רתרפורד הייז

רתרפורד הייז
Rutherford Hayes
	רתרפורד הייז
לידה	4 באוקטובר 1822; דלאוור, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	17 בינואר 1893 (בגיל 70); פרימונט, אוהיו, ארצות הברית
שם לידה	Rutherford Birchard Hayes
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	ספיגל גרוב, פרימונט, אוהיו, ארצות הברית
השכלה	בית הספר למשפטים בהרווארד; קניון קולג' ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת זוג	לוסי הייז
	4 במרץ 1877 – 4 במרץ 1881; (4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית	ויליאם א. וילר
	→ יוליסס ס. גרנט ג'יימס גרפילד ←
	10 בינואר 1876 – 2 במרץ 1877; (שנה)
סגן מושל אוהיו	תומאס ל. יאנג
	→ ויליאם אלן תומאס ל. יאנג ←
	13 בינואר 1868 – 8 בינואר 1872; (4 שנים)
סגן מושל אוהיו	ג'ון ק. לי
	→ ג'ייקוב דולסון קוקס אדוארד פולנסבי נויס ←
	4 במרץ 1865 – 20 ביולי 1867; (שנתיים)
	→ אלכסנדר לונג סמואל פנטון קרי ←
חתימה

רתרפורד בירצ'רד הייז (בשם מלא באנגלית: Rutherford Birchard Hayes;‏ 4 באוקטובר 1822 – 17 בינואר 1893) היה נשיאה ה-19 של ארצות הברית. הוא נבחר לנשיאות בסופה של תקופת השיקום בעזרת פשרה. כנשיא סיים את השלטון הצבאי במדינות הדרום, החל רפורמה בשירות הציבורי, וניסה ליישב את ההדורים שנותרו ממלחמת האזרחים ומתקופת השיקום.

הייז היה עורך דין באוהיו, וכיהן כפרקליט של סינסינטי מ-1858 עד 1861. כשהחלה מלחמת האזרחים, עזב את הפוליטיקה כדי להצטרף לצבא האיחוד. הייז נפצע חמש פעמים וקודם באופן ייצוגי לדרגת מייג'ור גנרל בגלל אומץ ליבו. לאחר המלחמה, הוא כיהן בקונגרס בין 1865 ל-1867, כחבר במפלגה הרפובליקנית. הייז פרש מהקונגרס ונבחר להיות מושל אוהיו, ונבחר לשתי כהונות רצופות, בין 1868 ל-1872, ולכהונה שלישית, בין 1876 ל-1877.

ב-1876, נבחר הייז לנשיא באחת מהבחירות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה האמריקנית. הוא השיג פחות קולות מסמואל טילדן מהמפלגה הדמוקרטית (בגלל דיכוי דרומי של התמיכה ברפובליקנים, לא ידוע מי באמת השיג רוב בציבור בבחירות הללו), אבל הצליח לזכות לרוב בחבר האלקטורים לאחר שוועדה של הקונגרס העניקה לו עשרים אלקטורים שהיו שנויים במחלוקת. כדי להשיג זאת, הגיע הייז לפשרה, שבמהלכה הסכימו הדמוקרטים להיבחרו בתמורה לסיום כל המעורבות הצבאית בדרום.

הייז האמין במריטוקרטיה, ביחס שווה בפני החוק ללא קשר להון או מעמד חברתי, ובשיפור מערכת החינוך. הוא ציווה על הצבא לשבור את שביתת הרכבות הגדולה ב-1877. הוא ביצע רפורמות מוגבלות בשירות הציבורי שהכינו את הקרקע לרפורמות רחבות יותר בעשורים לאחר מכן. הוא הטיל וטו על חוק שהיה מכניס דולרים מגובים במתכת הכסף למחזור, והיה מעלה מחירים. הוא התעקש שתקן הזהב היה חיוני להתאוששות כלכלית. מדיניותו כלפי האינדיאנים במערב דרשה התבוללות.

הייז הבטיח לכהן רק כהונה אחת, ולאחר כהונתו פרש לביתו באוהיו, והפך לתומך ברפורמה חברתית וחינוכית. רבים טענו שהחזיר את האמונה במשרת הנשיאות, שנעלמה מאז מותו של אברהם לינקולן. תומכיו הדגישו את מחויבותו לרפורמה בשירות הציבורי, אולם בשל היחס הלבבי שהפגין כלפי דמוקרטים שמרנים מהדרום וסירובו להגן על זכויותיהם האזרחיות של אפרו-אמריקאים, בפרט הזכות לבחור, היסטוריונים מדרגים את כהונתו כבינונית ומטה.

משפחתו וראשית חייו

ילדות והיסטוריה משפחתית

רתרפורד בירצ'רד הייז נולד בדלאוור, אוהיו, ב-4 באוקטובר 1822, בנם של רתרפורד הייז הבן וסופיה בירצ'רד. אביו של הייז, חנווני מוורמונט, העביר את המשפחה לאוהיו ב-1817. הוא מת עשרה שבועות לפני לידתו של רתרפורד. סופיה פרנסה את המשפחה וגידלה את הייז ואחותו, פני, שהיו שני הילדים היחידים (מתוך ארבעה) שחיו עד לגיל מבוגר. היא לא נישאה מחדש. אחיה הצעיר, סארדיס בירצ'רד, גר עם המשפחה לתקופה מסוימת והפך לדמות האב של הייז.

הייז היה צאצא למתיישבים בניו אינגלנד. אביו האמריקני הראשון היגר לקונטיקט מסקוטלנד ב-1625.^[1] אבי-סבו, איזיקאל הייז, הנהיג מיליציה בקונטיקט במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, אולם בנו (סבו של הייז, שגם לו קראו רתרפורד) עזב את קונטיקט במהלך המלחמה בשביל לעבור לוורמונט השקטה. הוריה של אמו הגיעו אל ורמונט באותו הזמן, ורוב קרוביו שלא היו מאוהיו עדיין גרו שם.

חינוך וראשית הקריירה כעורך דין

הייז למד בבית הספר הציבורי בדלאוור, ונרשם לבית ספר פרטי מהזרם המתודיסטי בנורוולק. הוא הצליח שם, ועבר אל מכינה לאוניברסיטה בקונטיקט, שם למד לטינית ויוונית עתיקה. כשחזר לאוהיו, למד במכללה ב-1838. הוא הצטיין בלימודיו והצטרף אל המפלגה הוויגית. הוא סיים את לימודיו ב-1842.

