צבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים

האסלאם פרץ מחצי האי ערב כשהוא נישא על גבי כידוני הצבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים. סדרת מהלכי בזק הביאו את המוסלמים לעימות מול האימפריה הביזנטית ולשליטה חסרת מצרים במזרח התיכון. האימפריה המוסלמית, הח'ליפות והמדינות המוסלמיות הקטנות שנוצרו במהלך הזמן נותרו נאמנות לאתוס של חיילות הפרשים שפרצו מהמדבר וכבשו את הלבנט. מכוח צבאי שולי הנשען על יחידות פשיטה מהירות הפכו צבאות המוסלמים לארגונים מורכבים ובעלי מיומנות גבוהה, שביססו את האסלאם ככוח מרכזי ואיימו על אירופה וממלכות המזרח הרחוק.

במהלך התקופה נוצרו בצבאות המוסלמיים של המזרח התיכון תורות ומסורות של לחימה שהשפיעו עמוקות על ההיסטוריה הצבאית העולמית, מאחר שהאסלאם העלה על נס את ההתפשטות והפצת הדת מחד ונאלץ להתמודד עם סדרת פיצולים ויריבויות בתוך האימפריה והח'ליפות מאידך, היה לצבאות המוסלמים מקום מרכזי בכל ישות פוליטית או דתית מוסלמית, הצבא היה כלי שלטוני וזרוע של המערכת הדתית, שבראש הפירמידה התמזגו לדמות אחת. בסיכומו של תהליך האבולוציה ההיסטורית תפסו האליטות הצבאיות הייחודיות לאסלאם את רסן השלטון, בסדרת עימותים שהטביעה חותם על ההיסטוריה האנושית והשפעותיה מהדהדות עד היום.^[1]

רקע

התקופה

ערך מורחב – ימי הביניים

יְמֵי הַבֵּינַיִם הם תקופה במהלך ההיסטוריה, בעיקר האירופית, שתחילתה עם סיום העת העתיקה וסופה עם הופעת הרנסאנס ותחילתה של העת החדשה. בהיסטוריוגרפיה קיימים תיקופים שונים של ימי הביניים אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת האימפריה הרומית המערבית במאות הרביעית והחמישית, ואת נקודת הסיום שלהם, בהקשר של המזרח התיכון, בשנת 1453 עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית. ימי הביניים הוא מונח אירופו-צנטרי במהותו. הווה אומר הוא כמעט ואינו רלוונטי לתיאור העולם הערבי-מוסלמי. המונח כן רלוונטי ומתייחס גם לממלכת ירושלים. יתירה מזו, בעיניו של הנוצרי האדוק, אף זה האירופאי, מכונה תקופה זו דווקא "תור האמונה", בשל מרכזיות הנצרות בה.^[2]

המזרח התיכון הערבי בימי הביניים

ערך מורחב – היסטוריה של המזרח התיכון

ימי הביניים המוקדמים

לנוכח ההשפעה המאחדת שהיה לשלטון הרומי והביזנטי, לא הייתה עד המאה השביעית לספירה הבחנה ברורה בין אירופה למזרח התיכון. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני-רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (בשטחה של עיראק של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית. הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 יצאו נאמניו הערביים של הנביא מוחמד ממדינה עירם למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירו דתם לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי-דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי.^[3]

האימפריה המוסלמית

ערך מורחב – האימפריה המוסלמית

הח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר. במהלך תקופה זו היה העולם הערבי, תחת השושלות האומיית, העבאסית והפאטימית, למרכז הפעילות התרבותית והכלכלית בחלקה המערבי של יבשת אסיה. באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקִצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק, סוריה, ארץ ישראל וחלקים מאנטוליה ויצרו פסיפס של מדינות על פני המזרח התיכון, בעוד שבמצרים שלטה השושלת הפאטמית עד לשנת 1169.^[4]

