי ספר ציבוריים מובילים ברחבי הממלכה המאוחדת והחל תהליך של העברת מוסדות הלימוד לידי סמכות ממשלתית. חוק הטלגרף העניק לממשלה את היכולת להביא להלאמת כל הטלגרפים וכל חברות הטלגרפים ברחבי הממלכה המאוחדת. החקיקה האחרונה שהעביר דיזראלי בקדנציה הראשונה והקצרה שלו בראשות הממשלה הייתה חקיקת הבחירות הפרלמנטריות (הכלליות) של שנת 1868, אשר העבירה את האחריות למענה על עתירות בנושא של תוצאות בחירות מבית הנבחרים לבית הדין הגבוה לצדק. בתי משפט נתפסו כמוטים פחות לפוליטיקה המדינית בהחלטות שקיבלו מאשר בית הנבחרים. לאחר החלטה משפטית בנוגע לעתירה היה בית המשפט הגבוהה לצדק מדווח חזרה לבית הנבחרים. הראיות הועברו לבית הנבחרים עם דוחות השופט, עליהם דן בית הנבחרים.

מנהיג באופוזיציה

בפועל כל החקיקות עברו בהסכמת הליברלית, שהיוו את הרוב בבית הנבחרים. בשנת 1868, עשרה חודשים לתוך ראשות ממשלתו, דיזראלי קרא למערכת בחירות חדשה שנועדה לשנות את מפת החברים בבית הנבחרים. במהלך מערכת הבחירות של 1868, רוב בני מעמד הפועלים, להם התיר דיזראלי את הזכות להצביע בחוק הרפורמה, הצביעו בעד המפלגה הליברלית וגלאדסטון כאמור הפך לראש הממשלה החדש במקום דיזראלי, שעבר לאופוזיציה. בשנת 1872 נאם דיזראלי נגד ממשלת גלאדסטון באולם המסחר החופשי במנצ'סטר. במהלך הנאום השווה בין חברי הקבינט של גלאדסטון לשרשרת הרי געש שכבו מזה זמן רב. מספר חודשים מאוחר יותר נאם דיזראלי בנוגע לעתידה של המפלגה השמרנית. במהלך נאומיו פעל דיזראלי לקדם את המפלגה לקראת עידן חדש של פוליטיקה דמוקרטית. דיזראלי ראה את מצב האזרחים כגורם בראש סדר העניינים של המפלגה ובכך קידם את תוכניתו להביא לרפורמה חברתית שתצא לפועל בהנהגת המפלגה. דיזראלי שב להיות ראש הממשלה בשנים 1880–1874 לאחר הניצחון במהלך הבחירות הכלליות בשנת 1874.

ראש ממשלה - קדנציה שנייה (1874 - 1880)

מדיניות פנים

קשריו של דיזראלי עם המלכה ויקטוריה היו הדוקים, והוא התחבב עליה מאוד. היא אף העניקה לו את תואר האצולה ארל (רוזן) ביקונספילד. זכורה לטובה תשובתו של דיזראלי כאשר המלכה שאלה אותו באשר לדתו "האמיתית": "בין התנ"ך לברית החדשה ישנו דף ריק אחד. אני הוא הדף הזה". הוא מצדו גם הכתירה בתואר "קיסרית הודו" באמצעות חוק מיוחד בשנת 1876. מעתה והלאה המלכה חתמה על כל מסמך בתואר "המלכה הקיסרית". בתחום יחסי הפנים אימץ גישה חברתית על אף היותו שייך למפלגה השמרנית. הוא יזם חקיקה של שורה של חוקים סוציאליים, בהם חוק לשיפור תנאי מגורים של בעלי מלאכה ופועלים (1874). הוא קידד את החוק בנושא בריאות הציבור והעביר חוקים למניעת ניצול בעבודות פרך והכיר באיגודים מקצועיים.