לאחר לימוד משפטים בקולומבוס, עבר הייז מזרחה ב-1843 כדי ללמוד בבית הספר הרווארד למשפטים. הוא הוסמך לעריכת דין ב-1845 ופתח משרד משלו באוהיו. לאט לאט החל לצבור לקוחות. ב-1847 חלה במה שנראה כמו שחפת, ושקל להתנדב לגיוס במלחמת ארצות הברית–מקסיקו כדי להחליף אקלים ולהבריא. רופאו ייעץ לו לבקר את משפחתו בניו אינגלנד. כדי לשפר את עסקיו, החליט הייז לעבור לסינסינטי.

עריכת דין בסינסינטי ונישואין

הייז עבר לסינסינטי ב-1850 ופתח שם משרד לעריכת דין עם ג'ון הרון, עורך דין מקומי (בתו של הרון, הלן, נישאה לויליאם הווארד טאפט).^[2] הרון הצטרף לפירמה מבוססת יותר והייז מצא שותפים חדשים. העסקים שלו פרחו והוא הצטרף למועדונים מקומיים, כמועדון הקריאה והמסדר העצמאי של העמיתים יוצאי הדופן. הוא גם נכח בפגישות של הכנסייה האפיסקופלית אבל לא הפך לחבר בה.

בסינסינטי פגש את אשתו לעתיד, לוסי ווב. אמו ניסתה לעודד קשר בינו ובין לוסי שנים קודם לכן, אולם הייז האמין שהייתה צעירה מדי בשבילו. לאחר ארבע שנים החל לצאת עם לוסי, והשניים התארסו ב-1851 ונישאו ב-30 בדצמבר 1852, בבית אמה של לוסי. בחמש השנים הבאות, ילדה לוסי שלושה בנים: בירצ'רד הייז (1853), ווב הייז (1856) ורתרפורד פלאט (1858). לוסי, שהייתה מתודיסטית, תמכה בתנועת ההתנזרות מאלכוהול ובתנועה לביטול העבדות. היא השפיעה על השקפות בעלה בנושאים הללו, אף על פי שהוא לא הצטרף לכנסייה שלה.

הייז החל את עריכת הדין שלו בתיקים מסחריים, אולם בלט כמגן על אנשים שהואשמו ברצח. הוא טען להגנת אי שפיות במקרה אחד, שהצילה את הנאשמת ממוות והמירה את עונשה בשליחה למוסד לחולי נפש. הייז הגן על עבדים שברחו והואשמו בעזרת חוק העבד הנמלט של 1850. סינסינטי הייתה ליד נהר אוהיו, שבצידו השני שכנה קנטקי, מדינת עבדות, ולכן הייתה יעד לעבדים נמלטים. הייז, שהתנגד לעבדות, תמך בעבדים רבים וזכה למעמד בולט בתוך המפלגה הרפובליקנית החדשה.

המוניטין הפוליטי של הייז גבר, וב-1856 הוא סירב למועמדות הרפובליקנית לתפקיד שופט. כעבור שנתיים הציעו לו הרפובליקנים להצטרף באופן זמני לבית המשפט המקומי עד שמשרת פרקליט העיר תתפנה גם היא. הוא נבחר לכהונה מלאה בת שנתיים ב-1859, ברוב גדול.

מלחמת האזרחים

וירג'יניה המערבית וסאות' מאונטיין

כשמדינות הדרום החלו לפרוש לאחר היבחרו של אברהם לינקולן לנשיאות ב-1860, הייז לא תמך במיוחד ברעיון של מלחמת אזרחים לצורך שלמות האיחוד. הוא סבר ששני הצדדים שונים מדי, ושעדיף לתת לדרום לפרוש לדרכו. אף על פי שאוהיו תמכה בלינקולן ב-1860, הבוחרים בסינסינטי דחו את המפלגה הרפובליקנית. רוב תושבי המקום היו מהדרום, והם תמכו בדמוקרטים, שהדיחו את הייז מתפקיד פרקליט העיר.

הייז חזר לעריכת דין פרטית לפני המלחמה. לאחר שהקונפדרציה ירתה על פורט סאמטר, החליט הייז להצטרף לצבא המתנדבים. המושל מינה כמה קצינים להנהיג את גדוד חיל הרגלים, והייז קודם לדרגת מייג'ור. בנוסף, בגדוד נכח הטוראי ויליאם מקינלי.

לאחר חודש של אימונים, יצאו הייז והגדוד אל וירג'יניה המערבית ביולי 1861. הם לא היו מעורבים בקרבות עד ספטמבר, כשנתקלו בכוח של הקונפדרציה והסיגו אותו מאזור וירג'יניה המערבית. בנובמבר, קודם הייז לדרגת לוטננט קולונל והוביל את חייליו עמוק אל וירג'יניה המערבית. לאחר עצירה בחורף, המשיך הגדוד להתקדם באביב, והייז תקף את הכוחות המורדים ונפצע בברכו. בספטמבר, נקרא לשמש כתגבורת בקרב בול ראן השני. הייז וחייליו לא הגיעו בזמן לקרב, אולם הצטרפו אל ארמיית הפוטומק שעמדה לעצור את צבאו של הגנרל רוברט אדוארד לי מלהיכנס אל מרילנד. הגדוד של הייז היה הגדוד המוביל בקרב סאות' מאונטיין ב-14 בספטמבר. הייז הסתער כנגד הכוחות המורדים ונורה בידו השמאלית. ממחטה נקשרה מעל הפצע כדי לעצור את הדימום והוא המשיך להילחם. הוא ציווה על אנשיו לתקוף, אולם הגדוד שלו נסוג והוא היה בין שני הצדדים.

אנשיו של הייז החזירו אותו אל העורף והוא נלקח אל בית החולים. הגדוד המשיך לתקוף בקרב אנטיאטם, אולם הייז לא היה פעיל במהלך המערכה. באוקטובר, קודם לדרגת קולונל ופיקד על הבריגדה הראשונה כבריגדיר גנרל.

ארמיית שננדואה

המחלקה שהתה בחורף ובאביב קרוב לצ'ארלסטון, ללא מגע עם האויב. הייז לא לחם עד ליולי 1863, כשלחם מול חיל הפרשים של הקונפדרציה. את הסתיו השקיע בעידוד הגדוד שלו להמשיך להתנדב בצבא. ב-1864, אורגן מחדש מבנה הפיקוד בדרום מערב וירג'יניה, ומחלקתו של הייז הועברה אל ארמיית וירג'יניה המערבית בפיקודו של ג'ורג' קרוק. הם השמידו את מכרות המלח והעופרת של הקונפדרציה. ב-9 במאי, נלחמו מול כוחות הקונפדרציה וגרמו להם לסגת. לאחר מכן, השמידו את קווי האספקה של הקונפדרציה והסיגו שוב את האויב.

