רובנות

בית הנבחרים הבריטי, 2012

רֻבָּנוּת היא פילוסופיה או אידאולוגיה פוליטית לפיה רוב המבוסס על דת, שפה, מעמד חברתי, מוצא אתני או קטגוריה אחרת של האוכלוסייה, זכאי לרמה מסוימת של דומיננטיות בחברה, ויש לו את הזכות לקבל החלטות להשפיע על כלל החברה. תפיסה מסורתית זו סופגת ביקורת גוברת והולכת, ודמוקרטיות ליברליות חוקקו הגבלות על מה שהרוב הפרלמנטרי יכול לבצע וזאת על מנת להגן על זכויות היסוד של כלל האזרחים.

מאפיינים וסוגים

אין לבלבל מונח זה עם המושג של שיטת בחירות בה הרוב זוכה, שהיא שיטת בחירות פשוטה הנותנת לרוב את מירב המושבים למפלגה עם ריבוי הקולות. פרלמנט שנבחר בשיטה זו עשוי להיקרא פרלמנט רובני (כגון הפרלמנט של בריטניה או פרלמנט ההודי).

תחת מבנה פוליטי דמוקרטי, הרוב לא יוציא מיעוט כלשהו מהשתתפות עתידית בתהליך הדמוקרטי (דרך שלילת זכות הצבעה וכדומה). רובנות מכונה לעיתים על ידי מתנגדיה כ"אוכלוקרטיה" או "עריצות הרוב". הרוב מכונה לעיתים קרובות שלטון רוב, אשר עשוי להתייחס למעמד רוב השולט על מעמד מיעוט, בעוד שאינו מתייחס לתהליך ההחלטה הנקרא שלטון רוב. זוהי אמונה שקהילת הרוב צריכה להיות מסוגלת לשלוט במדינה בכל דרך שהיא רוצה.

פילוסופיה זו מתבטא כממשל במספר צורות. הצורה הקלאסית כוללת בית מחוקקים חד־ביתי ושלטון ריכוזי, אם כי רובנות יכולה לבוא לידי ביטוי גם כפדרציה ממורכזת. ^{[דרושה הבהרה]}

היסטוריה ומורשת

ישנם מקרים מעטים יחסית של שלטון רוב בקנה מידה גדול בהיסטוריה המתועדת, הבולטים בהם היא המערכת הרובנית של הדמוקרטיה האתונאית ושאר ערי־מדינות יווניות עתיקות. עם זאת, יש הטוענים שאף אחת מאותן ערים יווניות לא הייתה באמת שלטון רוב, במיוחד בשל הדרתן מתהליכי קבלת החלטות של נשים, מי שאינם היו בעלי אדמות, וכן עבדים. רוב הפילוסופים העתיקים המפורסמים התנגדו נחרצות לעיקרון זה, משום שהחלטות המבוססות על רצון ההמונים חסרי השכלה וחסרי הידע אינן בהכרח חכמות או צודקות. אפלטון הוא דוגמה לכך עם החיבור המדינה (ומשל ספינת השוטים בפרט), המתאר מודל חברתי המבוסס על מבנה מעמדי משולש לא רובני – שילוב בין מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה.

האנתרופולוג האנרכיסט דייוויד גרייבר מציע סיבה מדוע ממשלת הרוב הדמוקרטית היא כה נדירה ברשומה ההיסטורית: "דמוקרטיה של הרוב, אפשר לומר, יכולה להיווצר רק כאשר שני גורמים חופפים: 1. תחושה שלאנשים צריכה להיות אמירה שווה בקבלת החלטות קבוצתיות, ו-2. מנגנון כפיה המסוגל לאכוף את ההחלטות הללו". גרייבר טוען ששני הגורמים הללו כמעט ולא נפגשים: "במקום שבו קיימות חברות שוויוניות, זה גם נחשב בדרך כלל לא נכון להטיל כפייה שיטתית. היכן שאכן קיים מנגנון של כפייה, אפילו לא עלה בדעתם של המפעילים אותו שהם אוכפים כל סוג של רצון עממי."

רובנות (כתיאוריה), בדומה לדמוקרטיה, שימשה לעיתים קרובות כעילה על ידי מיעוטים גדולים או תוקפניים כדי לדכא פוליטית מיעוטים קטנים יותר (או לא פעילים מבחינה אזרחית), או אפילו לפעמים רוב לא פעיל (דוגמת התייחסותו של ריצ'רד ניקסון ל "הרוב הדומם" שלטענתו תמך במדיניותו). אג'נדה זו נתקלת בתדירות הגבוהה ביותר בתחום הדת: בכל מדינות המערב, למשל, חג המולד – ובמדינות מסוימות, תאריכים חשובים אחרים גם בשנה הנוצרית – מוכרים כחגים חוקיים; בתוספת עדה מסוימת עשויה להיות מוגדרת כדת ממלכתית ולקבל גב כספי מהממשלה (דוגמאות כוללות את הכנסייה של אנגליה באנגליה והכנסייה הלותרנית במדינות סקנדינביה). כמעט לכל המדינות יש גם שפה רשמית אחת או יותר (לדוגמה גרמנית באוסטריה), לעיתים קרובות בהדרה של קבוצת מיעוט או קבוצות מיעוט במדינה זו שאינם דוברים את השפה או השפות המיועדות לכך. ברוב המקרים, החלטות אלו לא התקבלו באמצעות משאל עם רוב, וגם במקרה הנדיר שבו נעשה שימוש במשאל עם, רוב חדש אינו רשאי להיווצר בכל עת ולבטלו.

