עריצות הרוב

עריצות הרוב או רודנות הרוב (באנגלית: tyranny of the majority) הוא מונח המתייחס לאיום אפשרי במשטר דמוקרטי, שבו עקרון הכרעת הרוב פוגע בזכויות אדם בסיסיות של מיעוטים. בדמוקרטיה, בשונה מעריצות או רודנות במשטר שלטון יחיד, קיימת הגבלת השלטון, אולם נותרת סכנה שהרוב יכפה את רצונו על היחיד או המיעוט ובפועל ישלול את חירותם. בדמוקרטיה מהותית קיימים מנגנונים שונים למניעת עריצות הרוב, כשהכלי המרכזי הוא חוקה המבטיחה את זכויות האדם, ובה מוגדרים כללים המגבילים את סמכויות הרשות המחוקקת ומגדירים כללים להפרדת רשויות ולביקורת שיפוטית.

עריצות הרוב נידונה בכתבים של מדינאים והוגי דעות דמוקרטיים רבים, הטוענים כי משטר תקין כולל הכרה בזכויות המיעוט והגנה עליהם, בהם: ג'ון אדמס, ג'יימס מדיסון, בנז'מן קונסטן, אלכסיס דה טוקוויל, ג'ון סטיוארט מיל, קרל פופר, ורוברט דאל, ובין היתר בישראל: זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ושולמית אלוני. ניתן לתאר כמה תרחישים נפוצים המערערים את יסודות הדמוקרטיה ומאפשרים עריצות רוב:

• ריכוזיות – מצב שבו במדינה גדולה מתקבלות החלטות הפוגעות באזורים המרוחקים ממוקדי השלטון. החלטות כאלה פוגעות בעיקרון הסובסידיאריות, דבר המתבטא בין היתר גם בריכוזיות כלכלית. דרכים להימנע מהחלטות ריכוזיות כוללות אמצעים לביזור הכוח השלטוני, שמירה על הפרדת רשויות תקינה, האצלת סמכויות לשלטון המקומי, וקבלת החלטות ברוב מיוחס.
• פורמליות חלולה – כשדמוקרטיה מתנתקת מתכניה המהותיים והופכת ל"דמוקרטיה חלולה", קבלת החלטות מבטלת זכויות אדם, והכרעת רוב שוללת מהמיעוט ייצוג במוסדות השלטון. עקרון הכרעת הרוב נותר פרוצדורה פורמלית בלבד, ללא המחויבות להגן על חירויות כלל אזרחי העם. לשם שמירה על זכויות אדם ואזרח, מחוקקים נעזרים בנציגי ציבור, יועצים משפטיים ומקצועיים ובמנגנונים דומים לפני ההצבעה על החלטה, ומאפשרים להעמיד את החקיקה לביקורת שיפוטית גם לאחר ההצבעה.

ניתוח המושג

שימושים מוקדמים

עריצות הרוב הייתה מוכרת כבר ביוון הקלאסית וההלניסטית, וכונתה אוכלוקרטיה ("שלטון האספסוף"). אריסטו גינה את עריצות הרוב בספרו "הפוליטיקה", וכינה אותה "צורה חמישית של דמוקרטיה": "בצורת שלטון זו השלטון אינו נמצא בידי עריץ יחיד אלא בידי רבים. להם יש את הכוח העליון, והחוק נקבע על פי גזירותיהם. זהו מצב של חקיקה על ידי דמגוגים. העם הופך למונרכיה, והכוח ניתן לרוב, לא כיחידים אלא כקבוצה. והרוב, השולט באופן מלוכני, מתנער משלטון החוק, מבקש לממש את התנופה, והופך לעריץ. סוג זה של דמוקרטיה הוא בעצם עריצות."

המונח זכה לשימוש מחודש בעת החדשה, בין היתר בקרב האבות המייסדים של ארצות הברית. ג'ון אדמס, נשיא ארצות הברית השני, ערך שימוש מודרני במונח "עריצות הרוב" ("tyranny of the majority") בחיבורו "הגנה על חוקת הממשל של ארצות הברית" משנת 1787. באותה שנה, ג'יימס מדיסון, לימים הנשיא הרביעי של ארצות הברית, כינה את התופעה רוב "אדנותי" או "מתנשא" ("overbearing majority"), במאמר העשירי של כתבי הפדרליסט.

אדמונד ברק השתמש במונח בהתכתבות משנת 1790, באומרו כי "עריצות ההמון היא עריצות כפולה" ("The tyranny of a multitude is a multiplied tyranny").

