שכר לימוד
שכר לימוד (בראשי תיבות: שכ"ל) הוא תשלום הנדרש לשם לימוד במוסד חינוכי.
קיימים מודלים רבים ברחבי העולם לשכר לימוד, כשההבדל העיקרי הוא בין מוסדות (גני ילדים, בתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות) פרטיים וציבוריים. הראשונים רשאים בדרך כלל לדרוש שכר לימוד כאוות נפשם, ללא פיקוח ברוב המדינות. מוסדות ציבוריים מסובסדים על ידי הממשלה; לעיתים הלימודים בהם בחינם, ולעיתים נדרשת השתתפות בדרגה זו או אחרת מצד הלומדים.
היעדר רשמי של שכר לימוד ("לימודי חינם"), כפי שנהוג בבתי הספר במדינת ישראל, למשל (לפי חוק לימוד חובה), לעיתים אינו תואם את המציאות, וההורים נדרשים לתשלומים ממינים שונים, חלקם עבור פעילויות נלוות ללימודים או שירותים מיוחדים (טיולים, טקסים, אבטחה, בריאות, מחשבים, מזגנים וציוד אחר). לפי החוק בישראל אין לשלול השתתפות בלימודים או בפעילויות נלוות עקב אי-יכולת לשלם; למרות זאת, מדי פעם מתפרסמים מקרים בהם חלה הפרה של חוק זה.
שכר לימוד במוסד להשכלה גבוהה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה (מכללות ואוניברסיטאות), משתנה בצורה דרסטית בין מוסדות, אזורים ומדינות שונות ברחבי העולם וזאת בהשפעת גישות חברתיות וכלכליות והבדלים היסטוריים.
גובה שכר הלימוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסדות מסוימים רשאים לקבוע בעצמם את שכר הלימוד, בעוד שבמוסדות אחרים - בדרך כלל אוניברסיטאות ומכללות ציבוריות - נהוג שכר לימוד אחיד הנקבע על ידי הממשלה. ניתן לחלק את מדינות העולם לשלוש קבוצות, בהתאם לגובה שכר הלימוד הנהוג בהן:
- היעדר שכר לימוד:
- במספר מדינות, בעיקר באירופה, ניתנים הלימודים הגבוהים בחינם. האוניברסיטאות ממומנות כמעט אך ורק על ידי המדינה, כלומר - מכספי המסים שתושבי המדינה משלמים. בחלק מהמדינות שבהן נהוגים לימודים גבוהים בחינם קיימים מיסים גבוהים, כדי לאפשר מימון יעיל של המוסדות להשכלה גבוהה; למרות זאת, אין קשר ישיר בין גובה המיסים במדינות העולם השונות ובין גובה שכר הלימוד בהן.
- באירופה ניתנים הלימודים הגבוהים בחינם בגרמניה, בצרפת, בשוודיה, בנורווגיה, בדנמרק ובפינלנד. הלימודים בחינם גם לסטודנטים זרים, מכל מדינה שהיא בעולם, הבאים ללמוד באחת ממדינות אלו. אף על פי ששכר לימוד אינו קיים, נדרשים הסטודנטים בדרך כלל לשלם אגרה סמלית למימון הוצאות אגודת הסטודנטים, ביטוח מינימלי ופעילויות תרבות שונות באוניברסיטה. בגרמניה, למשל, נעה האגרה (נכון לשנת 2006) סביב 100 אירו לסמסטר. ברוב האוניברסיטאות בגרמניה מאפשר תשלום האגרה לסטודנטים שימוש בלתי-מוגבל בתחבורה הציבורית המקומית (ראו: תחבורה בגרמניה).
- שכר לימוד סמלי:
- במספר גדול של מדינות נהוג שכר לימוד קבוע וזהה בכל האוניברסיטאות. הסכום, שאותו קובעת הממשלה, נועד לסייע למוסדות להשכלה גבוהה לעמוד בהוצאותיהם הגבוהות, אך הוא אינו מכסה את ההוצאות בשלמותן, ואת ההפרש מממנת הממשלה. שכר לימוד סמלי מתייחס יותר לשיטת קביעת הסכום ולפיקוח על שכר הלימוד במדינה מסוימת מאשר לגובה הסכום עצמו, שכן הדעות חלוקות בנוגע למידת ה"סמליות" של שכר לימוד מסוים.