נימוקים בעד ונגד רובנות

אחת הביקורות על אידאולוגיה זו היא שסביר להניח שמערכות ללא דרישות רוב מיוחס, אלא רוב רגיל, אינן יציבות. בין שאר הביקורות על רובנות, רוב ההחלטות מתרחשות למעשה לא על ידי שלטון רוב, אלא על ידי ריבוי, אלא אם שיטת ההצבעה מגבילה באופן מלאכותי מועמדים או אפשרויות לשניים בלבד. בתורו, בשל משפט גיברד והפרדוקס של משפט ארו, לא ניתן לקיים מערכת הצבעה עם יותר משתי אפשרויות השומרת על עמידה הן בקריטריונים מסוימים של "הוגנות" והן בקריטריונים רציונליים של קבלת החלטות.

בנוסף, אם הרובנות לא תיפגע, זכויותיהן של קבוצות מיעוט עלולות להיות מאוימות. כמה דמוקרטיות ניסו לפתור זאת על ידי דרישת תמיכת רוב מיוחס על מנת לחוקק שינויים בזכויות הבסיסיות. לדוגמה, בארצות הברית, הזכויות לחופש הביטוי וחופש הדת כתובות בחוקה, כלומר יידרש יותר מרוב רגיל של חברי הקונגרס כדי לבטל את הזכויות. דמוקרטיות אחרות ביקשו להתמודד עם איומים על זכויות המיעוט על ידי אימוץ מערכות הצבעה פרופורציונליות המבטיחות לפחות כמה מושבים בבתי המחוקקים הלאומיים שלהן לסיעות פוליטיות של מיעוטים. דוגמאות כוללות את ניו זילנד, שבה נעשה שימוש בהצבעה פרופורציונלית של חברים מעורבים, ואוסטרליה, שבה נעשה שימוש במערכת שיטת הקול הנייד. דוגמה נוספת לכך היא בית המחוקקים האיראני, המג'לס, שבו חמישה מושבים (מתוך 290) שמורים למיעוטים הנוצרי, היהודי והזורואסטרי. אם שיטות אלו הצליחו להגן על אינטרסים של המיעוט, או שמא הלכו רחוק מדי, נותר עניין לוויכוח.

תומכי רובנות טוענים שקבלת החלטות הרוב היא דמוקרטית במהותה ושכל הגבלה על קבלת החלטות הרוב היא לא דמוקרטית במהותה. אם הדמוקרטיה מוגבלת על ידי חוקה שלא ניתנת לשינוי בהכרעת רוב רגיל, אזי לרוב בעבר ניתן משקל רב יותר מהרוב של ההווה. אם הרוב מוגבל על ידי קבוצה קטנה כלשהי, כמו אריסטוקרטים, שופטים, כוהנים, חיילים או פילוסופים, אז החברה הופכת לאוליגרכיה. ההגבלה היחידה המקובלת בשיטה מרבית היא שלרוב נוכחי אין זכות למנוע מרוב אחר להיווצר בעתיד; זה יכול לקרות, למשל, אם מיעוט ישכנע מספיק חברים מהרוב לשנות על מנת לשנות את עמדתם. בפרט, הרוב אינו יכול להוציא מיעוט מהשתתפות עתידית בתהליך הדמוקרטי. עיקרון לא אוסר על קבלת החלטה על ידי נציגים כל עוד החלטה זו מתקבלת באמצעות שלטון הרוב, שכן ניתן לשנות אותה בכל עת על ידי רוב אחר שיתפתח בעתיד.

רפורמה ותגובת נגד

בתקופה האחרונה – במיוחד החל משנות השישים – צורות מסוימות של רובנות זכו להתנגדות על ידי רפורמים ליברליים במדינות רבות: ב-1963, בית המשפט העליון של ארצות הברית הכריז שתפילה בבתי הספר הציבוריים של המדינה אינה חוקתית, ומאז יישובים רבים ביקשו להגביל, או אפילו לאסור, תצוגות דתיות ברכוש ציבורי. זה עורר תגובת נגד מצד כמה מתומכי הרוב, המקוננים על הבלקניזציה של החברה שלטענתם נבעה מהרווחים שהביאה האג'נדה הרב־תרבותית.

ראו גם

• אד פופולום
• ספינת השוטים (משל)
• קבלת החלטות בקונצנזוס
• דמוקרטיה ישירה
• פופוליזם
• עריצות הרוב
• אתיקה תועלתנית

קישורים חיצוניים

• רובנות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)