ממשלת דיזראלי הייתה בעלת חשיבות נכבדת על הקמת זמן שעונים מקביל בכל רחבי הממלכה המאוחדת. עוד בשנת 1847 הוסדרו כל תחנות הרכבת לפי שעון גריניץ'. השעון פעל לפי מצפה מקומי אשר היה מחובר דרך טלגרף לכל תחנות הרכבת בממלכה המאוחדת. המניעים המרכזיים של הסדר ההקבלה בין השעונים היו הצורך למנוע משתי רכבות לנסוע אחת אל עבר השנייה באותו הזמן ולקבוע שעות תנועה סדירות. למרות הפיתוח שתפס במהרה במסילות הרכבת, הפיתוח של שעון לאומי מקביל לכל האחרים ברחבי הממלכה המאוחדת נמשך מספר עשורים. תחילה הייתה דרישה של עובדים להביא להסדר בשעון לאומי, שכן היו מעסיקי פועלים שקנו שעונים אשר נעו לאט במכוון. מעבר לכך הממשלה של דיזראלי פעלה להסדיר שעות מקבילות בכל הממלכה המאוחדת שרק בהן יהיה ניתן לרכוש משקאות חריפים. לבסוף עברה חקיקת ההגדרה של זמן בשנת 1880. החקיקה חילקה את הממלכה המאוחדת בין שני אזורי זמן מקבילים, גריניץ' ודבלין, עם האחרון באיחור מכוון של 25 דקות.

מדיניות חוץ

"כתר חדש בתמורה לישן" - קריקטורה של דיזראלי המחופש לאלאדין והמעניק למלכה ויקטוריה כתר קיסרי במקום כתר המלכות שלה.

אחת ממטרותיו המרכזיות של דיזראלי הייתה לחזק את מעמדה של בריטניה כמעצמה עולמית וכאימפריה המשתרעת על-פני כמה יבשות. דיזראלי רכש ב-1875, בעזרת הלוואה מליונל דה רוטשילד, את רוב מניותיה של תעלת סואץ, עורק התחבורה החשוב שבמצרים, שקיצר באלפי קילומטרים את הדרך להודו ולמזרח. בכך הבטיח דיזראלי את השליטה הבריטית בעורק תחבורה חיוני זה. דיזראלי הציע את קניית המניות לאסמאעיל פאשא, הח'דיו המצרי, בתמורה ל-4,000,000 לירות שטרלינג בעת היה פאשא במצוקה כלכלית לאחר הוצאות ממשלתיות נרחבות על פיתוחה של מצרים. כוחה הצבאי העצמאי של מצרים לא היה רם ביחס למעצמות האירופאיות, כפי שניתן היה לראות בתבוסתו אל מול האתיופים שהונהגו בידי יוהנס הרביעי, קיסר אתיופיה. על כן החל הממשל הבריטי לחזק את דריסת הרגל שלו בתוך מצרים. עם עלייתה של ההגמוניה הכלכלית הבריטית פרץ מרד עוראבי נגד הבריטים בשנת 1879. דיזראלי הורה על מלחמה נגד המרד אשר הביאה לתחילת המלחמה האנגלו-מצרית. המלחמה הסתיימה בניצחון בריטי אך אירועים כגון הפגזת אלכסנדריה הסיטו את האוכלוסייה הכללית יותר ויותר נגד הממשל הזר.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 החלה רוסיה לפעול באזור בולגריה במאמצים דיפלומטיים וצבאיים בניסיון להחזיר לעצמה שטחים שאיבדה במהלך מלחמת קרים (כחמש-עשרה שנים לערך לפני-כן), לשקם את הדומיננטיות שלה בים השחור ולהשיג שליטה על מצרי הבוספורוס והדרדנלים, המובילים מהים השחור אל הים התיכון. מאמצים אלו הבשילו לכדי המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) שבה דחקו הכוחות הרוסיים את הכוחות העות'מאנים עד-כדי איום על בירת האימפריה, איסטנבול. כדי לבלום את ההתפשטות הרוסית לעבר הים התיכון נחלצה בריטניה להגנתה של איסטנבול וכפתה בכך את סיום הלחימה. אוניות מלחמה מטעם הצי המלכותי הבריטי הופיעו ואיימו על הכוחות הרוסים רק קילומטרים בלבד מאיסטנבול עצמה. על רקע זה השתתף דיזראלי ב-1878 בקונגרס ברלין, ובו דרש לבטל את חוזה סן סטפנו, שנחתם באותה שנה, משום ששאף להחזיר לכנו את מאזן הכוחות באזור הבלקן ששרר בו טרם המלחמה. במהלך הקונגרס, קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק, אשר אירח את כל הנציגים בקונגרס, הותיר את הנהגת הדיון למי שכינה אותו "היהודי הזקן" (Der alte Jude) בכוונתו לדיזראלי. במהלך הקונגרס הנציגים הרוסים רצו לספח שטחים נוספים מתוך בולגריה. דיזראלי הזמין רכבת ואיים על הנציגים הרוסים שאילולא ירדו מדרישותיהם הוא באותו הרגע ייסע ברכבת חזרה ללונדון ושם יכריז מלחמה על האימפריה הרוסית. האיום הביא את ההנהגה הרוסית לוותר על דרישותיה ולצאת מהקונגרס עם פחות מאשר שהיה להם כאשר הגיעו אליו. בסיום הקונגרס, כאחת ההחלטות שנתקבלו, נמסרה השליטה בקפריסין מידיה של האימפריה העות'מאנית לידיה של בריטניה, כדי לאפשר לכוחות בריטיים להשתמש בקפריסין כבסיס בים התיכון שיוכל לשמש בשעת הצורך כהגנה על תעלת סואץ, שאת רכישת מניותיה יזם דיזראלי כמה שנים לפני-כן. המאבק הבריטי-רוסי היה למעין מלחמה קרה שכן שתי המעצמות לא נכנסו למאבק חזיתי לאחר מלחמת קרים. עקב אופי המאבק ניתן לו הכינוי המשחק הגדול.

