שדרות לוי אשכול
 | |
| שדרות לוי אשכול (מימין) וברקע גבעת התחמושת | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם | לוי אשכול |
| הקמה | |
| תקופת הבנייה | ?–1969 |
| מיקום | |
| מדינה | ישראל |
| עיר | ירושלים |
| שכונה | גבעת המבתר, רמת אשכול, מעלות דפנה, ארזי הבירה, שמואל הנביא |
| אתרים | אתר ההנצחה גבעת התחמושת, בית הקברות סנהדריה, תיכון רנה קסין |
| קואורדינטות | 31°48′00″N 35°13′35″E / 31.799944444444°N 35.226472222222°E |
  | |
שדרות לוי אשכול או שדרות אשכול הוא הרחוב הראשי בשכונות הבריח שבצפון ירושלים ועורק תנועה מרכזי המוביל בין השכונות החרדיות בירושלים להר הצופים ושכונות הטבעת. הרחוב הוא קטע מתוך כביש 417. המבנים שבצידי הרחוב היו הראשונים בירושלים המאוחדת שנבנו מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים. על שפתו הדרומית של הרחוב בנפה המזרחית הירדנית התקיים הקרב על גבעת התחמושת, לאחר המלחמה הוקם במקום אתר הנצחה ממלכתי, הגובל לכל ארכו ברחוב. הכניסה המזרחית לרחוב היא מצומת שדרות בר-לב והמערבית מתחברת לרחוב בר-אילן דרך ציר קצר הקרוי ע"ש חטיבת הראל שלחמה במקום. בחלק זה של הציר שוכן על שפת המדרכה הצפונית בית הקברות סנהדריה.
הכביש נוסד לצורך "הסגרת" וחיבור הר הצופים אל רצף ההתיישבות העברי "שכונות הבריח" שעל פי התוכנית יוקם מסביב לכביש. הוא נסלל במכוון למטרה זו בציר המוביל להר ממערב ירושלים בדרך עוקף לשייח' ג'ראח, במטרה למנוע התפשטות פלסטינית מסביב להר.
הרחוב נקרא ע"ש ראש ממשלת ישראל לוי אשכול שיזם את תוכנית הבריח, ובשם זה נקראה גם שכונת רמת אשכול המשתרעת לצפונו.[1]
מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]שדרות לוי אשכול הוא הנתיב המרכזי של שכונות הבריח והוא נחשב לרחובן הראשי של שלוש שכונות: רמת אשכול, מעלות דפנה וגבעת המבתר. מדובר למעשה במקטע מתוך כביש 417, בתווך של ציר בן כ-3.5 ק"מ המוליך משדרות שז"ר במערב - סמוך לכניסה לירושלים ולתחנה המרכזית של ירושלים - ועד לשדרות בר-לב ממזרח. ציר זה מחולק לארבעה רחובות שונים באמצעות שלושת הצמתים המרכזיים לארכו - רחוב ירמיהו, רחוב בר-אילן, רחוב חטיבת הראל ושדרות אשכול.
חלקו המערבי של הרחוב נחצה על ידי הקו העירוני של הקו הירוק.[2]
גובה הרחוב, באזור הסמוך לגבעת התחמושת, הוא כ-790 מטרים מעל פני הים.[3]
הכניסה ממערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]השדרה עצמה מתחילה במערבה לאחר רחוב חטיבת הראל, אשר שפתו הצפונית גובלת לכל ארכה בבית הקברות סנהדריה, והדרומית בשכונות שמואל הנביא וארזי הבירה. מעט לפני קצהו המזרחי של הכותל המקיף את בית הקברות, שוכנת הצומת המתחילה את שדרות אשכול, בפינת רחוב "ארץ חפץ" הפונה דרומה.
אחד ההיכרים הקיימים למדרכה הצפונית של הציר, הם שלטי הזהרה לכהנים שלא לעבור מתחת לעצי הארז הצומחים בתוך גבול בית הקברות ונוטים מעט מעל למדרכה, זאת על מנת למנוע מהם לעבור על האיסור לכהן להיטמא למת בטומאת אוהל (לפיו אסור להם לעבור תחת דבר הסוכך בקבר).