מסעי הצלב וממלכת ירושלים

ערך מורחב – מסעי הצלב

ב-1095 קרא האפיפיור אורבנוס השני לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים כבשו אבירי מסע הצלב הראשון את ירושלים. הם ייסדו בה את ממלכת ירושלים, שנכבשה ב-1187 על ידי צבאות צלאח א-דין, אולם נוכחות הצלבנים בארץ ישראל נמתחה לאורך מאתיים שנה נוספות עד להכחדתה על ידי צבא האימפריה הממלוכית בכיבוש עכו בשנת 1291. תקופה זו, המתועדת היטב, סוערת, רבת אירועים ובעלת חשיבות וזיקה לאירועים בני ימינו. ההיסטוריה של ממלכת ירושלים היא מסכת אינטנסיבית ואלימה במיוחד, גם על רקע ההיסטוריה של ארץ ישראל. מערכות צבאיות נועזות, כיבושים, ומפלות אירעו מדי שנה וכמעט ללא מנוחה או הפוגה. למרות משאביה המוגבלים ביותר ומחסור תמידי בכוח אדם ובאמצעים חומריים הצליחה ממלכת ירושלים לבסס עצמה ולכפות את עובדת קיומה על עולם האסלאם שנזקק לכל כוחו על מנת להתמודד ולבסוף להכחיד את המדינה הצלבנית.^[5]

הסולטנות האיובית

ערך מורחב – השושלת האיובית

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחם שלטו על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונומיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושולת. התערבות הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת.^[6]

הסולטנות הממלוכית

ערך מורחב – הסולטנות הממלוכית

פדרציית הנסיכויות הרופפת שהרכיבה את הסולטנות האיובית השקיעה את מירב משאביה במלחמות פנימיות ובעימותים מול הצבאות הצלבניים, מהשקעה זו עלו כפורחים הקצינים הממלוכים, חיילים מקצועיים שמילדות שירתו את אדוניהם. ברגע הכושר ניצלו הממלוכים את מעמדם וכוחם על מנת לתפוס את עמדות הכוח והשלטון ולהדיח בזה אחר זה את אדוניהם הקודמים, תחילה במצרים ולאחר מכן בסוריה והמזרח הקרוב. בתקופה זו הפך הצבא הממלוכי לכלי מקצועי רב עוצמה ועתיר משאבים, והשליטים הממלוכים הלוחמניים הצליחו להשמיד את ממלכת ירושלים הצלבנית ולהדוף את הצבאות המונגוליים שחדרו למזרח התיכון. אמות המידה והמסורות שאפיינו את הממלוכים כלוחמים הועתקו אל המערכת השלטונית הממלוכית, הסולטן ובחירי השלטון תפסו את תפקידם על פי יכולת ותמיכה משורות הצבא, השלטון או המעמד לא עבר בירושה והצבא הממלוכי היה לגוף המרכזי בסולטנות. סוף ימי הביניים ועליית כוחה הצבאי של האימפריה הטורקית העות'מאנית הביאו לקיצו את השלטון הממלוכי במזרח התיכון, אך השיטה לגיוס ואימון של חיילים ממלוכים שרדה עד לתחילת העת החדשה.^[7]

כלי נשק

חצי האי ערב לא היה מקום חסר צבאות או דל בכלי נשק וחלק גדול מהאוכלוסייה היו בעלי הכשרה כלוחמים שהוכשרו בהגנה על דרכי ושיירות המסחר, חלק מכלי הנשק יובאו מחוץ לתחומי חצי האי ושריונות פשוטים, מגנים וקשתות יוצרו על ידי בעלי מלאכה ערבים. כלי הנשק העיקריים הנוספים היו החרב והחנית. כלי נשק איסלמיים ראויים לציון גם בזכות המאמץ המיוחד שהושקע בקישוט ועיטור אומנותי. להבי חרב שעובדו מפלדת דמשק שעברה עיבוד מיוחד, שהכשיר אותה כחומר גלם משובח במיוחד ליצירת חרבות וכלי נשק אחרים. סימן ההיכר של הפלדה הדמשקאית הוא המראה שלה, מראה הדומה למים זורמים המצויים תחת השפעה של רוח נושבת, עיטורים נוספים כללו הטבעה של חוטי זהב או כסף בדוגמאות מורכבות בלהב החרב או לוח השריון. חרבות מיוחדות עוטרו באבני חן ועיטורי אמייל וכלי נשק ששימשו כפריטים טקסיים עוטרו עד שהפו לתכשיטים של ממש. העיטורים כללו מוטיבים מעולם החי והצומח אבל בעיקר עיטורים קליגרפיים שהרכיבו ציטוטים מהקוראן.^[8]