הייז והבריגדה שלו עברו אל עמק שננדואה לקראת הקרבות שנערכו בו. חייליו של קרוק התחברו אל ארמיית שננדואה של האיחוד ונלחמו מול כוחות הקונפדרציה. הם כבשו את לקסינגטון ב-11 ביוני. הם המשיכו לכבוש חלקים מווירג'יניה, אולם לבסוף חזרו אל וירג'יניה המערבית. הייז רצה שקרוק יתפוס פיקוד על הארמייה, אולם לפני שהצבא יכול היה לנסות שוב לכבוש את וירג'יניה, הם נקראו צפונה למנוע פשיטה על מרילנד. הצבא הותקף בידי חיילי קונפדרציה ב-24 ביולי, והייז נפגע מכדור בכתפו. הצבא נסוג אל מרילנד ואורגן מחדש. באוגוסט, נסוג צבא הקונפדרציה אל העמק. חייליו של הייז הדפו התקפה של צבא הקונפדרציה וגרמו לצבא לסגת דרומה. לאחר סדרת ניצחונות, במהלכם נקע הייז את קרסולו, משך הייז את תשומת לבו של יוליסס ס. גרנט.

הייז קודם לדרגת בריגדיר גנרל באוקטובר 1864 ולדרגת מייג'ור גנרל לשם כבוד. באותו הזמן נולד בנו, ג'ורג' קרוק הייז. הצבא שוב נבלם בחורף, ובאביב 1865 נגמרה המלחמה כשלי נכנע בפני גרנט. הייז ביקר בוושינגטון די. סי. וצפה בתהלוכת הניצחון של צבא האיחוד במאי, ולאחר מכן חזר לביתו.

פוליטיקה לאחר המלחמה

חבר קונגרס

כששירת בארמיית שננדואה ב-1864, נבחר הייז בידי הרפובליקנים להתמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוזו. הייז סירב לנהל מסע בחירות בטענה שבמצב המלחמה, מגיע לכל קצין שינטוש את עמדתו כדי לנסות ולהיבחר שיערפו את ראשו. הייז כתב מכתבים שהסבירו את עמדותיו בנושאים פוליטיים ונבחר.

כשהקונגרס התכנס בדצמבר 1865, הושבע הייז כחלק מרוב רפובליקני גדול. הוא היה מזוהה עם המתונים במפלגה, אולם היה מוכן לתמוך ברדיקלים למען האחדות המפלגתית. הנושא המרכזי היה העברת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, בו הייז תמך, ושעבר בשני בתי הקונגרס ביוני 1866. הייז תמך בעמדות הרפובליקניות לגבי תקופת השיקום: שיש להחזיר את הדרום לאיחוד, אולם רק לצד הגנה על העבדים המשוחררים והשחורים בדרום. הנשיא אנדרו ג'ונסון, שמונה לתפקידו לאחר הירצחו של לינקולן, רצה לצרף את המדינות הפורשות במהירות, ללא כל ערובה שיעבירו חוקים להגנת זכויות האזרח של העבדים המשוחררים. הוא רצה גם להעניק חנינה לסגל המוביל של הקונפדרציה. הייז, והרפובליקנים בקונגרס, סירבו. הם העבירו חוק זכויות אזרח ב-1866.

הייז נבחר מחדש ב-1866, ותמך בחוק הקביעות במשרה, שהבטיח שג'ונסון לא יוכל לפטר עובדי ממשלה ללא אישור הסנאט. הוא ניסה להעביר רפורמה בשירות הציבורי, אולם לא הצליח להשיג תמיכה רחבה בנושא. הייז המשיך לתמוך ברפובליקנים בקונגרס בחוקי השיקום, אולם התפטר ביולי 1867 כדי לנסות להיבחר לתפקיד מושל אוהיו.

מושל אוהיו

כחבר קונגרס אהוד וקצין בצבא, נחשב הייז למועמד רפובליקני מצוין בבחירות של 1867. הוא היה מתון יותר מהרפובליקנים, אף על פי שהסכים לתיקון לחוקת אוהיו שיאפשר לגברים השחורים באזור להצביע. יריבו התנגד לתיקון לחלוטין. השניים נאמו בכל רחבי המדינה בנושא, אולם התיקון לא עבר והדמוקרטים השיגו רוב במועצה המחוקקת. נראה היה שהייז הפסיד, אולם הוא זכה ברוב של 2,983 קולות מתוך 484,603.

כמושל רפובליקני עם מועצה מחוקקת דמוקרטית, הייז לא היה מושל חזק, בעיקר מפני שלמושל אוהיו לא הייתה זכות וטו. למרות זאת, הוא הקים בית ספר לחירשים ובית ספר לבנות. הוא תמך במשפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון ותמך בהרשעתו, שנפלה בסנאט על חודו של קול. הייז התמודד על כהונה שנייה ב-1869, ושוב תמך בשוויון זכויות לשחורים באוהיו. את יריבו, ג'ורג' פנדלטון, הציג כגזען שתמך בקונפדרציה. הייז נבחר מחדש ברוב גדול, והרפובליקנים השתלטו על המועצה המחוקקת, ואפשרו לאוהיו לאשרר את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שהבטיח זכות הצבעה לגברים שחורים. עם המועצה הרפובליקנית, הרחיב הייז את זכויות ההצבעה של השחורים והקים את הקולג' לחקלאות ומכונות, שהפך בעתיד לאוניברסיטת המדינה של אוהיו. הוא הציע הורדת מיסים ורפורמה במערכת בתי הכלא. הייז החליט לפרוש מהפוליטיקה ב-1872 ולא ניסה להתמודד שוב.

חיים פרטיים וחזרה לפוליטיקה

כשהייז התכונן לעזוב את תפקידו, פנו אליו כמה תומכי רפורמה בבקשה שינסה להיבחר אל הסנאט של ארצות הברית מול ג'ון שרמן. הייז סירב להתמודד מול רפובליקני אחר ובחר לפרוש. הוא רצה לבלות עם ילדיו. הוא תמך בהרחבת מסילות הרכבת אל עיר מגוריו, וגם ניהל נדל"ן. הייז קיווה למינוי לקבינט, אולם לצערו קיבל רק מינוי כסגן אוצר בסינסינטי, מינוי לו סירב. הוא הסכים לנסות להיבחר שוב לבית הנבחרים אולם הפסיד למועמד הדמוקרטי ב-1872. ב-1873, נולד לו וללוסי בן נוסף, מנינג פורס הייז. באותה שנה, פגע המשבר הפיננסי של 1873 בעסקים ברחבי המדינה, כולל בזה של הייז.