הכניסה ממזרח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרה מסתיימת ב"שדרות האוניברסיטה העברית" המוביל להר הצופים, על צומת שדרות בר-לב. משם ממשיכה מנהרה תת-קרקעית ע"ש נעמי שמר, בדרך המובילה לבית החולים הדסה הר הצופים ולאוניברסיטה העברית בירושלים. הדרך צולבת בשכונות קריית מנחם בגין, שייח' ג'ראח, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית, ולמעשה משמשת עורק תנועה בין אזורי הר הצופים, פסגת זאב, נווה יעקב ומעלה אדומים לאזורים החרדיים בירושלים, בהם עזרת תורה ושיכון חב"ד.
השפה הדרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שפתו הדרומית של רחוב שדרות אשכול, בחלקו המערבי, גובלת במרבית ארכה של שכונת מעלות דפנה, בין רחוב "ארץ חפץ" עד לרחוב "קרל נטר" (ביניהם קיים רחוב נוסף הפונה דרומה, רחוב "מקוה ישראל"). בפינת הרחובות נטר ואשכול שוכן בית הספר התיכון רנה קסין של רשת כל ישראל חברים (אליאנס, כי"ח). משם ועד סוף הרחוב - בחלקה המזרחי של השדרה על השפה הדרומית - נמצא גבולו הצפוני של אתר ההנצחה הממלכתי גבעת התחמושת, ששוכן לכל ארכו על שפת הרחוב, עד לצומת שדרות בר-לב — שדרות האוניברסיטה.
השפה הצפונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שפתה הצפונית של השדרה מתחילה ממערב בקצה בית הקברות סנהדריה ומשם גובלת בכל ארכה של שכונת רמת אשכול. הרחובות היוצאים מהשדרה לצפון הם "משמר הגבול", "מעבר המיתלה" ו"מדבר סיני". רחובות אלו מחברים אותה אל שני הכבישים המקבילים: רחוב "ים סוף" ורחוב "פארן". מתחת לבניינים שבין רחוב פארן לשדרות אשכול, על שפת רחוב פארן, שוכן המרכז המסחרי של רמת אשכול. בתים אלו היו בעלי שפה ארכיטקטונית ייחודית ובעלת השראה לאזורים רבים בישראל, כשנבנו בצורה זהה ומסודרת עם "מרפסות" זווית או אחור מצופות בקרמיקה צבעונית. ברחוב זה צבע הקרמיקה ברובו בז' - חום בהיר והבתים נבנו בעלי ארבע קומות. מלבד מבנה אחד בולט ויוצא דופן ברחוב, המתנשא למעל עשר קומות ונחשב ל"גורד השחקים" של השכונה והאזור.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשליטה ירדנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השטח היה בשליטת ממלכת ירדן מאז חלוקת ירושלים שנעשתה לאחר מלחמת העצמאות. רחוב זה היה בזירה מתוחה מאוד באותה תקופה, כי שכן בין שני מוצבים ראשיים שהקימו הירדנים: מוצב גבעת התחמושת שהיה החשוב מבין מוצביהם באזור, ומוצב "תל אל-מודורה" (הגבעה העגולה) שעמד על גבעת המבתר ונועד להשקיף על מוצב גבעת התחמושת. נוסף לביצורים הייתה על גבעת המבתר עמדת תותחים שירתה על השכונות היהודיות בירושלים המערבית[4]. בחלקו המערבי של הרחוב התכוננה ישראל לעימות והחלה בהרחבת השכונות היהודיות סנהדריה ושמואל הנביא, הקמת השכונות נועדה למנוע התפשטות של השליטה הירדנית. מעט לפני המלחמה, ב-1946, הוקם במקום שיכון פאג"י. שמואל הנביא החלה להיבנות ב-1963 ונחשבה לשכונת מצוקה. מספר ימים לאחר קום המדינה התקיף הלגיון הירדני את בתי שכונת שיכון פאג"י החדשה. האזור שמצפון-מערבית לרחוב ובכללו שכונת סנהדריה, סבל מהתקפות הלגיון, שביצר את מעמדו בגבעת התחמושת, דרום-מזרחית לרחוב.[5]
מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, הקרב על גבעת התחמושת
כשהחל הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים ביוני 1967 היה הכביש לאחד מזירות הקרב המרכזיות, במיוחד לאור הקרב על גבעת התחמושת הצמודה והאזור בו הוקם הרחוב היווה ציר תנועה שימושי בין מערב למזרח העיר, הדרך שימשה את חטיבת הצנחנים חטיבת הראל, חטיבת ירושלים וחטיבה 55 במעבר בין השכונות וכיבוש הר הצופים, העיר העתיקה והשכונות שבשיפולי השדרה.
