קרב עדווה

קרב עדווה

מלחמה: המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה
תאריך	1 במרץ 1896
קרב לפני	קרב תיגראי
מקום	העיירה עדווה, מחוז תיגראי
קואורדינטות	14°01′08″N 38°58′24″E
תוצאה	ניצחון אתיופי מכריע
הצדדים הלוחמים מנהיגים מנליק השני, קיסר אתיופיה  אורסטה בארטיירי  מפקדים טיטו בטול ראס מקונן ראס מנגשה מיכאל עלי תקלה היימנות ראס אלולה ויטוריו דבורמידה ג'וספה ארימונדי מטאו אלברטון ג'וספה אלנה כוחות 100,000 בקירוב חיילים כ-80,000 חמושים ברובים השאר בחניתות 20,000 17,700 חיילים חמושים בנשק חם ו-56 מרגמות+ כולל "אסקארי"-מגויסים אריתראיים אבדות 4,000~5,000 הרוגים 8,000 פצועים 7,000 הרוגים 1,500 פצועים ו-3,000 שבויים
(למפת אתיופיה מוגדלת)   אדיס אבבה דירה דאווה מקלה גונדר אווסה ג'ימה ג'יג'יגה אריתריאה סודאן דרום סודאן קניה סומליה ג'יבוטי קרב עדווה (למפת אתיופיה רגילה)   אדיס אבבה דירה דאווה מקלה גונדר אווסה ג'ימה ג'יג'יגה אריתריאה סודאן דרום סודאן קניה סומליה ג'יבוטי קרב עדווה

קרב עדווה הוא קרב שהתרחש ב-1896 סמוך לעיר עדווה במחוז תיגראי שבאתיופיה, במסגרת המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה, בין ממלכת איטליה לממלכת אתיופיה. הקרב הסתיים בניצחונם המוחלט של האתיופים שהצליחו לשמור על עצמאותם המדינית והיו בכך המדינה היחידה באפריקה, שלא הפכה לקולוניה אירופאית. כמו כן הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה) בתולדות הקולוניאליזם שבה הצליחה מדינה אפריקנית להביס מעצמה אירופאית.

רקע

בשלהי המאה ה-19 הייתה אפריקה כולה, למעט אתיופיה וליבריה, תחת שליטה אירופאית, או של יוצאי אירופה (הרפובליקות של הבורים בדרום אפריקה). ממלכת איטליה שנכנסה באיחור למרוץ הקולוניאלי זכתה בשתי מושבות, אריתריאה וסומליה, על גבול אתיופיה, ולטשה עיניה על שכנתם הדרומית העצמאית.

ב-1889 נחתם הסכם ווצ'ל בין שתי המדינות שהבטיח, לפי הגרסה האיטלקית, כי אתיופיה תהפוך לפרוטקטורט (מדינת חסות) של איטליה שתנהל את ענייני החוץ שלה. אך האתיופים סירבו להתחייב על כך, וגרסו כי הם רשאים להיעזר בשירותי התיווך של איטליה לפי בחירתם. המשמעות לכך הייתה שאתיופיה סירבה למעשה לוותר על ריבונותה ועל עצמאותה המדינית. האיטלקים לא היו מוכנים לקבל זאת ופלשו לאתיופיה.

בסוף 1895, לאחר שהתקדמו לעומק שטחה של אתיופיה, הובסה יחידת חוד איטלקית שסבלה מנחיתות מספרית בקרב אמבה אלגי, והאיטלקים נאלצו לסגת לעמדות מוגנות יותר במחוז תיגראי, שם התייצבו שני הצבאות זה מול זה.

לקראת סוף פברואר 1896, החלה האספקה של שני הצדדים להדלדל. מפקד הכוחות האיטלקים, הגנרל אורסיטה בארטיירי, זימן ישיבה של כלל מפקדי הכוחות, והודיע להם שהאספקה עומדת לאזול בתוך כחמישה ימים. הוא הציע לסגת ולהיערך מחדש באזור אסמרה, אולם שאר המפקדים התנגדו לכך, וטענו שנסיגה בשלב זה תגרום לפגיעה קשה במורל החיילים האיטלקיים.