הייז קיווה לשלם את חובותיו ולא לחזור לפוליטיקה, אולם כשהסניף המקומי של המפלגה בחר בו כמועמד לתפקיד המושל ב-1875, הוא הסכים. מסע הבחירות התמקד בחששם של הפרוטסטנטים מאפשרות של מתן כספים מהמדינה לבתי ספר קתוליים. הייז התנגד לכך, ואף על פי שלא היה אנטי-קתולי ידוע, הוא אפשר למתנגדים לקתוליות לקחת חלק במסע הבחירות שלו. הייז נבחר ברוב של 5,544 קולות, והיה האדם הראשון שנבחר לכהונה שלישית כמושל אוהיו. הוא הקטין את החוב הלאומי, הקים מחדש את המועצה לענייני צדקה, וביטל חוק שאפשר מינוי של כמרים קתוליים למשרות בבתי ספר ובתי כלא.

בחירות 1876

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1876

מועמדותו והבחירות הכלליות

עם פרישתו של הנשיא יוליסס ס. גרנט לאחר שתי כהונות, חפשו הרפובליקנים מועמד חדש לבחירות של 1876. הצלחתו של הייז באוהיו חיזקה את מעמדו במפלגה הרפובליקנית, והוא נחשב למועמד מוביל יחד עם ג'יימס בליין ממיין, הסנאטור אוליבר מורטון מאינדיאנה והסנאטור רוסקו קונקלינג מניו יורק. למרות כוחם של המועמדים האחרים, תמכה המשלחת מאוהיו בהייז, והסנאטור ג'ון שרמן פעל למענו. ביוני 1876, הוועידה התכנסה ובליין היה המועמד המועדף. הייז לא ציפה להיבחר, אולם ניסה להיות מועמד פשרה. הוא הגיע למקום החמישי בסיבוב הראשון, מאחורי בליין, מורטון, מזכיר האוצר בנג'מין בריסטו וקונקלינג. בליין הוביל במספר הצירים אולם לא השיג רוב. הצירים חיפשו מועמד אחר ובחרו בהייז בסיבוב השביעי. הוועידה בחרה בויליאם א. וילר מניו יורק כסגנו, אף על פי שהייז טען שלא הכיר אותו. הייז הסכים עם מצע המפלגה, שתמך בשוויון זכויות לכל (כולל הנשים), המשך תקופת השיקום, איסור מימון ציבורי לבתי ספר דתיים, ותמיכה בכסף יציב. הייז קיבל את תמיכת העיתונות, וגם הדמוקרטים הודו שהיה אדם כן. במכתב פומבי עם קבלת המועמדות הבטיח לתמוך ברפורמה בשירות הציבורי ולכהן רק כהונה אחת.

הדמוקרטים בחרו בסמואל טילדן, מושל ניו יורק. טילדן נחשב ליריב ראוי שהיה ידוע ביושרו, כמו הייז. בנוסף, כמו הייז, תמך טילדן בכסף יציב וברפורמה בשירות הציבורי. כנהוג באותה התקופה, שני המועמדים לא ניהלו את מסע הבחירות שלהם אלא יועציהם. המצב הכלכלי הרעוע והשחיתות החלישו את הרפובליקנים וגרמו להייז לחשוש שיפסיד. שני המועמדים התמקדו בניו יורק ובאינדיאנה שנחשבו למדינות חצויות, וגם בשלוש מדינות דרומיות – לואיזיאנה, קרוליינה הדרומית ופלורידה – בהן עדיין שלטו ממשלות מתקופת השיקום, והייתה אלימות פוליטית רבה. הרפובליקנים הדגישו את הסכנה במתן ניצחון לדמוקרטים זמן קצר כל כך לאחר מלחמת האזרחים, ואת הסכנה שממשל דמוקרטי יהווה לזכויות האזרח של השחורים בדרום. הדמוקרטים הדגישו את יושרתו של טילדן לעומת השחיתויות בממשלו של יוליסס ס. גרנט.

כשהתוצאות החלו לזרום מהבחירות, היה ברור שהמירוץ צמוד: הדמוקרטים ניצחו ברוב הדרום, וגם בניו יורק, אינדיאנה, קונטיקט וניו ג'רזי. בצפון מזרח המדינה, קהילת המהגרים הגדולה תמכה בדמוקרטים. טילדן זכה לרוב הקולות באופן רשמי (כמה מצביעים רפובליקנים לא הצליחו להצביע בגלל אלימות), אולם הרפובליקנים הבינו שאם ישתמשו במדינות הדרום שעוד שלטו בהן יחד עם מדינות המערב, הם יכולים לנצח בחבר האלקטורים.

ערעורים על התוצאות

ב-11 בנובמבר, שלושה ימים לאחר הבחירות, היה ברור שטילדן זכה ל-184 אלקטורים, והיה חסר לו אחד כדי להשיג רוב. הייז זכה ב-166 אלקטורים, כש-19 הקולות של פלורידה, לואיזיאנה וקרוליינה הדרומית היו שנויים במחלוקת. הרפובליקנים והדמוקרטים טענו לניצחונות במדינות הללו, אולם היה ברור שהיו זיופים רבים. העניין רק הסתבך לאחר שאלקטור אחד מתוך שלושה באורגון נפסל, וכך הייז זכה רק ב-165 קולות, כשעשרים קולות היו שנויים במחלוקת. עשרים הקולות היו חיוניים לכל מועמד, והיו אמורים להכריע מי יהיה הנשיא.

מפת האלקטורים ב-1876. הייז ניצח במדינות האדומות, וטילדן במדינות הכחולות

היה ויכוח בנוגע לספירת הקולות. הסנאט היה רפובליקני ואילו בית הנבחרים היה דמוקרטי, וכל אחד מהם דרש לספור את הקולות. בינואר 1877, הסכימו הקונגרס והנשיא גרנט להעניק את סמכות ההחלטה בנושא לוועדה דו מפלגתית, שתכריע בעניין הקולות השנויים במחלוקת. הוועדה הורכבה מחמישה חברים מבית הנבחרים, חמישה סנאטורים וחמישה שופטים מבית המשפט העליון של ארצות הברית. כדי להבטיח איזון, הוועדה הורכבה משבעה דמוקרטים, שבעה רפובליקנים, והשופט דייוויד דייוויס, שהיה עצמאי ומקובל על שתי המפלגות. הדמוקרטים באילינוי בחרו בדייוויס לסנאט, וקיוו שדבר זה ישפיע על תמיכתו. אולם דייוויס החליט לפרוש מהוועדה ולשרת כסנאטור. השופטים שנותרו היו רפובליקנים, ולכן נבחר השופט ג'וזף ברדלי, שנחשב לעצמאי ביותר מביניהם. הוועדה נפגשה בפברואר ושמונת הרפובליקנים תמכו בהענקת עשרים האלקטורים להייז. הדמוקרטים זעמו על כך ואיימו בפיליבסטר שימנע מהקונגרס את קבלת התוצאות.