- ברוב מדינות אירופה, וכן בישראל, נהוג שכר לימוד סמלי; בחלק מהמדינות שהוזכרו לעיל, שבהן לא קיים שכר לימוד, נשקלת הנהגתו של שכר לימוד סמלי, זאת לאור הקושי הגובר של האוניברסיטאות לעמוד בהוצאותיהן. כפי שנרמז, שכר לימוד סמלי אינו בהכרח נמוך, וסטודנטים רבים מתקשים לעמוד בו. ישראל, למשל, נכללת בקטגוריית שכר הלימוד הסמלי כיוון ששכר הלימוד בה זהה בכל האוניברסיטאות, נקבע על ידי הממשלה ונמוך בהרבה מהתשלום במדינות שבהן קיימות אוניברסיטאות פרטיות. למרות זאת, חלק גדול מהסטודנטים בישראל מתקשה לעמוד בשכר הלימוד (אשר אליו מתווספות הוצאות מחייה והוצאות נלוות ללימודים, כגון קניית ספרים והדפסת עבודות) ונאלצים לעבוד במקביל ללימודים.
- היעדר פיקוח על שכר הלימוד:
- במספר מדינות, שהמובהקת שבהן היא ארצות הברית, קיים פיקוח מינימלי ביותר, אם בכלל, על שכר הלימוד, והאוניברסיטאות רשאיות לקבוע את גובה הסכום בעצמן. למרות זאת, אין פירוש הדבר שהסטודנטים מממנים באופן בלעדי את הוצאות האוניברסיטה. ראשית, מוסדות רבים נשענים על תרומות, ובארצות הברית קיימת מסורת עמוקה של תרומה למוסדות אקדמיים, במיוחד על ידי סטודנטים לשעבר במוסד. שנית, באוניברסיטאות הפרטיות בארצות הברית אכן ממומנות רוב ההוצאות על ידי הסטודנטים, אך בכל אחת מ-50 מדינות ארצות הברית קיימת אוניברסיטה ציבורית אחת לפחות, אשר בתפעולה משתתפת ממשלת המדינה.
- שכר הלימוד באוניברסיטאות הציבוריות בארצות הברית נמוך פי 3 עד 10 משכר הלימוד באוניברסיטאות הפרטיות: שנת לימודים באוניברסיטה ציבורית ממוצעת עלתה בשנת 2006 כ-5,000 דולרים; באוניברסיטאות הפרטיות מתחיל שכר הלימוד בכ-15,000 דולרים ומגיע במוסדות מסוימים ל-40,000 דולר לשנה.
החלוקה שלעיל היא כללית בלבד, ובמדינות מסוימות נהוגים חוקים מיוחדים. בבריטניה, למשל, קיים שכר לימוד סמלי, לכאורה, עם רמת פיקוח גבוהה יותר מזו שבארצות הברית אך נמוכה מבשאר מדינות אירופה. בבריטניה רשאית כל אוניברסיטה לקבוע את שכר הלימוד עד לגבול עליון של 3,000 ליש"ט בשנה. תקנה זו נכנסה לפועל בשנת 2006, לאחר רפורמה במערכת החינוך בבריטניה. התחזית הייתה שהאוניברסיטאות המבוקשות ביותר ייטלו את מלוא הסכום, בשעה שהאוניברסיטאות האחרות ינסו לפתות את הסטודנטים באמצעות שכר לימוד נמוך. הרפורמה נמצאת עדיין בחיתוליה, אך כיום מסתמן כי רובן המוחלט של האוניברסיטאות נאלצות ליטול את מלוא 3,000 הלירות, זאת עקב גירעונות גבוהים וקופות ריקות.
מימון הלימודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקור הראשוני לתשלום שכר הלימוד הוא כסף עצמי או עזרה מההורים. במדינות רבות קיים דגש בנושא זה, וקיימים חוקים נוקשים המכריחים את ההורים לממן את לימודי ילדיהם ככל יכולתם (כתנאי לזכאות להלוואה ממשלתית, למשל). אם האמצעים העצמיים אינם מספיקים לתשלום שכר הלימוד, קיימות שלוש אפשרויות עיקריות לגיוס הסכום:
- הלוואה פרטית: הסטודנט לווה סכום כסף ממוסד פיננסי, בדרך כלל בנק. על הסטודנט להחזיר את הסכום במלואו, בתוספת ריבית, בתום פרק זמן מסוים.
