קרב תל פאחר

קרב תל פאחר

עמק החולה כפי שהוא נראה מתוך בונקר הרוס במוצב הסורי בתל פאחר
מלחמה: מלחמת ששת הימים
תאריך	9 ביוני 1967
מקום	תל פאחר, הרמה הסורית
קואורדינטות	33°13′29″N 35°41′29″E
תוצאה	ניצחון ישראלי, התל נכבש
הצדדים הלוחמים מפקדים אל"ם יונה אפרת, סגן־אלוף משה קליין מֻלאזם־אוול (סגן) דיקו טאקם כוחות חטיבת גולני גדוד 12 בסיוע פלוגת טנקים מגדוד 377, סיירת גולני פלוגת חי"ר מתוגברת אבדות 34 מעל 50 הרוגים, כ־20 שבויים
(למפת אצבע הגליל מוגדלת)   קרב תל פאחר (למפת אצבע הגליל רגילה)   קרב תל פאחר (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב תל פאחר (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב תל פאחר

מבט ממצדית בחלק הצפוני של תל פאחר אל הגאיון שבין שתי הכיפות (ואדי אל־חצין)

קרב תל פאחר הוא קרב שנערך בשעות אחר הצוהריים ב־9 ביוני 1967, במסגרת ההבקעה של צה"ל ברמת הגולן בחזית הסורית במלחמת ששת הימים. בתל פאחר היה מוצב מבוצר של צבא סוריה, והוא נכבש על ידי יחידות מחטיבת גולני בסיוע כוח שריון. הקרב התפרסם בעיקר בגלל מיתוסים אחדים שהוליד, שהתבססו על אירועים אמיתיים, ובהם: הלוחמים ששכבו על גדרות התיל כדי שחבריהם יעברו על גבם; קרב פנים אל פנים בין שני קצינים; הגרסה השגויה, שטעות בניווט גרמה לשינוי בדרך ההגעה ליעד; דבקותם במטרה וגבורתם של מפקדים זוטרים ולוחמים, לאחר שכל קציני הגדוד הבכירים נפגעו.

שמו של האתר כיום הוא מצפה גולני. בחפירות הצלה שנערכו בשנת 2005 נתגלו ממצאים המעידים שהתל היה מיושב בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל. כמו כן, נמצאו חרסים מהתקופה ההלניסטית.

רקע

תל פאחר (פירוש השם בערבית הוא "התל הגאה" או "המפואר". בערבית: תל אלפח'אר تل الفخار), שבצפון רמת הגולן, היווה חלק ממערך חזק של מוצבים בעלי עומק טקטי בין הכפר זעורה לבין הגבול הישראלי, יחד עם בורג' בביל, בחריאת, וחירבת א־סודה. מערבה לתל, מעבר לדרך הפטרולים, נמצא המוצב תל עזזיאת, שהיה המוצב הסורי העיקרי באזור ושלט בתצפית ובאש על צפון עמק החולה. ממזרח, מעבר ל"כביש הנפט" נמצא הכפר עין פית, ומעליו נמצא הכפר זעורה.

הקרב נערך כחלק ממהלך הפתיחה של כיבוש רמת הגולן. העלייה לרמת הגולן בכוחות גדולים אפשרית רק במספר קטן של צירים עיקריים, ומערך המוצבים שתל פאחר היה חלק מהם, שלט באופן מוחלט על ציר העלייה הצפוני ביותר. ציר זה עלה מצפון עמק החולה דרך רמת הבניאס למרגלות הר חרמון ועד לגבולה המזרחי של רמת הגולן, באזור הכפר מג'דל שאמס. זה הציר שנבחר להיות דרך העלייה הראשית של כוחות צה"ל, ועל כן המהלך באזור הקרב היווה את המאמץ העיקרי.

כיבוש מערך המוצבים כולו הוטל על חטיבת גולני בפיקודו של אל"ם יונה אפרת. חטיבת גולני תוגברה בפלוגת טנקי שרמן M-50 מגדוד 377 (של חטיבת המילואים 37). בתוכנית הקרב נועד גדוד 51 בפיקוד בני ענבר לכבוש את תל עזזיאת, גדוד 12 בפיקוד משה "מוסא" קליין לכבוש את תל פאחר, וגדוד 13 עם הסיירת יועדו להיות כוח עתודה, ובהמשך להיכנס בפרצה שתיווצר בקו הסורי, ולהיות מוכן להמשיך ולהשתלט על מחנות הבניאס.

כוחות ונשק

התל היה מוצב פלוגתי מבוצר, הבנוי על שתי שלוחות מקבילות: שלוחה צפונית החולשת על אחותה הדרומית, וביניהן גיא קטן (ואדי אל־חצין). במוצב היו מצדיות רבות ורשת של תעלות קשר ובונקרים, חלק מהתעלות עמוקות ומחופות בבטון ובעפר. התל היה מוקף מכל עבר בשלוש רצועות של גדרות תיל דו־שיפועיות ועכבישיות, וביניהן רצועה ממוקשת בחלקה.

