קואליציה
קוֹאָלִיצְיָה (בעברית: יַחְדָּה[1]) היא מעין ברית בין ישויות שונות, המשתפות פעולה לקידום עניין משותף.
קואליציה, על פי רוב, מוקמת אד הוק ליצירת חזית בנושא ספציפי וממוקד, ובכך היא נבדלת מ"ברית" במובנה המלא או "איחוד", מונחים המבטאים קשר יציב וקבוע יותר. קואליציה עשויה להתקיים בין מדינות, למשל למלחמה באויב משותף, כגון הקואליציה שהקימה ארצות הברית עם מדינות נוספות למלחמה נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה והשנייה.
קואליציה בדמוקרטיות פרלמנטריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדמוקרטיות פרלמנטריות, נזקקת הממשלה (הרשות המבצעת) לתמיכת הפרלמנט (הרשות המחוקקת) כדי לפעול (זה מקור המושג "דמוקרטיה פרלמנטרית").
אם אחת מסיעות הפרלמנט מהווה רוב, די בתמיכתה כדי להקים ממשלה ולאפשר את פעולתה (הממשלה עצמה מורכבת, רובה ככולה, מחברי אותה סיעת רוב). מצב זה נפוץ בדמוקרטיה פרלמנטרית בעלת מערכת דו מפלגתית.
אולם, בדמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית, ייתכן מצב שבו אין סיעה המהווה רוב בפרלמנט. כדי להשיג רוב כזה, נדרשת אחת הסיעות (בדרך כלל הסיעה הגדולה ביותר) לצרף אליה סיעות נוספות, ולכרות איתן ברית פוליטית. הגוף הפרלמנטרי הנוצר מצירוף זה של סיעות מכונה "קואליציה". כדי להקים קואליציה, על הסיעות לחתום על הסכם קואליציוני, המגדיר את מדיניות הממשלה ותומכיה בפרלמנט באמצעות "קוי יסוד", ואת בעלי התפקידים השונים שימונו מתוך הסיעות (שרים וסגני שרים בממשלה, יושבי ראש של ועדות בפרלמנט, וכדומה). הסיעות מתחייבות לתמוך בממשלה בהצעות אי אמון, לרוב כנגד התחייבות מפלגת השלטון לתמוך במרכיבים מהאידאולוגיה שלהן.
את מפלגות הפרלמנט שאינן חברות הקואליציה, מקובל לכנות "אופוזיציה" (או נגדה[1]).
בין המפלגות החברות בקואליציה למפלגת השלטון, נחתמים הסכמים קואליציוניים שמפרטים את התחייבות המפלגה וההתחייבויות כלפיה. להסכמים הקואליציוניים יש תוקף משפטי ומפלגה שלדעתה הופרו ההתחייבויות שניתנו לה בו, יכולה לפנות לבית משפט. עם זאת, היות שזה לא הסכם משפטי רגיל, בית המשפט יכול רק לקבוע שהייתה הפרה של ההסכם אבל אינו יכול להכריח את אחד הצדדים לקימו. במקרה של הפרת הסכם כלפי אחת המפלגות, מותר לה לא לכבד סעיפים אחרים בהסכם ואף לפרוש מהקואליציה. החוק מחייב את המפלגות לפרסם את ההסכמים הקואליציוניים שלהם גם בשביל האזרחים וגם בשביל חברי המפלגות.
יתרונות וחסרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסיעה המרכזית:
- יתרונות: ראש הסיעה הוא שישמש כראש הממשלה והסיעה היא שתוביל את הממשלה והפרלמנט, וזאת על אף שלא זכתה ברוב בפרלמנט.
- חסרונות: הסיעה נתונה לסחטנות פוליטית מצד הסיעות האחרות, ועלולה לסטות באופן משמעותי מהמצע עליו נבחרה לשם שמירה על שלמות הקואליציה.
לסיעות החברות:
- יתרונות: השתתפות בממשלה ובפרלמנט בתפקידים משפיעים, ומניעת פעולות ממשלתיות מסוימות המנוגדות למצען. השפעתה של סיעה על התנהלות הממשלה והקואליציה עשויה להיות גדולה יותר מגודלה היחסי בפרלמנט.