בישראל, מספר הסטודנטים אשר נטלו הלוואה לצורך מימון שכר הלימוד נמצא בעלייה בחמש השנים האחרונות, כאשר היקף מימון הלימודים על ידי הוריהם הולך ופוחת, וכן מצטמצם גם מימון הלימודים על ידי חסכונות שצברו הסטודנטים, נטילת הלוואות זו מתאפיינת גם בפריסת ההלוואה על פני מספר חודשים רב יותר[1][2]. בין הגורמים לעלייה זו בהיקף ההלוואות נכללים משבר הקורונה[3][4] שהחריף את מצבם הכלכלי של הסטודנטים, וכן הגידול ביוקר המחיה המביא לעלייה בהוצאות הנלוות ובעלויות הדיור[5].
- מלגה: זהו סכום כסף הניתן מטעם מוסד פרטי או ציבורי ואשר הסטודנט אינו נדרש להחזירו. חלוקת מלגות היא מוגבלת, וכמעט תמיד נדרש הסטודנט למלא אחר תנאים מסוימים לשם קבלת מלגה, למשל:
- הוכחת מצוינות בלימודים.
- השתייכות למגזר מסוים או לדת מסוימת; ארגונים שונים מעניקים מלגות לתושבי מדינות מסוימות, כדי לעודד חילופי סטודנטים; עיריות, למשל, מעניקות לעיתים מלגות לסטודנטים (מצטיינים, בדרך כלל) תושבי העיר.
- פעילות חברתית, פוליטית, סביבתית או קהילתית ברוח המוסד שמעניק את המלגה, שהסטודנט מבצע במקביל ללימודים, או מתחייב לעתיד לבצע אותה.
- מצב כלכלי; ארגונים שונים מעניקים מלגות למעוטי יכולת.
- בחירת חוג לימוד שלמדינה או לאוניברסיטה יש עניין לעודד הצטרפות אליו.
- הלוואה ממשלתית: הסטודנט לווה סכום כסף מהמדינה. תנאי החזרת ההלוואה תמיד נוחים בהרבה מהתנאים בהלוואה פרטית; חסרונה הוא התנאים הנוקשים, לעיתים, לקבלתה, והגמישות המועטת - הלוואה פרטית ניתן לקבל עוד באותו היום, ואילו הלוואות ממשלתיות ניתנות בדרך כלל בזמנים מסוימים מאוד. שיטה זו מכונה לעיתים בשם המודל האוסטרלי.
- קיימים מספר מודלים להלוואות ממשלתיות ולאופן החזרתן. כמעט תמיד נדרש הסטודנט להחזיר את ההלוואה אך ורק לאחר תום לימודיו; במקומות מסוימים, כגון אוסטרליה, נדרש הסטודנט להתחיל בהחזרה הדרגתית של ההלוואה רק אם החל לעבוד לאחר לימודיו, ורק אם משכורתו עולה על סכום מסוים. בגרמניה נדרש הסטודנט להחזיר בתום לימודיו רק מחצית מסכום ההלוואה; מחצית מההלוואה מהווה, אם כן, מענק. הסכום שאותו יש להחזיר כמעט בכל המדינות זהה לסכום המקורי שנלווה, כלומר - הסטודנט אינו נדרש לשלם ריבית; זהו יתרון חשוב על פני הלוואה פרטית. במקומות מסוימים, כגון ארצות הברית, יכול הסטודנט להמיר את סכום ההלוואה בשירות קהילתי. מורים, למשל, אשר קיבלו הלוואה ממשלתית בארצות הברית, יכולים לקבל ויתור על החזר ההלוואה אם יסכימו ללמד במשך מספר חודשים בבית ספר בפריפריה.
- לאור העובדה שחלק גדול מהסטודנטים בארצות הברית משלם שכר לימוד גבוה, מנוצל חלק מהסכום לעזרה לסטודנטים מהשכבות החלשות. בתהליך הקבלה לאוניברסיטה נדרש הסטודנט לספק פרטים רבים על מצבו הכלכלי. סטודנטים מבוססים נדרשים לשלם את מלוא שכר הלימוד, ואילו סטודנטים מיעוטי יכולת מקבלים לעיתים קרובות הלוואות מהמדינה או מהמוסד האקדמי ובמקרים רבים אינם נדרשים להחזירן.
