רוברט וולפול

רוברט וולפול
Robert Walpole
לידה	26 באוגוסט 1676; האוטון (Houghton), נורפוק
פטירה	18 במרץ 1745 (בגיל 68); לונדון
מדינה	הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	האוטון (Houghton), נורפוק
השכלה	קינגס קולג'; איטון קולג' ;
מפלגה	המפלגה הוויגית
בת זוג	קתרין (1700-1737) ; מריה (1738)
	4 באפריל 1721 – 11 בפברואר 1742; (20 שנה)
מונרך בתקופה	ג'ורג' הראשון, ג'ורג' השני
	→ ראשון בתפקיד ספנסר קומפטון ←
	12 באוקטובר 1715 – 15 באפריל 1717; (שנה)
מונרך בתקופה	ג'ורג' הראשון, ג'ורג' השני
	→ ריצ'רד אונסלו (אנ') ג'יימס סטנהופ (אנ') ←
	3 באפריל 1721 – 12 בפברואר 1742; (20 שנה)
מונרך בתקופה	ג'ורג' הראשון, ג'ורג' השני
	→ ג'ון פראט (אנ') סמואל סנדס (אנ') ←
פרסים והוקרה
	אביר הבירית (1726); Knight of the Bath (1725) ;
חתימה

רוברט ווֹלְפּוֹל, הרוזן הראשון מאורפורד (באנגלית: Robert Walpole, 1st Earl of Orford;‏ 26 באוגוסט 1676 – 18 במרץ 1745) היה מדינאי בריטי הנחשב בדרך כלל כראש ממשלת בריטניה הראשון. אף שתפקיד המוגדר בשם "ראש הממשלה" לא היה מוכר בחוק ולא היה עדיין בשימוש רשמי באותה עת, וולפול ידוע כמי שהחזיק במשרה דה פקטו (בפועל) בשל השפעתו הניכרת בקבינט.

את הקריירה הפוליטית החל בתור ויג (חבר המפלגה הוויגית, אחת משתי המפלגות העיקריות באותה תקופה), אשר בשנת 1701 זכה בבחירות בנורפוק לנציג בבית הנבחרים, ונבחר לחבר הפרלמנט. ב-1715 נבחר לשר האוצר וכיהן במשך יותר מ-22 שנים, במקביל לחלק משנות כהונתו כראש ממשלה.

וולפול כיהן כראש ממשלה בתקופת שלטונם של המלכים ג'ורג' הראשון וג'ורג' השני. על פי רוב מייחסים את תחילת כהונתו לשנת 1721, כאשר קיבל את תפקיד "הלורד הראשון של האוצר", כינוי שדבק עד היום בכל ראשי ממשלת בריטניה שבאו לאחריו; עם זאת, אחרים נוקבים בשנת 1730, שנת פרישתו של לורד טאונסנד, בה הפך למנהיג הבלתי מעורער והבלעדי של הקבינט. הגרסה הראשונה וה"ארוכה" יותר מקובלת יותר ונתמכת בדרך כלל על ידי העיתונות. וולפול המשיך לכהן עד פרישתו בשנת 1742 כתוצאה מאסון קרב קרטחנה. הוא קיבל תואר אצולה, ועבר לשרת בבית הלורדים.

תקופת כהונתו כראש ממשלה, 21 שנים, נחשבת לארוכה ביותר בהיסטוריה הבריטית.

בנו, הוראס וולפול, היה מדינאי וסופר. בנו הבכור רוברט וולפול, הרוזן השני של אורפורד ירש את תוארו.

ראשית חייו

רוברט וולפול נולד באחוזת משפחתו שבמחוז נורפוק ב-1676. הוא היה ילדם החמישי ובנם השלישי מבין 19 ילדיהם של רוברט וולפול, פוליטיקאי וויגי שייצג את מחוז הבחירה של קאסל רייזינג (Castle Rising) בבית הנבחרים, ושל אשתו מרי, שהייתה בתו והיורשת של סיר ג'פרי ברוול (Burwell).