שריון

אחד המאפיינים העיקריים של שריון מוסלמי המבדיל אותו משריון אירופאי של ימי הביניים הוא העובדה ששריון של צבאות מוסלמיים היה קל משקל ובעל כיסוי חלקי לגוף הלוחם. הסיבה העיקרית להבדל היא ההעדפה טקטית של לוחמים מוסלמים - לחימה ששמה דגש על מהירות ותמרון, סיבה נוספת הוא האקלים החם במזרח התיכון המקשה על לחימה בשריון גוף כבד. הלוחם המוסלמי השתמש בדרך כלל בשריון שרשראות המורכב מטבעות מתכת קטנות המחוברות זו לזו, שימוש שנמשך אל תוך המאה ה-19, בעוד שצבאות אירופאים עברו, החל מהמאה ה-15, לשימוש בשריון לוחות העשוי מלוחות פלדה המחוברים זה לזה באמצעות מסמרות, צירים ורצועות עור שהעניק ללוחם הלובש אותו הגנה טובה מאוד. בשריון אסלמי היה השימוש בלוחות מוגבל והתמקד בקסדות, גלילי שריון על הזרוע והמוקיים שנועדו להגן על השוק ולעיתים הברכיים. שריון לוחות שימש לעיתים כחיזוק לחולצת שריון שרשראות, שילוב זה של חולצת שריון מחוזקת פותח ככל הנראה באיראן או אנטוליה לקראת סוף ימי הביניים. המאפיין הבולט ביותר של שריון מוסלמי הייתה הקסדה שצורתה קונית ומחודדת בקצה, קסדות אלו מקורן ככל הנראה בקסדות של לוחמים של האימפריה הסאסאנית אך הן מוכרות ומזוהות עם חיילים ערבים ומוסלמים בכל רחבי המזרח. מגנים סיפקו הגנה נוספת, צורתם בצבאות המוסלמיים הייתה בדרך כלל עגולה והם היו מחוזקים בבליטת מגן ממתכת.^[9]

החרב הערבית

החרב תמיד הייתה חלק חשוב בארסנל הנשק של הצבאות הערבים, בשימוש הפרשים וגם חיילים רגלים. הסייף הערבי והמוסלמי היה תחילה נשק בעל להב ישר ששימש לחיתוך ודקירה. החרב נישאה במתלה על הכתף או המותן אך לא נתלתה מחגורה. ברחבי העולם המוסלמי היו מספר מרכזי חישול כלי נשק וחרבות, המעולים והנחשקים ביותר יוצרו בתימן והודו, כשגם דמשק נחשבה למרכז חישול חשוב לייצור חרבות. החרב המצרית, לעומת זאת, לא זכתה למוניטין דומה ושימשה את הלוחמים שידם לא הייתה משגת לרכוש חרבות משובחות יותר. עם הגדלת הדרישה והייצור שימשו שמות מקומות הייצור לתיאור כולל של טכניקות ייצור וסגסוגות (לדוגמה פלדת דמשק), השמות המועטים של חרשי נשק ששרדו מהתקופה מעידים שהם היו מקבוצות חברתיות שהיו מחוץ למבנה השבטי הערבי הנוקשה, קבוצות אלו היו בדרך כלל במעמד חברתי נמוך. מעט מאוד דוגמאות של חרבות שרדו ואלו שעדיין קיימות בתצוגה או למחקר הן בעלות עבר מעורפל. מספר חרבות נתגלו בצפון איראן, חלקן בתוך נדן וחלקן מעוטרות בפאר, חרבות אלו מתוארכות לסוף התקופה הססאסנית ותחילת השלטון הערבי-מוסלמי, אורכן כמטר הן בעלות להב ישר וחסרות מגן ליד. חרב נוספת נמצאת בנישאפור שבאיראן ומתוארכת למאה העשירית. מדובר בחרב מעוקלת וייתכן והיא הייתה בשימוש נפוץ של החיילים הטורקים שהיו בשירות החליפות העבאסית. בארסנל והתצוגה של ארמון טופקאפי מוצגות מספר חרבות בעלות להב ישר ורחב המיוחסות לנביא מוחמד עצמו ואחרות מיוחסות לראשוני מלוויו, התיארוך של החרבות מוטל בספק וכן ייחוסם וכן ברור כי חלקים מהחרב הוחלפו במרוצת הזמן, אך ייתכן שמדובר בחרבות שהיו בשימוש גייסות מוסלמים מוקדמים.^[10]