- בדצמבר 2007 התקבלה החלטה באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית לפיה שכר הלימוד לבני המעמד הבינוני ומטה יופחת מאוד (בהתאם להכנסה) ויהווה 10% בלבד מהכנסתם, הדבר נבע מכך ששכר הלימוד היווה חסם כניסה לאותם אנשים. גם בישראל, שכר הלימוד מהווה חסם כניסה להשכלה הגבוהה וזאת בניגוד גמור למטרות הבסיסיות שלשמן הוקמו אוניברסיטאות מלכתחילה והן חקירת הידע והפצתו.
המחלוקת סביב שכר הלימוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במדינות רבות עומד במשך זמן רב נושא שכר הלימוד על סדר היום הציבורי. במיוחד נכון הדבר במדינות שבהן נהוג שכר לימוד אפסי או סמלי; במרוצת הדורות נוטות קופות האקדמיה להידלדל, ושכר הלימוד מוזכר תמיד במקרים אלו כמקור מימון ראשוני. להלן מספר טיעונים של תומכי ומתנגדי שכר הלימוד:
- חובתה של המדינה: המתנגדים לשכר הלימוד טוענים שחינוך הוא זכות בסיסית של כל אזרח, ושעל המדינה לממנו באמצעות המיסים, בדומה לשירותי חרום ורווחה, למשל. התומכים מציבים את גבול האחריות הממשלתית במקום שונה, וטוענים שיש לצמצם את השירותים שעל המדינה לספק, שכן הדבר גורם לנטל, חובות וחולשה כלכלית.
- צדק חברתי: התומכים מצביעים על העובדה כי במדינה בה ממומן החינוך הגבוה מכספי המיסים בלבד, פירוש הדבר הוא שכל האוכלוסייה משלמת עבור שרות בו משתמשים מעטים בלבד. בנוסף, בוגרי אוניברסיטה נוטים לשפר את מצבם הכלכלי לאחר הלימודים, כיוון שהם מרוויחים יותר מאנשים חסרי תואר אקדמי; על כן יש צדק בכך שהסטודנטים ישתתפו במימון הכלי שישפר בעתיד את מצבם הכלכלי.
- פערים חברתיים: המתנגדים חוששים ממצב בו חינוך גבוה ימָנע מאנשי השכבות החלשות עקב חוסר יכולתם לעמוד בתשלום שכר הלימוד. התומכים מציעים מערכת מסועפת וחזקה של מלגות והלוואות אשר יבטיחו את יכולתו של כל אחד לרכוש השכלה גבוהה. המתנגדים חוששים מירידה דרסטית במספר הסטודנטים עקב שכר הלימוד, זאת למרות המלגות וההלוואות, שכן סטודנטים רבים חוששים מחובות ואינם מעוניינים להתחיל את חייהם שלאחר הלימודים כשהם נדרשים לשלם חוב גדול למדינה.
- הקטנת העומס במערכת החינוך הגבוה: התומכים מצביעים על כמות הסטודנטים ההולכת וגדלה משנה לשנה ועל אי-יכולתם של המוסדות האקדמיים להתמודד עם מספר הסטודנטים הגבוה. סינון על סמך יכולות אישיות וציונים עדיף, אך הנהגת שכר לימוד מהווה פתרון מהיר, שכן, כפי שנאמר בסעיף הקודם, שכר הלימוד מרתיע סטודנטים רבים מלהירשם לאוניברסיטה. המתנגדים טוענים, כאמור, כי ההרתעה פועלת בעיקר בשכבות החלשות, אך עם מערכת ההלוואות והמענקים מקווים התומכים כי שכר הלימוד ירתיע סטודנטים מכל השכבות בצורה שווה.
- במדינות שבהן הלימודים בחינם נוהגים סטודנטים רבים להירשם ללימודים כלאחר יד, ללא הקדשת מחשבה רבה, כיוון שחיי הסטודנט נוחים. חלקם לומדים בעצלתיים ומושכים את לימודיהם על פני שנים רבות, וחלקם נרשמים ללימודים ולא מופיעים; דבר זה מכביד על האוניברסיטאות ומונע לעיתים מסטודנטים רציניים לזכות במקום לימודים. התומכים בשכר הלימוד מקווים כי התופעה תצומצם באמצעותו. בנוסף, השאיפה של הסטודנטים לסיים את לימודיהם במהירות האפשרית, כדי לחסוך בעלויות, משחררת אותם לשוק העבודה מוקדם יותר - לטוב (יצירת משק דינמי וצעיר) ולרע (הגברה אפשרית של האבטלה).
