האינפלציה בישראל

האינפלציה בישראל ידעה עליות ומורדות במהלך השנים. לשיאה הקיצוני הגיעה האינפלציה בין השנים 1980–1985: שיעור האינפלציה השנתית הגיע לשיא של 445% (כלומר, המחירים עלו פי חמישה וחצי בממוצע בתוך שנה אחת בלבד) בשנת 1984. השיעור הגבוה ביותר של עליית המדד החודשית נרשם בחודש יולי של שנת 1985, והוא עמד על 27.49%. עליית המחירים המהירה והבלתי מבוקרת הביאה לכך שבמשך כמה שנים חושב תקציב המדינה בדולר אמריקאי במקום בשקלים, כיוון שאי אפשר היה לדעת בתחילת השנה מה יהיה ערך השקל בסופה. כמו כן, נוצר חוב חיצוני גדול מאוד שאיים להחמיר את המשבר הכלכלי, ונרשם שפל ביתרות מטבע החוץ של ישראל. האינפלציה נבלמה בסופו של דבר בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ומשנת 2003 עד שנת 2022 שיעורה היה נמוך מ-4% לשנה.

שיעור האינפלציה החל להאמיר בשנים 2021-2023, כחלק מעליית האינפלציה ברחבי העולם לאחר מגפת הקורונה. ב-2022 האינפלציה בישראל הייתה 5.3% (בחישוב שנתי), שיא של שני עשורים. האינפלציה הביאה להאצה במשבר הדיור, כך שהדירות בישראל התייקרו ב-17.8% בשנה. בתגובה לכך, העלה בנק ישראל את ריבית בנק ישראל מספר פעמים, עד לשיעור של 4.75% (נכון למאי 2023), וזאת לאחר שנים בהן הריבית בישראל שמרה על שיעור קרוב לאפסי. האינפלציה החלה לרדת.

האינפלציה השנתית בישראל (דצמבר מול דצמבר) בין השנים 1952-2023.

שנה	שיעור אינפלציה
1952	66.36%
1953	19.10%
1954	7.55%
1955	4.82%
1956	4.60%
1957	5.20%
1958	4.18%
1959	2.08%
1960	3.44%
1961	9.04%
1962	10.21%
1963	4.99%
1964	4.45%
1965	7.08%
1966	7.81%
1967	0.17%
1968	1.93%
1969	3.88%
1970	10.14%
1971	13.38%
1972	12.35%
1973	26.40%
1974	56.18%
1975	23.52%
1976	38.02%
1977	42.54%
1978	48.14%
1979	111.39%
1980	132.95%
1981	101.49%
1982	131.50%
1983	190.69%
1984	444.88%
1985	185.17%
1986	19.65%
1987	16.13%
1988	16.40%
1989	20.69%
1990	17.61%
1991	18.04%
1992	9.37%
1993	11.25%
1994	14.45%
1995	8.10%
1996	10.59%
1997	6.99%
1998	8.62%
1999	1.34%
2000	0%
2001	1.41%
2002	6.50%
2003	1.89%-
2004	1.21%
2005	2.39%
2006	0.10%-
2007	3.40%
2008	3.80%
2009	3.91%
2010	2.66%
2011	2.17%
2012	1.63%
2013	1.82%
2014	0.20%-
2015	1.00%-
2016	0.20%-
2017	0.40%
2018	0.80%
2019	0.60%
2020	0.70%-
2021	2.80%
2022	5.30%
2023	3.0%