כשהתקרב 4 במרץ, יום כניסתו של הייז לתפקיד, נפגשו הרפובליקנים והדמוקרטים במלון בוושינגטון וניסו לנסח פשרה. הרפובליקנים הבטיחו הבטחות בתמורה לתמיכה דמוקרטית במינויו של הייז. ההבטחה המרכזית של הייז הייתה הוצאת הצבא מהדרום וקבלת הממשלות הדמוקרטיות במדינות הללו. הדמוקרטים הסכימו, וב-2 במרץ, הסתיים הפיליבסטר. הייז נבחר, אולם תקופת השיקום הסתיימה. ב-3 באפריל, ציווה הייז על מזכיר המלחמה שלו, ג'ורג' מקרארי, להוציא את החיילים מקרוליינה הדרומית. ב-20 באפריל, הצבא יצא גם מניו אורלינס וכך הסתיימה תקופת השיקום.

נשיאותו (1877–1881)

תקופת נשיאותו של הייז החלה ב-4 במרץ 1877, והסתיימה ב-4 במרץ 1881. בתפקידו ניסה הייז ליישב את ההדורים ממלחמת האזרחים ותקופת השיקום לצד הגנה על זכויות האזרח של השחורים, ניסיון שכשל ברובו. הייז תמך ברפורמה בשירות הציבורי, וביצע מינויים שלא על דעת מפלגתו. הוא לא הצליח לבצע רפורמה ארוכת טווח, אולם ביצע כמה שינויים בדרך לרפורמה מקיפה יותר. הוא שבר את שביתת הרכבות הגדולה של 1877 בעזרת הצבא, התעקש לשמור על תקן הזהב, וניסה לפשר בין תומכי התקן ותומכי האינפלציה. מדיניותו כלפי האינדיאנים דרשה הטמעתם בחברה, ובמדיניות החוץ הבטיח את השפעת ארצות הברית באמריקה הלטינית והמשכה של דוקטרינת מונרו. הוא נחשב לנשיא ממוצע יחסית.

כניסתו לתפקיד

ערך מורחב – ההשבעה של רתרפורד הייז לנשיאות ארצות הברית

מפני ש-4 במרץ היה יום ראשון, הושבע הייז באופן פרטי ביום שבת, 3 במרץ, בחדר האדום בבית הלבן, והיה הנשיא הראשון שעשה זאת. הוא הושבע באופן פומבי ב-5 במרץ. בנאום כניסתו לתפקיד, טען הייז שישרת את כל המדינה, למרות המחלוקת שבבחירתו, יתמוך בממשלה הוגנת ושקולה בדרום, וגם ברפורמות בשירות הציבורי ובתקן הזהב. למרות זאת, בחירתו השאירה את הדמוקרטים בהרגשה מרירה, והייז זכה לכינוי ראת'רפרוד (משחק מילים על שמו והמילה הונאה).

אישים

ממשל וקבינט

הייז ביקש מכל חברי הקבינט של הנשיא יוליסס ס. גרנט להתפטר, ולא מינה אישים שחפצו לרשת אותו בתפקיד הנשיא לקבינט. הוא היה נחוש להראות את עצמאותו מול המנהיגים הרפובליקנים, ובחר כמה אישים שלא היו מהזרם הרפובליקני המרכזי. לתפקיד מזכיר המדינה מינה את ויליאם אברטס, שהגן על הנשיא אנדרו ג'ונסון במהלך משפט ההדחה של האחרון. לתפקיד מזכיר המלחמה מונה ג'ורג' מקרארי שעזר להקים את הוועדה לטיפול בנושא הבחירות ב-1877, ולתפקיד מזכיר הפנים מונה קרל שורץ, שתמך במפלגה הרפובליקנית-ליברלית ב-1872. בניסיון לפייס את המתונים בדרום, בחר בדייוויד קיי, חייל לשעבר מהקונפדרציה, לתפקיד שר הדואר. ג'ון שרמן, שהיה בעל ברית קרוב להייז ומומחה לנושאי מטבע, מונה למזכיר האוצר, ואילו ריצ'רד טומפסון מונה למזכיר הצי כדי לפייס את אוליבר מורטון שתמך בהייז. מינויים של שורץ ואברטס הוביל לביקורת מצד סיעת "האיתנים" במפלגה, וגם מצד סיעת "בני התערובת". למרות זאת, כמה סנאטורים דרומיים הצליחו לסייע להייז לאשר את מינויי הקבינט שלו בסנאט.

מינויים לבית המשפט

הייז מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. באוקטובר 1877, הוא מינה את ג'ון מרשל הרלן במקום דייוויד דייוויס שהתפטר מבית המשפט כדי להפוך לסנאטור במהלך המחלוקת במערכת הבחירות של 1876. ב-1880, בעקבות התפטרות השופט ויליאם סטרונג, מינה הייז את ויליאם וודס, שופט בבית המשפט לערעורים מטעם הרפובליקנים שעבר לאלבמה מהצפון לאחר מלחמת האזרחים. וודס פירש את החוקה כמו הדמוקרטים הדרומיים, לצערו של הייז.

הייז ניסה, ונכשל, למנות שופט שלישי ב-1881. השופט נוח סוויין התפטר בציפייה שעורך הדין סטנלי מתיוס, חבר משותף שלו ושל הייז, יחליף אותו. אולם הסנאטורים התנגדו לכך, בטענה שמתיוס היה קרוב מדי לאיגודי הרכבות, ולכן הסנאט התפזר מבלי להצביע בנושא. כעבור שנה, עם היכנסו של ג'יימס גרפילד לבית הלבן, הוא הגיש שוב את מועמדותו של מתיוס לסנאט, שהפעם אישר את המינוי על חודו של קול.

בנוסף מינה הייז ארבעה שופטים לבתי המשפט לערעורים ושישה עשר שופטים מחוזיים.

מדיניות האלכוהול בבית הלבן

הייז ואשתו לוסי היו ידועים בכך שלא הכניסו אלכוהול לבית הלבן. לוסי אף כונתה "לוסי לימונדה" בגלל התנזרותה מאלכוהול. בקבלת הפנים הראשונה של הייז בבית הלבן, היה יין, אולם הייז הזדעזע מהתנהגות של שיכורים בקבלות פנים של שגרירים בוושינגטון, והחליט לתמוך בעמדת אשתו, ולא להגיש עוד אלכוהול בבית הלבן. המבקרים טענו שהייז קמצן, אולם הוא הוציא יותר כסף מכספו האישי לאחר מכן, וביקש שכל החסכונות מביטול הגשת האלכוהול יוקדשו להבאת בידור איכותי. הכמרים הפרוטסטנטים תמכו במדיניות זאת. אף על פי שמזכיר המדינה אברטס טען ששתו יין בארוחות ערב בבית הלבן, המדיניות שכנעה את תומכי חוק היובש לתמוך ברפובליקנים.