כילד למד וולפול בבית ספר פרטי במסינגהאם (Massingham) שבנורפוק, ונכנס לאיטון קולג' ב-1690, שם נחשב לתלמיד מצטיין. הוא סיים את לימודיו באיטון ב-1696 והמשיך את לימודיו בקינגס קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג'. ב-1698 הפסיק את לימודיו בעקבות מותו של אחיו הבוגר כדי לסייע לאביו לנהל את האחוזה המשפחתית שהוא הפך להיות היורש שלה. וולפול תכנן להיות איש דת, אך עתה, בהיותו הבן הבכור ששרד ממשפחתו, ויתר על שאיפתו זו. בנובמבר 1700 מת אביו, והוא ירש את אחוזתו.

ראשית הקריירה הפוליטית

הקריירה הפוליטית של וולפול החלה בינואר 1701, כאשר הוא נבחר לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של קאסל רייזינג. הוא עזב את מחוז זה כדי להיבחר מחדש מטעם מחוז קינגס ליין (King's Lynn), מחוז כיס שאותו ייצג עד סוף הקריירה הפוליטית שלו.

כמו אביו היה וולפול חבר המפלגה הוויגית. ב-1705 מונה וולפול על ידי המלכה אן כחבר במועצה של בן זוגה, הנסיך ג'ורג', דוכס קמברלנד שהיה הלורד הראשון של האדמירליות. לאחר שבחר להישאר מחוץ למאבק בין הוויגים לבין הממשלה, הפך וולפול לאיש ביניים שתיווך בין הממשלה לבין מנהיגי המפלגה הוויגית. יכולותיו זכו להכרה על ידי סידני גודולפין, רוזן גודולפין הראשון שכיהן אז כלורד העליון של האוצר (Lord High Treasurer) וכמנהיג הקבינט, וכתוצאה מכך הוא מונה לתפקיד שר המלחמה ב-1708. במשך תקופה קצרה בשנת 1710 הוא החזיק גם בתפקיד גזבר הצי (Treasurer of the Navy).

למרות השפעתו האישית החזקה, וולפול לא הצליח למנוע מהלורד גודולפין ומהוויגים ללחוץ על העמדתו לדין של הנרי סשברל (Sacheverell), שר בממשלה שנשא דרשות אנטי-וויגיות. המשפט ספג ביקורת ציבורית ובעקבותיו אירעו מהומות והמפלגה הוויגית בראשותו של הדוכס ממלבורו הפסידו בבחירות הכלליות של 1710. הממשלה החדשה בהנהגתו של רוברט הארלי מהמפלגה הטורית הדיחה את וולפול ממשרתו כשר המלחמה אך הוא נותר בתפקיד גזבר הצי עד ינואר 1711. הארלי ניסה לצרף את וולפול למפלגתו, בתחילה בדרכי פיתוי ולאחר מכן באיומים, אך וולפול דחה את ההצעות ותחת זאת נעשה אחד מדובריה הראשיים של האופוזיציה. הוא הגן על הלורד גולדפין מפני ההתקפות של הטורים בפרלמנט ומפני הביקורת של העיתונות.

ב-1712 הואשם וולפול בקבלת שוחד ובשחיתות בנוגע לשני חוזים לאספקת מזון לסקוטלנד. אף שהוכח שהוא נקי מאשמה, הוא הורשע בהפרת אמונים ובשחיתות. הוא הועמד לדין בפני בית הנבחרים ונמצא אשם על ידי בית הלורדים. הוא נכלא במצודת לונדון והורחק מהפרלמנט. בהיותו כלוא במצודת לונדון הוא זכה ליחס של "קדוש מעונה פוליטי" ובעת מאסרו ביקרו אותו כל המנהיגים הוויגים. לאחר שחרורו, פרסם וולפול קונטרסים בעילום שם שתקפו את ממשלתו של הארלי. וולפול נבחר מחדש לפרלמנט ב-1713.

ממשלת סטנהופ-סנדרלנד

ב-1714 מתה המלכה אן. על פי חוק ההסדר 1701, שהוציא קתולים מסדר ירושת הכתר, ירש את אן בן דודה מדרגה שנייה, ג'ורג' הראשון. הטורים לא נתנו אמון בג'ורג'. מבחינתם לא הייתה לו את הזכות לרשת את הכתר. שנת עלייתו לשלטון סימנה את תחילת שלטונם של הוויגים ששמרו על כוחם במשך חמישים השנים הבאות. רוברט וולפול הצטרף כחבר המועצה המלכותית ומונה להיות האחראי על תקציב הכוחות המזוינים (Paymaster of the Forces) בקבינט שבאופן רשמי היה תחת הנהגתו של הלורד הליפקס (Halifax), אך באופן מעשי הדמויות ששלטו בו היו הלורד טאונסנד (Townshend), גיסו של וולפול, וג'יימס סטנהופ (Stanhope). וולפול מונה להיות יושב ראש של וועדה סודית שחקרה את מעשיה של הממשלה הטורית הקודמת ב-1715 וכמה מהאישים בה הועמדו לדין, חלקם אף ללא משפט.