התפשטות האימפריה המוסלמית הביאה איתה שורה של טכנולוגיות שלא היו בהכרח מקוריים לחלוטין אך לא היו נפוצים באירופה, אחד ממקרים אלו היא החרב הערבית הידועה גם בשם סימיטר, וסייף בערבית, היא חרב קלה יחסית בעלת להב מעוקל אשר מקורה באזור המזרח התיכון, החרב שימשה בעיקר פרשים בעת לחימה מול חיל רגלים או עם אובדן הנשק העיקרי - החנית, הלהב המעוקל אפשר תנועות שיסוף יעילות ולחימה מהאוכף. הסוגים הנפוצים הם: שאמשיר סוג של סימיטר הנפוץ במרכז אסיה ופרס, ובעל להב מעוקל בזווית של 5 עד 15 מעלות מבסיס החרב עד לקצה. קיליג' חרב סימיטר הנפוצה באזורי המזרח התיכון וטורקיה. נימחה חרב סימיטר הנפוצה באזורי צפון אפריקה ובעיקר במרוקו. הנימחה מורכבת מלהב ישר המתעקל בקצהו ומבוסס בעיקר על חרב הסייף הערבית.^[11]

חנית

נשק חשוב בידי הלוחם הרגלי המוסלמי (וכל לוחם אחר במזרח התיכון) הייתה החנית או הרומח, נשק שנועד ללחימה פנים אל-פנים או להטלה בטרם הגיע השלב האחרון בלחימה שדרש ואפשר שימוש בחרב. אורך הרומח נע בין 6 ל-7 מטרים. ראשי החנית שבידי לוחמים מוסלמים היו בעלי להב ארוך ואפשרו התקפה בתנועות חיתוך מצד לצד, תנועות דקירה והטלה. סוג אחר של חניתות הידוע בשם "חרבה" שימש בעיקר לצרכים טקסיים כסמל לסמכות השלטון.^[12]

קשתות

יחידות קשתים ושימוש בקשת על ידי יחידות שונות נחשב לעמוד תווך בצבאות ערביים - בניגוד לצבאות אירופאים של התקופה בהם נחשב השימוש בחץ וקשת לעיסוק השמור למעמדות נחותים שלא היו מורשים להשתמש בחרב או חנית. הצבאות המוסלמיים השתמשו בגרסאות שונות של קשת מורכבת, הקשת הערבית שהייתה קטנה יחסית והקשת הפרסית שהייתה כבדה ויעילה יותר, ראש החץ נוצק מברזל ובקצה השני של הקשת הותקנו נוצות לייצוב המעוף. התיאורים האומנותיים המועטים ששרדו מציגים פרשים וחיילים רגלים המשתמשים בקשתות מורכבות הדומות בצורתן לקשת הססאסנית המתעקלת בחדות בקצה ויוצרת כמעיין S כפולה - צורה שאפיינה קשתות של צבאות מוסלמיים במשך מאות שנים, שהיו בעלי טווח יעיל של 180–240 מטר. אשפת החצים הייתה עשוי מעור או עץ והחצים הונחו בה כשראש החץ פונה מטה. בתקופת הח'ליפות היו רוב הקשתים חיילים רגלים^[13] אך עם כניסת הלוחמים הטורקים לשורות הצבאות המוסלמיים התהפכה המגמה וקשתים רכובים הפכו ליחידות המרכזיות בצבאות אלו.^[14]

