צבי הירש להרן
| לידה |
1784 אמסטרדם  |
|---|---|
| פטירה |
1853 (בגיל 69 בערך) |
| מדינה |
הולנד |
  | |
צבי הירש להרן (בהולנדית: Hirsch Lehren; ביידיש: לעהרן; אפריל 1784 – 24 באוקטובר 1853, ה'תקמ"ד - כ"ב בתשרי ה'תרי"ד) היה בנקאי ונדבן יהודי-הולנדי, ראש ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם והרוח החיה בו מ-1817 ועד מותו.
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]צבי הירש להרן נולד באמסטרדם לדיין ר' אברהם משה להרן, בן למשפחה מיוחסת של בנקאים שמקורה בגרמניה. נטייתו לקנאות דתית ניכרת כבר בשנות העשרים לחייו, עת פרש מקהילת אמשטרדם בשל חילוקי דעות עם פרנסיה לגבי נוסח התפילה והנהיג מניין בביתו בו התפלל לפי מנהגיו, ששאבו מלימודי הקבלה שלמד. הוא נטל על עצמו סיגופים, תעניות וטבילה תכופה במקווה. בד בבד היה גם שותף בכיר בבנק המשפחתי "הולנד את להרן".
לפני שנת 1817 (המועד המדויק אינו ידוע למחקר) התחיל לפעול בארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם, ארגון ששם למטרה לאסוף כספים באופן ריכוזי ויעיל עבור התיישבות יהודים בארץ ישראל. בשנה זו ביקש להשתחרר מכל מחויבויותיו בבנק והתמסר לניהול ולהנהגת הארגון ועד מהרה הפך לאיש החזק בו ולמוביל דרכו הן המנהלית והן האידאולוגית. להרן כתב אלפי מכתבים לקהילות יהודיות, לנדבנים ופרנסי ציבור בכל רחבי אירופה לרוזני וילנה ולוועד פקידי קושטא שעסקו בניהול כספי החלוקה מקהילות ישראל ליהודים שישבו בארץ. בכל מכתביו מתגלה דמות של אדם תקיף, ידען מופלג, שמרן קיצוני ובלתי מתפשר. מכתבים רבים שלח וקיבל מיהודי ירושלים הפרושים שעלו בעליית תלמידי הגר"א ולאחריה. הוא דרש לדעת את כל הקורה בארץ ישראל, עד פרטי הפרטים, דרש וחקר כל פרט והביע דעות נחרצות בקשר לכל סוגיה שהועלתה במכתבים.
הוא עצמו לא ביקר בארץ ישראל מימיו. כל חייו הביע תקווה כי התעסקותו בענייני ארץ ישראל תחשב לו כמילוי מצוות יישוב ארץ ישראל כי העלייה לארץ היא "דבר קשה לרך וענוג וחלוש דעת כמוני, להפרד מאחרי אוהבי וליסע בדרך ים ולהסתכן בסכנת דרכים. וגם הישיבה בקודש קשה לרך לבב כמוני."[1]
מניעיו העיקריים עד שנת ת"ר (1840) היו חישובי קץ שערך הגאון מווילנה שרמז שהמשיח עתיד לבוא בשנה זו. כל מעייניו היו נתונים לקיום "כח חלוץ" יהודי טהור, מקיים מצוות ולומד תורה בארץ ישראל שיכשיר את הקרקע לבוא המשיח. הוא עורר קהילות יהודיות לשלוח כספים ולהתגייס לקראת המאורע ואף פירש כל אירוע עולמי כמרמז לבוא המשיח. הצלחתו הייתה רבה יחסית והוא הצליח לגייס ולשלוח כספים לקהילה היהודית בארץ ישראל, אשר קיימה אותה למעשה. להרן לא נידב סתם אלא תבע מהפרושים שיהיו "צאן קדושים", לא יעסקו במלאכה ולא יתערבו בעולם המעשה (ראו להלן תפיסת עולמו). הוא התנגד לכל יוזמה שתגרום ללומדי התורה לבטל עצמם מלימוד, כולל התנגדות להקמת בית חולים בירושלים. הוא קירב אליו את ישראל משקלוב ואת ישעיה ברדקי כאנשיו בארץ ישראל והם שביצעו את מדיניותו בפועל.
