בל 212
 | |||||||||||||||
| מסוק בל 212 אזרחי בקנדה | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מסוק תובלה בינוני | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||||
| יצרן | בל הליקופטר | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 1968 | ||||||||||||||
| תקופת שירות | 1968–הווה (כ־56 שנים) | ||||||||||||||
| צוות | 1 (בדגם האזרחי), 2 בטיסת מכשירים, בדגם הצבאי - 3 (טייס, טייס משנה, מכונאי מוטס) | ||||||||||||||
| נוסעים | עד 14 | ||||||||||||||
| משתמש ראשי |
חיל האוויר של ארצות הברית חיל הנחתים של ארצות הברית הכוחות הקנדיים צי ארצות הברית | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||
 תרשים של Bell UH-1N, הגרסה הצבאית של המסוק | |||||||||||||||
בל 212 הוא מסוק תובלה בינוני דו-להבי ודו-מנועי, שטס לראשונה בשנת 1968, והוא למעשה גרסה דו-מנועית ומשופרת של המסוק החד-מנועי בל 205. המסוק יוצר במקור על ידי חברת בל הליקופטר האמריקנית בפורט וורת', טקסס. ב-1988 הועבר הייצור למיראבל, בקוויבק שבקנדה, יחד עם כל שאר המסוקים האזרחיים של חברת בל.
המסוק יוצר תחילה כמסוק צבאי. הלקוח הראשון של המסוק היו הכוחות הקנדיים, שהעניקו למסוק את הסימול CUH-1N טווין יואי (מאוחר יותר שונה הסימול ל-CH-135). מאוחר יותר נרכש גם עבור הכוחות המזוינים של ארצות הברית, וסומל UH-1N. בהמשך פותחה גרסה אזרחית ששווק בעיקר למפעילים אזרחיים, אם כי גם גופים צבאיים וממשלתיים הפעילו גרסה זו. המסוק האזרחי יכול לשאת 14 נוסעים עם טייס אחד, ובתצורת מטען יש למסוק קיבולת פנימית של 6.23 מ"ק ויכולת נשיאת מטען חיצונית של 2,268 ק"ג. גם מסוקים בגרסה האזרחית הותאמו לנשיאת חימוש.
בל 212 היה מסוק התובלה הבינוני העיקרי של צבאות רבים בעולם. חיל האוויר הישראלי הפעיל מסוקי בל 212, שכונו אנפה[1] משנת 1975 עד 2002, כמחליפי מסוקי ה-בל 205 שהיו בשימוש חיל האוויר מ-1968[2].
פיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בל 204/205
בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 ייצרה חברת בל את מסוק התובלה החד-מנועי המוצלח בל 205 ואת הנגזרת הצבאית של מסוק זה, בל UH-1 אירוקוי. במהלך פיתוח המסוק הגיעו מהנדסי החברה למסקנה כי הדרך היחידה להמשיך את פיתוחו היא להוסיף למסוק מנוע נוסף. ב-1964 הסבה החברה מסוק UH-1D לאב טיפוס בתצורה דו-מנועית. תהליך הפיתוח התבצע על חשבונה של חברת בל, שסימלה את הדגם החדש בל 208 טווין דלתא. טיסת הבכורה של הדגם החדש הייתה ב-29 באפריל 1965. המסוק החדש היה בעל גוף מוארך של בל 205, הונע על ידי שני מנועי טורבו-ציר מתוצרת קונטיננטל מוטורס, דגם T72-T-2. תצורה זו איפשרה למסוק דחף מוגבר וכן אפשרות להמשיך את הטיסה גם בעת תקלה במנוע אחד, גורם חשוב בטיסה מעל הים ובטיסות מעל שטח אויב.