מקום המדינה ועד המיתון שקדם למלחמת ששת הימים

עם הקמת המדינה שרר מחסור גדול במטבע חוץ ובעקבותיו מחסור חמור בכל מוצרי הצריכה, כולל מוצרי מזון בסיסיים. על מנת למנוע התייקרות סל המוצרים הבסיסיים לציבור הרחב, הונהגה מדיניות קיצוב ("צנע"). מדיניות זו, שהייתה כרוכה במשטר נוקשה של הקצבת מזון ומוצרים אחרים, מנעה את עליית המחירים לזמן מוגבל, אך עם ביטולה ההדרגתי שהחל בשנת 1951, עלו המחירים בשיעור חד, כך ששיעור האינפלציה בשנת 1952 הגיע ל-66%. מצב זה התאזן כשהחלו להגיע כספי השילומים מגרמניה. הממשלה השתמשה בכסף שהגיע מגרמניה המערבית כפיצוי על נזקי השואה לעם היהודי, כדי לממן את הגירעון הגדול בתקציבה. הודות לכך ירד שיעור האינפלציה. הירידה בשיעור האינפלציה נמשכה עד לסוף שנות ה-50, אולם, בראשית שנות השישים היא עלתה שוב, והגיעה ל-9% ב-1961 ול-10% ב-1962. התופעה הבולטת של שנים אלה הייתה העלייה ביבוא מוצרי צריכה, ולפיכך גידול בגירעון המסחרי. עקב כך, החליט שר האוצר דאז לוי אשכול לפחת את שער הלירה הישראלית בשיעור חד של 66%, כך ששער הדולר נקבע על 3 לירות, במקום 1.80 לירות לדולר עד אז. צעד זה לא הביא להפחתת הגירעון המסחרי, אולם המשך השילומים אפשר את הפחתת האינפלציה לרמה של 4% -5% (בחישוב שנתי) בשנים 1963 ו-1964. כשהסתיימה הזרמת כספי השילומים למדינת ישראל שוב עלתה האינפלציה לרמה של 6%-7% בשנים 1965 ו-1966.

בתקופה זו התמודדה ישראל עם משבר פוליטי, שבו התמודדו דוד בן-גוריון ולוי אשכול על הנהגת המדינה. בעקבות הבחירות לכנסת השישית ב-1965 נבחר אשכול לראשות הממשלה, ובן-גוריון פרש סופית מהפוליטיקה. אשכול ניסה להתמודד עם עליית האינפלציה באמצעות הקטנת תקציב המדינה והעלאת מיסים. בנוסף הסתיימו פרויקטים גדולים של המדינה שהעסיקו עובדים רבים: הקמת נמל אשדוד, השלמת המוביל הארצי והרחבת מפעלי ים המלח. הקטנת תקציב המדינה, בנוסף להקטנת הביקוש לעובדים, הובילו למיתון קשה בשנים 1966–1967. שיעור המובטלים הוכפל והגיע ל-10%. בשנת 1967 עלה מספר היורדים על מספר העולים לראשונה מאז קום המדינה. בשנים אלה שיעורי האינפלציה היו נמוכים ביותר, אולם התגברות האבטלה והעוני הביאו למצוקה קשה.

ממלחמת ששת הימים ועד המהפך

עליית המדד באחוזים (ממוצע שנתי לעומת שנה קודמת)

מלחמת ששת הימים סיימה את המיתון, אולם הביאה שוב לעלייה ברמת האינפלציה. בעקבות המלחמה השתלטה ישראל על שטחים נרחבים מעבר לגבולות הקו הירוק, והחלה לבנות בהם תשתיות חדשות, צבאיות ואזרחיות. האבטלה הצטמצמה במידה ניכרת, אולם הוצאות הממשלה גדלו מאוד, הן בשל החלטת הממשלה להשקיע בפיתוח השטחים שנכבשו, והן בעקבות מלחמת ההתשה שחייבה הגדלה ניכרת בתקציב הביטחון. שר הביטחון דאז, משה דיין, אמר בנאום שנשא בעיצומה של מלחמת ההתשה, כי אין אפשרות להניף בה-בעת שני דגלים, דגל הביטחון ודגל הצדק החברתי. על אף אמירתו של דיין, הממשלה הגדילה את הוצאותיה הן בתחום הביטחון והן בתחום החברתי. כדי לממן הוצאות אלו, הוגדל נטל המס משיעור של 28% מהתמ"ג בממוצע בתחילת שנות השישים, ל-37% מהתמ"ג בתחילת שנות השבעים. במקביל נוצר גירעון בתקציב המדינה בשיעור של 13.2% מהתמ"ג עד מלחמת יום הכיפורים. הגירעון מומן בעיקר באמצעות הגדלת ההכנסות ממסים. אלה גדלו הן בעקבות הגדלת נטל המס והן הודות לצמיחה הכלכלית ששררה אחרי מלחמת ששת הימים. החל משנת 1970 החלה הממשלה לממן את הגירעון בתקציבה באמצעות הלוואות מקומיות וחיצוניות. הלוואת הכספים ממקורות מקומיים הביאה לגידול באמצעי התשלום שהועמדו לרשות הציבור, ולפיכך הגבירו את האינפלציה. ההלוואות ממקורות חיצוניים חייבו במשך הזמן הגדלה נוספת של תקציב המדינה כדי להחזיר את החוב, ולפיכך הגבירו עוד את עליית האינפלציה. בשנים 1970–1973 הגיע שיעור האינפלציה ל-14-15% בחישוב שנתי.