סיום תקופת השיקום

הייז תמך במדיניות השיקום הרפובליקנית בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, אולם עם כניסתו לתפקיד ביטל את מדיניות השיקום והחזיר את השלטון העצמי לדרום. כשהייז נכנס לתפקידו, רק קרוליינה הדרומית ולואיזיאנה נותרו בשליטת ממשלות רפובליקניות. לאחר שהצליח לגרום למושל קרוליינה הדרומית להבטיח לכבד את זכויות האזרח של השחורים, הוציא הייז את הצבא מקרוליינה הדרומית ב-10 באפריל 1877. בלואיזיאנה, מינה הייז ועדה שתתווך בין שתי הממשלות המתחרות. הוועדה תמכה בממשלה הדמוקרטית המקומית, והייז סיים את תקופת השיקום בלואיזיאנה, המדינה האחרונה שנותרה, ב-20 באפריל 1877. הנשיא קיווה שבזכות ההבטחות שקיבל, הדרום יכבד את התיקונים לחוקה ואת זכויות השחורים. חזונו לא התגשם במשך עשורים לאחר מכן.

אפילו ללא תנאי הבחירות של 1876, היה להייז קשה להמשיך את מדיניות קודמיו. בית הנבחרים נשלט בידי הדמוקרטים שסירבו להקצות משאבים לצבא לצורך אכיפת החוקים בדרום. רפובליקנים מסוימים, כבליין, ביקרו את סיום תקופת השיקום. למרות זאת, גם בקרב הרפובליקנים הייתה התנגדות להמשך השיקום בגלל האלימות בדרום.

הייז כן הצליח למנוע מהקונגרס לבטל את כוחה של הממשלה להשגיח במערכות בחירות. הדמוקרטים העבירו חוק תקציב שנועד לבטל את החוקים שדיכאו את הקו קלוקס קלאן. החוקים עברו במהלך תקופת השיקום ומנעו ממדינות למנוע מאדם להצביע בשל גזעו. הייז היה נחוש לשמר את החוק, והטיל וטו על החוק החדש. הדמוקרטים לא הצליחו לבטל את הוטו ולכן העבירו חוק חדש, שגם עליו הטיל הייז וטו. התהליך חזר על עצמו עוד שלוש פעמים. לבסוף, חתם הייז על חוק תקציב ללא הסעיף שביטל את החוקים, אולם הקונגרס סירב להעביר חוק למימון האכיפה של החוקים. חוקי הבחירות אמנם נותרו על כנם, אולם לא יכלו לאכוף אותם. הייז זכה לתמיכה בצפון בגלל התנגדותו לניסיונות הדמוקרטים לבטל את החוקים, אולם זכה להתנגדות של רפובליקנים רבים שהתנגדו לניסיונותיו להעביר רפורמה בשירות הציבורי.

הייז ניסה לפצות את הדרום בעקבות חקיקת חוקים למען זכויות האזרח, בכך שמינה דמוקרטים דרומיים לתפקידים שונים. אולם הייז לא הצליח לשכנע את הדרום לקבל את הרעיון של שוויון גזעי ולא הצליח לשכנע את הקונגרס להקצות משאבים למען זכויות האזרח. הדמוקרטים השתלטו על הדרום ושמרו על שליטתם בבית הנבחרים. בנוסף, ב-1878 זכו לרוב בסנאט.

רפורמה בשירות הציבורי

לאחר סיום תקופת השיקום, היה הייז נחוש להוביל רפורמה בשירות הציבורי, שהתבסס על מינויים פוליטיים מאז תקופת אנדרו ג'קסון. במקום לתת משרות לתומכים פוליטיים שלו או של חברי קונגרס, הנהיג הייז בחינות לתפקידים ומינה אישים לפי כישוריהם. הרפובליקנים התנגדו להייז על כך, בעיקר סיעת ה"איתנים". הסנאטורים התרגלו לכך שהתייעצו בהם בנוגע למינויים פוליטיים ופנו נגדו. המתנגד הגדול להייז היה הסנאטור רוסקו קונקלינג, שהתנגד לכל ניסיונות הרפורמה שלו.

כדי להראות את מחויבותו לרפורמה, הקים הייז וועדה מיוחדת שתקבע חוקים למינויים פוליטיים. ג'ון שרמן, מזכיר האוצר, הוביל חקירה נגד המועצה המחוקקת של ניו יורק, מעוז התמיכה בקונקלינג, שקבעה ש-20% מהמינויים הפוליטיים היו לא תקינים.

למרות התנגדות הקונגרס, הצליח הייז להוציא תקנה שמנעה מנושאי תפקידים להיות מעורבים פוליטית. צ'סטר ארתור, שהיה גובה המכס בניו יורק ותמך בקונקלינג, סירב להישמע להוראות הנשיא. בספטמבר 1877, דרש הייז את התפטרותו של ארתור. ארתור סירב לכך והייז לא הצליח למנות לו מחליף.

רק ביולי 1878, במהלך פגרת הקונגרס, פיטר הייז את ארתור והחליף אותו באחר. קונקלינג התנגד לכך אולם כשהסנאט התכנס מחדש בפברואר 1879, אושר המינוי. במשך שארית כהונתו, תמך הייז ברפורמה בשירות הציבורי, ובהודעתו השנתית לקונגרס ב-1880 קרא לרפורמה. החקיקה לא עברה במהלך כהונתו, אולם באופן אירוני, רוב החקיקה לרפורמה בשירות הציבורי עברה בתקופת נשיאותו של ארתור.

הייז התמודד עם שערוריות בשירות הדואר. ב-1880, ביקש שורץ מהייז לחסל את מערכת "נתיבי הכוכב" – מערכת חוזים מושחתת שהייתה קיימת בשירות הדואר. הייז הפסיק להעניק חוזים לחלוקת דואר, אולם שמר על החוזים הקיימים. הדמוקרטים טענו שהייז לא ניסה לעסוק בנושא כדי לא לפגוע במפלגתו לקראת הבחירות לנשיאות, אולם לא לחצו על הנושא כי גם דמוקרטים היו מעורבים בשחיתות.

במהלך נשיאותו חתם הייז ב-15 בפברואר 1879 על הצעת חוק שהתירה לעורכות דין נשים להופיע בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.