לורד הליפקס מת ב-1715 ווולפול מונה כלורד הראשון של האוצר (First Lord of the Treasury) וכשר האוצר. בתפקידו זה הוא הנהיג אמצעים להפחתת החוב הלאומי. הממשלה הייתה לעיתים חלוקה בנושאים חשובים. בדרך כלל וולפול וטאונסנד היו בצד אחד וסטנהופ והלורד סנדרלנד היו בצד השני. מדיניות החוץ הייתה נושא המחלוקת העיקרית. ג'ורג' הראשון ניהל את מדיניות החוץ על פי האינטרסים של הטריטוריות הגרמניות שלו יותר מאשר על פי האינטרסים של בריטניה. סיעתם של סטנהופ וסאנדרלנד נטתה לתמוך במלך. ב-1716 טאונסנד הודח מהתפקיד החשוב של מזכיר המדינה הצפוני (Secretary of State for the Northern Department) והועבר לשמש במשרה החשובה פחות של הלורד לוטננט של אירלנד. גם שינוי זה לא ריצה את סטנהופ ואת סנדרלנד, שדאגו לפטר את טאונסנד מתפקידו באפריל 1717. למחרת היום התפטר וולפול מהממשלה ועבר לאופוזיציה. בקבינט החדש היו סנדרלנד וסטנהופ הדמויות המשפיעות ביותר.

זמן קצר לאחר התפטרותו של וולפול, מריבה משפחתית בין המלך לבין הנסיך מוויילס פילגה את המשפחה המלכותית. וולפול ואישים אחרים היו מתכנסים בבית לסטר, מקום מגוריו של הנסיך מוויילס ומתכננים תוכניות פוליטיות. וולפול נעשה אף יועצה וידידה הקרוב של אשת הנסיך קרולין. ב-1720 הוא שיפר את מעמדו על ידי כך שהצליח להביא לפיוס בין המלך לבין בנו.

וולפול המשיך להיות דמות משפיעה בבית הנבחרים. במיוחד הוא היה פעיל במעשי ההתנגדות לאחד החוקים שהציעה הממשלה, שלפיו תוגבל זכותו של המלך להעניק תוארי אצולה חדשים. וולפול גרם למשיכתו הזמנית של החוק ב-1719 ולדחייה מוחלטת שלו בסופו של דבר. תבוסה זו גרמה לסטנהופ ולסאנדרלנד להתפייס עם מתנגדיהם. וולפול קיבל מחדש את תפקיד האחראי על תקציב הכוחות המזוינים וטאונסנד מונה לתפקיד הלורד נשיא המועצה. עם קבלת תפקיד זה סר חנו של וולפול בעיניו של הנסיך מוויילס (המלך לעתיד), שעדיין בז לממשלתו של אביו.

עליית כוחו

זמן קצר לאחר שיבתו של וולפול לממשלה, נסחפה בריטניה בשערוריית "חברת הים הדרומי" (South Sea Company). הממשלה הנהיגה תוכנית שלפיה החברה תכסה את החוב הלאומי בתמורה לאיגרות חוב. האמונה שרווחה הייתה שעד מהרה תגרוף החברה רווחים עצומים מסחר בינלאומי בטקסטיל, במוצרים חקלאיים ובעבדים. רבים בבריטניה, כולל וולפול עצמו שהתעשר מאוד מאיגרות החוב שסחר בהם, השקיעו רבות בחברה. בסוף שנת 1720 החלה חברת הים הדרומי לקרוס ושערי המניות שלה ירדו פלאים. וולפול, כאמור, הצליח לממש את רווחיו כאשר מחיר המניות היו בשיא. ב-1721 מצאה ועדה שמונתה לחקור את השערורייה שרבים מחברי הממשלה היו נגועים בשחיתות. חלקם נשפטו ואף נכלאו, אך בהשפעתו של וולפול יצאו סטנהופ וסאנדלנד נקיים מהפרשה.

התפטרותו של סנדרלנד ומותו של סטנהופ ב-1721 הותירו את וולפול כדמות המרכזית בממשלה. באפריל אותה שנה הוא מנוה כלורד הראשון של האוצר, כשר האוצר וכמנהיג בית הנבחרים. לדעת רבים מסמל מינוי זה של וולפול את תחילת כהונתו כראש ממשלה. גיסו, הלורד טאונסנד, מונה להיות שר המדינה הצפוני ושלט במדיניות החוץ של בריטניה. כך חזרו השניים לשלוט בממשלה וכוחם של מתנגדיהם הוחלש באופן משמעותי.

ראש ממשלה תחת ג'ורג' הראשון

תחת מנהיגותו של וולפול ניסה הפרלמנט לטפל במשבר הכלכלי שיצרה הבועה של חברת הים הדרומי. נכסיהם של מנהלי החברה שימשו לפיצוי אלה שניזוקו מהמשבר והנכסים של החברה עצמה חולקו בין בנק אנגליה ובין חברת הודו המזרחית הבריטית. המשבר פגע קשות באמינותם של המלך ושל הוויגים, אך בכושר הנאום המעולה שלו הצליח וולפול להגן עליהם בבית הנבחרים.

שנתו הראשונה של וולפול כראש ממשלה עמדה בסימן חשיפתה של מזימה שהוביל פרנסיס אטרברי (Atterbury), בישוף רוצ'סטר. חשיפתה של המזימה ריסקה את תקוותיהם של היעקוביטים לאחר כישלון המרידות שניהלו ב-1715 וב-1719. המפלגה הטורית הייתה גם היא במצב לא טוב, אף שמנהיגה, הלורד בולינגברוק (Bolingbroke), שנמלט לצרפת כדי להתחמק מעונש על אהדתו ליעקוביטים, הורשה לשוב לבריטניה ב-1723.

עד לסוף תקופת מלכותו של ג'ורג' הראשון נמשכה עליונותו של וולפול. בהדרגה ירדה השפעתו הפוליטית של המלך ומנגד עלתה השפעתם של שרי הממשלה. ב-1724 הודח מתפקידו כמזכיר המדינה הדרומי יריבם בקבינט של טאונסנד ושל וולפול, הלורד קארטרט (Carteret) ומונה למשרה החשובה פחות של הלורד לוטננט של אירלנד.

טאונסנד, שעבד בשיתוף פעולה עם המלך, הצליח להכניס את בריטניה לעידן של שלום, במיוחד באמצעות כריתת בריתות עם צרפת ועם פרוסיה ב-1725. וולפול לא היה מעורב בצעדים אלה. בריטניה, שכעת שוחררה מהאיום היעקוביטי, מאימת המלחמה וממשברים פיננסים, החלה לשגשג ווולפול נעשה חביבו של המלך ג'ורג' הראשון. ב-1725 הוענק לו תואר אביר מסדר האמבט וב-1726 הוא עוטר כאביר מסדר הבירית. בנו הבכור קיבל תואר של ברון.

ראש ממשלה תחת ג'ורג' השני

מעמדו של וולפול היה תחת איום ב-1727 כאשר מת המלך ג'ורג' הראשון ובנו ג'ורג' השני ירש את כסאו. במשך כמה ימים היה נראה שוולפול עומד לאבד את משרתו, אך בעצת המלכה קרוליין הסכים המלך להשאירו בתפקידו. אף על פי שהמלך לא אהב את טאונסנד, הוא השאירו בתפקידו גם כן. בשנים הבאות המשיכו השניים להיות הדמויות המובילות בממשלה, למרות חילוקי דעות שהיו ביניהם על נושאי מדיניות החוץ, בעיקר בנוגע ליחסים עם אוסטריה. בהדרגה נעשה וולפול השר בעל הכוח הרב בממשלה. טאונסנד פרש ב-15 במאי 1730 ויש הרואים בתאריך זה את ההתחלה הבלתי רשמית של כהונתו של וולפול כראש ממשלה. עזיבתו של טאונסנד אפשרה לוולפול להביא לידי גמר את חתימתו של הסכם וינה וליצירת הברית האנגלו-אוסטרית ב-1731.