מטרת העל של צה"ל בקרב על ירושלים הייתה התחברות מהירה ככל האפשר עם מובלעת הר הצופים, כדי למנוע מן הירדנים הישג מהיר שעלול היה לגרום לישראל נזק רב, גם בשל שליטת הר הצופים במבואות הצפוניים של ירושלים, וגם מן הבחינה של דעת הקהל הישראלית והבינלאומית. בתוכניות שנערכו בפיקוד מרכז במשך השנים הועלו שתי אפשרויות לחבירה עם מגיני ההר: הבקעה דרך מוצבי צפון פרוזדור ירושלים והגעה עד תל אל פול - אשר הוטלה על חטיבת הראל, וחבירה ישירה דרך הקו העירוני המבוצר. אלוף הפיקוד חשש שחטיבת הראל לא תצליח להתגבר על השטח הקשה ועל התנגדות המוצבים הירדניים בזמן הקצר שעמד לרשותה. לכן עם העברת חטיבה 55 לפיקוד מרכז, החליט האלוף להטיל עליה את ההבקעה דרך הקו העירוני, בשכונת שיח' ג'ראח, אל הר הצופים. בניגוד לחטיבת הראל, שהייתה צריכה לעבור דרך של כ-35 ק"מ עד ליעדיה, היו הצנחנים צריכים לעבור כשני קילומטרים בלבד עד להר הצופים, אך דרך זו הייתה מוגנת היטב על ידי המוצבים הירדניים בבית הספר לשוטרים, גבעת התחמושת, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית.
חטיבת הצנחנים התבצרה מצפון-מערב לרחוב, באזור שיכון פאג"י, מפקד חטיבה 55, אלוף-משנה מרדכי גור, תכנן פריצה בשתי נקודות בגזרה שניתנה לו, מבית הספר לשוטרים עד מעבר מנדלבאום. על גדוד 66, בפיקוד רב-סרן יוסי יפה, הוטלה המשימה לפרוץ משיכון פאג"י אל בית הספר לשוטרים, לכבוש את גבעת התחמושת, ולהגיע עד מלון "אמבסדור" בתחילת דרך שכם. עם ההגעה למלון יימצא הגדוד בנקודה סמוכה להר הצופים, כדי שיוכל לפרוץ אליו בהמשך, וכן ישלוט על חלקה הצפוני של שכונת ואדי אל-ג'וז. כפי התוכנית, משיכון פאג"י יצאו להתקיף בגבעת התחמושת ובבית הספר לשוטרים.
ב-6 ביוני בשעה 2:15, אור ליום שלישי, החל צה"ל בירי טנקים לבית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת שמדרום לכביש, בשעה 2:30 החלה פלוגה ד' של גדוד 66 מחטיבת הצנחנים בפריצה.[6] פלוגה ב' המשיכה בכיבוש התעלות המובילות למוצב גבעת התחמושת והבונקרים שבדרכה, כוח הטנקים חדר אל חצר בית הספר לשוטרים, משם פנו שני טנקים דרומה, לעבר דרך שכם, בעוד שאר הטנקים עוכבו על מנת לשמש חיפוי לכוח הפורץ לגבעה לכיוון מוצב גבעת המבתר. פלוגה ג' של הגדוד הסתערה על גבעת התחמושת עצמה. המוצב הירדני, שנקרא בפי מגיניו "תל אל מודורה", היה מוקף בתעלות קשר שנחפרו בצורת פעמון, הפתוח לכיוון דרום, כאשר הגיעו הצנחנים לחלקה הצפוני של הגבעה החלה תמונת הקרב להחמיר. הכוח שלחם בתעלה המרכזית נתקל בהתנגדות קשה ונחשף גם לאש הלוחמים הירדנים שבגבעת המבתר. הוא ספג אבדות רבות, והפלוגה התפוררה למעשה. מפקד פלוגה ג' הבין שמצב פלוגתו חמור, והודיע על כך למפקד הגדוד.