שביתת הרכבות של 1877

הייז התמודד במהלך שנתו הראשונה בתפקיד עם שביתת הרכבות הגדולה, שהייתה סכסוך העבודה הקשה ביותר עד אז בארצות הברית. לאחר המשבר הפיננסי של 1873, כדי לפצות על ההפסדים שלהם, קיצצו איגודי הרכבת בשכר עובדיהם כמה פעמים. העובדים מחו על כך והתחילו שביתה ביולי 1877. מספר השובתים נאמד באלפים. הייז שלח את הצבא כדי להגן על רכוש פדרלי מפני מהומות של השובתים בפנסילבניה, ובעוד מדינות. הכוחות הפדרליים של הייז לא נפגעו ולא הרגו שובתים, אולם שובתים וחיילים של המדינות כן נהרגו בהתנגשויות ביניהם. חברות הרכבת ניצחו בטווח הקצר, בעקבות חזרת העובדים לעבודתם במשכורת נמוכה. אולם הציבור האשים את חברות הרכבות באלימות, ולכן חברות הרכבות השתדלו לשפר את תנאי ההעסקה של העובדים ולא לקצץ עוד במשכורות. בעלי העסקים שיבחו את הייז, אולם הייז עצמו כתב ביומנו שהיה מעדיף פתרון של פשרה על פני שימוש בכח.

הצמדת הכסף

Black-and-white photograph of a man, seated — מזכיר האוצר ג'ון שרמן עבד עם הייז לצורך החזרת המדינה אל תקן הזהב.

הייז היה צריך להתעסק בשני נושאים מרכזיים בכלכלה. הראשון היה שימוש במטבעות מגובים בכסף, והצמדתם לזהב. ב-1873, הדולר התנתק מהכסף והפך באופן רשמי למטבע מגובה בזהב. כמות הכסף במחזור הצטמצמה והמיתון הלך והחמיר. בעלי החובות לא יכלו לשלם את חובותיהם. החקלאים והפועלים דרשו הצמדת הדולר לכסף והעלאת כמות הכסף שבמחזור. הדמוקרטים הגישו חוק שנועד להחזיר את הדולר להיות מטבע דו מתכתי, וכמה רפובליקנים אף הם תמכו בחזרה לתקן הכסף. החוק עבר בשני בתי הקונגרס ב-1878, אולם הייז חשש מהשפעת החוק על העסקים והטיל וטו על החוק. הקונגרס, בפעם היחידה בתקופת כהונתו של הייז, ביטל את הוטו.

הנושא הכלכלי השני בו התעסק הייז היה עניין השטרות, שהיו כסף פיאט ונוצרו במהלך מלחמת האזרחים. הממשלה קיבלה תשלום בשטרות אלו, אולם לא היה ניתן להמיר אותם בזהב. חוק מיוחד דרש תשלום על השטרות בזהב, כדי להוציא אותם מהמחזור. שרמן הסכים עם הייז בתמיכה בחוק, והם אגרו זהב בתמורה להמרת השטרות. אולם מעט מאוד מהציבור המיר את השטרות בזהב. כשהכלכלה החלה להתאושש, הוקטנה כמות השטרות במחזור.

מדיניות כלפי האינדיאנים

מזכיר הפנים קרל שורץ ניסה למנוע ממחלקת המלחמה לקחת אחריות על הלשכה לענייני אינדיאנים. הייז ושורץ פיתחו מדיניות שדרשה את הטמעת האינדיאנים בתרבות הלבנה, אימון חינוכי, וחלוקת האדמות האינדיאנים למשקי בית יחידים. הייז האמין שמדיניותו תוביל לשלום בין האינדיאנים והלבנים. אולם החוקים שהנהיג הובילו לאובדן אדמות האינדיאנים, שנמכרו במחיר נמוך לספקולנטים. הייז ושורץ ניסו להקטין את השחיתות בלשכה לענייני אינדיאנים.

הייז התמודד עם עימותים רבים מול השבטים האינדיאנים. הוא גם פיצה אינדיאנים על האדמות שנלקחו מהם במהלך המלחמות.

מדיניות חוץ

רוב מדיניות החוץ של הייז הייתה קשורה לאמריקה הלטינית. בשנת 1878, לאחר מלחמת פרגוואי, מונה הייז לבורר בסכסוך בין ארגנטינה ופרגוואי על גורלו של חבל הצ'אקו שהיה נתון לתביעות סותרות מצד שתי המדינות. הייז הכריע בסכסוך לטובת פרגוואי הקטנה, שאיבדה במלחמה את רוב שטחה, חלק ניכר מאוכלוסייתה ואת עצמאותה, אך השיבה לעצמה את עצמאותה שנתיים לאחר מכן. על מעשה זה נחשב הייז לגיבור לאומי בפרגוואי, ואחד ממחוזותיה של פרגוואי נקרא "פרזידנטה הייז" על שמו. נראה כי בשנות האלפיים, זכרו של הייז נערץ יותר בפרגוואי מאשר במולדתו. הייז הוטרד מתוכניותיו של פרדיננד דה לספס, בונה תעלת סואץ, לבניית תעלה במצר פנמה, אז בבעלות קולומביה. הייז התנגד למעורבות צרפתית במקסיקו, וטען שהתעלה צריכה להיות בשליטה אמריקנית, ללא התערבות אירופאית.

הממשל ביקש לכונן יחסים ידידותיים עם המעצמות האירופאיות. הייז תמך בהסכם וושינגטון מ-1871, שסיים את המתיחות עם הממלכה המאוחדת עקב בניית ספינות לקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים. הוא סירב לבקשת הסיפוח של סמואה והעדיף להקים שם שטח חסות יחד עם הממלכה המאוחדת וגרמניה.

גם הגבול המקסיקני היה בעייתי. במהלך העשור, נערכו פשיטות של שודדים על טקסס. בתוך שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, העניק הייז לצבא כוח לתפוס שודדים, אפילו אם יידרש מהם לפלוש אל מקסיקו. הנשיא המקסיקני שלח צבא אל הגבול שלו. לבסוף, הצליח הייז להגיע לפשרה שאפשרה לשתי המדינות לרדוף אחרי השודדים ואסרה על מהפכנים מקסיקנים מלגייס צבא בתוך ארצות הברית. האלימות בגבול פחתה, אולם ב-1880 התיר הייז לצבא לפלוש אל מקסיקו כדי לתפוס שודדים.

