המגזר הציבורי
המגזר הציבורי המגזר הציבורי הוא שם כולל לכל מוסדות השלטון במדינה ומאגד את השלטון המרכזי, השלטון המקומי, תאגידים ציבוריים ויחידות סמך ציבוריות. המגזר הציבורי עוסק במתן השירותים הציבוריים לכלל התושבים[1], אכיפת החוק, הפעלת סמכות (גביית מיסים, שיטור וכו'), הגנה עוד. פעולתו נשענת על כספי ציבור, דבר המצדיק ביקורת ציבורית. המגזר הציבורי מיישם מדיניות ציבורית כפי שמוכתבת על ידי נבחרי הציבור. המגזר הציבורי האידיאלי פועל לטובת האינטרס הציבורי וככזה מעודד צמיחה כלכלית של המדינה ואזרחיה.
בנוסף למגזר הציבורי פועלים המגזר העסקי, הפועל למטרות רווח, והמגזר השלישי, שהוא מגזר הפעילות במשק הכולל את הארגונים הפועלים ללא כוונת רווח ואינם חלק ממוסדות המדינה והשלטון המקומי. התיחום בין שלושה מגזרים אלה משתנה ממדינה למדינה, ואף באותה מדינה הוא משתנה במשך הזמן. הפרטה מעבירה פעילות מהמגזר הציבורי למגזר העסקי (ולעיתים למגזר השלישי) ואילו הלאמה מעבירה פעילות בכיוון ההפוך. יש מדינות המעניקות שירותי רווחה נרחבים לתושביהן, ואחרות מסתפקות בשירותים מצומצמים של המדינה בתחום זה. יש הסבורים שעל המדינה לספק שירותים נרחבים לתושביה, ואחרים הסבורים שעל המדינה להתמקד ככל האפשר ברגולציה, כלומר בפיקוח על מתן השירותים על ידי המגזר העסקי והמגזר השלישי. גם בגישה החותרת לצמצום המגזר הציבורי, שירותים מסוימים, כגון צבא, משטרה ויחסי חוץ, נשארים באופן בלעדי בידי המגזר הציבורי.
גם בתוך המגזר הציבורי מתקיימת שונוּת בחלוקת הפעילות בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות. בתחום החינוך בישראל, למשל, חינוך יסודי ניתן על ידי הממשלה, ואילו חינוך תיכוני ניתן על ידי הרשויות המקומיות ועל ידי רשתות חינוך הנכללות במגזר השלישי.
מימון פעילותו של המגזר הציבורי נעשה בעיקר באמצעות מסים, כגון מס הכנסה ומע"מ המשולמים למדינה וארנונה המשולמת לרשות המקומית, שאליהם נלווים אגרות, ולעיתים גם הכנסות מפעילות עסקית של המגזר הציבורי. לקביעת יעדי ההוצאה של הממשלה משמש תקציב המדינה.
איגוד עובדים במגזר הציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד אמצע המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד התפחתות איגודי עובדים במאה ה-18, ברוב מדינות העולם, לעובדי המגזר הציבורי לא עמדה היכולת להתנהל ולשבות במסגרת איגוד עובדים מייצג. בחלק מאותן מדינות עובדי המגזר הציבורי יכלו להצטרף כיחידים לאיגודי עובדים, אך לאותם ארגונים לא היה כל מעמד ייצוגי מול המדינה כמעסיק. בארצות הברית כולה, עד אמצע המאה ה-20 נאסר על עובדי מדינה לשבות, ובמדינות רבות בארצות הברית נאסר עליהם להצטרף לארגוני עובדים. לעומת זאת, בבריטניה ובמדינות נוספות ששיטת המשפט בהן היא המשפט המקובל במודל הבריטי, ובמדינת ישראל שירשה את צורת המנגנון הציבורי מבריטניה, לא היה הבדל בין יכולת ההתאגדות במגזר הפרטי לבין יכולת ההתאגדות של עובדי המגזר הציבורי.
מאמצע המאה ה-20 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]משנות ה-50 ואילך קיים טשטוש בהבדל בין עובדי המגזר הפרטי לעובדי המגזר הציבורי ביחס ליכולת להתנהל ולשבות במסגרת איגוד עובדים מייצג;
בשנת 1958 העניק ראש עיריית ניו-יורק, רוברט פ. וגנר הבן, זכות ייצוג לארגון עובדים של עובדי העירייה, וניהל איתם משא ומתן על הסכם קיבוצי. בשנת 1959 העניק מושל ויסקונסין, גיילורד נלסון, את הזכות לעובדי המגזר הציבורי במדינה כולה לנהל משא ומתן קיבוצי. בינואר 1962 חתם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי על צו נשיאותי, שהעניק לכלל עובדי הממשל הפדרלי את הזכות להתאגד, אם כי הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי הוענקה רק לחלקם. הזכות של עובדי המגזר הציבורי להתאגד התפשטה לכלל מדינות ארצות הברית, ובמאה ה-21 רק בשלוש ממדינות ארצות הברית אסור לחלוטין לעובדי המגזר הציבורי לנהל משא ומתן קיבוצי (וירג'יניה, צפון קרוליינה ודרום קרוליינה)[2].
באירופה, בשנות ה-60 וה-70, החלו מדינות רבות לאפשר גם לעובדי המגזר הציבורי לנהל משא ומתן קיבוצי, אם כי בחלקן נותרו עדיין הגבלות לעומת ניהול משא ומתן קיבוצי במגזר הפרטי. בשנות ה-80 וה-90 עברו חלק ממדינות אירופה להשתמש במשא ומתן קיבוצי כדרך מרכזית לקביעת שכר עובדי המגזר הציבורי[2].
בשנת 2018 קבע בית המשפט העליון בארצות הברית כי "כל פעולה ארגונית במגזר הציבורי היא פעולה פוליטית" וכפועל יוצא שלל גביית "דמי טיפול" עבור ארגון עובדים מעובדי המגזר הציבורי שאינם מעוניינים בכך, שכן זו נחשבת "כפייה לפעילות פוליטית" שאינה חוקתית[2].[דרוש מקור: נא להביא מקור ישיר יותר]
שביתה במגזר הציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]זכות מרכזית של עובדים מאורגנים היא זכות השביתה. זכות זו שמורה גם לעובדים מאורגנים במגזר הציבורי, אך יש הקוראים להגבלתה.
ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון (שבעברו שימש מזכ"ל ההסתדרות) הביע התנגדות מנומקת ליכולת שביתה של עובדי המגזר הציבורי, וקרא לשבירת השביתה באמצעות גיוס עובדים חלופיים: ”סבורני שכל שביתה של עובדים במוסד ציבורי בלתי מוסרית היא. אילו הייתה ההחלטה בידי הייתי משלח את כל השירות המשפטי השובת והממשלה הייתה מסתפקת בחוות דעתכם כעורכי דין פרטיים; אילו הייתה נמשכת שביתת פועלי הרכבת, הייתי מבטל את כל שרות הרכבות ולעולם לא הייתי נושא ונותן עם הפועלים; כי הרי אין כאן רווחים של מעביד פרטי.”.[דרוש מקור: נא להביא קישור ישיר לדברי בן-גוריון] בפועל בישראל יכולת השביתה של המגזר הציבורי נותרה ללא הגבלה[2].
בשנת 2014 קבע בית הדין לעבודה בישראל כי עובדי המגזר הציבורי רשאים לשבות במחאה על החלטת ממשלה שמשפיעה עליהם.[דרוש מקור]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ניסים כהן ושלמה מזרחי, מבוא למינהל וניהול ציבורי. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2017
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המגזר הציבורי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