הצבאות המוסלמיים הראשונים

בשנת 632, בעת ביקורו האחרון של מוחמד במכה, הוא קבע ופסק כי כל המוסלמים אחים הם ואל להם להילחם זה בזה, אבל עליהם להילחם בכל יתר בני האדם - עד שיאמרו "אין אלוה מבלעדי אללה" - השהאדה. הצבאות המוסלמיים הראשונים, תחילה תחת פיקודו של הנביא מוחמד ולאחר מכן בהנהגת ממשיכי דרכו, ועד לצבאות השושלת העבאסית התפתחו באופן מהיר ורציף מצבאות לא-סדירים בעלי כלי נשק ותורת לחימה פרימיטיבית, לצבאות מצוידים ומאומנים היטב. הצבאות הראשונים לחמו ככל הנראה במבנים צפופים על מנת לתת הרגשת ביטחון ללוחמים המוסלמים שסבלו מנחיתות מספרית, מבנים אלו הושפעו ככל הנראה ממבנים ביזנטיים, דרשו מיומנות גבוהה ובהיעדר משמעת צבאית גבו קורבנות רבים. חיילים רגלים השתמשו בחרבות קצרות יחסית וגם בקשתות. סוסים היו כלי מלחמה יקר ערך, הפרשים עלו על הסוסים רק לפני הקרב ושימשו ככוח שמטרתו ניצול הצלחה כנגד כוחות אויב שאיבדו את אחידות המבנה או במנוסה. עם הפריצה של הצבאות המוסלמיים שימשו גמלים להסעת חיילים רגלים אל שדה הקרב כך יכלו צבאות מוסלמים להתגבר על נחיתות מספרית ולהכות באויב בתנאים ומקומות נוחים למוסלמים ותוך שימוש בטקטיקות הפתעה.^[15]

עד לקרב הירמוך הקפידו המוסלמים להשיג עליונות מספרית בקרבות מכריעים. שלוש יחידות הפשיטה הקטנות יחסית, שתקפו את עבר הירדן וסוריה ומנו לא יותר מ-7,000 לוחמים כל אחת, התאחדו לצבא אחד ובו כ-15,000 לוחמים, שלחם בשנת 634 בקרב אג'נדיין בצבא הביזנטי, שגודלו נאמד בכ-10,000 לוחמים. בקרב הירמוך נאספו יחידות אסלאמיות-ערביות מכל קצות הלבנט והמזרח הקרוב, ובהן גדוד הפרשים תחת פיקודו הישיר של ח'אלד בן אל-וליד, ובו כ-3,000 לוחמים בסך הכול. בגיוס כללי הצליח הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב להעמיד מול הצבא הביזנטי צבא אסלאמי שגודלו נאמד ב-25,000 חיילים, כולל יחידות פרשים.^[16]

טקטיקה וחימוש

הפרשים הערבים השתמשו תחילה בגמלים, תוך שימוש באוכפים מיוחדים שאפשרו דהירה וירי בחץ וקשת. עם התפתחות העימותים והתעצמותם החל שימוש בסוסי מלחמה, שליוו את הגמלים ונכנסו לפעולה רק בשדה הקרב ממש, מאחר שהגמלים הצטיינו יותר כבהמות משא ולא היו אמינים בקרב.^[17] טקטיקות הקרב של הצבא הערבי כללו התקפות פתע והתשה של היריב, תוך מאמץ להימנע מאבדות עד כדי נסיגה והימנעות מקרב, אם היה חשש כי כוחו של האויב עדיף.

טקטיקות הלחימה היו לעיתים הגנתיות, וחיל הרגלים, לעיתים חמוש בשריון כבד, שימש העוגן ומרכז הכובד של קו החזית, כאשר יחידותיו משתמשות במכשולים טבעיים כמשענת. החיילים עמדו בשורות והתקדמו לכיוון היריב באותו מבנה, תוך שיחידות שונות מחליפות עמדות מול פני היריב על מנת לשמר כוחות. יחידות הקשתים היו בדרך כלל חיילי רגלים חמושים בחץ וקשת שירו חצים לטווחים של עד 150 מטר, כך שיעילותם הייתה בעיקר כנגד פרשי אויב התוקפים את הקווים של המוסלמים. יחידות הפרשים, שהיו בדרך כלל קטנות בסדרי הכוחות מיחידות הרגלים, שימשו לעתודה ניידת ולמהלכי איגוף. הפרשים פעלו מהאגפים או דרך המרכז של חזית המוסלמים ותקפו לאחר שחיל הרגלים והקשתים הצליחו לערער את קווי האויב או לשבור את מומנטום ההתקפה שלו.^[18]