נגד עליית ההשפעה הרוסית בריטניה נאבקה לשמור על מעמד הראג' הבריטי. בכך פעלה האימפריה הבריטית ליצור חוצץ בין הראג' לבין רוסיה. המדינות שעמדו ביניהן היו האימפריה הפרסית בשלטון השושלת הקאג'ארית ואמירות אפגניסטן (ח'אנות חיווה ואמירות בוכרה הפכו בנקודה זאת למדינות חסות רוסיות). תקרית דיפלומטית בין בריטניה לאפגניסטן אפשרה לקבינט הממשלה של דיזראלי להכריז מלחמה על האפגנים ובכך להתחיל את המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה. שיר עלי ח'אן, אמיר אפגניסטן נסוג מבירתו קאבול במהרה אך הכוחות הבריטים ספגו מהלומה קשה בקרב נגד כוחותיו של איוב ח'אן בפרברי קנדהאר. לבסוף עליונותם המספרית והטכנולוגית של הבריטים הביא לכניעת ההנהגה האפגנית, כעת תחת עבד א-רחמן ח'אן, אמיר אפגניסטן, אשר הכיר באמירות אפגניסטן בתור מדינת חסות של האימפריה הבריטית.

בדרום אפריקה מושבת הכף הבריטית סיפחה את רפובליקת נטאליה האפריקנרית. המנהיג הציבורי והצבאי האפריקנרי, פול קרוגר, כבש בניסיונותיו הדיפלומטיים למנוע את הסיפוח על כן החל במאבק פסיבי נגד הממשל הבריטי. במקביל למאבק באפגניסטן פרצה מלחמת הזולו בין מושבת הכף הבריטית באפריקה הדרומית לבין בני הזולו. במהלך קרב איסאנדלוואנה הביסו בני הזולו את הצבא הבריטי החזק שהיה בעל עליונות טכנולוגית. למרות ההפסד הזה, הכוחות הבריטיים נסוגו, ירדו לעמדת מגננה, בלמו את המתקפה של הזולו והתקדמו מחדש לתוך שטחי הזולו עד שכבשו את השטחים וספחו את ממלכת הזולו. לאחר הפסדו במלחמה, נתפס מנהיג הזולו, קטשאויו קמפנדה, והובא לבריטניה, שם פגש במנהיגי המדינה כגון דיזראלי והמלכה ויקטוריה. לאפריקה הדרומית הייתה חשיבות מרכזית לכלכלת האימפריה שכן הזולו, הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית ישבו על מרבצים אדירים של אוצרות טבע, כיום ממוקמים במדינת דרום אפריקה. אוצרות טבע אלו כוללים זהב, יהלומים, פלטינום ורבים אחרים.