לאחר שנת 1840 חל שבר שנבע ממספר סיבות. המשיח לא בא והתקווה נכזבה, אם כי להרן לא זז בו מן הצורך להמשיך ולתמוך ביהודי הארץ. יהודי הארץ, מצדם, התחילו למרוד בשלטונו של להרן. נדיבים נוספים כג'יימס מאיר רוטשילד ומשה מונטיפיורי הזרימו כספים לירושלים, תוך מגמה של "פרודוקטיביזציה" כלומר עידוד לעבודה והקמת מפעלים קהילתיים כבית חולים, בית הכנסת החורבה ועוד. בירושלים קמה גם הנהגה חזקה בדמותם של אברהם שלמה זלמן צורף ושמואל סלנט שהתנגדה ל"רודנות" של להרן ופעלה נגד הארגון שבראשו עמד בטענה של אי-צדק בחלוקת כספי החלוקה וחוסר שקיפות בתזרים כספי הארגון (ראו פולמוס הדוחות הכספיים). סיבה נוספת למשבר הייתה עליית היהדות הרפורמית בעיקר בגרמניה, ממנה הגיע נתח נכבד של התשלומים לארגון. הרפורמים לא ראו ביישוב ארץ ישראל מצווה ולהפך, טענו כי מולדתם היחידה היא גרמניה. לפיכך קטנו מקורות ההכנסה לארגון. בשנות ה-40 של המאה ה-19 גדלה העלייה לארץ מרוסיה עקב הרדיפות שם. להרן, שהבחין בחוסר יכולתו לגייס מספיק כספים עבור עלייה זו דרש שכל עולה יתואם עם הארגון וכל עולה שעלה מעבר למכסה יוכרז כרודף.
להרן חי בעולם סגור והתקשה להתמודד מעשית ונפשית עם העיתונות החופשית ועם המנהיגות הצעירה ששלטה ב"עולם החדש" שנוצר לקראת אמצע המאה ה-19. בליל שבת ח' באייר תר"ז (1847) לקה להרן בשבץ מוחי. הוא חדל לכתוב מכתבים ומעורבותו הפעילה ירדה באופן ניכר. מקורביו ניסו לשמור את דבר מחלתו בסוד כדי שלא תשמט מידיהם ההנהגה, אך אירועים שונים וביניהם הנהגת משטר הקפיטולציות באימפריה העות'מאנית שאיפשר מתן נתינות בריטית ואוסטרית לפרושים בירושלים, עליית כוחו של משה מונטיפיורי לאחר הצלחתו בחילוץ היהודים מסכנה בפרשת עלילת דמשק וצמצום מקורות הארגון עקב עליית כוחם של הרפורמים הקטינו במידה משמעותית את יכולתו של הארגון להמשיך ולשלוט ביהודי ירושלים.
להרן נפטר בשמחת תורה בכ"ב בתשרי תרי"ד.
אחריו עמדו בראש פקוא"מ, אחיו: יעקב מאיר (1857–1861) ועקיבא (1861–1876).
תפיסת עולמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפיסת עולמו של להרן עולה ממכתביו הרבים. הוא היה חדור אמונה משיחית וביטחון מוחלט בדרכו. הנחה אותו העיקרון שמצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות ושישיבת יהודים בארץ מגנה על הגולה כולה ומקרבת את הגאולה.[2] אולם, עם זאת היהודים היושבים בארץ ישראל הם "צאן קדושים" ועליהם לחיות בפרישות ובטהרה. כספי החלוקה הגיעו ללומדי תורה בלבד ועל מנת "להחיות את הנפש" בלבד. כלומר להרן אסר להשתמש בכספי החלוקה לכל שימוש ציבורי (כגון הקמת מבני ציבור ושיפור תנאי המחיה הפיזיים) והתנגד לשלם לבעלי מלאכה. הוא התנגד לכל עיסוק שפירושו ביטול תורה ובמיוחד ללימוד נושאים שאינם תורה (כגון השפה הטורקית או הערבית, שסייעה לתושבים בהתמודדותם מול השלטונות) ולהתרפאות בבית חולים (בו יכלו לספוג השפעות מיסיונריות או רפורמיות, סכנה שארבה במיוחד לאחר השבר האמוני כאשר המשיח לא בא בשנת ה'ת"ר).