הכוח המגן היה פלוגה מתוגברת מגדוד חי"ר 187 של הצבא הסורי, ובנוסף לה תותח נ"ט 57 מ"מ, סוללת מרגמות 82 מ"מ, שני תול"רים ושלושה מקלעים דו קניים.

הכוח התוקף היה גדוד 12 (גדוד "ברק") של חטיבת גולני בפיקוד סא"ל משה (מוסא) קליין, מתוגבר בשלוש מחלקות טנקים מחטיבה 37 (מילואים). בהמשך הקרב הופנו למוצב גם צוות מסיירת גולני והסמח"ט, וכוחות נוספים, שהגיעו בסוף הקרב או לאחריו.

מהלך הקרב

בתוכנית הקרב המקורית, היה הגדוד מיועד לתקוף את התל מחלקו העורפי, ממזרח. לשם כך היה עליו לנוע על דרך העפר שלאורך תעלת ההטיה הסורית עד לכפר עין א־דיסה, כקילומטר אחד מדרום מערב לתל, שם לעזוב את הדרך ולעלות עד לציר הנפט שממזרח, ולהמשיך עליו צפונה אל עורף המוצב. בנתיב התנועה מהכפר ועד לדרך הנפט לא הייתה דרך עפר, אך על פי ניתוח השטח מתצפיות ומצילום אוויר, הנתיב עבר כולו במדרון מתון ועל כן היה עביר לכלי רכב.

בשעה 14:35 הגיע הכוח לנקודת הפנייה, מתחת לכפר עין א־דיסה. הקצין המנווט, מפקד פלוגה ב' שלמה סגל, שנסע על הטנק המוביל של המ"מ (מפקד המחלקה) עזרא ברוש, זיהה בוודאות את מקום הפנייה. הוא ירד מהטנק כדי לבדוק אם ניתן לעבור בנסיעה בנתיב שנבחר, ודיווח למג"ד שהדבר אפשרי. אולם מפקד פלוגת ז' של השריון, זאב נמיר, טען שהטנקים מתחפרים על הדופן של דרך ההטיה ולא מצליחים לעלות. מחלקתו של ברוש עלתה לעמדות ירי בגבעה סמוכה (הידועה מאז כ"גבעת הרתק"), וירתה מספר פגזים על תל פאחר.

שינוי כיוון ההתקפה

באותה שעה נפתחה על הגדוד אש מחירבת א־סודה, כשני קילומטר מצפון־מערב. זחל"ם של פלוגת השריון, ובו גם לוחמי גולני, נפגע מפגז וארבעה מאנשיו נהרגו. המג"ד (מפקד הגדוד) משה קליין הבין שגדודו שוהה בשטח נחות, בלי יכולת להמשיך על פי התוכנית. לאחר התייעצות עם מ"פ הטנקים, החליט המג"ד להמשיך לנוע צפונה. עד היום לא ברור אם כוונתו הייתה לתקוף את המוצב מהחזית, משטח נחות טופוגרפית (פעולה שהתבצעה בסופו של דבר); או לנוע על דרך ההטיה, מתחת למוצב, להמשיך צפונה ולאגף אותו מצפון וממזרח, כדי להיכנס אליו מהעורף, כמתוכנן.

המג"ד הורה לטנקים לרדת מעמדת הרתק, ולהמשיך אחריו על תוואי ההטיה. אולם כתוצאה מפגיעות שספגו הזחל"מים, החל להיווצר נתק בינו לבין שאר הגדוד. אז הורה המג"ד לרס"ן אלכס קרינסקי לחזור ברגל כ־200 מטר אל הכוח שהתעכב מאחור. קיימות עדויות סותרות באשר לסדר הפקודות שמסר המג"ד: הקמב"ץ פרידמן העיד, שהוא לא זוכר את קרינסקי בזחל"ם, ושהוא עצמו נשלח עם הפקודה לפלוגה א' להגיע אל המג"ד; לעומתו העיד הקש"א (קצין שיתוף ארטילריה) משה הראל, שפרידמן נשלח ראשון ואחריו הצטרף קרינסקי, מיוזמתו. אולם אין מחלוקת שפרידמן הגיע אחרי קרינסקי, מצא את זחל"מי פלוגה א' ריקים (למעט נהגי המילואים), והלוחמים כבר החלו עולים לעבר המוצב. העיתונאי דן שילון ישב בזחל"ם המג"ד והקליט את רשמיו מהקרב; סלילי ההקלטה אבדו כאשר הזחל"ם נפגע מפגז. שילון ראה את המג"ד משוחח עם קרינסקי, אולם לא שמע את הנאמר. קרינסקי היה בעבר מפקד פלוגה בגדוד, מדריך בבית הספר לקצינים בעת המלחמה, ומכיוון שלא היה לו תפקיד מוגדר בלחימה, הצטרף לזחל"ם של המג"ד. כאשר הגיע קרינסקי אל פלוגה א', הוא מסר לאהרון ורדי את פקודת המג"ד: להסתער רגלית על התל.