הלקוחה הראשונה של המסוק הייתה קנדה. ב-1 במאי 1968 הודיעה החברה כי ממשלת קנדה אישרה פיתוח גרסה של דגם 208, שיהיה מבוסס על מסוקי בל 205. עשרה מסוקים ראשונים מדגם זה סופקו באותה עת לקנדה. חיל האוויר המלכותי הקנדי הגיע למסקנה שלפיתוח דגם דו מנועי יהיו כמה יתרונות, ולפיכך הוסכם עם חברת בל על פיתוח דגם דו מנועי שסומל בל 212, וסומל בקנדה CUH-1N טווין יואי (Twin Huey). מאוחר יותר שונה הסימול לCH-135. המסוק הראשון מדגם זה טס לראשונה באפריל 1969, וקנדה הזמינה משלוח ראשון של 50 מסוקים עבור הכוחות הקנדיים. בגרסה זו הותקן מנוע טורבו-ציר כפול מתוצרת פראט אנד ויטני קנדה, מדגם PT6T-3, בעל הספק של 1,290 כוח סוס. המנוע הכפול הניע רוטור בעל שני להבים, קשיח למחצה, ממתכת. המסוק החדש יכול היה לשאת 14 נוסעים מלבד הטייס, ובנגזרת הצבאית היה חמוש במקלעים בקוטר 7.62 מ"מ או 12.7 מ"מ ורקטות אוויר קרקע בקוטר 70 מ"מ (מארזים של 7 או 19 רקטות).
צבא ארצות הברית שקל גם הוא רכישת מסוקי בל 212 טווין יואי, אך נתקל בהתנגדות יושב ראש וועדת הכוחות המזוינים של בית הנבחרים של ארצות הברית, ל. מנדל ריברס. ריברס התנגד לרכישת המסוקים מכיוון שמנועיהם יוצרו בקנדה; התנגדותו נבעה מסירובה של ממשלת קנדה לתמוך במעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם שהתנהלה באותה עת, בשל התנגדותה של קנדה בכלל למדיניות של ארצות הברית בדרום-מזרח אסיה, ובשל העובדה שקנדה קלטה תושבי ארצות הברית שנמלטו אליה כדי להתחמק מגיוס. ריברס חשש גם שרכישת מסוקים ומנועים מקנדה תוביל לגרעון ביחסי המסחר עמה. בשל כך אישר הקונגרס את הרכישה רק לאחר שהובטח שמנועי המסוקים יהיו מתוצרת ארצות הברית. המסוקים שהוזמנו בסופו של דבר סומלו UH-1N ונקראו "אירוקווי", כשמו של דגם 205. כינויו הלא-רשמי היה "יואי", ככינויו של דגם 205, או "טווין-יואי". בסך הכל הוזמנו 294 מסוקים, ואלה סופקו לצבא ארצות הברית החל מ-1970.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבל 212 דומה מאוד לדגם בל 205, אם כי חרטומו מחודד מעט יותר. בית המנוע שונה גם הוא באופן טבעי, מזה של הבל 205 החד מנועי: מכיוון שבבל 212 שני מנועים הוגדל בית המנוע וישנם שני כונסי האוויר ושני צינורות פליטה. שני המנועים יוצרים יחד הספק מרבי של 1,800 כוח סוס, לעומת 1,400 כוח סוס בבל 205. שני המנועים מורכבים זה בצד זה על גג המסוק, ומחוברים בתיבת הילוכים אחת לגל הינע אחד. תיבת ההילוכים בנויה כך שבמקרה של אובדן מנוע אחד מגבירה התיבה את הספק המנוע השני ל-900 כוח סוס למשך זמן קצר או ל-800 כוח סוס לפעולה מתמשכת. זאת, כדי לאפשר למסוק היחלצות משטח אויב או מטיסה מעל הים.
קוטר הרוטור הראשי נותר זהה לזה שבדגם 205, אך המיתר (המרחק שבין שפת ההתקפה לשפת הזרימה) הוארך בשישה ס"מ כדי לשפר את יעילותו. רוטור הזנב הועבר מצידו השמאלי של המסוק לצידו הימני. גם רוטור הזנב נותר באותו אורך כמו בדגם 205, וגם ברוטור הזנב הוארך המיתר.