הנפילה הפוליטית

דיוקן של דיזראלי, 1870

הגורם הישיר לפריצתה של המלחמה הרוסית-עות'מאנית (1877 - 1878) היה מרד אפריל בבולגריה, כאשר האימפריה העות'מאנית ביצעה פוגרומים ופרעות בתושבי בולגריה לאחר מרד לאומי במקום. בעוד העיתונים ברחבי העולם המערבי כולל בריטניה דיווחו על האירועים בבולגריה בזמן על העות'מאנים, דיזראלי לא ייחס חשיבות לעניין ואף העמיד בשאלה האם עורכי העיתונאים מדווחים נתונים אמינים או שהם פועלים בהכרח כדי להסיט את דעת הקהל האזרחית נגד האימפריה העות'מאנית. בתגובה, יריבו משכבר הימים, גלאדסטון, שב לבמה הפוליטית ונאם נגד מדיניות הממשלה ויחסה לאסון המתרחש בבולגריה. דיזראלי ניהל את מדיניות החוץ לפי הרווח שהגיע לבריטניה, זאת בשונה מגלאדסטון שתמך במדיניות חוץ המבוססת על ערכים. בתוך ארבעה ימים כתב גלאדסטון כתב עת "זוועות בולגריה" (Bulgarian Horrors) שבתוכו האשים את העות'מאנים על הזוועות שביצעו ואת דיזראלי וממשלתו על חוסר הפעילות שהפגין.

בהמשך נותר גלאדסטון שקט לאורך המלחמה הרוסית עות'מאנית ושיבתו של דיזראלי ללונדון במעין מצעד ניצחון לאחר קונגרס ברלין. היה זה בעיקר מכיוון שפעילותו נגד דיזראלי והמלחמה הביאה לכך שביתו נתקף בידי המון זועם שהאשים אותו בפציפיזם ובגידה באינטרסים הלאומיים של בריטניה. בשנת 1879, שנת בצורת קשה לצד תוצאות המשבר הפיננסי של 1873 שהתמשך לאורך כל העשור גרר עלייה חריפה באבטלה. נוסף על כך, האבדות הקשות במלחמות הקולוניאליות הורידו מהפופולריות של דיזראלי בקרב העם, בעיקר נודעו מרחצי הדמים במלחמת הזולו ומלחמת אפגניסטן. ביחד עם קמפיין בחירות פופוליסטי סוער מצידו של גלאדסטון, דיזראלי איבד את התמיכה בו ובבחירות של 1880 הפסידה המפלגה השמרנית לליברלית וגלאדסטון מונה פעם נוספת לראש ממשלה.

פטירתו

לאחר ההפסד בבחירות ירד דיזראלי מהנהגת המפלגה השמרנית והעביר את התפקיד לרוברט גסקוין ססיל המקורב פוליטית אליו. דיזראלי מצידו יצא לגמלאות. זמן קצר לפני שנבחר בשנת 1874 לראשות הממשלה הוא התאלמן. במרץ 1881 חלה בהצטננות אשר החריפה לדלקת סימפונות. חודש לתוך המחלה נפטר דיזראלי. בעת היה על ערש דווי התנגד להלוויה ממלכתית וביקש ממקורביו קבורה פרטית בלבד. ב-26 באפריל 1881 ההלוויה של דיזראלי התקיימה בכנסייה המקומית ליד ביתו בליואנדון ובמהלכה סירב ראש הממשלה גלאדסטון להיות נוכח. המלכה ויקטוריה הורתה על בניית מצבת זיכרון לזכרו של דיזראלי בתוך הכנסייה שבתוכה הוא נקבר.