תל פאחר, מבט מכיוון מערב

בשעה 15:04 הגיע המג"ד אל צומת דרכים של תואי ההטיה עם הדרך מערבה על תל עזזיאת, ועם דרך העולה לתל פאחר. עמד שם טנק סורי מדגם AMX, שהתברר כנטוש. מחלקתו של ברוש פנתה בצומת מזרחה, טיפסה על שלוחה סלעית והתגלתה לעיני הסורים. טנקי T-54 מחירבת סודה פגעו בארבעה טנקים, ביניהם של ברוש, יעקב העליון ושל המ"פ זמיר. ההתקפה נבלמה.

הסתערות חזיתית, דרך גדרות התיל

מתוך שבעת הזחל"מים של פלוגה א', רק שלושה הגיעו עד אותו זמן, והשאר נותרו מאחור פגועים או התעכבו. המ"פ ורדי אסף את כל הלוחמים שהיו על שלושת הזחל"מים, והם התארגנו במהירות להסתערות על היעד מחזיתו. ורדי החליט לא לחכות לשאר 40 לוחמיו, מכיוון שהיה בשטח נחות וגלוי לאויב. הוא חילק את חייליו הזמינים, כ־25 במספר, לשני צוותים. מחצית מהלוחמים, בפיקוד ורדי, עלו על השלוחה הדרומית, והמחצית השנייה, בפיקוד קרינסקי, הסתערו על הצפונית.

בעלייה לשלוחה הדרומית, חתכו הלוחמים גדר אחת, וניסו לפרוץ את הגדר הבאה בעזרת בונגלור, אולם זה לא פעל. מבלי שקיבלו פקודה לכך, דוד שירזי ויעקב חודרה שכבו בגופם על הגדר, וחבריהם עברו על גבם. שירזי המשיך להילחם, עד שנהרג על התל. בהמשך הקרב נפצע חודרה שוב.

הכוח של ורדי הצליח לכבוש את רובו של החלק הדרומי, אולם חייליו החלו להיפגע מאש יעילה מהחלק הצפוני. באותה עת, על השלוחה הצפונית, נהרגו ארבעה לוחמים, כולל מפקדם, אלכס קרינסקי.

ארבעה חיילים נוספים מפלוגה א', בפיקוד המ"מ דני ביזר, עלו ברגל מדרך ההטיה לאחר שהזחל שלהם נפגע. בגיא שלמרגלות התל הם פגשו את המג"ד, שהבין כי הקרב השתבש לגמרי, ושאין לו שליטה מלאה על כוחותיו. הוא הורה להם לעלות על התל, לכיוון הלחימה העיקרית על פי קולות הירי שישמעו. הם נתקלו בשני חיילים סורים חשופים, ורדפו אחריהם לשלוחה הצפונית. הם הצליחו להשתלט על תעלה אחת, בטרם נפגעו כמעט כולם. מעדויות חדשות עולה כי חדירתם לעומק החלק המערבי, שהסתיימה בשעה ארבע לערך, הגיעה כמעט עד בונקר הפיקוד הסורי, וביחד עם פעולתו של קרינסקי לפניהם גרמה, ככל הנראה, לסורים להסתגר בו ולא להמשיך להילחם (בתום הקרב נלקחו מבונקר הפיקוד 22 שבויים).

מותו של המג"ד

המג"ד שראה את חייליו מסתערים חזיתית, החליט לעלות בעצמו בדרך הקצרה אל התל, כדי לפקד על הקרב. הוא עלה ברגל, בלווית הקש"א, משה הראל. קליין חשש כי הכוחות השונים בתל ירו זה על זה, לכן עלה על השלוחה הצפונית, ופגש את אחרון הלוחמים שנותר שם בריא, יצחק חמאווי (כיום איזי גרנות), שהיה נתון בין אש הסורים לאש כוחותינו, ולפי עדותו (בחוברת "הקרב על התל") ירו עליו משני הצדדים. חמאווי הזהיר אותו מצליפות, אולם קליין כנראה סבר, שהתל כבר נכבש וששני הכוחות יורים זה על זה, על כן הזדקף וקרא בקול את אות הקריאה של הגדוד, "איתן". המג"ד והמ"כ הצעיר השתלטו בירי על תעלה אחת, ובהסתערות הבאה נהרג המג"ד. חמאווי, שהופעתו של המג"ד לאחר כשעה שבה לחם לבדו נסכה בו תקווה, העיד שמותו של קליין כמעט שבר את רוחו. אז פגש את קצין הסיוע הראל, ויחד ירדו לדווח על מות המג"ד.