מלחמת יום הכיפורים הייתה משבר פתאומי שיצר, בין היתר, גם משבר כלכלי חמור. חלק ניכר מהעובדים גויס לתקופה ממושכת, דבר שהוביל למיתון חמור בשנת 1974 ובשנים שאחריה. הממשלה המשיכה במדיניות של לקיחת הלוואות לצורך מימון גירעונותיה, אם כי בנוסף גדל הסיוע הכספי מארצות הברית, בעיקר בכל הקשור להוצאות על צבא וביטחון.

גובה החוב לגורמים בתוך מדינת ישראל, שעמד על 23.3% מהתמ"ג בשנת 1964, הגיע ל-38.8% מהתמ"ג בשנת 1973, ול-61.1% מהתמ"ג בשנת 1976.

החוב החיצוני עלה מ-77.8% מהתמ"ג בשנת 1973 ל-103.9% מהתמ"ג בשנת 1976. באותה תקופה עמד תקציב הביטחון על כ-25% מההוצאה הציבורית. תשלומי ההעברה (קצבאות שונות) עלו משיעור של 5.4% מההוצאה הציבורית בתחילת שנות השישים ל-16% מההוצאה הציבורית אחרי מלחמת יום הכיפורים. ההוצאות על תשלומי הסובסידיה (לשם הוזלת מצרכי יסוד) עלה משיעור של 3.4% מההוצאה הציבורית בתחילת שנות ה-60, לשיעור של 12.9% אחרי מלחמת יום הכיפורים. מימון חלקי לכך נמצא באמצעות הגדלת נטל המס, שהגיע באמצע שנות השבעים לשיעור של קרוב ל-50% מהתמ"ג (כמעט כפול מגובהו עשור לפני כן). במשך חמשת החודשים האחרונים לממשלה ה-15 שלאחר מלחמת יום הכיפורים עלתה האינפלציה לשיעור שנתי של כ-65% (לעומת שיעור שנתי ממוצע של 14% ב-44 חודשי ממשלה זו שלפני המלחמה). בשלושת החודשים של הממשלה ה-16 קצרת הימים ירד השיעור השנתי של האינפלציה לכ-25% ובתקופת ממשלת רבין (עם שר האוצר יהושע רבינוביץ) שבאה לאחריה עלה שוב שיעור האינפלציה השנתית ל-34%.

בשנת 1977 התחולל המהפך - בעקבות הבחירות לכנסת התשיעית נבחר מנחם בגין ראש תנועת הליכוד לראשות הממשלה. עד עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 נוהל המשק הישראלי בצורה ריכוזית ומבוקרת, כשחופש הפעולה הכלכלי מוגבל במגוון דרכים כמו איסור על רכישת מטבע חוץ, מכסים גבוהים על יבוא מוצרי צריכה, תמיכות וסובסידיות ומערכות הצמדה הדדית בין מגזרים שונים בתחום השכר והמחירים. חלק ניכר מהפעילות העסקית במשק רוכז בידי חברות גדולות בבעלות ציבורית, של הממשלה, חברת העובדים, הסוכנות היהודית וכדומה.