אחד מהמפקדים הבכירים, דבורמידה, צוטט באמרו "איטליה תעדיף אובדן של 2,000 או 3,000 חיילים מאשר נסיגה חסרת כבוד". בארטיירי עיכב את החלטתו למספר שעות בטענה שעליו להשיג מודיעין, אך לבסוף הודיע כי המתקפה תיפתח למחרת בשעה 9:00 לפנות בוקר.

הקרב

הצבא האיטלקי היה מורכב מארבע בריגדות, ובהן סה"כ 17,978 חיילים ו-56 מרגמות. עם זאת, קרוב לוודאי שרק 14,923 נלחמו בפועל, והשאר שימשו כתומכי לחימה ולאבטחת קווי התקשורת העורפיים. הבריגדה בראשותו של גנרל אלברטון הייתה מורכבת מחיילים אריתראים (אסקרי) בפיקודם של קצינים איטלקיים, שאר הבריגדות היו איטלקיות, והכילו מספר קטן של יחידות עילית, אולם רוב החיילים היו מגויסים טריים ובלתי מנוסים מרגימנטים באיטליה לגדודים ייעודיים באפריקה.

הצבא האיטלקי סבל מנחיתות מספרית משמעותית כאשר ההערכות לגבי סדר הכוחות האתיופים נעות בין 73,000 איש לבין למעלה מ-120,000 לוחמים, לעומת כ-15,000 לוחמים בלבד בכוחות האיטלקיים. כמו כן הוא סבל משורה של כשלים: מפות לא מדויקות, רובים מיושנים, ציוד תקשורת לקוי ונעליים לא מתאימות לשטח הסלעי (בארטיירי העדיף מתוך חסכנות להשתמש ברובים ישנים על מנת לנצל עד תום את מלאי המחסניות על אף שהיו ברשותו רובים חדישים מסוג קרקנו מודל 91). כמו כן היה מחסור בפרדות משא ובאוכפים. המורל היה ירוד בקרב החיילים הוותיקים שסבלו מגעגועים למולדתם, והחיילים החדשים היו בלתי מנוסים ובלתי מיומנים.

הכוחות האתיופיים תחת הקיסר מנליק השני חולקו בין הקיסר, אשתו המלכה טיטו בטול, ראס (מס' 2) וולה בטול, ראס מנגשה אטיקם, ראס מקונן מיכאל, פיתאווררי גביהו וראס אלולה אניגדה. בנוסף לכך נסתפח מספר לא ידוע של כוחות בלתי סדירים מקרב האיכרים המקומיים שאף סיפקו לצבא את המזון מתוצרתם החקלאית.

רוב הצבא האתיופי היה בנוי מיחידות חי"ר מצוידות ברובים, אך עם זאת היה גם מספר משמעותי של פרשים ושל לוחמים מצוידים בחניתות. כמו כן הייתה בצבא האתיופי קבוצה קטנה של יועצים צבאיים רוסים ויחידה רוסית קטנה של קוזקים בפיקודו של נ.ס. ליאונטייב.

ב-29 בפברואר, בחסות החשכה, החלו שלוש מהבריגדות האיטלקיות להתקדם בנפרד לכיוון עדווה, דרך מעברים הרריים צרים, בעוד שהבריגדה הרביעית נשארה במחנה ככוח עתודה.

תוכנית הקרב האיטלקית הייתה לצעוד בשלושה טורים מקבילים לעבר פסגות שלושת ההרים, כאשר דבורמידה מפקד על הימין, אלברטון על השמאל וארימונדי במרכז - וכוח עתודה נוסף שהיה אמור להתקדם בעקבות ארימונדי במטרה לנצל את יתרון הגובה. במהלך המצעד הלילי הבריגדות נותקו זו מזו תוך שהחיילים עוברים מספר מיילים בדרך הררית קשה. המפות הלקויות גרמו לאלברטון לזהות את ההר הלא נכון ככידאנה מהרת (היעד המקורי), ולצעוד ישר לעבר העמדות של ראס אלולה. עובדה שלא הייתה ידועה לבארטיירי היא שמנליק עמד לפרק את המחנה (וככל הנראה לנטוש את המערכה) כבר ביום המחרת, עקב חוסר היכולת של האיכרים להמשיך ולקיים את הצבא.