יחידות פשיטה קלות

אחד ממושגי היסוד הצבאיים המאפיינים את פריצת צבאות האסלאם הוא הראזי המציין את הלוחמים אשר נטלו חלק בראזייה, ומשמעותה פשיטות כנגד הכופרים, תחילה על ידי שבטים בעלי זהות דתית מוסלמית ששימשו בדרך כלל כשכירי חרב של שליט מקומי במלחמתו במדינות שכנות, במרבית המקרים לא מוסלמיות. לאחר מכן הוצמד השם לטקטיקה של צבאות מוסלמים ולאחר מכן צבאות של האימפריה העות'מאנית - יחידות פשיטה מהירות שהתקיפו בעומק קווי האויב במטרה ליצור בלבול וכאוס ובמקביל לאסוף ביזה, ובעיקר מוצרי מזון, על מנת לקיים את הצבא המוסלמי ולמנוע אספקה מהאויב. לשבטי הראזי הותר לשמור את שלל הביזה וראשיהם תוגמלו מעת לעת במשרות שלטוניות אזוריות. בעיתות שלום ובהיעדר הכנסה משלל, התפתחו לא פעם עימותים בין השבטים לשלטונות. השם מופיע לראשונה בהקשר זה בראשית המאה ה-9, באזור הגאוגרפי של איראן, אפגניסטן, פקיסטן, וטראנסאוקסאניה של ימינו. ובהמשך הואדר ביטוי זה והפך לתואר כבוד השמור לאנשים אשר כיבדו את עצמם בביצוע פשיטות כנגד הכופרים, כשהביטוי הופך להיות חלק מהתואר של נסיכים מוסלמיים שונים כגון האמירים של אנטוליה. במלחמות בין האימפריה הערבית לאימפריה הביזנטית, היוו שבטים אלו את עיקר הכוח הלוחם מול הביזנטים.^[19]

צבאות מוסלמיים בימי הביניים המוקדמים

חיל הרגלים היה עמוד השדרה בצבאות הח'ליפות של בית אומיה ולאחר מכן בצבא הח'ליפות של השושלת העבאסית, כאשר נלחמו רובם ללא שריון של ממש, למעט החיילים בשורות הקדמיות למול פני האויב. ניתוח שנעשה על פי מקורות בני התקופה מעלה כי פציעות ברגליים מוזכרות באופן קבוע ובמספר אזכורים הגדול ולצידם אזכורים תכופים של תיאור פציעות מחיצים בפנים, בעוד שפציעות באזור הידיים והכתפיים מוזכרות לעיתים רחוקות יותר.

לאורך תקופת השלטון של בני אומיה היה חיל הפרשים מחולק באופן סכמתי לשני סוגים עיקריים - חיל פרשים כבד, כלומר עוטה שריון, שעיקר תפקידו בשדה הקרב היה כיחידות מחץ, וחיל פרשים קל, כלומר ללא שריון, שעיקר תפקידו היה כעתודה שנועדה להשמדת כוחות אויב שאיבדו את אחידות המבנה או שנמצאו על סף שבירה. עם תום תקופת חליפות בית אומיה והמעבר לשלטון בית עבאס השתנה גם הרכב היחידות הצבאיות ועתה הם כללו חיל פרשים כבד שתפקידו בשדה הקרב היה לתקוף את קווי האויב כשהם יוצאים אל קו החזית מתוך מבנה מגן של חיל רגלים כבד ושורות חיפוי של קשתים ששימשו גם להדוף התקפות של חיל פרשים של האויב. במקרה בו הצליח האויב לפרוץ את קווי ההגנה של חיילי הח'ליפות ירדו הפרשים מסוסיהם ולקחו חלק במאמץ להדוף את האויב כשהם נלחמים כחיל-רגלים כבד חמוש ברומח או בחניתות.^[20]