האינפלציה גואה

עליית המדד באחוזים

שטר של 10,000 שקלים, עדות לאינפלציה הגואה בשנת 1984

שוק שחור לחלפנות שקלים בדולרים, 1983

כאשר עלה הליכוד לשלטון בשנת 1977 מינה ראש הממשלה מנחם בגין את שמחה ארליך לשר האוצר בממשלתו הראשונה. בגין הבטיח כי "אנחנו ניטיב עם העם" וארליך הבטיח לציבור בישראל "שחרור מכבלי הסוציאליזם" (כלשונו) והנהגת כלכלה חופשית ברוח עקרונות המפלגה הליברלית הישראלית אליה השתייך. במסגרת מה שזכה לכינוי "המהפך הכלכלי" הוא ביצע מספר רפורמות פיסקליות מוגבלות (רפורמות במבנה תקציב המדינה), בעיקר בתחום המסחר במט"ח וההגבלים על היבוא, אבל התרכז בעיקר בביצוע שינויים רדיקליים בתחום המוניטרי, שהראשי שבהם הוא פיחות משמעותי בשער הלירה הישראלית מול הדולר. ארליך ניסה להרחיב את הרפורמות הפיסקליות ולבצע שינויים משמעותיים במבנה המשק, ובעיקר במבנה השכר במגזר הציבורי. הרפורמות האלה נתקלו בקשיים מכמה סיבות: איגודי העובדים ובפרט ההסתדרות הכללית נותרו בשליטת מפלגת העבודה שהנהיגה את האופוזיציה. כמו כן, רוב האליטה הכלכלית – מנהלי חברות ומפעלים ואנשי עסקים – היה מזוהה אז עם מפלגת העבודה. מעבר ליריבות הפוליטית, היה פער אידאולוגי עמוק בין הממשלה החדשה לבין ההסתדרות הכללית ואיגודי העובדים הוותיקים. הגיבוי שנתן ראש הממשלה בגין לשר האוצר ארליך היה מוגבל, ובנובמבר 1979 התפטר ארליך מתפקידו.

הרפורמות כשלו, ושיעור האינפלציה שהיה גבוה ממילא הוסיף לעלות והגיע בשלהי כהונתו של ארליך לכ-100% בחישוב שנתי. נוצר מצב שבו הממשלה צמצמה את שליטתה בתחום המוניטרי, בעיקר בקביעת שערי החליפין של המטבע המקומי, אולם לא הגבילה את הוצאותיה. התוצאה הייתה הדפסת כסף כמעט בלתי מרוסנת על ידי הממשלה (באמצעות נטילת הלוואות מבנק ישראל) ופיחות הולך וגובר בשער המטבע המקומי. בשנים 1979 עד 1985 הייתה עליית המדד השנתית בשיעורים של למעלה מ-100%. ניסיונותיו של מחליפו של ארליך, שר האוצר יגאל הורביץ, להתמודד עם הסחרור האינפלציוני באמצעות מדיניות מרסנת וצמצום הגרעון התקציבי (הוא נודע במטבעות הלשון שלו "אין לי" ו"משוגעים רדו מהגג") לא זכו לגיבוי ותמיכת הממשלה, והוא התפטר בינואר 1981. בימיו של הורביץ כשר אוצר הוחלפה הלירה הישראלית בשקל. ההחלפה נועדה לתת למטבע המקומי שם עברי, אולם עקב ירידת ערך הלירה הוחלט ששוויו של השקל יהיה 10 לירות, כדי להקל על עריכת חשבונות.

יורם ארידור מונה לשר אוצר אחרי הורביץ ומדיניותו אופיינה בניסיון להסיר מגבלות, בעיקר בתחום המסחר במטבע זר ומכסים על מוצרי צריכה מיובאים. הוא כינה את מדיניותו "הכלכלה הנכונה" ובגין הצהיר בנאום כי מטרת המדיניות החדשה "להיטיב עם העם". רבים ראו במדיניותו של ארידור ניסיון לחזק את מעמד הממשלה חודשים ספורים לפני הבחירות, ולפיכך כינו אותה "כלכלת בחירות". ארידור המשיך בתפקידו ובמדיניותו הזו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית שבה זכתה הקואליציה שבמרכזה מפלגת הליכוד ברוב דחוק.