צומת תעלות בשלוחה הדרומית. התמונות צולמו על ידי המ"מ דני ביזר כחודש אחרי הקרב.

גלים של הסתערויות

הסמג"ד, רס"ן זוהר נוי, החל לארגן לוחמים נוספים מפלוגה ג' בפיקוד מיכאל תשבי, כדי להמשיך בלחימה. הם הסתערו על המוצב הצפוני מחזיתו, ונבלמו על הגדרות באש הסורים. נוי נפצע קשה בלסתו, והמ"פ תשבי נהרג כשניסה להפעיל בונגלור לפריצת הגדר. כעת נותר הגדוד ללא המג"ד, הסמג"ד ושני מפקדי פלוגות. נוי סירב לקבל טיפול, והורה לקצינים שנותרו לאגף את המוצב ולהסתער עליו מעורפו. הקמב"ץ פרידמן, שחזר מהשליחות אל מ"פ א', הורה לפלוגה ב' בפיקודו של הסמ"פ אברהם סולוביץ' לכבוש את המוצבון בורג' בביל. בתוכנית המקורית נועדה הפלוגה לכבוש אותו אחרי כיבוש תל פאחר, אולם כעת שהכוח היה חשוף בשטח ההריגה, נוצר צורך לכובשו מוקדם יותר. בהתאם לכך, הורה המח"ט לגדוד 51 להקדים ולכבוש את יעדו, תל עזזיאת.

לאחר מכן, נטלו קצינים נוספים יוזמה, ארגנו לוחמים וזחל"מים כשירים והסתערו שוב ושוב על היעד. עזרא זכריה (כיום סלע), מפקד המחלקה המיוחדת של הפלוגה המסייעת, פיקד על זחל"ם בודד שבו נהג הקמב"ץ הפצוע קל בידו; כדי להגיע אל המוצב מעורפו בבטחה, הם נסעו על תוואי ההטיה כל הדרך עד הבניאס, ומשם חזרו על דרך הנפט, חלפו על פני הכניסה הצפונית והגיעו לעורף המוצב הדרומי. שם ספג הזחל"ם פגיעה ישירה, נפגעו מספר לוחמים אך האחרים הצליחו לחבור לכוח של ורדי שהמתין שם לתגבורת. שמואל (שמיל) גולן, סמ"פ א', אסף לוחמים כשירים בשלושה זחל"מים נוספים, והוביל הסתערות באש בדרך העוקפת את המוצב מצפונו. גם לכוח הזה היו נפגעים, אולם הוא הגיע למוצב והצטרף ללחימה. התקפות אלה השלימו את כיבוש התל הדרומי, אולם לא היה בכך די להכריע את הקרב בתל הצפוני. למרגלות התל נותרו לוחמים כשירים, שלא היה מי שיוביל אותם להסתערות ועל כן שכבו ללא מעש מאחורי מחסה.

ההכרעה בקרב

בסביבות השעה 15:40, כשעה אחרי תחילת הקרב, התברר למפקדת החטיבה שהקרב השתבש ושההכרעה בו מתעכבת. המח"ט (מפקד החטיבה) החליט להפנות אל זירת הקרב כתגבורת את גדוד 51, שסיים לכבוש את תל עזזיאת הסמוך. כעבור כמחצית השעה שינה המח"ט את החלטתו, ופקד על סגנו, משה גת, לנוע אל התל עם כוח תגבורת, שכלל צוות מהסיירת החטיבתית שהגיע לתל בשעה 17:30. ביוזמת רס"ן צבי פז ("גולדֶה"), סגן מפקד בסיס הטירונות (בא"ח 1), הגיע למוצב סגל פלוגת הטירונים. שתי פלוגות מגדוד 51, שסיימו את כיבוש תל עזזיאת, הגיעו לתל פאחר רק לאחר סיום הקרב.

מפקד הסיירת החטיבתית, סרן ראובן (רובק'ה) אליעז, לקח איתו צוות צעיר של הסיירת ונע בנתיב הנסיעה של חטיבה 8, על ציר הנפט מדרום. כאן אירעה טעות נוספת: כוח הסיירת נתקל באש מהכפר עין פית. הוא הסתער אל מקור האש, ואז דיווח אליעז שהוא נמצא בזעורה. המח"ט פקד עליו לחזור ולהגיע לתל פאחר. כעשרה מלוחמי הסיירת שירדו מזחל"ם פגוע הלכו ברגל, ונאספו על ידי צבי פז, שהגיע לשם עם טנדר "גלדיאטור" כדי לסייע בלחימה.