בנוסף לצמד המנועים תוכנן המסוק כך שתהיה בו יתירות במערכות הדלק, החשמל, ההידראוליקה וכיבוי האש. היתירות מתבטאת במערכות כפולות, ומטרתה להעלות את רמת הבטיחות והשרידות של המסוק.
שירות מבצעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שירות אזרחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד השימושים המוקדמים ביותר של המסוק בתעופה האזרחית היה לתמיכה ושירות אסדות קידוח ימיות בנורווגיה. המסוק מופעל במגוון משימות נרחב ברחבי העולם ובהם סיוע לחטיבת עצים, הצלה ימית, כיבוי אש ואספקה לאזורים מרוחקים.
הכוחות הקנדיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קנדה רכשה 50 מסוקים מדגם UH-1N, ואספקתם החלה ב-1971. הוצאת המסוקים משירות החלה ב-1996 והסתיימה בדצמבר 1999. 41 מהמסוקים הנותרים נרכשו על ידי ממשלת ארצות הברית בדצמבר 1999 והועברו לצבא הלאומי של קולומביה ולמשטרת קולומביה.
חיל האוויר של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיל האוויר של ארצות הברית מפעיל מסוקי UH-1N במערך הטילים הבליסטיים הבין יבשתיים (ICBM). המסוקים משמשים למשימות תובלה כללית בין בסיסי חיל האוויר לאתרי שיגור בדקוטה הצפונית, מונטנה, וויומינג, נברסקה וקולורדו. סוג נוסף של משימה בחיל האוויר של ארצות הברית הן משימות חילוץ והצלה ופינוי רפואי.
במהלך מלחמת וייטנאם הפעילה טייסת המבצעים המיוחדים 20 מסוקי בל 212 החל מסוף 1970. עד אז הפעילה הטייסת מסוקי UH-1F ו־UH-1P. מסוקי הטייסת חומשו במקלעי M134 מיניגאן או במקלע רימונים, נצבעו בצבעי הסוואה ופעלו ללא כל סימול אמריקאי, למעט סמל טייסת. המסוקים פעלו במשימות סיוע לכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית מבסיס במפרץ קאם ראן בדרום מזרח וייטנאם.
באוגוסט 2013 הודיע חיל האוויר כי תוכנית לשדרוג המסוקים במשך עשר השנים הבאות נמצאת בשלבי תכנון מתקדמים. התוכנית נועדה לתחזוקת צי המסוקים הקיים, לטפל בבעיות בטיחות קיימות, לבחון אפשרות לשיפורים מסוימים בביצועי המסוק ולהרחיב את כשירותו. מסוקי הבל 212 הם המסוקים הישנים ביותר בצי המסוקים של חיל האוויר נכון ל-2013, אך המחקר של חיל האוויר קבע כי שימורם ותחזוקה שלהם הם "סיכון מינימלי". שדרוג המסוקים כולל שינוי התאורה בתא הטייס כך שתתאים להפעלת אמצעי ראיית לילה, מושבים עמידים בפני התרסקות עבור המכונאי המוטס, והתקנת מערכת עוקבת קרקע המתריעה מפני התנגשות, וכן מתריעה מפני התנגשות בכלי טיס אחרים. חיל האוויר גם רכש מסוקים נוספים מחיל הנחתים.
ב-2018 נבחר מסוק בואינג MH-139 גריי וולף כמחליפו של ה-UH-1N.