- איכות האקדמיה: התומכים בשכר לימוד טוענים כי זוהי האפשרות היחידה ליצירת מוסדות אקדמיים איכותיים, חופשיים ומשגשגים. טיעון זה הוא כבד משקל, ואף למתנגדי שכר הלימוד קשה להכחיש שיש בו מידה של אמת כשמשווים את מערכת החינוך הגבוה של ארצות הברית לעומת אלו של גרמניה וצרפת, למשל, בהן הלימודים בחינם. לרשות המוסדות האמריקניים, הדורשים שכר לימוד גבוה, עומדים משאבים עצומים, ורבים מהם מושקעים במחקר, בהקמת מעבדות, ברכישת ציוד וב"פיתוי" מדענים מצטיינים מכל רחבי העולם להגיע אל המוסד. אקדמאים צרפתיים וגרמניים רבים מספור אכן נודדים בכל שנה לארצות הברית לשם השלמת לימודיהם, בדרך כלל לשם עשיית דוקטורט; המוסדות האירופאיים הציבוריים אינם מסוגלים להתחרות בתנאים המוצעים למדענים בארצות הברית. בשעה שאפילו המוסדות היוקרתיים ביותר באירופה קורסים תחת עול החובות (הסורבון, אוניברסיטת היידלברג, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת קיימברידג' - כל אלו נמצאים נכון לתחילת המאה ה-21 במצב כלכלי רעוע), הרי שהמוסדות האמריקניים משגשגים. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בשכר הלימוד, טוענים התומכים.
- השימוש הנעשה בשכר הלימוד: המתנגדים טוענים כי קשה לפקח על השימוש הנעשה בשכר הלימוד, וכי אף שמטרתו המוצהרת היא תשלום הוצאות האוניברסיטה ושיפור הציוד ותנאי הלימוד, הרי שבפועל ייתכן כי לפחות חלק מהכסף יופנה לתשלום חובות של הממשלה ולמימון נושאים שאינם קשורים לחינוך.
- מסחור של עולם האקדמיה: שכר לימוד יוצר באופן בלתי נמנע, במידה מסוימת, יחסי לקוח-ספק בין הסטודנט והמוסד האקדמי. התומכים סבורים שהדבר מביא לשיפור איכות ההוראה; סטודנט שמשלם מצפה לשירות טוב יותר, והמרצים מודעים לכך. המתנגדים סבורים שמסחור עולם האקדמיה עלול רק להזיק לו.
- חופש המידע: המתנגדים לשכר הלימוד סבורים שעל הידע האנושי להיות נגיש לכל אדם ללא כל תשלום.
שכר הלימוד באוניברסיטאות בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]שכר הלימוד בישראל מהווה רק 16% ממימון האוניברסיטאות בישראל. 70% מהמימון מגיע מהמדינה והשאר מתרומות[6]. אוניברסיטת רייכמן היא אוניברסיטה פרטית, ששכר הלימוד בה גבוה במידה ניכרת מזה שביתר האוניברסיטאות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תקופה קצרה בה הלימודים באוניברסיטה העברית ניתנו בחינם, נקבע שכר לימוד של 5 לא"י לשנה. בשנת 1935 הועלה שכר הלימוד ל-10 לא"י[7]. בשנת 1946, הועלה שכר הלימוד בטכניון מ-45 לא"י ל-60 לא"י והסטודנטים פתחו בשביתה[8]. גם באוניברסיטה העברית הוכפל שכר הלימוד מ-20 ל-40 לא"י[9].
בראשית ימי מדינת ישראל, שכר הלימוד באוניברסיטה היווה רק חלק קטן מהכנסות המוסד, בין 5-10%, כאשר סטודנטים למדעי הטבע שילמו בנוסף לשכר הלימוד גם תשלום עבור מעבדות[10]. האוניברסיטה בקשה להעלות מדי שנה את שכר הלימוד בגלל האינפלציה, אולם הסטודנטים טענו שהם אינם יכולים לעמוד בשכר לימוד גבוה והתנגדו להעלאות בשכר הלימוד[11]. באמצע שנת 1952 המליצה ועדת החינוך של הכנסת על העלאת שכר הלימוד ל-100 ל"י, תוך ש-20 ל"י מועברות לקרן מלגות, ונעשים צעדים משלימים לסיוע לסטודנטים[12]. בפתיחת שנת הלימודים של 1952–1953 קיימו הסטודנטים שביתת תשלומים בדרישה להורדת שכר הלימוד[13]. בטכניון היווה שכר הלימוד כ-15% מעלות החזקת המוסד[14]. בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה כיסו התלמידים את כל הוצאות המוסד[15]. בטכניון התקיימה שביתת תשלומים בדצמבר 1953, נגד העלאת שכר הלימוד[16]. באוגוסט 1954 קבע שר החינוך שכר לימוד אחיד לכל הפקולטות באוניברסיטה ובטכניון[17], תוך העלאת שכר הלימוד[18] דבר שהביא שוב לשביתת סטודנטים[19]. בעקבות השביתה הוסכם על שיטת הצמדה חלקית של שכר הלימוד והקצבת 20% משכר הלימוד לקרן מלגות[20].