אליעז ריכז את לוחמיו בכניסה המזרחית למוצב. צבי פז, שעמד זקוף חרף אזהרות מצלפים, נפגע מכדור בראשו ונהרג. סמ"פ ב', אברהם סולוביץ', שחזר מכיבוש מוצב החוץ בורג'־בביל, ארגן כ־10 לוחמים על זחל"ם תקין, ועלה ביוזמתו אל התל. אליעז שלח אותו אל הכיפה הצפונית. סולוביץ' נכנס בראש חייליו לתעלה, שם ארב להם חייל סורי וקטל כמעט את כולם. לאחר מכן הגיע הסמח"ט, משה גת, ודחק באליעז לתקוף את היעד.

אז נכנסו לוחמי הסיירת אל תוך התעלות במוצב הצפוני. מפקדם אליעז ראה מולו קצין סורי מכוון אליו את רובהו, לחץ על ההדק בנשקו – ולשניהם היה מעצור. הם התנפלו זה על זה ונאבקו בידיים חשופות. אליעז תקע אגרוף בסורי, ומעוצמת המכה נקעה זרועו, וכמעט שחוסל. אז קפץ דוד כהן אל תוך התעלה העמוקה, תוך שהוא יורה בקצין הסורי. כהן שבר את רגלו בקפיצה, אבל הסורי נהרג מיריותיו. עוזרו של הסמח"ט, רס"ן חיים יפרח, נטל פיקוד על שארית הכוח ויחד איתם השתלט על כיפת המוצב הצפוני. ב־18:22 דיווח הסמח"ט "תל פאחר בידינו". בפסגת הכיפה הצפונית גילו את גופותיהם של המג"ד, של קרינסקי ושל חייליהם. קבוצה של חיילים סורים הסגירו עצמם ונכנעו.

זחל"ם צה"לי ומקלע 0.5 המוצבים בשרידי המוצב הסורי בתל פאחר לזכר הקרב שהתחולל במקום

נפגעים בקרב

בקרב נהרגו 34 חיילים, מהם: 24 לוחמים ומפקדים מגדוד 12, שני לוחמים מסיירת גולני, שני קצינים מסגל בא"ח 1 (בסיס הטירונים החטיבתי), וכן 6 לוחמים מגדוד שריון במילואים 377 של חטיבה 37. כ־100 לוחמים נפצעו. שניים מלוחמי חטיבת גולני שנהרגו בקרב, משה דרימר ודוד שירזי, עוטרו לאחר המלחמה בעיטור הגבורה.

עניינים במחלוקת

כאמור, יש מספר פרטים אודות הקרב והסיבות לאירועים אחדים במהלכו, שהם שנויים במחלוקת. הסיבה למחלוקות היא ככל הנראה העובדה שהקרב נערך בניגוד לתוכנית המקורית, ועל כן מהלכים אחדים בו השתבשו ונכשלו, וכתוצאה מכך עלה הניצחון בקרב במחיר של הרוגים ופצועים רבים. בדומה לקרבות אחרים בהם היו נפגעים רבים, רבו בקרב הזה גם מעשים יוצאי דופן של לוחמים ומפקדים, שעליהם חלקם זכו בעיטורים.

הטעות כביכול בניווט

החריגה הראשונה מתוכנית הקרב התרחשה בסמוך לכפר עין א־דיסה, שם אמור היה הגדוד לפנות מדרך ההטייה ולעלות אל ציר הנפט. מפקד פלוגת הטנקים, זאב נמיר, טען שאין ביכולתם לטפס מדרך ההטיה. לימים השתרשה הדעה השגויה, שמובילי הכוח טעו בדרך, ועל כן הגיעו אל המוצב מחזיתו. אולם כיום ברור, שהגדוד הגיע למקום הפנייה הנכון, והיה רק ויכוח אם ניתן היה לפנות במקום ולטפס במדרון עם כלי הרכב. בתחקירים שלאחר הקרב טענו השריונאים, שטנקי השרמן המיושנים לא היו מסוגלים לטפס על המתלול. אולם בבדיקה שערכו קציני גולני יום אחד אחרי הקרב, ובבדיקה נוספת שערך קמ"ן פיקוד צפון שלושה ימים אחר כך, התברר שבפנייה הנכונה ניתן היה לטפס אפילו עם ג'יפ. בכל הבדיקות שנערכו מאז, לא נמצאה סיבה לכך שטנק לא יצליח לעבור במקום. יצוין גם שבאותה עת נחשב ה"שרמן" M-50 לדגם חדיש ובעל כושר עבירות טוב.