בתקופת כהונתו של ארידור הותר לאזרחים ישראלים להחזיק ברשותם מטבע זר (במגבלות מסוימות), וכן הוזלו מאוד מחיריהם של מוצרי חשמל ומכוניות בזכות הפחתת המכסים. הדבר עורר "בהלת קניות" – אזרחים רבים מיהרו לנצל את הוזלת המחירים שיזמה הממשלה, דבר שהביא את הסוחרים להעלות את המחירים כדי ליהנות מרווחים גדולים יותר. כמו כן היבוא גדל כדי לספק את הביקושים הגדולים, דבר שהעלה את הגירעון המסחרי, והקטין באופן ניכר את יתרות מטבע החוץ של המדינה. הממשלה לא הצליחה להפחית את הוצאותיה, בפרט לנוכח העובדה שב-1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, שהטילה הוצאות גדולות נוספות בתחום הביטחון. בשנת 1983 התחולל משבר נוסף – התמוטטות הבורסה בעקבות פרשת ויסות מניות הבנקים. פרשה זו, שהובילה להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהדחת ראשי הבנקים והעמדת חלק מהם לדין, הביאה לחיסול חסכונותיהם של אזרחים רבים, וכמעט שהביאה לעוני חסר תקדים. המדינה פתרה את הבעיה באמצעות התחייבות לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור (צעד שמשמעותו בפועל הייתה הלאמת הבנקים). התחייבות זו הייתה כרוכה בהוצאות גדולות נוספות. תוצר-לוואי של התמוטטות הבורסה הייתה הסתבכות המושבים והקיבוצים בחובות ענק שנבעו מספקולציות בורסאיות. בנקודה זו, נדמה היה כאילו מאבדת הממשלה את השליטה במשק – החוב הלאומי זינק בשנה אחת ב-12 אחוז והגיע לשיעור של 212% מהתמ"ג. שיעור שמשמעותו הייתה משבר פיננסי חמור בתוך שנתיים או שלוש.

בצעד קיצוני, תכנן ארידור להצמיד את שער השקל לדולר הצמדה מלאה ולהפוך את המטבע האמריקני להילך חוקי בישראל. צעד זה כונה תוכנית הדולריזציה והוא נחשף בעיתונות ב-13 באוקטובר 1983. הממשלה דחתה את התוכנית, וארידור התפטר מתפקידו. במקומו מונה יגאל כהן אורגד שהיה שר האוצר הרביעי בתוך שש שנים בלבד. הוא החזיק בתפקיד כ-11 חודשים, עד להקמת ממשלת האחדות הלאומית בעקבות הבחירות לכנסת ה-11 שהוקדמו ביותר משנה.

האפקטים הכלכליים חברתיים של תקופת האינפלציה הגבוהה

המשבר האינפלציוני של שנות השמונים האיץ תהליכים משבריים שהחלו להתרחש בחברה הישראלית עוד קודם לכן. הגידול הניכר בהוצאות הביטחון למימון ארבע מלחמות בתוך 15 שנה, החזקת שטחים שגודלם פי ארבעה מגודלה של ישראל לפני 1967, הצמצום הניכר בהיקף העלייה ועזיבת אזרחים רבים את הארץ, ומדיניות כלכלית לא-עקבית של הממשלות השונות, גרמו להתערערות הדרגתית של המערכות החברתיות והכלכליות במדינה. גורמים כלכליים בולטים בישראל, ובמיוחד הקיבוצים והמושבים, גופים הסתדרותיים וחברות "חברת העובדים" התרגלו במשך שנים להסתמך על כך שממשלת ישראל תממן אותם בשעת הצורך. הקיבוצים, שהיו גורם מוביל בתחומי החקלאות והתעשייה, שקעו בספקולציות פיננסיות כגון השקעות קצרות טווח בבורסה וספקולציות על שיעורי ריבית בהשוואה לשיעורי האינפלציה. כל הבנקים הגדולים, פרטיים וציבוריים, היו מעורבים בפרשת ויסות מניות הבנקים. בציבור התפשטה תחושה של השחתת המערכות הציבוריות הוותיקות. במקביל נוצר משבר במנגנון התמיכה החברתית. הוצאות המדינה על תשלומי העברה (קצבאות) הגיעה לרמה חסרת תקדים, עקב הגידול הטבעי באוכלוסייה, בעיקר אוכלוסיות הילדים והזקנים, שהן האוכלוסיות העיקריות שהיו זכאיות לקצבאות מיוחדות. סיבות נוספות לגידול בתשלומי ההעברה היו גיוס חיילים רבים עקב המצב הביטחוני המתוח, ועליית מספר המובטלים והעניים עקב התמוטטות מפעלים וחברות.