התגבורת הראשונה שנשלחה לעזרה הייתה מחלקה מפלוגה א', שהמשיכה לפני כן מזרחה לכיוון שייח' ג'ראח. מחלקה זו נכנסה לתעלה המזרחית והמשיכה צפונה עם שרידי פלוגה ג', בלחימה איטית מול התנגדות עזה בחלקה הצפוני של התעלה ההיקפית. הטנקים אשר פתחו באש את מוצב גבעת המבתר הופנו עתה על ידי הסמג"ד לגבעת התחמושת. אש הטנקים הצליחה למוטט את הבונקרים הירדניים שעיכבו את ההסתערות על מרכז הגבעה עד אז, וכוחות המשנה השונים החלו להתקרב לנקודת מפגש אחת, ליד "הבונקר הגדול".
בשעה 5:15 לפנות בוקר פוצץ הבונקר, ובכך תמה עיקר הלחימה. הכוח על הגבעה היה עדיין נתון לאש מגבעת המבתר, אש שהופסקה רק בצהריים כאשר כבשה חטיבת הראל את המוצב. שתי הפלוגות האחרות של הגדוד, פלוגה א' ופלוגה ד', המשיכו עד דרך שכם, וכבשו את הצומת האסטרטגי של שייח' ג'ראח. הגדוד השלים את משימתו עד השעה 5:15, שעת תום הקרב בגבעת התחמושת. ירושלים המזרחית נותקה מצפון (בנוסף להתמקמות חטיבת הראל מצפון לירושלים), ונוצר קשר עם הר הצופים. 36 צנחנים נהרגו בקרב, מהם 21 בגבעת התחמושת ו-14 בשלב הפריצה. עשרות רבות נפצעו. כמעט כל הכוח הירדני שהיה במוצב נהרג בקרב - כ-70 חיילים ירדניים[7]
בחיבורו 'סינדרום ירושלים שלי' מספר אלישע פורת את זכרונותיו מהמתחם הסוער שבין צפון הרחוב - גבעת המבתר, הגבעה הצרפתית ושיכון פאג"י, לבין דרום הרחוב - גבעת התחמושת, בית הספר לשוטרים ושייח' ג'ראח: ”...הייתי מפקדה הצעיר של "עמדת פאג"י" שבצפון העיר. אל מול ביצורי בית הספר לשוטרים, ומצבורי המכשולים של סככות הענק של אונר"א, סוכנות הסעד של הפליטים. סבך השמות שלימים יהפכו למתחם "גבעת התחמושת". הייתי סייר צעיר שהוליך את אנשיו אל מעבר לתלתלי התיל, נער רעבתן שחמד את התאנים הנפלאות שבשטח ההפקר, ושהביא לבלגן גדול ולישיבה דחופה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית...” אזור שיכון פאג"י השוכן באזור שבו התפתחה בהמשך, על שפת הכביש, הקבורה בבית הקברות סנהדריה, שוחרר על ידי גדוד 66 של חטיבת הצנחנים. בתוך כך, גדוד 28 המתין בשכונת שמואל הנביא כעתודה חטיבתית, בהמתנה להשלמת ההבקעה של גדוד 71 בוואדי אל ג'וז.