הקיסר האתיופי התעורר בשעת בוקר מוקדמת על מנת לפתוח את תפילות יום א', כאשר מרגלים של ראס אלולה דיווחו לו על התקדמות הכוחות האיטלקיים. הקיסר כינס את מפקדי הכוחות, וכשהנסיכה טאיטו לצידו, הורה להם להתחיל ולהתקדם לעבר האיטלקים. נגוס טסמה פיקד על האגף הימני, ראס אלולה על השמאלי, והראסים מקונן ומנגשה במרכז, כאשר ראס מיכאל בראש חיל הפרשים; הקיסר ובת לווייתו נותרו מאחור בעתודה. הכוחות האתיופיים מיקמו עצמם בראש הגבעות המשקיפות על עמק עדווה בעמדה מצוינת להקביל את פני האיטלקים, שהיו חשופים ופגיעים לאש צולבת.

האסקרי של אלברטון היו הראשונים להיתקל בכוח הנגדי סמוך לכידאנה מהרת. האתיופים הצליחו למקם את הארטילריה שלהם על הגבעות המשקיפות אל העמק והשיגו בכך יתרון משמעותי. ההערכות לגבי כמות התותחים מגוונות. היועץ הצבאי הרוסי ליאונטייב טען שהארטילריה הייתה מורכבת מ-42 מרגמות רוסיות, אך היסטוריונים בריטים גורסים כי היה מדובר בתותחים מדגם הוצ'קיס ומכונות ירייה מקסים, שנקנו מספקי נשק צרפתיים ואירופאים אחרים.

בקרב שהתחולל הצליחה יחידת האסקרי להחזיק בעמדות במשך שעתיים, תוך שהיא סופגת אבדות כבדות. אלברטון נשבה בקרב ושרידי הכוחות נאלצו למצוא מפלט בבריגדה של ארימונדי. ארימונדי הצליח להדוף גלי הסתערות חוזרות ונשנות של האתיופים במשך כשלוש שעות, כשכוחותיו הולכים ונחלשים. לבסוף הטיל מנליק למערכה את הכוחות השוואנים, כ-25,000 לוחמים, בהסתערות רבתי לעבר קווי האיטלקים והמגנים נאלצו להיכנע. שתי היחידות של בארטיירי נחסמו ולא יכלו לסייע.

הבריגדה האיטלקית של דבורמידה, שהתקדמה על מנת לסייע לאלברטון, הגיעה באיחור. כשהם מנותקים משארית הצבא האיטלקי, החל דבורמידה בקרב נסיגה לעבר עמדות ידידותיות, אולם הוא הצעיד את כוחותיו בטעות לתוך עמק צר, וחיל הפרשים של ראס מיכאל ערך בהם טבח כשהם צועקים "אבלגומה!" "אבלוגמה!" ("לקצור" בשפת האורומו). שרידי גופתו של דבורמידה מעולם לא נמצאו אם כי אחיו שמע מפי אשה זקנה מקומית שסיפרה כי נתנה מים לקצין איטלקי שסבל מפצעים אנושים, אותו כינתה "צ'יף, אדם חשוב, עם משקפיים ושעון וכוכבי זהב".

שרידי הבריגדות של בארטיירי אוגפו והושמדו טיפין טיפין במורדות הר בלה. מנליק צפה בצהרי היום כיצד כוחותיו של היימנות מכריעים למעשה את הבריגדה האיטלקית, כאשר הניצולים מהקרב נמצאים בנסיגה מוחלטת והקרב מסתיים. היחס לשבויים האיטלקים היה סביר ביחס לנסיבות, אך האסקרי שנשבו נחשבו כבוגדים בעיני האתיופים, ולכן הם כרתו את ידם הימנית ואת כף רגלם השמאלית.

בעקבות התבוסה המשפילה נאלצה איטליה לחתום על אמנת אדיס אבבה המכירה בעצמאותה של ממלכת אתיופיה.

ב-1999 נעשה סרט דוקומנטרי אתיופי בשם עדווה המתאר את הקרב ותוצאותיו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב עדווה בוויקישיתוף

• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על קרב עדווה‏, 2 במרץ 2010
• קרב עדווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)