ועדת אגרנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות קשיים תקציביים של המוסדות להשכלה גבוהה, הוקמה ועדת אגרנט. זו, קבעה במרץ 1959 כי יש צורך בהעלאה של שכר הלימוד, הצמדה ליוקר המחיה ולשכר המרצים והעמדה ממשלתית של הלוואות בגובה עד 40% משכר הלימוד[21]. הסטודנטים התנגדו למסקנות הוועדה ואיימו בשביתה[22]. מסקנות הוועדה לא יושמו לחלוטין ושכר הלימוד הוצמד רק ליוקר המחיה ולא לשכר האקדמאים. עם עליית שכר האקדמאים בשנות ה-60 נוצרו למוסדות גירעונות גדולים[23] שהביאו להקמת ועדת קרגמן בשנת 1966, כדי להעלות את שכר הלימוד בלא לפגוע בסטודנטים מעוטי יכולת[24]. חברי ועדת קרגמן נחלקו לגבי העלאת שכר הלימוד, אך עמדתו של ישראל קרגמן הייתה שיש להכפיל את שכר הלימוד ולהנהיג שכר לימוד מדורג[25]. הממשלה דנה בהצעות הוועדה[26] והחליטה להעלות את שכר הלימוד רק באופן חלקי[27]. החלטה זו הביאה לשביתת סטודנטים למספר ימים[28]. בפועל, המשיך שכר הלימוד לעלות פחות או יותר בהתאם למתווה של ועדת אגרנט[29]. בשנים 1971–1974 הוקמו ועדות בר ניב והרפז במטרה להביא להעלאת שכר הלימוד תוך הנהגת שכר לימוד מודרג[30], אולם ניסיונות אלו כשלו עם החלטת שר החינוך אהרן ידלין בנובמבר 1974 לקבל את עמדת הסטודנטים ולדחות את הנהגת שכר הלימוד המדורג לשנה הבאה[31], תוך המשך קביעת שכר הלימוד בהתאם למתווה של ועדת אגרנט[32]. באוגוסט 1976 חדל שר החינוך מנסיונותיו להגיע להסכמה עם הסטודנטים והורה לראשי האוניברסיטאות לקבוע את שכר הלימוד. אלו קבעו את שכר הלימוד ברמה של כ-10% מעל מה שלשיטתם מתחייב ממסקנות ועדת אגרנט. בעוד בשנות ה-50 היוו תרומות כמחצית מתקציב האוניברסיטאות, בהם למדו כ-7000 סטודנטים, בשנת 1976 הגיע מספר הסטודנטים לכ-50,000 וההקצבות של הממשלה והסוכנות היוו כ-80% מתקציב האוניברסיטאות. בעקבות זאת, קבעו ראשי האוניברסיטאות שחלקם של הסטודנטים בתקציב האוניברסיטאות צריך לגדול[33].
בהמשך הוקמו ועדת נבון (1977), ועדת קצב (1982), ועדת קוברסקי (1991), ועדת מלץ (1996), ועדת וינוגרד (2001) וועדת שוחט (2006).
בישראל התקיימו מספר מאבקי סטודנטים סביב המחלוקת על שכר הלימוד. שלושת הגדולים והמתוקשרים ביניהם התקיימו ב-1998, ב-2005 וב-2007.