לאחר כיבוש תל אל פול הורה פיקוד המרכז לחטיבת הראל להמשיך דרומה ולכבוש את גבעת המבתר ואת הגבעה הצרפתית, כשני קילומטרים מדרום לתל, בצפון הרחוב. שתי הגבעות הללו חלשו על הכניסה הצפונית לירושלים, על גבעת התחמושת ועל הכביש העולה להר הצופים, ובשל כך הייתה להן חשיבות רבה. בדרך לגבעות אלה היה על החטיבה להשתלט על שכונת שועפאט ועל המוצב שהיה בה, וכן על גבעה מצפון לגבעה הצרפתית. מח"ט "הראל" החליט על הסתערות מהירה: הטנקים יעברו ראשונים דרך הבתים שבדרך. תנועתם המהירה והאש הכבדה שלהם ייצרו הלם, שבעזרתו ישתלטו פלוגות החרמ"ש שאחריהם על שטחים אלה. הטנקים עצמם לא יתעכבו אלא ימשיכו עד ליעד הסופי, כלומר גבעת המבתר. עם הגעתם, נבלמה ההסתערות המוצלחת ממזרח. כוח הטנקים שהתקדם ראשון נע מהר מדי, עבר את המוצב הירדני, ונחשף לגבעת התחמושת. הצוות נחלץ לעבר לשאר הטנקים הישראליים, שנסוגו לאחור. כח החרמ"ש שנע בזחל"מים אחרי הטנקים הסתער ישירות אל מרכז המוצב, אך נתקל מכל עבר באש כבדה מתותחים. הזחל"מים נפגעו קשות מהאש שסביבם, ונסוגו. מיד לאחר מכן אירעה תקרית נוספת של אש ידידותית, כאשר מטוס ישראלי תקף את הכוח המסתער. אל"ם בן ארי הורה על נסיגה של כמה מאות מטרים לאחור, להיערכות מחדש[8]
לכוח שנערך מחדש הצטרפו פלוגת טנקים ופלוגת חרמ"ש, וכן פלוגה מגדוד 68 של חטיבת ירושלים שהיה בסמוך. מח"ט "הראל" הורה לשלושה טנקים לתפוס את הגבעה הצפונית לגבעה הצרפתית ולירות משם על המוצב הירדני; הפלוגה מחטיבת ירושלים הסתערה על הגבעה הצרפתית, ואילו הכוח המתוגבר של חטיבת הראל הסתער שוב על גבעת המבתר, שתי ההסתערויות הסתיימו בלא קרב: הכוח הירדני בגבעת המבתר נטש את המוצב לאחר הדיפת ההסתערות הישראלית הראשונה, נסוג לגבעה הצרפתית ומשם נסוג כל הכוח מזרחה. הכוחות הישראליים השלימו את ההשתלטות על שתי הגבעות עד השעה 12:00 של 6 ביוני - פחות מ-24 שעות לאחר תחילת ההתקפה של החטיבה בפרוזדור ירושלים. משימות חטיבת הראל הושלמו: נוצר קשר עם הר הצופים, וירושלים נותקה מצפון. על פי הנחיית אלוף הפיקוד הועברה פלוגה אחת של החטיבה לטובת חטיבה 55. לאחר שהובקעה גיזרתו המזרחית של הרחוב - כולל גבעת התחמושת מדרומו - יצאו הפלוגות מערבה לעיר העתיקה והשלימו את איחוד העיר.
לאחר מלחמת ששת הימים - תוכנית ייסוד הרחוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שכונות הבריח
לאחר איחוד ירושלים, ראתה ממשלת ישראל לנכון לסלול כביש ישיר מירושלים המערבית אל הר הצופים, על מנת ליצור רצף יהודי בינו לעיר ולמנוע את הפרדתו של ההר בשנית ממערב ירושלים. ביולי 1967 הוחלה הקמתם של שכונות הבריח, שיצרו מסדרו יהודי בין מערב העיר והר הצופים. הפרויקט נוהל על ידי יהודה תמיר, שעבד בכפוף למשרד ראש הממשלה ולא למשרד השיכון. בתוכנית זו תמך ראש העיר טדי קולק והתנגדו לה השרים מנחם בגין וזרח ורהפטיג, שהעדיפו ליישב יהודים בשכונות הערביות הקיימות.