מדברי להרן ניתן להבין את תפיסתו החד-משמעית ביחס לכספי החלוקה:
ומה שנותנים לבעלי מלאכות הוא בוודאי דבר שאין לו שחר, בעל מלאכה ילך למדינה בחו"ל, שירוויח שם פרנסתו. ותחלת ייסוד הקופות לא"י [ארץ ישראל] לא הי'ה כי אם לשם לומדי תורה... כל עוד רוחי בי לא יעלה רופא לירושלים ולא יבוא בה מורה לשונות.
— מורגנשטרן, השיבה לירושלים עמודים 286, 308
בצד קנאותו ושמרנותו הדתית הקיצונית היה להרן איש כספים וארגון מוכשר. הוא ריכז את פעילות גביית הכספים באופן יעיל ומודרני, תוך שימוש בשיטות בנקאיות והיה פתוח לחידושים שהבטיחו הגעת כספים באופן יעיל, בטוח ואמין (למשל שימוש בהמחאות ושטרות מבוטחים). הוא מצא דרכים חדשניות על מנת לחסוך בכספי המנגנון וזאת למשל על ידי שימוש בדואר דיפלומטי כדי לשלוח כספים ואגרות מבלי לשאת בהוצאות המשלוח. בעיניו כל שימוש בכספים שנאספו ליישוב הארץ למטרות מנגנון היו גזל שיש למזערו ולכן היה חסכן מופלג.
להרן אסר על הגעת שד"רים מארץ ישראל לאיסוף כספים באופן עצמאי באירופה, תופעה שהייתה נפוצה מאות שנים. הגעת שד"רים שיבשה את המנגנון הריכוזי היעיל והפנתה תרומות מקהילות לערוצים שהיו לא בטוחים, בזבזניים ויועדו למטרות לא מאושרות על ידי ארגון הפקידים והאמרכלים של להרן. השד"רים אף בלבלו את פרנסי הקהילות והטעו אותם וכך הזרימו כספים לכיוונים שלהרן לא חפץ בהם. להרן נלחם בכל תוקף כנגד שד"רים שהגיעו ותקף אותם בקונטרסים שהוציא, תוך שימוש בגידופים והאשמות ותוך גיוס רבנים (ביניהם החת"ם סופר עצמו, גדול רבני אשכנז של התקופה) להוציא עליהם ועל שולחיהם חרמות ונידויים.
חזית נוספת בה התמודד להרן, ובהצלחה, הייתה מאבקו חסר הפשרות מול הרפורמים (להם קרא "פריצי בני עמנו המחבלים כרם השם צבאות"). להרן זיהה את הסכנה הטמונה ליהדות האורתודוקסית מן התנועה שעלתה ופרחה בגרמניה החל משנות ה-40 של המאה ה-19. הוא ריכז את המאבק תוך השגת שיתוף פעולה מצד כל הרבנים האורתודוקסים באשכנז ובתמיכת החכם באשי והראשון לציון הרב חיים אברהם גאגין. כל עוד חי חיים פעילים, הצליח למנוע את התפשטות התנועה הרפורמית להולנד, החדיר בקרב הרבנים את תחושת החירום וחידד את הצורך בעמדה נחרצת ובלתי מתפשרת.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים - חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים, הוצאת שלם, תשס"ז-2007
- יוסף קפלן (עורך), אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם תקפט (1829)
- יוסף ברמסון, למען ציון - תולדות הפקידים והאמרכלים בעד ארץ-ישראל בהולנד, ירושלים, תשל"ט
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| בקרת זהויות |
|
|---|