משנתו הפוליטית והפילוסופית של דיזראלי

במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19 חבר דיזראלי ולקח תפקיד הנהגתי בתנועת "אנגליה הצעירה" (Young England), תנועה פוליטית קטנה אם כי פעילה של חברי המפלגה הטורית אשר קידמו משנה פוליטית שבוססה, באופן אידיאלי, על הסדר החברתי-מדיני של הפיאודליזם. התנועה קראה למונרכיה אבסולוטית המושפעת מכנסייה מבוססת בעוד לאצולה סמכויות מנהל נרחבות והעדפה למלומדים במרכזי החינוך היוקרתיים ביותר. על אף מצעה האידיאלי, היותו של דיזראלי מנהיגה של התנועה, סתר אידיאלים יסודיים אלו וייצג את המיתון בפועל של המפלגה, שכן דיזראלי לא היה בן אצולה ולא התחנך לא באוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת קיימברידג' ולא במכללת איטון. אחת התייחס דיזראלי לפוליטיקה כאילו הייתה משחק ממושך של הימורים. דבריו אלו, והתנהלותו הפוליטית לאורך שנותיו, לעיתים הביאה להאשמות בדבר חוסר מוסריות וחוסר עקרונות. לדבריו של הלורד בלאק, שחקר את קורותיו של דיזראלי, ”האמת לאמיתה היא, שדיזראלי נקט בעקרונות בעת הנהיג את המפלגה [השמרנית], אך אלו לא היו העקרונות, אם אפשר לקרוא להן ככה, של אגודת 'אנגליה הצעירה'.”

לפי פרופסור פטר גוש מאוניברסיטת אוקספורד, מסוף שנות ה-40 של המאה ה-19 והלאה ניתן לראות התפתחות מדיניותו של דיזראלי כקוהרנטית ומבוססת על מספר עקרונות יסוד שחוזרים על עצמם לאורך המשך הקריירה שלו, כגון פרנקופיליה ומיסים נמוכים. דיזראלי התקשה בתחילת דרכו להשמיע קולו לאוכלוסייה הכללית ולהשפיע על דעת הקהל הבריטית, בעיקר עקב מעמדו. ברומן הראשון שכתב הודגשה עובדה זאת בכותבו כי בכדי להתבסס בגובה הסולם החברתי ”אדם חייב להיות בעל הדם, או בעל מיליון, או גאון.” דיזראלי נבדל מהחברה הפוליטית הכללית בבריטניה בעיקר עקב ההשפעות של יהדותו ושל התנועה הרומנטית על התנהלותו. לפי סופרים כגון לורד בלאק, ליהדותו של דיזראלי לא הייתה חשיבות רבה על התבדלותו מכיוון שדיזראלי מעולם לא ייצג את המעמד היהודי-אנגלי האמיד של ימיו. בלאק טוען למזגו של דיזראלי הנובע ממסורת משפחתו האיטלקית כגורם להתבדלותו החברתית בחברה הפוליטית. לעומתו, חוקרים כגון ישראל זנגוויל, ישעיה ברלין ופיליפ ריף טוענים כי ליהדותו של דיזראלי הייתה השפעה נרחבת על אופיו, התנהלותו וסדר העדיפויות שלו, ומצביעים על מסעו לארץ ישראל והמוטיבים המיוצגים ברומן טַנְקְרֶד (Tancred;‏ 1847) אשר כתב להצדקת הטענה.