התוכנית הייתה שהרחוב יעבור בדרך שתעקוף את שכונת שייח' ג'ראח ובכך תמנע התפשטות פלסטינית בשיפולי הכביש, שעלולה לנתק את הר הצופים המובלע בין שכונות פלסטיניות, כשייח' ג'ראח, ענאתא וואדי אל ג'וז.[9] לכך נבחר ציר המשך של רחוב בר-אילן, המוביל צפונית לשייח' ג'ראח - כך שניתן לבנות בשטח ההפקר שמשתי גדותיו - עד להר הצופים. לאחר מותו של לוי אשכול ב-1969 נקרא הרחוב על שמו "שדרות לוי אשכול".
התחלת הבנייה מצפון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – רמת אשכול, גבעת המבתר, הגבעה הצרפתית
ב-1968 החלה בניית השכונות רמת אשכול (ממערב) וגבעת המבתר (ממזרח) מצפון לכביש, כשהכביש מהווה גבולן הדרומי של שתי השכונות. אלו היו שתי השכונות הראשונות שנבנו מעבר לקו העירוני של קו הירוק בירושלים המאוחדת.
רמת אשכול והבתים שעל שפת הרחוב הצפונית נבנו בשיתוף פעולה עם משרד השיכון ועיריית ירושלים, במאמץ תכנוני והנדסי מיוחד, בתכנון האדריכלים ישראל לויט, יצחק פרלשטיין וזאב שיינברג. השכונה שימשה דוגמה ומופת תכנוני ואדריכלי לשכונות רבות שנבנו אחריה במקומות רבים, כאשר כל הבתים בשכונה בעלי ארבע קומות ושפה ארכיטקטונית זהה, בעלת מרפסות חזית או אחור שוות ואריחים מצופים בקרמיקה צבעונית. בבנייה השתתפו החברות היזמיות והקבלניות המובילות בישראל, כ"שיכון ופתוח", שיכון עובדים, רובינשטיין, האחים גולדשטיין ורסקו. בתים אלו שעל שפת הרחוב, בין הרחובות "משמר הגבול" ו"מדבר סיני" נבנו במספר מקטעים בצורה זהה ובמספר קומות שווה. זאת מלבד מבנה אחד בולט, ובו מעל לעשרים קומות, הנחשב ל"גורד השחקים" של האזור. הבנייה נערכה בין השנים 1968 - 1972 אך רשמית השכונה נחנכה בשנת 1970. בכל השכונה (מלבד רחוב "רמת הגולן") הוקמו 1,850 יחידות דיור, כולם בבניינים בני ארבע קומות כשבכל דירה שלושה עד ארבעה חדרים.[10]
גבעת המבתר לעומתה, נבנתה בבתים פרטיים ונמוכים והייתה השכונה הראשונה בעיר (לצד רחוב "רמת הגולן" ברמת אשכול) שנבנתה בשיטת בנה ביתך. הסיבה לכך הייתה גובהה הרב של הגבעה, שבתים גבוהים עליה עלולים היו לפגוע בקו הנוף של ירושלים. הצורך ביישוב מהיר של שכונות הבריח אילץ את הממשלה לסבסד את הדירות בהן בדרכים שונות. הממשלה כיסתה חלק ממחיר הדירות, נתנה זכאות למשכנתאות על אחוז גבוה מהמקובל של הדירה הנקנית ונתנה אפשרויות החזר משכנתאות נוחות מהמקובל. קוני המגרשים בגבעת המבתר נדרשו להתחיל את הבנייה עליהם בתוך שנה מיום הרכישה. בגבעת המבתר וברחוב רמת הגולן שברמת אשכול הוקמו 350 יחידות דיור בשיטת בנה ביתך - בניינים של קומה או שתיים שבכל אחד היו דירה או שתיים וחצר. גבעת המבתר נותרה בשם שנתן צה"ל לשטחה לפני מלחמת ששת הימים, על שם המבתר בדרך שכם שהפריד אותה מהר הצופים.
הרחובות בשכונת רמת אשכול נקראו על שם מושגים שכיכבו בתקופת המלחמה, כמו מעבר המיתלה, משמר הגבול ורמת הגולן. וכן בשכונת גבעת המבתר: רחוב "ששת הימים", מדבר סיני, מצרי טיראן ומפרץ שלמה. מאותה סיבה נקראו רחובות רבים ברמת אשכול על שמות אתרים באזור סיני הלקוחים מנדודי בני ישראל במדבר סיני, כפי שמובאים בספר במדבר, בהם: ליבנה, ים סוף, פארן, רפידים, חצרות, יטבתה, עברונה, נחליאל, נחל צין, עציון גבר ועוד.