אלכסיס דה טוקוויל

הפילוסוף וההיסטוריון הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל סוקר את עריצות הרוב (tyrannie de la majorité) באופן נרחב בכרך הראשון של "הדמוקרטיה באמריקה" (1835). בספר זה טוקוויל משבח את השוויון החברתי בדמוקרטיה האמריקאית, אך גם מתריע על הסכנות הגלומות בה. טוקוויל מנסה למצוא איזון בין חשיבותה של הכרעת הרוב במשטר דמוקרטי לבין הצדק הכלל אנושי והצורך להגן על אדם באשר הוא אדם גם אם אינו משתייך לרוב.

כלל מרושע ומגונה הוא בעיניי שבענייני ממשל רשאי רוב העם לעשות ככל העולה על רוחו; ואף על פי כן קבעתי שכל השררה נשענת על רצונו של הרוב. כלום סותר אני את עצמי? יש חוק כללי שנחקק, או שלפחות התקבל, לא רק בידי רוב של עם זה או אחר אלא בידי רוב בני האדם. חוק זה נקרא צדק. משמע שהצדק הוא גבול זכויותיו של כל עם. [...] כשאני מסרב לציית לחוק שאינו צודק אין אני מערער על זכותו של הרוב לצוות אלא אני פשוט מביא את ערעורי לא לפני ריבונות העם אלא לפני ריבונותו של המין האנושי.
היו אנשים שלא חששו לטעון שלעולם לא יוכל עם לחרוג מגבולות הצדק והתבונה באותם עניינים המיוחדים רק לו, וכי משום כך אפשר בלי חשש לתת את מלוא השררה לרוב המייצג אותו. אבל זוהי לשונו של עבד. [...] אם נודה שאדם אשר ניתן לו כוח מוחלט עלול להשתמש בכוח זה לרעה ולעשות עוול ליריביו, מדוע לא נסכים שאותה מציאות חלה גם על הרוב? האם משתנה אופיים של בני האדם כאשר הם מתאחדים זה עם זה? האם הם נעשים סבלנים יותר נוכח מכשולים כאשר כוחם גדל? אני עצמי אינני יכול לחשוב כך; והסמכות לעשות הכל, שאותה אני מסרב להעניק לאיש כערכי, לעולם לא אתננה למספר אנשים.

— אלכסיס דה טוקוויל, תרגום: אהרן אמיר, הדמוקרטיה באמריקה, ירושלים: הוצאת שלם, 2008, עמ' 263–264

דה טוקוויל מציע בספר מספר צעדים למניעת מצבים של עריצות הרוב, בהם חיזוק ארגוני חברה אזרחית, חופש העיתונות ומערכת משפט עצמאית.

ג'ון סטיוארט מיל

הביטוי הפך לפופולרי במיוחד לאחר פרסום "על החירות" (1859) של הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל העוסק בשאלות הנוגעות לחירות הפרט. לצד חשש מפגיעה ישירה במיעוט מצד סמכויות המשטר, מיל חשש בין היתר גם מרודנות דעת הקהל הפוגעת בפלורליזם, מתבטאת בקונפורמיזם ונוטה לפופוליזם. בהקדמה לחיבור כותב מיל:

בדומה לרודנויות אחרות נתפסה רודנותו של הרוב בתחילה באימה, ועדיין היא נתפסת כך אצל ההמונים, בעיקר כרודנות הפועלת באמצעות הרשויות הציבוריות. אבל אנשים חושבים נוכחו לראות שכאשר החברה עצמה, החברה כקיבוץ, מעֵבר לפרטים המרכיבים אותה, היא הרודן, אין אמצעי הרודנות שלה מצטמצמים לפעולות שתבוצענה רק בידי נושאי התפקידים המדיניים. החברה יכול להפעיל, וגם מפעילה, את צוויה שלה; ואם היא מוציאה צווים מוטעים במקום צודקים, או כל צו שהוא בתחומים שבהם היא אינה רשאית להתערב, הריהי מפעילה רודנות חברתית נוראה יותר מסוגים רבים של דיכוי פוליטי, שכן גם אם בדרך כלל אין היא נשענת על צעדי עונשין כה מופלגים, הריהי משאירה פחות אמצעי מילוט בחדירתה הרבה יותר עמוק לפכים הקטנים של החיים ובשעבוד הנפש עצמה. לכן אין די בהגנה מפני רודנותו של איש הרשות: דרושה גם הגנה מפני רודנותם של הדעה והרגש הרווחים; נגד נטייתה של החברה לכפות, ולא בענישה אזרחית, את רעיונותיה ומִנהגיה שלה בתור כללי התנהגות מחייבים על אלה המתנערים מהם; [...] יש גבול להתערבותה הלגיטימית של הדעה הקיבוצית בעצמאותו של היחיד, ומציאת אותו גבול ושמירתו מפני כרסום חיוניות לקיומם הטוב של אורחות אנוש, כהגנה מפני שלטון רודני.

— ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2006, עמ' 7

קרל פופר

קרל פופר כתב בספרו החברה הפתוחה ואויביה (1945) על סכנת רודנות הרוב הקיימת בדמוקרטיה, ועל הצורך להגן על חברה פתוחה, לנוכח סכנת המשטרים הטוטליטריים במאה ה-20 ולאחר מלחמת העולם השנייה.

אין לאפיין את הדמוקרטיה כשלטון הרוב בלבד, אף שהנהגת בחירות כלליות חשובה ביותר. שכן רוב עלול לשלוט כרודנות. (הרוב של אלה שגובהם פחות מ־1.80 מטר עשויים להחליט שהמיעוט של אלה שגובהם מעל 1.80 מטר ישלמו את כל המיסים.) בדמוקרטיה יש הכרח להגביל את סמכויות השליטים: ואבן הבוחן לדמוקרטיה היא זו: בדמוקרטיה יכולים הנשלטים להדיח את השליטים – כלומר, את הממשלה – בלי שפיכות דמים. לכן אם האנשים שבשלטון אינם שומרים על אותם מוסדות המבטיחים למיעוט את האפשרות לפעול למען שינוי בדרכי שלום, הרי שלטונם הוא רודנות.

— קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003, עמ' 365

רוברט דאל

חוקר מדע המדינה רוברט דאל בחיבורו "על הדמוקרטיה" (1998) הציג את הדמוקרטיה כמשטר היעיל ביותר להתגוננות מפני עריצות, תוך שהוא עומד על הסכנה של עריצות הרוב.

האם ממשלות דמוקרטיות אינן יכולות גם להזיק למיעוט של אזרחים שיש להם זכויות הצבעה אבל הרוב גובר עליהם? האם לא מדובר כאן במה שנקרא 'עריצות הרוב?' [...] אם ננסח זאת בפשטות, השאלה אינה אם ממשלה יכולה לתכנן את כל חוקיה כדי שאף אחד מהם לעולם לא יפגע באינטרסים של אזרח כלשהו. אף ממשלה, אפילו ממשלה דמוקרטית, אינה יכולה לטעון טענה כזאת. השאלה היא אם בטווח הארוך תהליך דמוקרטי יזיק פחות לזכויות היסוד ולאינטרסים של אזרחיו מכל חלופה לא-דמוקרטית. ממשלות דמוקרטיות עומדות בדרישה זו טוב יותר מכפי שעומדות בה ממשלות לא-דמוקרטיות ולו מפני שהן מונעות את שלטונן של אוטוקרטיות רודניות. ואולם, עצם היות הדמוקרטיות הרבה פחות רודניות ממשטרים לא-דמוקרטיים, אין בו כדי לאפשר לאזרחיהן להיות שאננים. הפשעים הגדולים אינם מצדיקים פשעים קטנים. גם במדינה דמוקרטית, אם בעקבות נהלים דמוקרטיים עושים אי-צדק, עדיין התוצאה היא... אי-צדק. כוחו של הרוב אינו מבטיח את צדקתו של הרוב.

— רוברט דאל, על הדמוקרטיה, תרגום: שחר אליעזר-פלד, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002, עמ' 51–52

מקרי בוחן הנוגעים לעריצות הרוב

קנדה

קנדה היא דמוקרטיה ליברלית שבה החלטות פוליטיות נקבעות על ידי הרוב, וחוקים המתקבלים בפרלמנט חלים על כל התושבים ללא יוצא מן הכלל. עם זאת, הפרלמנט של קנדה אינו כל יכול, ואינו יכול לחוקק חוקים הנוגדים את ערכיה של חוקת קנדה ואת כתב הזכויות והחירויות הקנדי. למעשה, החוקה מגבילה את סמכויות הפרלמנט כדי למנוע מצב של עריצות הרוב. דרך מספר פסקי דין, בית המשפט העליון של קנדה קבע כי מהות החוקתיות בקנדה באה לידי ביטוי בתיקון מספר 52 לחוק החוקה (1982) וכי חוקת קנדה היא החוק העליון של קנדה; היא גוברת על כל הוראות החוק שקדמו לה. החוקה מחייבת את כל הממשלות, הן הפדרליות ואת כל הפרובינציות והטריטוריות של קנדה.

