רנצו פיאנו

רנצו פיאנו
Renzo Piano
לידה	14 בספטמבר 1937 (בן 87); ג'נובה, איטליה
מקום לימודים	הפוליטכניקום של מילאנו (1964)
תחום יצירה	אדריכלות
הושפע על ידי	Marco Zanuso, Giuseppe Ciribini, William Laborde, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
יצירות ידועות	מגדל השארד, האקדמיה למדעים של קליפורניה, מרכז ז'ורז' פומפידו, Pinacoteca Giovanni e Marella Agnelli, Botin Centre, המפלגה הדמוקרטית החופשית של גרמניה, ספריית מורגן, Intesa Sanpaolo Building, Vulcano Buono, נמל התעופה הבינלאומי של קנסאי, אצטדיון סאן ניקולה, École normale supérieure Paris-Saclay
פרסים והוקרה	קצין בלגיון הכבוד (2000); הצלב הגדול של מסדר אלפונסו העשירי החכם (2017); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קולומביה (2014); פרס האמנות של ברלין (1995); אריה הזהב (2000); Gold Medal for Italian Architecture; פרס אוגוסט פרה (1978); Prix de l'Équerre d'Argent (2017); מדליית הזהב של AIA (2008); פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (1990); פרימיום אימפריאל (1995); מדליית זהב של מסדר ההצטיינות האיטלקי לתרבות ואמנות (28 במרץ 1994); אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (24 במרץ 1990); Prix de l'Équerre d'Argent (1991); מדליית הזהב המלכותית (1989); פרס פריצקר (1998); פרס ארסמוס (1995); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פיקרדי ז'ול וורן (2022); Sir John Sulman Medal ;
מספר צאצאים	4

רנצו פיאנו (באיטלקית: Renzo Piano; נולד ב-14 בספטמבר 1937) הוא אדריכל איטלקי זוכה פרס פריצקר לאדריכלות לשנת 1998.

ביוגרפיה

פיאנו נולד בג'נובה והוא חי ומנהל את משרדו בעיר זו עד היום. למד במכון הפוליטכני של מילאנו ועבד בראשית דרכו במשרדו של לואי קאהן (1965–1970). משנת 1971 ועד 1977 עבד בשותפות עם האדריכל הבריטי ריצ'רד רוג'רס ובתקופה זו זכו השניים להצלחה ופרסום רב בתחום. המבנה הידוע ביותר שתכננו יחדיו הוא מרכז פומפידו בפריז, מבנה שנוי במחלוקת בעל השפעה רבה על האדריכלות של סוף המאה ה-20.

סגנונו של פיאנו מתאפיין בעיקר בשימוש מקורי בטכנולוגיות בנייה ופיתוחם של פרטי בניין חדשים ומורכבים ובעלי ערך אסתטי רב. כמו כן, ידועים הפרויקטים שלו בגישתם האקולוגית של בנייה ירוקה.

ב-1988 זכה בפרס פריצקר היוקרתי לאדריכלות וגם זכה למעמד של "שגריר של רצון טוב" מטעם אונסק"ו.

בנובמבר 2011 מונה לסנאטור לכל החיים בסנאט של הרפובליקה.

פרויקטים נבחרים

מרכז ז'ורז' פומפידו, פריז, 1977
בניין אוסף מניל (Mennil Collection), יוסטון 1986
נמל התעופה הבינ"ל קנסאי של אוסקה, 1988
מרכז תרבות ז'אן-מארי טז'יבאו, קלדוניה החדשה, 1991–1998
מגדל Auroro Place, סידני, 1996–2000
מרכז פול קלי, ברן
בניין הניו יורק טיימס, ניו יורק
מגדל השארד, לונדון
מרכז האמנות בוטין (Centro de Arte Botín) בסנטנדר בספרד (2012-2017) - קרלוס סאורה ביים סרט על הקמת הבניין.^[1]
מרכז התרבות של קרן סטברוס ניארכוס באתונה יוון הכולל את בית האופרה החדש של אתונה (2016)^[2]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רנצו פיאנו בוויקישיתוף

תיירות בעקבות ארכיטקטורה - מרכז הפיסול נאשר (Nasher)
טד לוס, הניו יורק טיימס, רנצו פיאנו: האדריכל שמנהלי המוזיאונים מחזרים אחריו, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2013
רנצו פיאנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[1] RENZO PIANO: THE ARCHITECT OF LIGHT

[2] מרכז סטברוס ניארכוס

[1]

[2]

זוכי פרס פריצקר
1979–2000	פיליפ ג'ונסון (1979) • לואיס ברגאן (1980) • ג'יימס סטירלינג (1981) • קווין רוש (1982) • איי אם פיי (1983) • ריצ'רד מאייר (1984) • הנס הוליין (1985) • גוטפריד בוהם (1986) • קנזו טנגה (1987) • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988) • פרנק גרי (1989) • אלדו רוסי (1990) • רוברט ונטורי (1991) • אלוורו סיזה (1992) • פוהימיקו מאקי (1993) • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994) • טדאו אנדו (1995) • רפאל מונאו (1996) • סוורה פהן (1997) • רנצו פיאנו (1998) • נורמן פוסטר (1999) • רם קולהאס (2000)
2001–2020	ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001) • גלן מורקוט (2002) • ירן אוטזון (2003) • זהא חדיד (2004) • תום מיין (2005) • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007) • ז'אן נובל (2008) • פטר צומטור (2009) • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010) • אדוארדו סוטו דה מורה (2011) • ואנג שו (2012) • טויו איטו (2013) • שיגרו באן (2014) • פריי אוטובאן (2015) • אלחנדרו ארוונה (2016) • קרמה פיג'ם, רמון וילאלטה ורפאל ארנדה (2017) • בלקרישנה דושי (2018) • אראטה איסוזקי (2019) • איבון פארל, שלי מקנמארה (2020)
2021 ואילך	אן לקטון, ז'אן-פיליפ וסל (2021) • דייבדו פרנסיס קרה (2022) • דייוויד צ'יפרפילד (2023) • ריקן יאמאמוטו (2024)