הצי וחיל הנחתים של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסוקי בל 212 סופקו לצי ולחיל הנחתים של ארצות הברית החל מ-1971. בסך הכל סופקו 205 מסוקים מדגם UH-1N ועוד שישה מסוקים מדגם VH-1N, גרסה ייחודית למשימות תובלת אח"מ, עבור טייסת המסוקים 1 של חיל הנחתים (HMX-1), שמשימתה הטסת נשיא ארצות הברית, סגן הנשיא, חברי ממשלת ארצות הברית ואח"מים נוספים. דגם UH-1N הוחלף בדגם המשודרג UH-1Y וֶנוֹם (Venom). עשרת המסוקים הראשונים מדגם Y היו מסוקים משודרגים מדגם N, והבאים אחריהם היו מסוקים שיוצרו מלכתחילה כדגם Y. הנחתים הפעילו גם את דגם HH-1N, גרסה למשימות לוחמה נגד צוללות. חמישה מסוקים מגרסה זו הופעלו עד 2015, ואז הוחלפו גם הם על ידי מסוקים מדגם Y. חמשת המסוקים היו האחרונים מ-44 מסוקים שהוסבו לגרסה זו, 38 מהם מדגם N וששת הנותרים היו המסוקים מדגם VH-1N שהוסבו לתצורה זו.
מסוקי UH-1N הופעלו על ידי חיל הנחתים של ארצות הברית במהלך הפלישה לעיראק ב-2003, שהייתה תחילתה של מלחמת עיראק. המסוקים הופעלו במשימות סיור וקישור, וכן במשימות סיוע באש במהלך קרב נסיריה, בסוף מרץ 2003.
חיל הנחתים תכנן להוציא משירות את מסוקי ה-UH-1N אירוקווי עד ספטמבר 2014, לאחר 43 שנים בשירות. ההפעלה המבצעית האחרונה של המסוקים בשורות חיל הנחתים הייתה באפגניסטן ב-2010, וההפעלה המבצעית האחרונה של המסוקים בכלל הייתה ב-2013, כאשר שני מסוקים של טייסת 773 של חיל הנחתים הוצבו על אונייה של הצי המלכותי ההולנדי למשימה משותפת ליד חופי אפריקה. המסוקים יצאו משירות בטקס שנערך בבסיס הצי בניו אורלינס ב-28 באוגוסט 2014.
חילות אוויר נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת פוקלנד, ב-1982, הפעיל חיל האוויר הארגנטינאי שני מסוקי בל 212 ממנחת ביישוב גוז גרין שבאי פוקלנד המזרחי. המסוקים שימשו למשימות תובלה כללית ולחילוץ טייסים שמטוסם הופל. המסוקים לא נפגעו בקרבות אך עם תום המלחמה הוצאו מכלל שירות בידי הארגנטינאים.
מסוקי בל 212 הופעלו במהלך מלחמת האזרחים בקולומביה. ב-16 באוקטובר 2013 התרסק מסוק UH-1N בצפון מחוז לה גואחירה, אזור שבו פועל ארגון FARC.
ממשלת איראן הזמינה, בתקופת השאה, כ־300 מסוקי בל, ואף מימנה פיתוח מנוע משופר למסוק הבל, מתוך כוונתה לפתוח קו ייצור למסוקי בל באיראן, לאחר המהפכה האיראנית, חיל האוויר האיראני ומשמרות המהפכה האסלאמית של איראן המשיכו להשתמש במסוקים אמריקאים, תוך שימוש במרכז תחזוקה וחלפים שהוקם באיראן בתקופת השאה, אך לאחר שארצות הברית הטילה עיצומים נגד איראן ומשמרות המהפכה שלה, נותקו הקשרים בין איראן ליצרנית המסוקים, והאיראנים נאלצו לנסות להשיג חלקי חילוף של דגמים האזרחיים של מסוק הבל, ולהבריחם לאיראן.[3]
ב-19 במאי 2024 התרסק מסוק בל 212 בצפון-מערב איראן, בעת שנשא עליו את נשיא איראן, אבראהים ראיסי ושר החוץ חוסיין אמיר עבדאללהיאן, ובכירים איראניים נוספים, שנהרגו כולם בהתרסקות. ההתרסקות אירעה באזור מיוער והררי בסמוך לגבול אזרבייג'ן, בעת ששררו באזור תנאי ערפל ורוח קשים, אשר – ככל שנראה – גרמו להתרסקות.[4]