ב-1971 נוסדה מזרחית יותר שכונת הגבעה הצרפתית. הגבעה הצרפתית נקראה "גבעת שפירא", על שם שר הפנים משה חיים שפירא אולם השם לא הפך לנחלת הכלל. בניגוד למקובל בשכונות ירושלים, רוב הבתים בשכונה נבנו כמגדלים בני 6–7 קומות. התר בניה זה היה תגובת ממשלת ישראל ל"תוכנית רוג'רס" - שיזם מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס, להחזיר נוכחות ירדנית סמלית לעיר. בגבעה הצרפתית כולל צמרת הבירה נבנו 2000 יחידות דיור. בגבעה הצרפתית נבנו רק בתים משותפים.
בסביבות אותה שנה נקרא החלק המערבי של הכביש על שם חטיבת הראל שכבשה את האזור. השדרה המרכזית נקראה על שם יוזם הפרויקט, ראש ממשלת ישראל השלישי, לוי אשכול, שנפטר ב-1969. גם שכונת רמת אשכול נקראה על שמו.
התחלת הבנייה מדרום
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – מעלות דפנה, אתר ההנצחה גבעת התחמושת
ב-1972 הייתה התחלת הבנייה מעברו השני של הכביש, מדרום. שכונת מעלות דפנה נבנתה במקום אך באופי ארכיטקטוני שונה מרמת אשכול הצמודה, האלמנטים החיצוניים היו פחות שווים ומסודרים בצבעם ובצורתם. הם נבנו בעלי צורות המשמרות את מסורת הבניה הירושלמית של העיר העתיקה וכללו קשתות, זוויות, בליטות החורגות מקו הבניין ושיפועים. תכנון ייחודי זה, הנוגד את התכנון של שכונות סמוכות (ובניגוד לרמת אשכול הסמוכה), זיכה את המתכננים בפרס בינלאומי.[11]. השם 'מעלות דפנה' ניתן לה על שם השיפוע בו היא בנויה ועל שם צמח הער אציל, ובדרך עקיפה זו חוגג השם את איחוד העיר בשנת 1967, מאחר שהיוונים והרומאים נהגו לקשט בעלי ער אציל (עלי דפנה) את ראשיהם של הקיסרים המנצחים. במעלות דפנה היו עם הקמתה 1,400 יחידות דיור, בעלות חדר עד שלושה[12]. במעלות דפנה כמו בגבעה הצרפתית נבנו בתים משותפים בלבד.
כשפשטה הבנייה לעברו הדרומי של הכביש היה רצון להחיל את הבנייה גם על גבעת התחמושת בה התבצע הקרב ההיסטורי, השוכנת באותו עבר מזרחית למעלות דפנה. כשנודע הדבר למפקד גדוד 66 של חטיבת הצנחנים, יוסי יפה, הוא חשש שלא יישאר זכר למקום הקרב ופנה להורים השכולים. הללו הקימו משמרות על המקום וזעקו שהמקום יישאר. זעקתם אכן נשמעה ובמקום לא התקיימה בנייה אלא נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים. ב-1972 ניטעו על הגבעה שבצד הכביש 182 עצי אורן לזכר הנופלים; וב-1975 נוסד על גבעת התחמושת אתר הנצחה ממלכתי להנצחת מלחמת ששת הימים, באתר ההנצחה נחגג מדי שנה טקס יום ירושלים. הכניסה הראשית אל האתר קיימת מסביב לרחוב, אך הגדר החוצה את כל ארכו של האתר שוכן על שפת המדרכה של רחוב שדרות לוי אשכול.[13]
פיגועי טרור ברחוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-21 באוגוסט 1994 אירע פיגוע התאבדות בצומת שדרות אשכול - שלמה זלמן שרגאי, כאשר מחבל פוצץ עצמו באוטובוס קו 26 של חברת אגד, בשעות הבוקר, כשאוטובוס נוסף חלף על פניו בסמוך לבית הספר רנה קסין. בפיגוע נהרגו ארבעה אזרחים וארגון החמאס נטל אחריות על הפיגוע.