בלימת האינפלציה

10 שקלים חדשים, שהחליפו 10,000 שקל ישן

ערך מורחב – תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985

הבחירות לכנסת ה-11 הוקדמו ביותר משנה ונערכו ביולי 1984. הן הביאו להקמת ממשלת אחדות לאומית, תחילה בראשות ראש מפלגת העבודה שמעון פרס וכעבור שנתיים בראשות ראש תנועת הליכוד יצחק שמיר. שר הביטחון בממשלה זו היה יצחק רבין ממפלגת העבודה, ושר האוצר היה יצחק מודעי מהמפלגה הליברלית, שהייתה חלק מתנועת הליכוד. ב-1985 הציגו ראש הממשלה ושר האוצר את תוכנית הייצוב הכלכלית. התוכנית חייבה הגבלת עליית השכר בשיתוף עם ההסתדרות, הוצאת צווי חירום להקפאת מחירים, איסור על החזקת מטבע זר בידי אזרחים פרטיים, הקפאת שער הדולר, וצמצום ניכר בהוצאות הממשלה. בוצעה החלפת מטבע נוספת, השקל החדש החליף את המטבע הקודם, השקל, לפי שער המרה של 1,000 שקלים = שקל חדש אחד. בין המעצבים של התוכנית היה הפרופסור מיכאל ברונו, שמונה מאוחר יותר לנגיד בנק ישראל. התוכנית הצליחה לבלום את האינפלציה בישראל, ולהוריד אותה לשיעור של עד 30% בשנה בשנים הראשונות להפעלתה, ובסופו של דבר לשיעור של 10-15% בחישוב שנתי. תוכנית הייצוב כללה קיצוץ משמעותי בסובסידיות של הממשלה למצרכים חיוניים, דבר שעורר מחאה, אולם מדיניות הקפאת המחירים זכתה לשיתוף פעולה מלא של הציבור. למעשה, לממשלה היו אמצעים מועטים בלבד לאכיפת צווי החירום, אולם רוב הציבור קיבל בברכה את המדיניות, וסירב לקנות מוצרים במחירים גבוהים מהמחירים הרשמיים שפורסמו. במשך תקופה ממושכת הייתה יציבות במחירים, ואפילו החלה ירידה מסוימת. הממשלה ביטלה את צווי הפיקוח על המחירים בהדרגה.

המדיניות הכלכלית שכוננה בשנת 1988 תחת ממשלתו של יצחק שמיר, שכללה ליברליזציה מודרגת של הכלכלה, פתיחת תחומים רבים במשק לתחרות, הפרטה, ומדיניות מוניטרית ופיסקלית זהירה (במיוחד תחת שר האוצר משה נסים) אומצו בקווים כלליים על ידי רוב הממשלות שבאו אחרי כן, כולל הממשלות שבראשות מפלגת העבודה (בשנים 6–1992 ו-1999–2000).

ב-1989 נכנסה לתוקף רצועת הניוד שהובילה לאחר תשע שנים לביטול התערבות בנק ישראל במטבע חוץ.

בסוף שנות ה-90 ירדה האינפלציה לשיעור של פחות מ-10%, ובשנת 2000 נרשם שיעור קרוב ל-0%. גם בשנים שלאחר מכן הייתה האינפלציה נמוכה, ואפילו שלילית. ירידה זו נבעה ממדיניות מוניטרית מחמירה של בנק ישראל, שכללה בעיקר ריבית גבוהה על הלוואות. בנוסף נעשו שינויים במבנה המשק. רוב הגורמים הכלכליים המרכזיים בשוק בתחילת שנות השמונים, לבד מהבנקים, נעלמו או נדחקו לשולי הפעילות במשק הישראלי.