- חסרונות: על הסיעה להתפשר על חלק מהמצע עליו נבחרה, ואף לקחת חלק בפעולות שמנוגדות לו.
באופן כללי:
- יתרונות: מאזנת היטב בין הצרכים השונים של כל סיעה.
- חסרונות: פוגעת בעקרון הייצוגיות השווה, אותו נועדה שיטת הבחירה היחסית להגשים, שכן קולם של מצביעי סיעות הקואליציה מתורגם לכוח פוליטי רב משל מצביעי הסיעות שבאופוזיציה.
ככל שקואליציה מורכבת ממספר גדול יותר של סיעות, היא משפרת את יציבותה הפרלמנטרית, אך מקטינה את חופש הפעולה שלה ושל הממשלה, מכיוון שהיא נדרשת לאזן בין מגוון גדול של אינטרסים מפלגתיים.
אפיונים של קואליציות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קואליציה רחבה - קואליציה שחבריה מהווים רוב גדול בפרלמנט. ראשי ממשלה מעוניינים בדרך כלל להקים קואליציה כזו מפני שכך מפלגה או צירים בודדים אינם יכולים לאיים על שלמות הקואליציה כי יש רוב בלעדיהם ויש פחות כח לאופוזיציה שנאבקת מול ראש הממשלה, בנוסף לממשלה כזאת יש יותר לגיטימיות ציבורית ציבור גדול יותר מרגיש מיוצג על ידי הממשלה ובמיוחד כשהממשלה מורכבת ממפלגות יריבות (למשל: ממשלה שהשתתפו בה המפד"ל ומרצ). עם זאת, חופש הפעולה של הממשלה קטן אם היא מבוססת על סיעות רבות בעלות מצע שונה.
- קואליציה של ממשלת אחדות לאומית - נוצרת כאשר שתי הסיעות הגדולות ביותר בפרלמנט נמצאות יחד בקואליציה. קואליציה כזו מקובלת במצבי חירום (בדרך כלל מלחמה), וכן כאשר גודלן של שתי הסיעות הגדולות שווה (פחות או יותר), אך אף אחת מהן אינה יכולה להקים קואליציה ללא השנייה. דוגמה לקואליציה כזו הייתה בתקופת "ממשלת הרוטציה" בין יצחק שמיר (הליכוד) לשמעון פרס (העבודה).
- קואליציה צרה - קואליציה שחבריה מהווים רוב קטן בבית הנבחרים. קואליציה כזאת מתאפיינת בחופש ביצוע רב יותר עקב מיעוט דעות מנוגדות, אך גם בסחטנות פוליטית של סיעות קטנות ואף של חברי פרלמנט יחידים.
- קואליציית מיעוט - כאשר מספר החברים בקואליציה קטן ממספר החברים באופוזיציה. מצב זה נוצר בדרך כלל לאחר פרישת סיעות מן הקואליציה או לאחר בחירות בהן יש סיעה שאינה מעוניינת בהצטרפות לקואליציה (תמיכה מבחוץ). קואליציית מיעוט יכולה להתקיים באחד משני מצבים:
- לאחר הצבעת אי אמון, כאשר הממשלה היא ממשלת מעבר. דוגמה לקואליציית מיעוט היא הקואליציה של רה"מ לשעבר אהוד ברק בסוף כהונתו.
- כאשר חלק מסיעות האופוזיציה מספקות לממשלה "רשת ביטחון" בכך שהן מונעות את הפלתה בהצבעת אי אמון או אישור תקציב. הממשלה מוגדרת במקרה כזה כממשלת מיעוט. דוגמאות למצב כזה:
- ממשלת רבין, לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה ולפני אישור הסכם אוסלו ב', שנתמכה על ידי הסיעות הערביות מן האופוזיציה.
- ממשלת שרון בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות, שנתמכה על ידי סיעת שינוי מהאופוזיציה רק לצורך השלמת נסיגת ישראל מרצועת עזה, שלאחריה תוכננו להתקיים בחירות.