חיל האוויר הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיל האוויר הישראלי קלט מסוקי בל 205 בסוף 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר התרחב מאוד הצורך במסוקים. בתוך מספר שנים הסתבר כי אין די בדחף שמספק מנועו היחיד של הבל 205, בשל תנאי החום בישראל והצורך להפעיל את המסוק גם באזורים גבוהים וחמים, כמו בחצי האי סיני ובחרמון. גורם נוסף שהחיש את הצורך במציאת מסוק חדש הייתה השחיקה במספרי המסוקים במלחמת יום הכיפורים. בשל כך החל חיל האוויר הישראלי לחפש מסוק אחר, והבחירה הטבעית הייתה מסוקי בל 212. המסוקים נרכשו ישירות מן היצרן והיו מסוקים מן הדגם האזרחי שהותאמו בישראל לנשיאת אלונקות ולתובלת לוחמים. שני המסוקים הראשונים הגיעו לישראל ביוני 1975, ובתוך כשנה הגיעו לארץ כל המסוקים שנרכשו.[5] על פי מקורות שונים שירתו בחיל האוויר הישראלי 64 מסוקי בל 212, בזמנים שונים.[6]
המסוקים שירתו בשלוש טייסות: טייסת 124 ("החרב המתהפכת"), ששכנה בבסיס תל נוף ולאחר מכן עברה לבסיס פלמחים;[7] טייסת 123 ("ציפורי המדבר", בעבר "הבלים הדרומית") בבסיס חצרים, וטייסת 125 ("המסוקים הקלים") בשדה דב. מאוחר יותר הוצאו המסוקים מטייסת 125 והיא המשיכה להפעיל מסוקי בל 206 בלבד. במקביל, נקלטו המסוקים גם בשלב המתקדם של מגמת המסוקים בקורס הטיס בבית הספר לטיסה.
מסוקי ה"אנפה" שימשו לפעילות חילוץ בשגרה ובחירום ותובלת לוחמים. המסוקים שירתו במבצע ליטני, במרץ 1978, במלחמת לבנון הראשונה, שבה אבדו שני מסוקים של טייסת 123, ובמבצעים השונים שנערכו בשנים שלאחר מכן במסגרת הלחימה בדרום לבנון, ובהם מבצע חוק וסדר ב-1988, מבצע דין וחשבון ב-1993 ומבצע ענבי זעם ב-1996.
במהלך השנים אבדו מספר מסוקים בתאונות. בספטמבר 1984 התרסק מסוק של טייסת 123 בנחל בזק. בהתרסקות נהרגו הטייס, טייס המשנה, המכונאי המוטס ושני חיילים מחטיבת גולני שהיו במסוק. חמישה חיילים נוספים נפצעו קשה. ועדת החקירה קבעה כי התאונה אירעה בשל אובדן מנוע ותפעול שגוי על ידי הצוות. ביולי 1992 התרסק מסוק, גם הוא של טייסת 123, מול חופי נהריה, לאחר שביצע מעבר נמוך וחריף מעל ספינה של חיל הים. בהתרסקות נהרג לוחם יחידה 669, רב-סמל גיל רוזנטל. בליל 8 בדצמבר 1994 התרסק מסוק בל 212 של טייסת 124 במהלך בדיקת ויסות הגאים בריחוף. בתאונה נהרגו הקברניט סרן שמואל בן גרשון והמכונאי המוטס רס"ל משה כהן. טייס המשנה נפצע קשה.[8]
בשנת 1995 החל חיל האוויר לקלוט מסוקי UH-60 בלק הוק "ינשוף". המסוקים נקלטו תחילה כגף נפרד בטייסת 124. עם הגידול במספרם של מסוקי הינשוף הועברו מסוקי הבל 212 לטייסת האחות, טייסת 123, ולבית הספר לטיסה. בשנת 2002 הוצאו המסוקים משירות בחיל האוויר הישראלי.
דגמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגמים צבאיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- UH-1N אירוקוי
- דגם סדרתי, בשירות חיל האוויר של ארצות הברית, צי ארצות הברית וחיל הנחתים של ארצות הברית. במשך השנים פותחו מספר גרסאות עבור חיל הנחתים שכללו אוויוניקה ומיגון משופרים, וצריח אמצעי ראיית לילה.
