שייטת הים האדום

זירת פעילותה של שייטת הים האדום האיטלקית, אל מול הבסיסים הגדולים של הצי הבריטי וחיל האוויר הבריטי באזור, בעדן ובפורט סודאן. עם כיבוש מאסאווה על ידי הבריטים בנובמבר 1941, נמלטו חלק מספינות השייטת, והנותרות ביצעו מתקפת התאבדות על פורט סודאן

שייטת הים האדום הייתה שייטת של הצי המלכותי האיטלקי. השייטת פעלה מבסיסה בעיר מאסאווה שבאריתריאה שהייתה אז חלק ממזרח אפריקה האיטלקית. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר הכרזת המלחמה של איטליה הפשיסטית על בריטניה וצרפת, ביוני 1940 פעלה השייטת כנגד כלי שיט בריטים ואחרים שניסו לעבור את מפרץ עדן בדרכם אל ים סוף ותעלת סואץ. עם סיום המערכה במזרח אפריקה, באפריל 1941, נכבשו בסיסיה של השייטת, על ידי הבריטים, מרבית כלי השיט שלה נתפסו או טובעו, ולמעשה חדלה להתקיים.

מטרת הקמת השייטת, ומצב אסטרטגי

בשנת 1936 בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה השתלטה איטליה הפשיסטית על אתיופיה ואריתריאה, ויצרה את מזרח אפריקה האיטלקית. הניסיונות האיטלקים להגיע באזור להגמוניה הביאו להפניית כוחות צבא גדולים למזרח אפריקה. כוחות אלו נועדו להתעמת עם הכוחות הבריטים והצרפתים באזור, במיוחד עם הבריטים בסומלילנד הבריטית והצרפתים בסומלילנד הצרפתית, שתי מושבות על חופי מפרץ עדן.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה לא הכריזה איטליה מלחמה על בריטניה וצרפת, אך ביוני 1940 כאשר התבוסה הצרפתית במערכה על צרפת הייתה כבר עניין מוגמר, הכריז מוסוליני מלחמה על בריטניה וצרפת. הכרזת המלחמה הפכה את מצבה האסטרטגי של שייטת הים האדום לחשוב בהרבה. על אף שהשייטת לא היוותה איום משמעותי על הצי המזרחי הבריטי, הגדול והמצויד פי כמה, עדיין היה בה איום על נתיב השיט החשוב דרך מפרץ עדן אל הים האדום וממנו אל תעלת סואץ והים התיכון, נתיב ששימש להעברת סחורות, נשק, ציוד וכוח אדם ממושבות בריטניה במזרח, בהודו ובאפריקה אל בריטניה עצמה ואל אזורי הלחימה במזרח התיכון ובמדבר המערבי. הנתיב החלופי, דרך כף התקווה הטובה היה ארוך בהרבה, ומסוכן בהרבה.

לכל אלו יש להוסיף את העובדה כי כאשר הפך נתיב הים האדום לאזור עימות, מנעו חוקי הנייטרליות של ארצות הברית את מעברן של ספינות אמריקאיות בנתיב, וכך נאלץ נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט לאסור על תנועת ספינות אמריקאיות בנתיב, איסור שהוסר רק לאחר השמדתה של שייטת הים האדום, באפריל 1941.

מבנה השייטת, ציודה ובסיסיה

עם פתיחת פעולות האיבה ביוני 1940 הורכבה השייטת משבע משחתות ושמונה צוללות כאשר אליהן נוספו ספינות קטנות נוספות וכן מספר סירות טורפדו.

בסיסה המרכזי של השייטת היה בנמל מאסאווה שבאריתריאה. בסיסים נוספים היו בנמל אסאב בדרום אריתריאה, ובנמל קיסמאיו שבדרום סומליה. עקב השליטה הבריטית בתעלת סואץ, הייתה השייטת מנותקת למעשה מעיקרו של הצי המלכותי האיטלקי שפעל באזור הים התיכון. כמו כן סבלו הספינות מתחזוקה לקויה ומכשלים טכניים חוזרים ונשנים.