בתחילת הקריירה שלו יצא דיזראלי מכליו בניסיון לפרוץ את שיאיו ולקדם את עצמו בכך שהקדים את פרידריך ניטשה בקביעתו של "היה מי שאתה". דיזראלי ייצג את האידיאל המוסרי שלפיו אדם בונה עצמו לאורך חייו. בשונה מרבים מחבריו לספסל בית הנבחרים, דיזראלי לא היה בן למשפחה בעלת שורשים של מעורבות פוליטית ולא ירש אידיאלים פוליטיים ממשפחתו. ב-1846 הוא טען כי: ”איני במצב להיות בעל עמדות תורשתיות שבוססו עבורי ועל כן, כלל עמדותי, הן תוצאה של קריאה ומחשבה.” בערכיו שאיגד יחדיו לאורך חייו איחד דיזראלי מסורת שמרנית, הערכה למהפכנות ולאומיות אשר שררה באותה העת במעגלים חברתיים ופוליטיים ברחבי אירופה, נאמנות אנגלית וזהות יהודית בשורשיו. בדרכו לפסגת החיים הפוליטיים הבריטיים, עשה דיזראלי מאמץ ממושך לאחד השפעות אלו. בטרילוגית ספריו; קונינגסבי, סיביל וטנקרד, מביע דיזראלי עמדה פוליטית הנוגעת להתנגדותו גם לערכי הוויגיזם וגם לתועלתנות.

מורשת

שלט רחוב על שמו של בנג'מין דיזראלי בנתניה

שלט רחוב על שם "בנימין דישראלי" בירושלים

דיזראלי הוביל את המפלגה השמרנית בבית הנבחרים במשך כמעט שלושה עשורים. במבט ראשון, למרות שיא מעורבותו הפוליטית, תחת משמרו הפסידו השמרנים בשש בחירות כלליות. עם זאת, ראיית טענה זאת בלבד מתעלמת מתפקידו המרכזי של דיזראלי בהקמתה המחודשת של המפלגה השמרנית לאחר סדרת רפורמות - זאת לאחר שבילו חלק ניכר מאמצע המאה ה-19 בבליעה באופוזיציה - מקומה המרכזי של המפלגה בפוליטיקה של הממלכה המאוחדת בהווה חלק ניכר ממורשתו של דיזראלי. כפי שהציע לורד בלייק המנוח, היסטוריון בולט תומך השמרנים: "רבים מהשמרנים המודרניים מסתכלים אחורה על דיזראלי כמו הנביא שלהם, הכהן הגדול והפילוסוף שהתגלגל לתוך אדם אחד... הוא נותר הדמות הכי יוצאת דופן, לא מסבירה, מרתקת, רעננה ונצחית אי פעם ממובילי המפלגה השמרנית."

דיזראלי והשאלה היהודית

אף שהוטבל לכנסייה האנגליקנית בגיל 12, בכל ימיו לא חדל מלהביע את אהדתו לעם היהודי הסובל. הוא התפעל מעברו והתגאה במוצאו היהודי. לדוגמה, כאשר הותקף בפרלמנט על ידי הציר האירי הלאומני דניאל או'קונל על היותו יהודי, ענה לו דיזראלי "כן, יהודי אני, ובימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש שלמה"; ובמקרה אחר עם השר, ואויבו הפוליטי המושבע, גלאדסטון, התריס נגדו דיזראלי: "בזמן שאבותיך גידלו חזירים, אבותי כתבו את התנ"ך". הוא נלחם על מתן זכויות אזרחיות מלאות ליהודי בריטניה, ותמך מאוד ברעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל.

בעבר סירבה ועדת השמות בעיריית תל אביב לקרוא שמות רחובות על שם יהודים מומרים, אבל בכל זאת קראה לרחוב ביפו בשם נס לגויים, שהוא שמו העברי של ספרו של דיזראלי "טַנְקְרֶד", על פי תרגומו של יהל"ל. בערים אחרות ישנם רחובות הקרויים על שמו של דיזראלי, כמו בשכונת טלביה שבירושלים, בשכונת אחוזה שבחיפה, בשכונת "קריית-השרון" שבנתניה ובלוד.