- VH-1N
- גרסה לתובלת אח"מים.
- HH-1N
- גרסה ללוחמה נגד צוללות.
- UH-1Y ונום (Venom, ארס)
- שדרוג של דגם UH-1N ומסוקים חדשים מדגם זה, כחלק מתוכנית H-1 לשדרוג מסוקי חיל הנחתים, שכללה גם את שדרוג מסוקי התקיפה של חיל הנחתים מדגם AH-1W סופר קוברה לדגם בל AH-1Z וייפר (Viper, צפע). למסוקי ונום ווייפר מנועים ומערכות זהות.
קנדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- CUH-1N טווין יואי
- סימול מקורי של הכוחות הקנדיים לדגם UH-1N, מסוק תובלה כללית.
- CH-135 טווין יואי
- סימול מחודש לדגם UH-1N.
ייצור ברישיון באיטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוגוסטה בל AB 212
- דגם UH-1N שיוצר ברישיון באיטליה, גרסה צבאית או אזרחית.
- אוגוסטה בל AB 212EW
- גרסה ללוחמה אלקטרונית עבור טורקיה
- אוגוסטה בל AB 212ASW
- גרסה ללוחמה נגד צוללות ונגד אוניות, עם ראדום למכ"ם מעל תא הטייס וכננת להורדת סונאר טובל, מערכות לוחמה אלקטרונית, התקנים לקשירה על גבי סיפון אוניות וכן חיזוקים לגוף המסוק על מנת להגדיל את משקלו והגנה מפני שיתוך (קורוזיה). המסוק חמוש בשני טורפדות או שתי פצצות עומק בגרסה ללוחמה נגד צוללות, וארבעה טילים לגרסה נגד אוניות. הופעל על ידי הצי האיטלקי, הצי היווני, הצי האיראני, פרו, ספרד, טורקיה וונצואלה.
דגמים אזרחיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בל 212
- סימול חברת בל לדגם UH-1N הצבאי.
- בל 412
- גרסה עם רוטור קשיח למחצה עם ארבעה להבים.
- איגל 212 סינגל
מפעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גופים צבאיים, משטרתיים וממשלתיים המפעילים מסוקי בל 212 או בל UH-1N
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Bell Model 208 / Model 212 / UH-1N באתר aviastar.org
- Bell 208 / 212 / UH-1N באתר all-aero.com
- Twin Hueys / Foreign-Built Hueys / Updates & Modifications באתר airvectors.net
- Bell Model 212 Medium-Lift Utility/Transport Helicopter באתר militaryfactory.com
- בל 212 (אנפה), באתר חיל האוויר הישראלי
- אור יעקב, אנפה, רות סוף, באתר חיל האוויר הישראלי, 1/02/2003
- עפר צידון, מסוק האנפה בחיל האויר, באתר "מרקיע שחקים"
- ניצן סדן, יואי, בייבי: סיפורו של המסוק הכי חשוב בהיסטוריה, באתר כלכליסט, 23 בנובמבר 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ https://www.iaf.org.il/209-18308-he/IAF.aspx?indx=2
- ^ https://www.iaf.org.il/208-18299-he/IAF.aspx?indx=1
- ^ אודי עציון, איך קרה שנשיא איראן טס דווקא במסוק מתוצרת אמריקנית?, באתר וואלה, 19 במאי 2024
- ^ ליאור בן ארי, הצי האווירי המקרטע של איראן, והכעס בטהרן: "ארה"ב אשמה, בגלל הסנקציות", באתר ynet, 20 במאי 2024
- ^ ביעף, עמ' 62 - 63.
- ^ על פי Israel Air Force Aircraft Types, באתר aeroflight.co.uk.
- ^ טייסת החרב המתהפכת, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ אמיר שגב, תאונת אנפה 057 - 6.12.1994, באתר "מרקיע שחקים"