מחוץ ליבשת אמריקה, מדיניות החוץ של הייז עסקה גם בסין. ב-1868, הגיע הקונגרס להסכם עם סין שאישר הגירה בלתי מוגבלת למדינה. לאחר המשבר הכלכלי, הואשמו הסינים בהורדת השכר. במהלך שביתת הרכבות פרצו מהומות כנגד הסינים בסן פרנסיסקו, והועלו תביעות לעצירת ההגירה הסינית. הקונגרס העביר חוק שהגביל את ההגירה, אולם הייז ביטל אותו בטענה שאל לארצות הברית לבטל הסכמים ללא משא ומתן. הליברלים מהמזרח תמכו בהייז על כך, אולם המערב זעם וניסה להדיח את הייז. הרפובליקנים סירבו לתמוך בכך, ומנעו קיום קוורום במהלך הדיונים. לאחר מכן הגיע הייז להסכם עם סין להפחתת ההגירה.

שנתו האחרונה בתפקיד

טיול במערב, 1880

ב-1880, נסע הייז לשבעים ואחד ימים אל המערב, והפך לנשיא המכהן הראשון שטייל מערבה מהרי הרוקי. הייז נסע לשם עם אשתו ועם הגנרל ויליאם שרמן שעזר בארגון הטיול. הטיול החל בספטמבר 1880 בשיקגו. הייז נסע ביבשת ולאחר עצירות בוויומינג, יוטה ונבאדה, הגיע אל קליפורניה. לאחר מכן נסע צפונה לאורגון, ומשם לוושינגטון. הוא שט בספינת קיטור אל סיאטל וחזר אל סן פרנסיסקו. לאחר מכן ביקר במדינות דרום מערביות ואז חזר לאוהיו בנובמבר, כדי להצביע במהלך הבחירות הנשיאותיות.

הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1880

אף על פי שהיו רפובליקנים שהיו מוכנים לתמוך בהיבחרו של הייז לתקופת כהונה שנייה, הוא רצה לפרוש, וקיים את הבטחתו לשרת כהונה אחת בלבד. כשהרפובליקנים התכנסו ביוני 1880, בשיקגו, המועמדים המובילים היו הנשיא לשעבר גרנט וג'יימס בליין. חבר הקונגרס ג'יימס גרפילד, ראש המשלחת מאוהיו, תמך בג'ון שרמן. אליהוא וושבורן גם הוא היה מועמד. במהלך שלושים ושלושה סיבובים, הוועידה הייתה חלוקה, כשגרנט מוביל, ואחריו בליין ושרמן. בסיבוב השלושים ושישה, השיג גרפילד 399 קולות לעומת 306 לגרנט ונבחר למועמד הרפובליקני.

בנוסף, נבחר צ'סטר ארתור כסגנו של גרפילד. הייז תמך בבחירה, וטען שהמועמדים איזנו בין סיעות בני התערובת וה"איתנים". בנוסף, פרסמה הוועדה הודעת תמיכה בנשיאותו של הייז. הייז תמך בגרפילד, שניצח ניצחון דחוק מבחינת הקולות אולם השיג רוב מוצק בחבר האלקטורים. לאחר מכן, עבד הייז עם גרפילד כדי לבצע חילופי שלטון חלקים.

סוף חייו ומותו

לאחר סירובו של הייז לשרת כהונה שנייה וניצחונו של גרפילד, התייעץ גרפילד עם הייז לגבי המינויים לקבינט שלו. לאחר השבעת גרפילד, חזר הייז לאוהיו. ב-1881 נבחר למסדר הצבאי של הלגיון הנאמן של ארצות הברית. הוא היה נשיא המסדר בין 1888 למותו ב-1893. אף על פי שהיה רפובליקני, לא התאכזב מהיבחרו של גרובר קליבלנד ב-1884, ותמך בניסיונות הדמוקרט לבצע רפורמה בשירות הציבורי. בנוסף תמך בעלייתו הפוליטית של שותפו מהצבא וחניכו הפוליטי, ויליאם מקינלי.

הייז תמך בתרומות לחינוך, ותמך במימון לחינוך ציבורי כולל. הוא טען שהחינוך יפתור את חוליי החברה האמריקנית ויאפשר ליחידים לשפר את מצבם. הוא מונה לחבר הנאמנים של אוניברסיטת המדינה של אוהיו, אותה עזר להקים במהלך תקופתו כמושל, ב-1887. הוא הדגיש את הצורך שבחינוך מקצועי לעבודה. הוא ניסה ללחוץ על הקונגרס להעביר חוק למימון חינוך ציבורי, לשווא. ב-1889 נאם בפני תלמידים שחורים ועודד אותם להגיש מועמדויות למלגה. בין התלמידים הללו היה גם ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, שקיבל את המלגה ב-1892. בנוסף תמך הייז בשיפור התנאים לאסירים.

הייז הוטרד מהפערים בין עשירים לעניים, וב-1886 נאם וטען שממשלה חופשית לא תוכל לשרוד כשהעושר מרוכז בידי מעטים.

הייז נעצב ממותה של אשתו ב-1889, וטען שהנשמה עזבה את ביתם לאחר שמתה. לאחר מותה של לוסי, הפכה בתו פני לשותפתו למסעות. ב-1890, נאם באספה של תומכי רפורמה בנושא חינוך לשחורים. הייז מת מסיבוך של התקף לב בביתו ב-17 בינואר 1893. מילותיו האחרונות היו "אני יודע שאני הולך למקום בו לוסי נמצאת". הנשיא הנבחר גרובר קליבלנד ומושל אוהיו ויליאם מקינלי ניהלו את הלוויה שלו עד לקבורתו.

אחרי שביתו ניתן במתנה למדינת אוהיו כדי לשמש חלק מהפארק הלאומי בחורשת ספיגל, הוא נקבר שם מחדש ב-1915.

המרכז הנשיאותי על שם רתרפורד הייז משמש אתר לזכרו.

לקריאה נוספת

Ari Arthur Hoogenboom, The Presidency of Rutherford B. Hayes, University of Kansas Press, 1988 (הספר בקטלוג ULI)
Ari Arthur Hoogenboom, Rutherford B. Hayes: Warrior and President, University Press of Kansas, 1995 (הספר בקטלוג ULI)
Andrew Santella, Rutherford B. Hayes, Compass Point Books, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
Russell L. Mahan, Lucy Webb Hayes: a First Lady by Example, Nova Science Publishers, 2010 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רתרפורד הייז בוויקישיתוף

רתרפורד הייז, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
רתרפורד הייז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
רתרפורד הייז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי רתרפורד הייז בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

[1] Hans L. Trefousse, Rutherford B. Hayes, Times Books, 2002, p 3.

[2] Harry Barnard, Rutherford B. Hayes, and his America, Bobbs-Merrill, 1954, p 167.

[1]

[2]