תוכניתו של המג"ד

מפגש של הלוחמים בקרב, ספטמבר 2014. נראים בגבם, מימין לשמאל: ורדי (בכובע), שמיל, זמיר (חובש), חמאווי, ביזר, פרידמן, דוד כהן

מפקד הגדוד משה קליין החליט לשנות את דרך ההגעה, ולהמשיך לנוע על דרך ההטיה. מכיוון שהמעורבים בהחלטה נהרגו בקרב, לא ברור אם כוונתו של המג"ד הייתה לאגף את המוצב מצפון וממזרח, או שהתכוון להגיע בדרך הקצרה ביותר אל המוצב, ולתקוף אותו מהחזית. התוכנית המקורית הייתה לתקוף מעורף המוצב, שם הייתה הכניסה הראשית מציר הנפט, ושם הוא היה פחות מוגן בגדרות, במוקשים ובמתלול טופוגרפי. בחלק מהמקורות על סיפור הקרב נטען, שזאת הייתה כוונתו של קליין, גם לאחר השינוי בתוכנית ההגעה.

מודיעין

לאחר הקרב הועלתה טענה, שהכוח התוקף לא ידע על קיומן של חלק מתעלות הקשר במוצב, מפני שהן היו מחופות ומכוסות עפר ולא נראו בצילומי אוויר; וכן שהתעלות היו עמוקות מהצפוי, ועובדה זו הקשתה על הלוחמים להיכנס ולצאת מהן. אולם קציני המודיעין טענו, שכל התעלות סומנו בבירור ושהמידע הועבר למפקדים טרם הקרב.

מורשת הקרב

האנדרטה הישנה על התל (שהוחלפה ב־2017), ובה רשימה של חללי הקרב, וחללים נוספים

הקרב נחשב לאחד מהקרבות המרכזיים במורשת הקרב של חטיבת גולני, יחד עם הקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים ועם הקרב על כפר סיל והקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. החטיבה, שעד מלחמת ששת הימים נחשבה ליחידה בעלת יכולת מבצעית פחותה מזו של חטיבת הצנחנים, קיבלה בעקבות הצלחתה בהבקעת הקו הסורי בגולן בכלל, וקרב תל פאחר בפרט, הכרה ביכולתה כחטיבת חי"ר מהדרג הראשון.

יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, אמר בכנס שנערך ללוחמי החטיבה בעכו, מספר חודשים אחרי המלחמה: ”אתם ביצעתם את אחד ממבצעי ההבקעה הקשים ביותר בצה"ל, אחד ממבצעי המופת לצה"ל כולו.”

בסך הכל הוענקו עיטורים ל־21 מהלוחמים בקרב: שני עיטורי הגבורה, שני עיטורי העוז, ו־17 עיטורי המופת.

בעקבות הקרב חיבר המשורר יעקב אורלנד בלדה יוצאת דופן על סיפור הקרב. הבלדה המחורזת, הנקראת "יום תל פאחר – בלדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים", יצאה בספר (149 עמודים) בשנת 1976. היא בנויה משילוב של סיפור הקרב מפי דמויות שהשתתפו בו, סיפור חוויותיו של המשורר בפגישותיו עם הלוחמים, קטעי שירה המעלים שאלות של זהות יהודית־ישראלית וקטעי זיכרון. יצוין שאהרן ורדי, היחיד מבין מפקדי הפלוגות שנותר בחיים, התנגד שהספר יחולק כמתנה לטירונים, לדבריו כדי לא להעצים את המיתוס השגוי שנוצר אחרי הקרב, באמצעות ספר שירה שנכתב בהזמנת המח"ט.

האנדרטה המרכזית שהוצבה במקום במלאת 50 שנה למלחמה

השוואה בין קרבות סמוכים: תל פאחר ותל עזזיאת

השוואה בין שני הקרבות, שנערכו באותה עת, על שני המוצבים הסמוכים זה לזה:

• שני המוצבים שלטו על ציר העלייה העיקרי לרמת הגולן. שניהם אוישו על ידי פלוגה סורית מתוגברת, וכל אחד מהם יועד להיכבש על ידי גדוד של חטיבת גולני.
• גדוד 51 נועד מלכתחילה לתקוף את תל עזזיאת, ולוחמיו התאמנו למשימתם במשך כשבועיים; לעומתו, גדוד 12 קיבל את המשימה מספר ימים לפני הקרב, וקציניו לא הכירו היטב את כל פרטי המוצב.
• הדרך לתל פאחר ארוכה וקשה יותר וחשופה למוצבים ממערב לתל פאחר.
• קרב תל עזזיאת התבצע לפי התוכנית, ובעיקר ההגעה אל היעד מעורפו. לעומתו, קרב תל פאחר השתבש בכל שלביו: החל מציר ההגעה ליעד, ההסתערות החזיתית, היפגעותם של קצינים רבים כולל מפקד הגדוד, הטלתם לקרב של כוחות נוספים שלא יועדו למשימה, ויוזמתם של מפקדי המשנה שעלו על המוצב בכוחות קטנים אך בנחישות ובדבקות במטרה.
• גדוד 51 זכה לסיוע ארטילרי ואש טנקים עד לשלב הכניסה לתעלות, בהתאם לתוכנית. לעומת זאת, האש הארטילרית על תל פאחר הופסקה עוד לפני ההסתערות, ובנוסף לכך לא שונתה תוכנית הסיוע, אף על פי שכיוון התקיפה השתנה; על כן, חלק מאש הסיוע נחתה על הכוח התוקף. בתל פאחר גם לא היה סיוע יעיל של אש טנקים; לוחמי השריון לא זיהו את הטנקים שירו עליהם מחירבת סודה ומרמת הבניאס. ואילו גדוד 51 לא היה חשוף לאש טנקים. הטנק היחיד שירה מתל עזזיאת היה ה"פנצר" במוצב שהושמד עוד בזמן התנועה ליעד.
• התגבורות ששלח המח"ט החל משעה ארבע לא הגיעו לתל פאחר עד שעה חמש וחצי, וההתערבות בכוח קטן של הסיירת הייתה רק בשעה שש.
• כפועל יוצא של ההבדלים במהלכי הקרבות, מיעוט הנפגעים בתל עזזיאת – הרוג אחד ו־4 פצועים, עומד בניגוד חריף למספר הנפגעים הגדול בתל פאחר, וכך גם מספרם הגדול של צל"שים ועיטורים שהוענקו בעקבות הקרב (לעומת עיטור אחד שהוענק ללוחם בתל עזזיאת).
• לפני המלחמה, שמו של תל עזזיאת היה מוכר כמוצב המאיים ביותר על יישובי עמק החולה. לאחר הקרבות, היה זה תל פאחר שתפס את המקום בתודעה הציבורית, כמוצב שהיה הקשה ביותר לכיבוש.

חקירת הקרב

לוח הזיכרון החדש עליו חקוקים שמות הנופלים בקרב כולל יחידות השריון, כמו גם לוחמי גולני שנהרגו בקרבות אחרים במלחמה.

קרב תל פאחר היה אחד הקרבות הקשים, המשובשים ולמרות זאת הפחות נחקרים בהיסטוריה של צה"ל. במשך שנים רבות לא נודעו פרטים חשובים על מהלך הקרב, וחלק מהפרטים נותרו בגדר חידה עד היום (2017).

תחקירים ראשונים נערכו בימים שלאחר הקרב, על ידי הקצין הבכיר ביותר שנותר בגדוד, אורי אלחנני (לאחר שהמג"ד ושני מ"פים נהרגו, הסמג"ד והקמב"ץ היו פצועים); אולם התחקיר היה חלקי מאוד ולא חשף את הסיבות לשיבושים בקרב. כשבוע לאחר הקרב ערכה חטיבת גולני תחקיר מפקדים בקוניטרה, אולם גם תחקיר זה לא הושלם בגלל ריב שהתגלע בין הסמח"ט לבין מפקד הסיירת על תפקודה בקרב.

הסופר אהרן מגד אסף עדויות רבות של לוחמים, שפורסמו בגיליון מיוחד של עיתון במחנה ובחוברת בשם "הקרב על התל", בהוצאת קצין חינוך ראשי של צה"ל; הפרטים שפרסם מדויקים למדי, אולם גם הם חלקיים ומהווים תיאור ספרותי לצורכי מורשת קרב, ולא מחקר היסטורי יסודי. העיתונאי יחזקאל המאירי כתב בספרו "משני עברי הרמה" פרטים רבים על שהתרחש על התל, תוך ציטוט ממקורות ראשוניים, כביכול, מהצד הישראלי ומהצד הסורי; אולם לימים התגלה שלחלק גדול מהפרטים שבספר אין סימוכין של ממש.

יחידת ההיסטוריה של פיקוד הצפון, שהוקמה לאחר המלחמה, כתבה דו"ח מסכם של כל הדו"חות שמקורם ביחידות שהשתתפו בלחימה. הדו"ח הוגש לרמטכ"ל ב־1969. נתונים מחקריים נוספים הצטברו במהלך שנות ה־70, ובשנת 1974 הוציאה מחלקת ההיסטוריה של צה"ל את החוברת "המערכה בחזית הסורית" בעריכת ראש המחלקה, אל"ם אברהם איילון. אך גם בדו"ח זה היו אי־דיוקים רבים, ולא ניתנו תשובות חד־משמעיות לשאלות מפתח אחדות: מדוע לא הצליח הגדוד לעלות מתוואי ההטיה אל דרך הנפט; מדוע שלח המג"ד שני קצינים בזה אחר זה אל הכוחות שמאחוריו, ומה הייתה פקודתו; מה היה חלקו של המח"ט בהפעלת הגדודים והסיירת לאחר שהתגלה השיבוש בקרב; מדוע התמהמה כוח הסיירת כ־45 דקות בכניסה לתל; ועוד.