פיגועי ירי והתאבדות אחרים התבצעו במהלך האינתיפאדה השנייה בקרבת הרחוב, כגון בשדרות בר לב ובצומת הגבעה הצרפתית, אך לא ברחוב עצמו.
בנובמבר 2009 אירע בשדרות לוי אשכול פיגוע דקירה בעל רקע לאומני, גם הוא ממול לבית הספר רנה קסין, כאשר יהודי דקר ערבי בסמוך לתחנת אוטובוס ונמלט.[14]
פרשיית הגשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד מליקויי הבנייה המפורסמים בירושלים הוא גשר, שתוכנן על מנת להקל את חציית הכביש הסואן "שדרות לוי אשכול" לתלמידיו הרבים של בית הספר רנה קסין הבאים מכיוון רמת אשכול. בית הספר ממוקם בין רמת אשכול למעלות דפנה, בצומת הרחובות נטר ואשכול. הגשר תוכנן כך שהוא יחצה את שדרות אשכול, מצפון לבית הספר.
למעשה אירעה טעות בתכנון, ובמקום שהגשר יחצה את שדרות אשכול, הוא נבנה מעל רחוב קרל נטר, ממזרח לבית הספר. רחוב זה הוא רחוב צדדי ובעל תנועה מעטה יותר, ולכן הגשר, שמטרתו הייתה לחצות את הכביש הסואן - היה מיותר.
לאחר הבנייה התקיימו מספר הפגנות אזרחיות למרגלות בית הספר. מאז, היה מעבר החצייה שנותר במקום הגשר, על רחוב שדרות אשכול ממול לבית הספר רנה קסין, למוקד מרכזי של פגיעת כלי רכב בהולכי רגל.
בשנת ה'תשפ"א (2020), במסגרת עבודות להקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה, הוחלט לפרק את הגשר המיותר.[15]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שדרות אשכול באתר עיריית ירושלים.
- ^ אבי בראלי (עורך), ירושלים החצויה 1948 - 1967, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1984.
- ^ נקודות ציון הגובה על פי מפת ירושלים, קנה מידה 1:12,500, הודפסה על ידי אגף המדידות, ישראל, ספטמבר 1987.
- ^ קובץ מאתר מנהל הנוער של משרד החינוך - "אם אשכחך"
- ^ מפת מלחמת ששת הימים בצפון ירושלים באתר האינטרנט של אתר ההנצחה גבעת התחמושת.
- ^ אטלס כרטא, עמ' 72 - 73, מפות 89 ו-91; גור, עמ' 96 - 160; נתן, עמ' 131 - 191.
- ^ אבי אבי, באתר הארץ, 30 באפריל 2006
- ^ ברוכי, עמ' 104 - 115, אטלס כרטא מפה 94.
- ^ דוד קרויאנקר, ירושלים - המאבק על מבנה העיר וחזותה, ביתן זמורה 1988.
- ^ דוד קרויאנקר, ירושלים מבט ארכיטקטוני, מדריך טיולים בשכונות ובתים הוצאת כתר, 1996, עמוד 125
- ^ חולק פרס רכטר לאדריכלות, דבר, 31 בינואר 1975
- ^ ישראל בונה 1977, הוצאת משרד השיכון בעריכת עמירם חרל"פ והרי פרנק
- ^ אודות הבנייה מסביב לרחוב והקמת גבעת התחמושת באתר גבעת התחמושת.
- ^ יהודי דקר ערבי ברחוב לוי אשכול בירושלים ונמלט. באתר nrg
- ^ הודעה על פירוק גשר וחסימה ברחוב קרל נטר, באתר תוכנית אב לתחבורה ירושלים; מתן פול, הסוף של אחד הגשרים המיותרים בירושלים: השבוע יחלו עבודות הפירוק, באתר כל העיר, 19 בדצמבר 2020.