את מאבק הסטודנטים של 1998 יזמה התאחדות הסטודנטים בישראל כמאבק להפחתת שכר הלימוד לפחות ב-50% או לביטולו כליל. המאבק כלל השבתה של כל מוסדות ההשכלה הגבוהה למשך יותר מחודש, הפגנות (שלוו במעצרים ובתלונות על אלימות משטרתית), שביתת רעב של חלק ממנהיגי הסטודנטים והקמת אוהל מחאה ברחבת אוניברסיטת תל אביב, בו התקיימו 'שיעורים אלטרנטיביים' עם אנשי רוח שבאו לתמוך בשובתים. בין מנהיגי המאבק היו ארז אשל, יו"ר תנועת דור שלום, וגילה גמליאל, לימים חברת כנסת מטעם הליכוד. למרות תמיכה ציבורית רחבה ומעקב יומיומי מצד העיתונות, הסתיים המאבק בהבטחה מעורפלת של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, להקים ועדה שתדון בהפחתת שכר הלימוד. ההחלטה לסיים את המאבק בתמורה להבטחה זו ספגה ביקורת קשה, ומנהיגי הסטודנטים הואשמו כי "נקנו בפיצות" (אזכור לביקורה של אשת ראש הממשלה דאז שרה נתניהו במאהל המחאה והצעתה להזמין פיצות לסטודנטים השובתים רעב). עם זאת, מאבקם של הסטודנטים מיקד את תשומת הלב הציבורית בשכר הלימוד, ואהוד ברק כלל הבטחה מפורשת להפחתת שכר הלימוד במסע הבחירות שלו לראשות הממשלה ב-1999. למימוש ההבטחה כינס שר החינוך יוסי שריד בשנת 2001 את ועדת וינוגרד, אשר המליצה להפחית את שכר הלימוד ב-50% בתוך חמש שנים; המלצה זו מומשה באופן חלקי בלבד, לאחר החלפת השלטון ושכר הלימוד בישראל הופחת בפועל בכ-20%.
ב-2005 יזמה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב מאבק נוסף, תחת הכותרת "מאבק למען הנגישות להשכלה הגבוהה" מתוך מטרה למנוע את העלאתו מחדש של שכר הלימוד וכן למנוע סגירת חוגים ותחומי לימוד על ידי האוניברסיטאות. מאבק זה הסתיים לאחר שמפלגת שינוי הציעה להעניק מהכספיים הייעודיים שקיבלה לתקציב ההשכלה הגבוהה.
בנובמבר 2006 כינסו שרת החינוך יולי תמיר ושר האוצר אברהם הירשזון ועדה חדשה לבחינת נושא שכר הלימוד בישראל, והעמידו בראשה את שר האוצר לשעבר אברהם שוחט. ועדה זו קמה כדי לבדוק את מצב ההשכלה הגבוהה ושכר הלימוד בישראל. נציגי מרצים, סגל זוטר וסטודנטים הביעו התנגדות לעצם כינוס הוועדה והטילו ספק במנדט שניתן לה, בשל הרכבה, שייצג לטענתם בעיקר את משרד האוצר ולא כלל נציגים מטעמם, ומכיוון שלשיטתם מדובר במסמוס ההחלטה שנתקבלה כבר בוועדת וינוגרד. לאחר הסכמי הבנות, שבהן גם הכנסת נציגי הסטודנטים לתת-הוועדה העוסקת בענייני שכר, המרצים קיבלו על עצמם את הוועדה וכך גם בתחילה הסטודנטים, אך האחרונים חזרו בהם כיוון שלטענתם לא היה בכוונת הממשלה לקיים את ההסכמים הללו. לאחר חופשת הפסח, בסמסטר אביב 2007, פתחו ארגוני הסטודנטים בשביתה על מנת להשיג שלוש מטרות מוצהרות: החזרת התקציבים שקוצצו ממערכת ההשכלה הגבוהה מאז שנת 2000, חזרה למתווה וינוגרד, וביטול ועדת שוחט. לטענת הסטודנטים, הפחתת שכר הלימוד תגדיל את נגישות השכבות החלשות בחברה להשכלה גבוהה ובכך תתרום לצמצום הפערים החברתיים בישראל. לעומתם, כלכלני האוצר טענו כי העלאת שכר הלימוד תשפר את איכות השירות שמקבלים הסטודנטים מהאוניברסיטאות.