השליטה בכלי האינפלציוני המרכזי, הריבית, הועברה במידה רבה לשליטה בלעדית של בנק ישראל, שבראשו הועמדה שורה של נגידים מהאסכולה המוניטריסטית. נגידים אלה צידדו בשמירת הריבית בגובה רב, ודרבנו את הממשלה לקצץ את תקציבה לעיתים קרובות. הבעיה העיקרית שאיתה התמודדה המערכת הכלכלית בישראל בתחילת המאה ה-21, במיוחד בתקופת תחילת האינתיפאדה השנייה הייתה אבטלה גבוהה שעמדה על כ-10% מכוח העבודה (שיעורים דומים לאלה של המיתון הקשה בשנות ה-60), ושיעורי צמיחה נמוכים יחסית. עם זאת, מגמה זאת השתנתה לקראת אמצע העשור הראשון, עם שיעורי צמיחה גבוהים של כ-5%-6% וירידה באבטלה.

בנק ישראל מנהל מדיניות מוניטרית המכוונת ליעד אינפלציה של בין 1% ל-3%. הכלי המרכזי בו הוא מנסה להשיג מטרה זו הוא שינוי ריבית בנק ישראל, המגדירה את הריבית למלווים ממשלתיים קצרי מועד, וממנה נגזרות ריביות על הלוואות רבות נוספות במשק. קיימת ביקורת רבה על גישה פשטנית זו, ומבקרים רבים טענו שהסתמכות בנק ישראל על אמצעי בודד לשליטה על האינפלציה במדינה אינה מעשית. (מה גם שיש לה השפעות מזיקות רבות נוספות, כדוגמת הגדלת האשראי הנלקח על ידי הציבור, היוצרת בין השאר עלייה במחירי הדיור) יש שאף טוענים שמטרותיו של בנק ישראל בשינוי הריבית כלל אינן קשורות לשיעור האינפלציה, ונועדו להשיג מטרות כלכליות אחרות, שאינן נאמרות במפורש. ברוב העשור השני של המאה ה-21 רמות האינפלציה בישראל היו נמוכות במיוחד והיו מתחת ליעד של בנק ישראל. עם זאת עובדה זו לא עוררה ביקורת ציבורית רבה כלפי הבנק. האינפלציה החלה לטפס בשנים 2021 ו–2022 כחלק מגל האינפלציה העולמי, אך לא הייתה גבוהה יחסית לאינפלציה שנרשמה בארצות הברית ובאירופה באותה עת. הריבית הועלתה ובשנת 2023, האינפלציה החלה לרדת. בינואר 2024, שיעור האינפלציה השנתי ל-3%. נתון זה היה היעד העליון של בנק ישראל בטווח שנקבע על 1%-3%, וזאת לראשונה מאז תחילת שנת 2022. בהמשך השנה, היא עלתה מעל הטווח

מדידת האינפלציה הרשמית בישראל, עליה מתבסס גם בנק ישראל בחישוביו, נעשית על ידי מדד המחירים לצרכן, הנמדד מדי חודש על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קיימות טענות לכך שהוא אינו מייצג באופן אמין את יוקר המחיה בישראל.

ביטויי המשבר הכלכלי בתרבות הפופולרית

המשבר הכלכלי, תחושות הבלבול וחוסר האונים של האזרחים, ואי האמון בהנהגה הפוליטית, מצאו את ביטויים בקבוצת סרטי קומדיה שנוצרו במהלך שנות השמונים. בין הסאטירות העוסקות במצב הכלכלי-חברתי: האיש שבא לקחת (1982), השיגעון הגדול (1985), האינסטלטור (1986) והמובטל בטיטו (1987).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האינפלציה בישראל בוויקישיתוף

• עוף באלף שקל: האינפלציה המטורפת של שנות ה-80, סרטון באתר יוטיוב, בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי