עריץ

תמונות עריצים שנודעו לשימצה במאה ה-20

משטר עריצות או דֶּסְפּוֹטִיזְם (מיוונית עתיקה: Δεσποτισμός) הוא שלטון בה ישות יחידה אוחזת בכל סמכויות הכוח. לרוב, מדובר בשלטון של עריץ, אדם יחיד העומד בראש קבוצה מצומצמת יחסית שכופה את עצמה על השלטון ועולה בדרך כלל מתוך מצב של חוסר סדר במדינה. אולם, קיימת גם אפשרות של עריצות הרוב. העריצות יוצרת סביבה מנגנוני הגנה שנאמנים לשלטון ותלויים בו, והשליט משתמש בהם כדי לזרוע פחד וטרור וכך להביא לצייתנות העם. לעריצות אין אידאולוגיה מגובשת, אך היא מתקיימת על ידי הפעלת מנגנונים פסיכולוגים רבי עצמה כשהעריצים מציגים את עצמם כמגנים על העם מפני סכנה קיומית שאורבת למדינה אותה השליט הודף. בניגוד למשטר טוטליטרי לעריצות יש תמיכה נמוכה מאוד בעם והעריץ משליט את עצמו בכוח ובעזרת תלות נפשית קשה מאוד: מצד אחד פחד וטרור, מצד שני העריץ לכאורה מגן על העם מפני סכנה גדולה בהרבה אותה הוא יכול לעצור בשל כוחו הבלתי מוגבל.

דוגמאות למשטרי עריצות בעבר ובהווה: יוסיף סטלין בברית המועצות, קים איל סונג, בנו קים ג'ונג איל ונכדו קים ג'ונג און (משפחת קים) בקוריאה הצפונית, מועמר קדאפי בלוב, חפאז ובשאר אל-אסד בסוריה, סדאם חוסיין בעיראק, עומר אל-בשיר בסודאן, בניטו מוסוליני באיטליה, אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, ולדימיר פוטין ברוסיה, נורסולטן נזרבייב בקזחסטן, אסלאם קרימוב באוזבקיסטן, אידי אמין באוגנדה, ניקולאה צ'אושסקו ברומניה, אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס, מאו דזה-דונג בסין, ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן, פול פוט בקמבודיה, ג'ינגיס חאן במונגוליה, סלובודן מילושביץ' בסרביה ומונטנגרו, החונטה הצבאית במיאנמר, החונטות הצבאיות בדרום אמריקה בשנות השבעים והשמונים ושלטון טליבאן באפגניסטן.

לעריצות יש לעיתים קרובות אופי של משטר צבאי, והיא עולה מתוך מצבים של כאוס וחוסר סדר כדי להחזיק את המדינה ומבטלת את זכויות הפרט ואת זכויות האדם "באופן זמני" כדי להשיב את הסדר על כנו.

הבדלים בין משטר טוטליטרי לעריצות ושיטות שליטה

• משטר טוטליטרי – דמות סמכות עליונה שפועלת בתוך מסגרת מפלגתית רחבה ששולטת ומשתפת פעולה עם המנהיג, המנהיג פועל מתוך אידאולוגיה שאותה הוא שואף להגשים, וכך זוכה לתמיכה רחבה ונאמנות מהעם שמאמין כי האידאולוגיה היא דרך החיים הטובה ביותר עבורו. במקרים רבים, הדיקטטור פועל במידה רבה לרווחת העם (דואג לאוכל, חינוך ושירותים כלליים אחרים), אבל שולל באופן מוחלט את זכויותיו, רודף מתנגדים והאידאולוגיה מונחלת לציבור תוך שימוש באלימות פיזית ונפשית קשה מאוד. דוגמאות: משטרים סטליניסטיים למיניהם (תחת הכותרת של "קומוניזם"), המשטר התאוקרטי באיראן, הטליבאן, היטלר והנאציזם, והפשיזם של מוסוליני ופרנסיסקו פרנקו בספרד.
• פולחן אישיות – במשטר טוטליטרי הדיקטטור הוא מנהיג בעל סמכות עליונה בכל ענייני המדינה והוא מפאר את שמו בשם האידאולוגיה ובנוסף אליה, אך הוא תמיד מציב את האמונה כעליונה ביותר. פולחן האישיות נועד לגייס את תמיכת ההמונים ולהבטיח את צייתנותם, בעוד שהמנהיג מבטיח שהשליטה הבלעדית שלו היא חלק מהתורה והיא תביא להגשמת האידאולוגיה ותעניק לבני עמו התעלות, אוטופיה וגאולה. כך למשל היטלר היה הפיהרר, אך התורה הנאצית היא העליונה והנשגבת ביותר. גם סטלין טיפח פולחן אישיות, אך פעל לכאורה בשם אידאולוגיה "קומוניסטית" (ראו סטליניזם).

בעריצות, השליט הוא חזות הכל והוא המדינה כשהוא פועל ללא אידאולוגיה נשגבת ובוהקת סביבו. העריץ מפאר את עצמו כדי לטשטש את השנאה אליו ולהבליט את היותו הדמות שמחזיקה את המדינה ובלעדיו היא תחדל להתקיים או שיקרה בה אסון כבד. הוא מצייר את עצמו כדמות הרואית שמצילה את המדינה מפני חידלון ולמעשה שולט בה מתוך חובה ומתוך מצב של חוסר ברירה, וכך הוא יוצר בהמונים תלות נפשית שמדכאת את יצר השנאה אליו (למשל ללא קדאפי לוב תתפורר ותחזור למצב של מלחמות שבטים עקובות מדם).

• אידאולוגיה מול השליט כמגן – זהו ערך מרכזי בשני סוגי המשטר: בדיקטטורה טיעון זה מובא כאחד מתוך מכלול צידוקים לקיום האידאולוגיה, בעוד שבשלטון עריצות אלמנט ההגנה הוא הצידוק המרכזי ביותר.

דוגמה: האידאולוגיה הנאצית מיועדת להשיב את הכבוד והטוהר לעם הגרמני, ולהביא למצב של אוטופיה והתעלות הגזע הארי. על בסיס תורת הגזע, שדוגלת בסולם גזעים היררכי של המין האנושי, הגזע הארי צריך להשמיד את היהודים, שאין להם זכות קיום והם גזע נחות באופן "מדעי". בנוסף המפלגה הנאצית הבטיחה להגן על העם הגרמני ולמנוע את השתלטות היהודים על העולם. גם בקומוניזם ישנה דרך חיים יחידה שמאמינים כי תביא שוויון וצדק חברתי, וישנה הדגשה שקיימת בתורה זו מחשבה על עשיית צדק ואוטופיה לאנושות שנעה כחלק ממהלך היסטורי שאי אפשר לשנות אותו, ויחד עם כל אלה, היא גם תגן מפני הקפיטליזם והבורגנים ששואפים לשעבד את מעמד הפועלים ולהתנגד לשינוי- כלומר ההגנה היא חלק מתוך אידאולוגיה שלמה.

בעריצות לעומת זאת, ההגנה היא הצידוק המרכזי ולעיתים קרובות גם היחיד לקיום המשטר שפועל מתוך "מצב חירום" ולא מהגשמת חזון משותף למשל: החונטה הצבאית במדינות דרום אמריקה הצדיקה את תפיסת השלטון בהיותה הכוח היחידי שיכול לשמור על הסדר החברתי ולהגן על היבשת מפני התפשטות הקומוניזם (תאוריית הדומינו), בשל חולשתם של מנגנוני השלטון והאכיפה של המדינה במיגור החתרנות הפוליטית. גם בסוריה ועיראק תפסו השליטים את השלטון מתוך חובה להגן מפני השתלטות המערב, ישראל והאסלאם הקיצוני על המזרח התיכון, וגרסו כי ללא שליטה שלהם המדינה לא תוכל לעצור את הכוחות האלה. בעריצות יש גם מאפיין של צידוק מעמד אריסטוקרטי שמצדיק את היותו שולט: העם נבער, ולא בנוי לדמוקרטיה מתוך גזרת גורל וגם לא יכול להחליט על עתידו ולכן יש להנהיגו באופן נוקשה כדי לשמור עליו ולהובילו, בעוד שבמשטר טוטליטרי המנהיג נבחר מתוך כך ש"העם מקבל על עצמו" את המנהיג, ובוחר בדיקטטור שישלוט מתוך ידיעה שהוא זה שיביא להגשמת האידאולוגיה ויזכה את העם בגאולה ואושר.

חלק מהשליטים העריצים נוהגים להוציא ספרים כגון הספר הירוק של קדאפי ורוחנמה של ספרמורט ניאזוב, ספרים אלה מפרסמים את המשנה הפוליטית של העריץ ומציירים את העריצים כדמויות אב. ספרים אלה אינם אידאולוגיה של ממש, אך הם נועדו להאדיר את פולחן האישיות ולשבח את מנגנוני השליטה של השליט.

לעיתים ישנם משטרים שאין הבדל ברור בין משטר טוטאליטארי למשטר עריצות וקיימים מאפיינים של שניהם כמו ולדמיר פוטין ברוסיה, פרנסיסקו פרנקו בספרד, והמשטר הסיני אחרי נטישת האידאולוגיה הקומוניסטית בשנות התשעים.

מקור השם

מקור השם "טיראן" נעוץ ביוון העתיקה של המאה ה-6 לפנה"ס. בתקופה זו בערים יווניות רבות ארגנו אנשים שונים הפיכות נגד המשטר האריסטוקרטי בתמיכת ההמונים והכתירו עצמם ל"טיראנים" (המילה היוונית ל"שליט יחיד", אשר נכנסה לשפות האירופיות במשמעות של עריץ). השושלות הטיראניות לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהמאה ה-5 לפנה"ס כמעט ולא נותרו טיראנים ביוון - הם הודחו בהפיכות דמוקרטיות, שכן העם מאס בשלטונם האכזרי. אולם, התופעה קיבלה התפתחות משמעותית בפזורה היוונית בתקופה ההלניסטית. ברוב הערים היווניות שלטה טיראניה ולא דמוקרטיה במשך תקופות ארוכות עד לכיבוש הרומי.

בעת החדשה, לאור רעיונות תקופת ההשכלה, הפך המושג "עריץ" מילה נרדפת לכל אוטוקרט, ובכך הפך את כל שליטי-היחיד למגונים, שהרי המילה "עריץ" נושאת עמה קונוטציה שלילית.

סיבות לעליית משטר עריצות

• מדינות שזכו בעצמאות זמן קצר לפני עליית העריצות, ושקיים בהם אי הסכמה עמוקה על עיצוב האופי והזהות של המדינה מבחינה חברתית, פוליטית, דתית, כלכלית ואתנית.
• אי יציבות פוליטית, קושי של הממשלה המרכזית לנהל את המדינה באופן תקין ולהשליט את מרותה.
• אנרכיה
• מדינה בה קיימים מיעוטים אתניים, שנמצאים במצב של מתיחות וסכסוכים.
• היעדר מסורת דמוקרטית: מדינות בהם אין דמוקרטיה כלל או שהדמוקרטיה צעירה ואין בה חינוך ותרבות דמוקרטית מושרשת.
• רצון להשליט סדר אחרי מלחמת אזרחים שזרעה הרס במדינה, או אחרי השלכות ארוכות טווח של אסונות טבע או אסונות ההומניטריים.
• קיטוב פוליטי קיצוני וחריף והעדר כוח פוליטי משמעותי שיפשר וימתן את עמדותיהם של הצדדים (למשל בין הימין השמרני לשמאל הקומוניסטי כפי שהיה בדרום אמריקה).
• ליקויים חמורים במערכת האיזונים והבלמים של השלטון, שחיתות שלטונית נפוצה וגופי משפט ואכיפה מוטים ולא עצמאיים.
• איום ביטחוני כבד, וחשש ממשי מפלישה של אויב מבחוץ.
• תסיסה חברתית אלימה
• מלחמות גרילה בתוך המדינה, מיעוט בדלני הנאבק לעצמאות.
• העדר מנגנון פיקוח יעיל על הצבא שלא מוגבל כראוי, ומגיע למצב של צבירת כוח, השפעה פוליטית וזכויות-יתר שמפרים את איזון הכוחות בין גופי הצבא והאכיפה לבין גופי הממשל האזרחיים.
• אחוזים גבוהים באוכלוסייה של עוני, רעב ובערות.
• פערים חברתיים עמוקים מאוד.
• עליית משטר במענה לכאוס שנוצר אחרי הפיכה אלימה כנגד מונרכיה אבסולוטית

אחת הדרכים כדי למנוע עריצות שלטון, במדינות בהם הליך המשפט נקבע גם על ידי חבר מושבעים, היא על ידי ביסוס הליך משפטי בשם איון על ידי מושבעים.

משטרי העריצות כיום

משנת 2008 החל מעמדם של משטרי עריצות רבים ברחבי העולם להתערער בעקבות גלי מחאה גדולים שהתרחשו במינמאר ובעוד ארצות נוספות ודוכאו ביד קשה. שיאן של המחאות התרחש בשנים 2010–2011 במהלך האביב הערבי, בהן העולם הערבי התקומם כנגד העריצים מועמר קדאפי, בן עלי בתוניסיה, חוסני מובארכ במצרים ונפתחה מלחמת אזרחים בסוריה כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. המחאות עוררו גלים רבים בעולם כולו ועריצים בכל עולם חוו התערערות במעמדם גם במדינות כמו סודאן, חוף השנהב, סעודיה, בחריין, אלג'יריה, מרוקו, ירדן, בורמה, צ'אד, ג'יבוטי ועוד.

רבים טוענים שרשתות חברתיות מקוונות כמו טוויטר ופייסבוק הן אלה שגרמו לקריסתם והחלשתם של משטרי העריצות ברחבי העולם. בעבר, אמצעי התקשורת היו נתונים תחת השלטון באופן בלעדי, לשלטון וניתן היה לשלוט במידע שמגיע לציבור ולהגביל את הקשר עם העולם שבחוץ, מה שסייע למנוע התקוממות של האזרחים. במהלך שנות האלפים עריצים נתנו פתח לכניסת מחשבים וטכנולוגיה ואפשרו לאינטרנט לחדור למדינה, בשל הפוטנציאל הכספי, יחד עם חוסר ההבנה של השלכות האינטרנט, מה שהביא לאובדן המונופול שלהם על התקשורת והמידע. הציבור במדינות הנתונות תחת משטרי העריצות קיבל גישה לרשתות החברתיות ומקורות מידע שאינם בסמכות השלטון, אשר בניגוד לחיים האמיתיים אפשרו לו להיכנס ולקחת חלק פעיל בספרה ציבורית חופשית, שסיפקה לו מרחב לביטוי עצמי, חשיפה למגוון דעות חדשות ולתרבות המערב, כמו גם פלטפורמה ליוזמות והתארגנויות מקומיות. כל אלה יחד עם המיאוס מהשחיתות השלטונית, החלו לקעקע את הלגיטימציה של המשטר והמשך שלטון העריצות, ובשיתוף פעולה עם כוחות נוספים במדינה, הביאו לקריסתם. גם מדינות בהן אין אינטרנט בשימוש נרחב יכלו להעביר את המסר שלהם במהירות רבה יותר ברחבי העולם בזכות התקשורת המידית מה שגורם ללחץ בינלאומי גבוה יותר וקושי של השליטים להסתיר את הדיכוי והפשעים שהם מבצעים בתוך ארצם.

ראו גם

• האביב הערבי
• דמוקרטיה
• דיקטטורה
• משטר צבאי
• אוטוקרטיה
• מונרכיה אבסולוטית
• מנהיג עליון

קישורים חיצוניים

• דספוטיזם, דף שער בספרייה הלאומית