השלב הראשון של הפעולה בים

הצוללת האיטלקית גליליאו גליליי לאחר שנתפסה על ידי הבריטים במפרץ עדן, יוני 1940

ביוני 1940 החלה הפלישה היבשתית של כוחות איטליה הפאשיסטית אל מושבותיה של בריטניה באזור הים האדום ומזרח אפריקה. בתחילה הותקפו כוחות בריטים שנמצאו על גבול אתיופיה עם סודאן, ועל גבול אתיופיה עם קניה, ולאחר מכן פלש כוח גדול אל סומלילנד הבריטית וכבש אותה.

במקביל למערכה היבשתית ניסו ספינות שייטת הים האדום האיטלקית, על אף נחיתותן לעומת הכוח הימי הבריטי העדיף, לפגוע בנתיבי התעבורה במפרץ עדן אל ים סוף ותעלת סואץ. בשלב מוקדם בלחימה, בחודש יוני 1940, אבדו ארבע משמונה הצוללות של שייטת הים האדום. במהלך החודשים הבאים אירעו מספר תקריות, שהמשמעותית ביניהן הייתה ניסיונן של משחתות וצוללות איטלקיות, ב-21 באוקטובר 1940 לפגוע בשיירה בריטית גדולה בדרכה מהאוקיינוס ההודי לנמל פורט סודאן ומשם לתעלת סואץ. השיירה, שיירה B-7, כללה 31 ספינות משא מלוות בספינות קרב ובחיפוי אווירי מבסיס חיל האוויר הבריטי בעדן. הקרב הסתיים בעלייתה של המשחתת "נולו" על שרטון, והשמדתה על ידי מפציצי בלנהיים של ה-RAF למחרת.

לקראת מתקפת הנגד הבריטית, שהחלה בתחילת 1941 היה הכוח הימי האיטלקי חבול ומוכה, והספינות איבדו הרבה מכשירותן לאחר חודשים רבים של לחימה, וללא תחזוקה ראויה.

השמדתה של השייטת

אוניית המשא "ראמב I" עולה באש, פברואר 1941

בתחילת 1941 החלו הבריטים ובעלי בריתם לתקוף את מושבות מזרח אפריקה האיטלקית. התקיפה הובילה לאבדן מהיר של המושבות, ובחודש מרץ כבר היה ברור כי בסיסי הבית של השייטת בים האדום נמצאים בסכנה. מכיוון שכך הורה מפקד השייטת, תת-אדמירל בונטי, לארבע הצוללות השמישות שתחת פיקודו, להימלט אל נמל בורדו. בנתיב כף התקווה הטובה. שתי ספינות נוספות, ספינת המשא "אריתריאה" ומשחתת נוספת, הגיעו לנמל קובה ביפן. שאר הספינות לא היו בעלות טווח שאיפשר להן להימלט.

ב-8 באפריל 1941 נכבשה מאסאווה. בשלב זה מנתה השייטת שלוש משחתות שמישות. כאשר הבריטים התקרבו לעיר, ב-3 באפריל החליט מפקד השייטת להשתמש במשחתות אלו לפשיטת התאבדות על הנמל הבריטי בפורט סודאן במקום להעלותן על שרטון או להיכנע לבריטים. משחתת אחת לא הצליחה לעזוב את נמל מאסאווה והושבתה בשל כשלים טכניים, ושתי משחתות נוספות התגלו על ידי מטוסי סיור בריטיים וטובעו. כל יתר הספינות של השייטת הושמדו על ידי צוותן.

לאחר אובדן כלי השיט העיקריים של השייטת, ב-8 באפריל הצליחה טרפדת איטלקית לפגוע במשחתת הבריטית "קייפטאון" שליוותה שיירה סמוך לחופי מאסאווה. הייתה זו פעולתה האחרונה של שייטת הים האדום.