בהתאם להמלצות הוועדות שדנו בנושא שכר הלימוד, שכר הלימוד צריך להיות מוצמד למדד המחירים לצרכן ומסכום זה צריכה להתבצע הפחתה. על ההפחתה להיות ממומנת על ידי תקצוב מהאוצר. שכר הלימוד בישראל אינו כולל שירותים נלווים הניתנים לסטודנטים כגון עלויות ביטחון, חנייה וכו' הנגבות מהסטודנטים בנפרד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נעמי הימיין-רייש, היבטים השוואתיים במערך ההשכלה הגבוהה, המכון הישראלי לדמוקרטיה
- דוד גליקסברג, ההשכלה הגבוהה ה"רווחית", שכר הלימוד והיבטי המס, מחקרי משפט, ט, 1991, באתר JSTOR
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ליאור אוחנה, מחאת הסטודנטים בימי הקורונה: 40 אלף שקל על זום, באתר ynet, 24 באוקטובר 2020
- ^ דוד רוזנטל, להורים נגמר הכסף, הסטודנטים ישלמו את המחיר?, באתר וואלה, 30 באוקטובר 2022
- ^ שחר אילן, סקר: גובה ההלוואה הממוצעת לסטודנט עלה ב-60% תוך שנתיים, באתר כלכליסט, 10 באוקטובר 2021
- ^ 51% מהסטודנטים בישראל מובטלים, באתר מאקו, 18 באוקטובר 2020
- ^ נועם (דבול) דביר, השכלה יקרה: שנת הלימודים האקדמית נפתחת והיא לא תהיה זולה, באתר ישראל היום, 2022
- ^ נחמיה שטרסלר, גם הסטודנטים צריכים לשלם, באתר הארץ, 1 במאי 2007
- ^ הסטודנטים קוראים להחרים את טקס פתיחת האוניברסיטה, דבר, 11 בנובמבר 1935
- ^ על מה נסגר הטכניון העברי, הצופה, 2 בדצמבר 1946
- ^ סטודנטים מאיימים בשביתה, משמר, 28 במאי 1946
- ^ ציבור הסטודנטים ובעיותיו, הצופה, 18 ביולי 1952
- ^ הסטודנטים תובעים הנחה בשכר לימוד, על המשמר, 1 ביוני 1950
דנים בתביעת הסטודנטים, על המשמר, 9 ביולי 1952 - ^ עד מתי ישבתו הלימודים באוניברסיטה, חרות, 10 בנובמבר 1952
- ^ ראשי האוניברסיטאות מסבירים, חרות, 11 בנובמבר 1952
- ^ הדלתות ננעלות - הסטודנטים ... בחוץ, מעריב, 11 בדצמבר 1953
- ^ האמת מאחורי פרשת הטכניון, חרות, 23 בדצמבר 1953
- ^ הסטודנטים תובעים מומ תוך כדי הלימודים, על המשמר, 25 בדצמבר 1953
- ^ שכר לימוד באוניברסיטה ובטכניון, חרות, 11 באוגוסט 1954
- ^ משמעות העלאת שכר הלימוד באוניברסיטה, חרות, 26 באוגוסט 1954
- ^ נגמרה שביתת הסטודנטים, דבר, 3 בדצמבר 1954
- ^ התנגדות לשכר לימוד מודרג באוניברסיטאות, חרות, 24 בדצמבר 1958
- ^ אושרו המלצות ועדת אגרנט, חרות, 16 במרץ 1959
- ^ הסטודנטים באוניברסיטה העברית מאיימים לשבות מ-15 במאי, דבר, 7 במאי 1959
- ^ הטכניון זקוק לפיתוח ומתלבט בתקציבו, דבר, 19 ביוני 1966
- ^ הסטודנטים נערכים למאבק, מעריב, 20 ביולי 1966
- ^ אברהם רותם, ועדת קרגמן הגישה המלצותיה, מעריב, 11 בספטמבר 1966
- ^ ההכרעה אם להעלות את שכר הלימוד במוסדות ההשכלה הגבוהה - נדחתה, מעריב, 24 באוקטובר 1966
- ^ 28,000 סטודנטים פתחו בשביתה, מעריב, 28 בנובמבר 1966
- ^ עשרת הימים של הסטודנטים, דבר, 9 בדצמבר 1966
- ^ דניאל בלוך, הסטודנט יכול לשלם, דבר, 30 בספטמבר 1971
- ^ מבוי סתום בדיונים, מעריב, 1 בספטמבר 1974
- ^ סופית: שכר הלימוד, מעריב, 8 בנובמבר 1974
- ^ יחיאל לימור, העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות, מעריב, 11 בנובמבר 1974
- ^ גדליהו יעקבי, האמת על שכר הלימוד באוניברסיטה, מעריב, 18 באוקטובר 1976