מתנגדים ומבקרים

לוולפול היו מתנגדים רבים. המרכזיים ביניהם היו מקרב חברי מפלגת הכפר (Country Party), כמו לורד בולינגברוק (Bolingbroke), שהיה יריבו מאז ימי המלכה אן, וויליאם פולטני (Pulteney), שפרש מהמפלגה הוויגית על רקע אי מינויו לתפקיד שר בממשלה. השניים הוציאו לאור כתב עת שביקר באופן עקבי את מדיניותו של ראש הממשלה. וולפול אף זכה לתיאורים סטיריים ופארודים והוא הושווה לפושע ג'ונתן ויילד כפי שעשה המחזאי ג'ון גיי במחזהו אופרת הקבצנים. על אויביו הנוספים של וולפול נמנו ג'ונתן סוויפט, אלכסנדר פופ, הנרי פילדינג וסמואל ג'ונסון. בנוסף, הכינוי "Prime Minister" נטבע לראשונה ככינוי גנאי שנועד לבקר את וולפול, ולהציגו כמי שמנסה ליטול לעצמו כוח לא לו.

תומכים

למרות חוג מתנגדים נרחב זה, הצליח וולפול להבטיח לעצמו את תמיכתו של העם ושל הפרלמנט באמצעות מדיניות של הימנעות ממלחמה וכתוצאה מכך גם הוא יכול היה להפחית את עול המיסים. הוא ניצל את השפעתו כדי למנוע מהמלך ג'ורג' השני מלהיכנס לעימות שהתחולל ביבשת אירופה ב־1733 כאשר פרצה מלחמת הירושה הפולנית. באותה שנה הייתה השפעתו תחת איום עקב תוכנית מיסוי שהוא הציע. הכנסות המדינה ירדו פלאים עקב פעילותם של מבריחים ווולפול הציע להטיל בלו על יין ועל טבק. הצעה זו זכתה לגינוי ציבורי ועוררה את התנגדותו של המגזר המסחרי. וולפול הסכים למשוך את החוק לפני שהפרלמנט הצביע עליו, אך הוא הדיח את הפוליטיקאים שהעזו להתנגד לו מלכתחילה. כך איבד וולפול חלק ניכר מחברי מפלגתו שעברו לאופוזיציה.

לאחר הבחירות הכלליות של 1734 הצליחו תומכיו של וולפול לשמור על רוב בבית הנבחרים, אף שמספרם קטן. למרות שמירה על הרוב הפרלמנטרי שלו, האהדה הציבורית כלפיו פחתה. ב־1736 גרמה הטלתו של מס על הג'ין לפרוץ מהומות בלונדון. מהומות קשות יותר פרצו באדינבורו כאשר המלך העניק חנינה לקצין שפקד על חייליו לירות על מפגינים. אף שאירועים אלה הורידו את מעמדו של וולפול בדעת הקהל הציבורית, מעמדו בפרלמנט נותר איתן. שליטתו של וולפול בבית הנבחרים ניכרה במיוחד כאשר הוא הצליח לסכל את תוכניתו של ג'ון ברנרד להפחתת הריבית על החוב הלאומי. וולפול אף הצליח לשכנע את הפרלמנט להעביר את חוק הרישוי (Licensing Act 1737), שעל פיו הוטל פיקוח אל התיאטראות של לונדון. החוק היה נקמה במבקריו של וולפול מקרב אנשי הרוח כמו סוויפט, פופ פילדינג ואחרים, שמתחו כל השנים ביקורת על הממשלה ביצירותיהם.

בעוד שאנשי מפלגת הכפר תקפו את וולפול ללא רחם, הוא מימן כותבים ששיבחו אותו. הכותב ויליאם ארנל (Arnall) ואחרים הגנו על וולפול מהאשמות על שחיתות פוליטית בטענם ששחיתות פוליטית היא תכונה אנושית אוניברסלית. הם גם טענו כי מחלוקות פוליטיות אף הם בלתי נמנעות עקב התשוקות האנוכיות שהן חלק מטבע האדם. ארנל טען שהממשלה צריכה להיות חזקה מספיק כדי לעמוד בפני עימותים ולדעתו וולפול הצליח בכך. רטוריקה פוליטית זאת הייתה מקובלת במהלך המאה ה-18.