רשימת ספריו

• ויויאן גריי (Vivian Grey;‏ 1826), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
• מסעו של קפטן פופאנילה (The Voyage of Captain Popanilla;‏ 1828), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סאטירה
• הדוכס הצעיר (The Young Duke;‏ 1831), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
• קונטריני פלמינג: רומנטיקה פסיכולוגית (Contarini Fleming: A Psychological Romance;‏ 1832), הוצאות ג'ון מוראי (John Murray), רומן
• אישון בגן עדן (Ixion in Heaven;‏ 1832), הוצאות המגזין החודשי החדש (New Monthly Magazine), רומן
• הסיפור המפליא של אלרואי (The Wondrous Tale of Alroy;‏ 1833), הוצאות סאונדרס ואוטליי (Saunders and Otley), רומן (מבוסס על דוד אלרואי)
• עלייתו של איסקנדר (The Rise of Iskander;‏ 1833), הוצאות סאונדרס ואוטליי (Saunders and Otley), רומן
• נישואי התופת (The Infernal Marriage;‏ 1834), הוצאות בולוור (Bulwer), רומן
• האפיקה המהפכנית (The revolutionary epick;‏ 1834), הוצאות אדוארד מוקסון (Edward Moxon), רומן
• מקדש אנריקה (Henrietta Temple;‏ 1837), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
• ונטיה (ונציה) (Venetia;‏ 1837), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן קצר
• הטרגדיה של הרוזן אלארקוס (The Tragedy of Count Alarcos;‏ 1839), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
• קונינגסבי, או הדור החדש (Coningsby, or The New Generation;‏ 1844), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סיפורת פוליטית (טרילוגיית אנגליה הצעירה)
• סיביל, או שתי האומות (Sybil, or The Two Nations;‏ 1845), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סיפורת פוליטית (טרילוגיית אנגליה הצעירה)
• טַנְקְרֶד, או מסע הצלב החדש (Tancred; or, The New Crusade;‏ 1847), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סיפורת פוליטית (טרילוגיית אנגליה הצעירה)
• לותייר (Lothair;‏ 1870), הוצאות לונגמנס (Longman), רומן פילוסופי
• אנדמיון (Endymion;‏ 1880), הוצאות לונגמנס (Longman), רומן בשלושה כרכים
• פלקונט (Falconet), דיזראלי נפטר קודם השלים את הספר, והוא פורסם באופן לא שלם ב-1905 בידי הוצאות טיימס
• שאלת היהודים בבעיית המזרח

לקריאה נוספת

• בנימין יפה, בנימין ד'ישראלי, הוצאת דביר תל אביב, תש"ך
• אנדרה מורואה, "ד'ישראלי, (לורד ביקונספילד)", תרגום יצחק הירשברג, הוצאת בקר/סדרת "פנינים", 1951
• משה קליאן ואליעזר ויצטום, "מסע בנימין לירושלים", ארץ וטבע, גיליון 86, יולי-אוגוסט 2003
• גרטרוד הימלפרב, "בנימין דיזראלי: הדמיון הטורי", בתוך: "משפט ההיסטוריה: מבחר מאמרים", ירושלים, שלם, 2017, עמ' 236–263
• Robert Blake, Disraeli's Grand Tour: Benjamin Disraeli and the Holy Land, 1830-31, Oxford University Press, 1982 (הספר בקטלוג ULI)
• Hesketh Pearson, Dizzy: the Life and Nature of Benjamin Disraeli, Earl of Beaconsfield, Penguin Books, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
• Helen Langley (ed.), Benjamin Disraeli, Earl of Beaconsfield: Scenes from an Extraordinary Life, Oxford University Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
• Michael Flavin, Benjamin Disraeli: the Novel as Political Discourse, Sussex Academic Press, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
• J.P. Parry, Benjamin Disraeli, Oxford University Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
• Robert P. O'Kell, Disraeli: the Romance of Politics, University of Toronto Press, 2017 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• היסטוריה של בנג'מין דיזראלי מתוך אתר ממשלת בריטניה
• כתבי בנג'מין דיזראלי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• שפרה הורן, האגדה לבית דיזראלי, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2008

ותגובה לכתבה זו:

• דניאלה שחם, ירושת דיזראלי, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2008
• בנג'מין דיזראלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוריה בר-מאיר, אומה אחת? - מאחורי המושג one-nation, יס מיניסטר, 18 בינואר 2020
• בנג'מין דיזראלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• בנג'מין דיזראלי, אתר אוצר התיישבות היהודים
• בנימין דיזראלי (1804-1881), דף שער בספרייה הלאומית

• בנג'מין דיזראלי, ברשת החברתית Goodreads