שיטות להימנעות מהצורך בקואליציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קואליציה בדמוקרטיה פרלמנטרית רב מפלגתית מהווה אילוץ, אשר עלול לגרום לתוצאות שליליות כמו שחיתות, סחטנות פוליטית, איוש הממשלה באנשים לא מתאימים וכו', ומטבע הדברים עולה השאלה כיצד ניתן לעקוף אילוץ זה (באופן דמוקרטי). התשובה היא כי ישנן שתי שיטות עיקריות בדמוקרטיות יצוגיות, המונעות את הצורך בקואליציה, והן:
- יצירת מערכת דו מפלגתית, כפי שהוזכר לעיל. חסרונה הבולט של שיטה זו הוא פגיעה ביחסיות ההצבעה (המפלגות הגדולות "גוזלות" חלק ניכר מקולותיהן של המפלגות הקטנות) ובאפשרויות יצוג מגוונות יותר של הציבור (ערך דמוקרטי בפני עצמו).
- הפרדת רשויות רבה יותר בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת, כפי שמתקבל משימוש בשיטות שונות של דמוקרטיה נשיאותית, כמו בארצות הברית או בצרפת. בשיטה זו הרשות המבצעת אינה זקוקה לאמון הרשות המחוקקת כדי לכהן: הנשיא נבחר ישירות על ידי העם לתקופה קצובה, וממנה את חברי ממשלתו כרצונו (באישור הרשות המחוקקת). חברי הרשות המחוקקת מבקרים את פעולת הרשות המבצעת ועשויים לאלץ אותה לשנות את מדיניותה ופעילותה (בעיקר באמצעות חקיקה ושליטה בתקציב), אך אינם יכולים להפילה בהצעת אי אמון.
- שינוי מנגנון ההצבעה בפרלמנט מהצבעה בכן ולא, תמיכה או התנגדות, להצבעה באמצעות נקודות, הנותנות ביטוי גם לעוצמת התמיכה או ההתנגדות.
- בשיטה זו כל ח"כ מופקד על מכסה כוללת של "נקודות הצבעה" עבור כל ספר החוקים והצעות החוק יחד, ובוחר כמה מהן להקדיש עבור כל חוק או התנגדות לחוק, כך שמספר הנקודות שמוקדשות להצבעה מלמד על מידת חשיבותה עבור המצביע. הצעה שמקבלת יותר נקודות "בעד" מנקודות "נגד" עוברת.
- התיקון הבסיסי הזה מייתר את העניין בהתקשרות הקואליציונית, שכן במקום להקדיש סך מסוים של נקודות הצבעה לתמיכה בחוק שחשוב למישהו אחר, כדי שבתמורה הוא יקדיש סך כזה של נקודות לתמיכה בחוק שחשוב לך, אתה יכול להוסיף את הנקודות הללו ישירות לחוק 'שלך'.
הקואליציות בישראל לפי ממשלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית והממשלה (הרשות המבצעת) נזקקת לתמיכת הכנסת (הרשות המחוקקת) כדי לבצע פעולות שונות. כל ממשלה בישראל התבססה על קואליציה (יחדה[1]) הכוללת מספר סיעות. כל סיעה מורכבת מכמה חברי כנסת. הסיעות שאינן חברות הקואליציה נקראות אופוזיציה (נֶגְדָּה[1]).
הממשלה | הוקמה בכנסת
חדשה |
בכנסת | הערות |
---|---|---|---|
הממשלה הזמנית | כן |
|
מועצת המדינה הזמנית הייתה הסמכות המחוקקת
וגודלה 37. |
הממשלה הראשונה | כן |
|
|
הממשלה השנייה | לא | ||
הממשלה השלישית | כן |
|
|
הממשלה הרביעית | לא |
|
|
הממשלה החמישית | לא |
|
|
הממשלה השישית | לא |
|
|
הממשלה השביעית | כן |
|
|
הממשלה השמינית | לא | ||
הממשלה התשיעית | כן |
|
|
הממשלה העשירית | כן |
|
|
הממשלה האחת עשרה | לא | ||
הממשלה השתים עשרה | לא |
|
|
הממשלה השלוש עשרה | כן |
|
הקאליציה הורחבה ל-111 בעת הקמת ממשלת הליכוד הלאומי
והפכה לרחבה ביותר שקמה בישראל. בהתאמה, האופוזיציה צומצמה ל-9 בעת הקמת ממשלת הליכוד הלאומי והפכה לקטנה ביותר שהייתה בישראל |
הממשלה הארבע עשרה | לא |
|
ממשלת הליכוד הלאומי |
הממשלה החמש עשרה | כן |
|
הקואליציה קטנה ל-72 לאחר פירוק ממשלת הליכוד הלאומי.