שקיעה

שנת 1737 עמדה בסימן מותה של ידידתו הקרובה של וולפול, המלכה קרוליין. אף שמותה לא שם קץ להשפעה הקרובה של וולפול על המלך, שהמשיך לגבות את ראש הממשלה שלו בשנים הבאות, השפעתו המרכזית של וולפול על הממשלה החלה לרדת בעוצמתה. מתנגדיו מצאו לעצמם מנהיג בדמותו של פרדריק, נסיך ויילס, שיחסיו עם אביו המלך היו מנוכרים. כמה פוליטיקאים צעירים כמו ויליאם פיט האב וג'ורג' גרנוויל הקימו סיעה שהייתה ידועה בתור "הנערים הפטריוטים" ("Patriot Boys") והצטרפו לנסיך מוויילס באופוזיציה.

כישלונו של וולפול להמשיך ולשמור על מדיניות של הימנעות מעימות צבאי, גרמה בסופו של דבר לנפילתו. על פי ברית סביליה משנת 1729, הסכימה בריטניה להימנע מסחר עם המושבות הספרדיות בדרום אמריקה. ספרד תבעה את הזכות לעצור ספינות בריטיות כדי לוודא שהתנאי מיושם. עימותים פרצו על רקע הסחר עם איי הודו המערבית. וולפול ניסה למנוע מלחמה אך הוא זכה להתנגדותם של המלך, של הפרלמנט ושל חלק משרי ממשלתו. ב-1739 התייאש וולפול ממאמציו ואז פרצה מלחמת אוזנו של ג'נקינס.

המלחמה גרמה למעמדו של וולפול לשקוע עוד יותר. בבחירות הכלליות של 1741 הצליחו תומכיו לשמור על מעמדם במחוזות הבחירה אך נחלו מפלה במחוזות הכיס. באופן כללי נחלה הממשלה הצלחה באנגליה ובויילס, אך לא היה בכך די כדי לצמצם את הפער שנגרם בבחירות 1734. מחוזות הבחירה בקורנוול סרו למרותו של הנסיך מוויילס שהיה גם דוכס קורנוול. במחוזות בחירה אלה נבחרו חברי פרלמנט שהיו עוינים לוולפול. באופן דומה, השפעתו של הדוכס מארגייל גרמה לבחירתם של מתנגדי וולפול בחלקים מסוימים של סקוטלנד. הרוב של וולפול בפרלמנט היה קשה להגדרה עקב חוסר ודאות בנוגע לנאמנותם של רבים מחברי הפרלמנט החדשים, אך היסטוריונים בני זמננו מעריכים את מספרם בפחות מעשרים.

בפרלמנט החדש וויגים רבים סברו שראש הממשלה המזדקן כבר מתקשה להוביל מערכה צבאית. הרוב שתמך בו כבר לא היה גדול כמקודם, מספרם של המלעיזים עליו היה כמעט כמו מספר תומכיו. ב-1742, כאשר בית הנבחרים פסל את כשרותן של הבחירות באחד ממחוזות הבחירה, הסכימו וולפול ואחרים לראות בכך הצבעת אי אמון והוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה. החדשות על התבוסה בקרב הימי בקרטחנה האיצו גם הם את סופה של הקריירה הפוליטית שלו. כחלק מתנאי התפטרותו הסכים המלך להעניק לו את תואר האצולה לורד אורפורד (Orford), שאפשר לו להיכנס לבית הלורדים.

שנותיו האחרונות

את הלורד אורפורד ירש בתפקידו כראש ממשלה ספנסר קומפטון שאת הממשלה בראשותו ניהל למעשה הלורד קארטרט. הוקמה ועדה לחקירת תקופת כהונתו של וולפול, אך לא התגלו ראיות למעשי שחיתות או למעשים לא ראויים. אף על פי שהוא כבר לא היה חבר הקבינט, המשיך וולפול להיות דמות משפיעה על המלך ולעיתים הוא כונה "ראש הממשלה שמאחורי הקלעים". ב-1744 הוא הצליח לגרום להדחתו של קארטרט ולמינויו של הנרי פלהם, שהיה בן טיפוחיו, כראש ממשלה. עצתו העיקרית של וולפול לפלהם הייתה שינצל את כסאו בבית הנבחרים כאמצעי לגשר בין המלך לבין הפרלמנט, כפי שהוא עצמו נהג בזמנו. בריאותו, שמעולם לא הייתה טובה, החלה להתדרדר לקראת סוף שנת 1744. בשנה שלאחר מכן הוא נפטר בלונדון ונקבר בכנסייה שבאחוזתו בנורפוק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט וולפול בוויקישיתוף

רוברט וולפול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
רוברט וולפול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)