בבית המשפט העליון של קנדה נדונו מספר מקרים שבהם באה לידי ביטוי עריצות הרוב. מקרה בולט הוא: R v Big M Drug Mart Ltd . בשנת 1982 הוגשה תלונה נגד רשת בתי מרקחת בקלגרי באלברטה שפתחה את סניפיה ביום ראשון, שהוא יום מנוחה עבור הנוצרים המהווים את רוב תושבי אלברטה. בעתירה נגד רשת בתי המרקחת נטען שפתיחת הסניפים מנוגדת ל"חוק יום האדון" שנחקק בשנת 1906. בית המשפט פסק שתיקון מספר 52 לחוק החוקה (1982) גובר על חוקים שקדמו לו, ושהחוק הישן מפר את כתב הזכויות והחירויות הקנדי, שהוא חלק מהחוקה. בית המשפט ביטל את החוק משנת 1906 בשלמותו, על בסיס אי-חוקתיות. בסעיף 96 של פסק הדין נכתב: ”מה שנדמה מיטיב עבור רוב דתי, או הממשלה לפי בקשתו, אינו יכול, מטעמים דתיים, לכפות את תפיסתו על מה שטוב ונכון לאזרחים שאינם שותפים לאותה נקודת מבט. כתב הזכויות מגן על המיעוטים הדתיים מפני האיום של 'עריצות הרוב'.”

עם זאת, קיימות טענות שבשל פסקת ההתגברות הקיימת בחוקה, במקרים רבים התאפשרה בקנדה עריצות הרוב.

ארצות הברית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

החוקרים טוד דונובן (Todd Donovan), כריסטופר מוני (Christopher Z. Mooney), ודניאל סמית' (Daniel A. Smith) כתבו בספרם State and Local Politics כי אחת הדאגות העיקריות בדמוקרטיה האמריקאית היא שרוב של בוחרים ירמוס את זכויות המיעוטים. לדבריהם, בקרב אזרחים רבים מקנן חשש כי התהליך הדמוקרטי עלול לפגוע בלהט"ב ובמיעוטים אתניים, לשוניים או דתיים. בספר נסקרו מחקרים במדע המדינה שבהם ניתן למצוא דוגמאות רבות לחוקים הפוגעים במיעוטים חסרי כוח פוליטי. במספר מקרים בארצות הברית נחקקו חוקים מקומיים שסתרו חוקי מדינה שמטרתם הגנה על זכויות המיעוט. חוקים כאלה גרמו להפרדה גזעית בבתי ספר ואפליה במקומות עבודה ובדיור.

איטליה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במאמר של המשפטן האיטלקי מריו דוליאני (Mario Dogliani) הוא טוען שחוקת איטליה מכילה מנגנונים המגינים על התהליך הדמוקרטי, אך תקופת שלטונו של סילביו ברלוסקוני אופיינה בחוקים רבים המשקפים את עריצות הרוב, ומשטרים פופוליסטיים שעלו לשלטון במדינות רבות באירופה במאה ה-21 נוטים למדיניות דומה.

ישראל

בשנת 1954 כתב מנחם בגין בעד הנחיצות של הכרעת הרוב אך נגד הסכנה של ”דיקטטורה של הרוב”, אפרופו התנגדותו של בגין לעמדתו של משה שרת כי לא ניתן יהיה לצפות לשלום עם מדינות ערב בעשורים הקרובים:

התבונה והחרות כאחת מחייבות, בדרך כלל, את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט, לרבות זכותו העיקרית: להיות לרוב. אולם כל אלה, הטוענים כי אם באין אפשרות אחרת, ניתן לרוב להכריע משמע שהרוב צודק, אינם מוכיחים אלא את בורותם, או את שאיפתם ל”דיקטטורה של הרוב”, שגם היא, כמובן, אפשרית, הרסנית ודרסנית. הצדק אינו שוכן בקרב המספרים הרבים; לעיתים הוא בוחר לו את משכנו דווקא בקרב המיעוט הדל. הוכחות לכך ניתנו בכל התקופות, בקרב כל העמים. הבולטת בהוכחות אלו ניתנה בימינו, בקשר עם פרשת מינכן בבית הנבחרים הבריטי, בו רוב צ’מברליני עצום עמד מול מיעוט צ’רצ’יליאני קטן – והמיעוט צדק. עתה, ניתן גם לעמנו לחזות מבשרו, כי ”רוב“ אין פירושו ”צדק“, כי ”ביער של ידיים“ לאו דווקא צומחים עצי ”האמת“.