האופוזיציה גדלה ל-48
|
הממשלה השש עשרה | כן |
|
|
הממשלה השבע עשרה | לא |
|
|
הממשלה השמונה עשרה | כן |
|
בפעם הראשונה, הליכוד היה מפלגת השלטון
ומפא"י הייתה באופוזיציה. |
הממשלה התשע עשרה | כן |
|
|
הממשלה העשרים | לא | ||
הממשלה העשרים ואחת | כן |
|
ממשלת אחדות לאומית |
הממשלה העשרים ושתיים | לא |
|
ממשלת אחדות לאומית |
הממשלה העשרים ושלוש | כן |
|
ממשלת אחדות לאומית |
הממשלה העשרים וארבע | לא |
|
החלה כקואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ
של מולדת. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואליציה. בהמשך מולדת הצטרפה לקואליציה ונוצר רוב של חברי כנסת שישבו בקואליציה.
|
הממשלה העשרים וחמש | כן |
|
הפכה בהמשך לקואליציית מיעוט עם תמיכה
מבחוץ של חד"ש ומד"ע. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואלציה |
הממשלה העשרים ושש | לא |
|
קואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע.
כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואלציה. בהמשך הורחבה ל-60. |
הממשלה העשרים ושבע | כן |
|
|
הממשלה העשרים ושמונה | כן |
|
|
הממשלה העשרים ותשע | לא |
|
ממשלת אחדות לאומית |
הממשלה השלושים | כן |
|
|
הממשלה השלושים ואחת | כן |
|
בפעם הראשונה, מפלגת השלטון הייתה מפלגת קדימה |
הממשלה השלושים ושתיים | כן |
|
בשלהי הקואליציה הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם קדימה,
שהתפרקה אחרי חודשיים. |
הממשלה השלושים ושלוש | כן |
|
|
הממשלה השלושים וארבע | כן |
|
במהלך המשבר הפוליטי בישראל (2019–2022), איבדה את הרוב.
לא הוגדרה "רשמית" אופוזיציה או קואליציה כי לא הוקמה ממשלה חדשה ולא מונו יו"ר |
הממשלה השלושים וחמש | כן |
|
ממשלת החילופים, הוגדרה כממשלת אחדות לאומית.
הוקמה אחרי פירוק כחול לבן וסיעות אחרות. בתוכה, היו שני גושים וגודלם היה 54 ו-19. |
הממשלה השלושים ושש | כן |
|
ממשלת החילופים, הוגדרה כממשלת אחדות לאומית.
בתוכה, היו שני גושים וגודלם היה 45 ו-12. 4 לא היו חלק מהגושים. |
הממשלה השלושים ושבע | כן |
|
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שיטת ממשל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- דנה בלאנדר, מי יֵשב ליד מי? על קואליציות תאורטיות ומעשיות, פרלמנט 61, 9 במרץ 2009
- עופר קניג, אנחנו לא לבד: קואליציה של שש מפלגות!, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 21 ביוני 2011
- עידו אלמקייס, אין בסיס לטענה שהמפלגות החרדיות סחטניות יותר מאחרות, באתר TheMarker, 7 בפברואר 2013
- דוד לב, הצבעה בנקודות זכות; מודל לדמוקרטיה מדויקת
- המשמר החברתי, שינוי שיטת הממשל - רעיון בכיוון שונה
- מרכז המחקר והמידע - תולדות השיוך הקואליציוני של ראשי הוועדות, המשרוקית של גלובס, באתר טוויטר, 11 במאי 2020
- קואליציה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)