הבלוג "נעמוש"

המחקר המקיף והיסודי ביותר של הקרב נערך רק החל משנת 2013, בידי העיתונאי שלמה מן, וקצין גולני שהשתתף בקרב, דני ביזר, בסיוע מ"מ השריון עזרא ברוש. מן חקר את כל החומר הכתוב שהתפרסם בספרים, במאמרים ובארכיון צה"ל, וכן ראיין רבים שהשתתפו בקרב או שתרמו למחקר עליו במשך השנים. את ממצאיו ריכז בבלוג "נעמוש – הרמה הסורית", ובשנת 2017, במלאת חמישים שנה לקרב, פרסם את מחקרו המפורט בספרו "תל התעלות – הקרב על תל פאחר". הספר כולל פירוט מדויק של לוח הזמנים, דיווחים מרשתות הקשר ומיומני המבצעים, מפות מעודכנות של תנועת כל הכוחות, תצלומים מקוריים ותצלומי רחפן של האתר, פרטים על כל ההרוגים בקרב, רשימה של רוב המשתתפים, ומסקנות ממדידות חדשות שנערכו בשטח.

ביום השנה ה־48 לקרב יזם שלמה מן מפגש ראשון אי־פעם של מרבית הלוחמים שהשתתפו בקרב, ושל משפחות ההרוגים בקרב, באתר עצמו. לחלקם זה היה ביקור ראשון באתר מאז המלחמה, ולמשפחות אחדות נודע אז לראשונה כיצד נהרג יקירם. כעבור שנתיים, במאי 2017, הושק ספרו של מן במפגש נוסף בבנימינה, שגם אליו הגיעו מרבית המשתתפים בקרב.

לקריאה נוספת

• שלמה מן, תל התעלות – הקרב על תל פאחר, ספרי ניב, 2017
• אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שני, הוצאת כרטא.
• אלישיב שמשי, "איפה אני נמצא, לעזאזל? – על התמצאות בשדה הקרב", הוצאת מערכות – משרד הביטחון, 2001.
• משה גבעתי, הישרדות בספטמבר – לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג־2013, עמ' 47–54.
• מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן, יוני 1967, הוצאת מערכות, אפריל 2001.
• יחזקאל המאירי, משני עברי הרמה, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1970.
• חני זיו ויואב גלבר, בני קשת, הוצאת משרד הביטחון.
• יעקב אורלנד, יום תל פאחר – בלאדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים, הוצאת מערכות – משרד הביטחון, 1976.
• אברהם אילון ואחרים, להסיר את האיום – המערכה בזירה הסורית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017, הפרק "הקרב על תל פח'ר", עמ' 234–241.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תל פאחר בוויקישיתוף

• נעמוש – הרמה הסורית, בלוג מאת שלמה מן
• גבעה באדום, סרטון באתר יוטיוב שיצרו אידו סלע ועמית גורן על הקרב, הערוץ הראשון, יום הזיכרון לחללי צה"ל 2002
• יאיר ישי, תל פאחר 1967
• עד לתל פאחר / רמי קליינשטיין, סרטון בערוץ ""נעמוש"", באתר יוטיוב (אורך: 04:11)
• שני לוחמי גולני, דוד פופוביץ' ואהרן כהן, משחזרים את חלקם בקרב, סרטון באתר יוטיוב
• לוחמי סיירת גולני משחזרים את חלקה של הסיירת, סרטון באתר יוטיוב
• דיווחו של דן שילון על הקרב, בכתבה שהעביר דרך הטלפון בערב יום הקרב, סרטון באתר יוטיוב
• סדר האירועים בקרבות תל פאחר ותל עזזיאת, באתר הגבורה
• אחיה ראב"ד, הקרב ההרואי מ־67' שוחזר: "הזדמנות לחלוק", באתר ynet, 17 בספטמבר 2014
• אייל לוי, ‏ארבעה לוחמים מהקרב ההירואי בתל פאחר חוזרים אל אותו יום ארור, באתר מעריב אונליין, 26 במאי 2017
• יעקב ארז, מתל אלמוני לאתר גבורה, מעריב, 20 באוקטובר 1967
• יעקב העליון, חזרתי אליך תל־פאחר, מעריב, 7 ביוני 1968, המשך, המשך
• רן אדליסט, ‏"הייתי מחכה לחיל האוויר": בתל פאחר אפשר לראות את ההבדל בין ששת הימים להיום, באתר מעריב אונליין, 17 ביוני 2017
• יניב קובוביץ, הקרב על הקרב על תל פאחר: גדוד 12 נגד סיירת גולני, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2018
• יהונתן גפן, ארגז החול ודמיקולו, באתר מקור ראשון, 17 בדצמבר 1999