— "אחד לגוי אחד לעברי?", חרות, 6 באוגוסט 1954

בשנת 2002 פרסמה שולמית אלוני מאמר דעה לפיו מקרים של פגיעה בערביי ישראל, שהם מיעוט, מבזות את הדמוקרטיה הישראלית ומהוות דוגמה לעריצות הרוב. בין הדוגמאות לפגיעה כזו ציינה אלוני את הניסיון למנוע מרשימת בל"ד ומח"כ עזמי בשארה להיבחר לכנסת.

בשנת 2016 התייחסה נשיאת בית המשפט העליון דאז מרים נאור בטקס השבעת שופטים לעריצות הרוב: "יש המזהים את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. יטען הטוען כי אם החלטה כלשהי נתקבלה ברוב דעות ממילא היא החלטה דמוקרטית. זו טעות, שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה - אך הוא אינו תנאי מספיק. באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות, וכבר היו דברים מעולם. שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם, רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו - אינו שלטון דמוקרטי. שלטון הרוב הוא הצורה שלובשת הדמוקרטיה – והוא אכן חיוני כאמור אך בצידו קיימים ערכים ועקרונות המגלמים את מהותה של הדמוקרטיה ואשר בלעדיהם הדמוקרטיה אינה קיימת. בלא שלטון החוק – אין דמוקרטיה, בלא הפרדת רשויות – אין דמוקרטיה, בלא זכויות אדם – אין דמוקרטיה, וזוהי כמובן אינה רשימה ממצה. הגנה על עקרונות היסוד ועל זכויות האדם אינה יכולה, אפוא, להיתפס כמעשה בלתי דמוקרטי – אלא היא התגלמות הדמוקרטיה. ביסודו של דבר הרוב והמיעוט מורכבים מיחידים, בני אדם ובנות חוה, וכל אחד וכל אחת מהם זכאים לזכויות אדם. מתוך כך חייב הרוב חייבת המדינה – כל מדינה דמוקרטית – לכבד את זכויותיהם ולהגן עליהן. זוהי חובתן של כל רשויות השלטון. ובמערך האיזונים והבלמים – שאף הוא מעקרונותיה החיוניים של הדמוקרטיה – מסור התפקיד להבטיח את מימושן של הזכויות הלכה למעשה למערכת בתי המשפט ובראשה לבית המשפט העליון. ישראל, כבר מיום הקמתה הייתה מדינה דמוקרטית, שכן כבר בהכרזת העצמאות הוכרו זכויות האדם".

בשנת 2017 גם הסופר סמי מיכאל הביע דעה דומה: "התפיסה כי משמעות הדמוקרטיה היא עריצות הרוב הולכת ומתגברת... דומה כי התנערנו מפירוש הוגן של הדמוקרטיה. מעמדה של האוכלוסייה הערבית בישראל נפגע קשות מאפליה בתחומים שונים ומיוזמות חקיקה משונות ומפלות. במקום לעודד נטייה לשיתוף פעולה מבורך בין חלקי האוכלוסייה ולפתוח את הזרועות למיעוט המהווה כרבע מאוכלוסיית המדינה, אנו מקיפים אותו בחומה גזענית של חשדנות, התנכרות והדרה."

בשנת 2019 טען פרופ' צבי כהנא, מומחה למשפט חוקתי, כי הרחבת פסקת ההתגברות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עלולה להיות מסוכנת למשטר הדמוקרטי בישראל, וכי "יש חשש שבאמצעות מנגנון החריגה ייעשו דברים שמגיעים לידי עריצות הרוב."

ראו גם

• פופוליזם
• קונפורמיות
• הכרעת הרוב
• דמוקרטיה מתגוננת

לקריאות נוספות

• Guinier, Lani (1994). The Tyranny of the Majority: Fundamental Fairness in Representative Democracy. Free Press. ISBN 978-0-02-913172-5.
• Nyirkos, Tamás (2018). The Tyranny of the Majority: History, Concepts, and Challenges, Publisher: Routledge. ISBN 0815380992, 9780815380993