ע'למאן

ערך מורחב – ממלוכים

הע'למאן או גולמאן, (מופיע במחקר האקדמי Ghulām) הוא שם שניתן למעמד לוחמים מיוחד בתוך הצבא המוסלמי של הח'ליפות. הם היו לוחמים מקצועיים ביחידות עילית שזכו לאימון ומעמד ייחודי בצבאות המוסלמיים, לוחמים אלו ידועים גם בשם ממלוכים. מקורם של הע'למאן מאזורים בצפון הים השחור (שבטים טורקיים קיפצ'אקים ואחרים), הקווקז (בעיקר גאורגים וצ'רקסים) וממרכז אסיה - אליהם הצטרפו (בשלב מאוחר יותר) גם עריקים מונגולים, כורדים ואף יוונים ואירופאים אחרים, הם החלו את הקריירה הצבאית שלהם כילדים חטופים שהמשותף לכולם היה הרקע הלא מוסלמי שלהם ומעמדם הנמוך כעבדים קנויים.^[21] הנאמנות המוחלטת לח'ליף שקנה אותם הקנתה לממלוכים יתרון נוסף על פני חיילים מוסלמיים מקומיים שנטו פעמים רבות לנאמנויות שבטיות ואחרות על חשבון הנאמנות לשלטונו של הח'ליף. היותם של החיילים הממלוכים זרים מהמעמד הנמוך ביותר האפשרי הגבירה את תלותם ונאמנותם הבלעדית לשליט, והפחיתה את נכונותם ליטול חלק בקנוניות נגדו. גורמים אלה ביססו את מעמדם של הממלוכים כנכס צבאי מהמדרגה הראשונה. והיוו את עוגן שלטונו כנגד קנוניות חצר מצד ערבים ופרסים. הממלוכים הראשונים גויסו עוד בתקופת שלטונו של הח'ליף העבאסי אל-מעתצם. הכנסת הע'למאן לצבא עוררה התנגדות קשה מקרב החיילים הערביים הסדירים. ב-836 פרצו מהומות בבגדאד וכתוצאה מכך הועברה הבירה ועמה המשמר הע'למאני לסאמרא, ושם היא נשארה עד שנת 892, עת הוחזרה לבגדאד בידי אל-מעתמד. הח'ליפים העבאסיים המשיכו לשמור על קיומן של יחידות ממלוכיות ורכשו בשבילן עבדים, לרוב ממוצא לא מוסלמי, בעיקר מהערבה האסייתית, אך גם ממזרח אירופה מאתיופיה מהמגרב ומהקווקז. המונח "ממלוכים" הפך לנפוץ רק בתקופה הסלג'וקית. עם הזמן עלה כוחם של האליטות הלוחמות, הע'למאן צברו כוח פוליטי רב ולבסוף אף העזו להתמרד כנגד הח'ליפות ולתפוס את הכוח מאחרי הקלעים.^[22]

הצי המוסלמי

חיילים מוסלמים צרים על העיר סירקוז בשנת 878

במהלך המאה השביעית, הביאה התפשטות האסלאם אל מחוץ לחצי האי ערב את הח'ליפות לכלל עימות חזיתי עם האימפריה הביזנטית. ניצחונות ראשונים מול צבאות ביזנטיים הביאו לאבדן שטח אך לא לכניעה ביזנטית. לצורך המשך העימות, ועל מנת להתמודד מול היתרון הביזנטי בלוחמה ימית, שליטה על קווי אספקה ויכולת של הנחתת כוחות מהים, החלו הערבים תחת פיקודו של מוּעַאוִיָה בֶּן אַבִּי סוּפְיָאן לבנות צי כשהם מסתמכים על ידע וטכנולוגיה של ערבים נוצרים, בעיקר מכנסיות שנרדפו על ידי הביזנטים ובהם מונופיזיטים, קופטים וסורים אורתודוקסים. הערבים הנוצרים בנו את הספינות על פי ידע ומודלים ביזנטיים ושימשו כמלחים בעוד שלוחמים ערבים מוסלמים שימשו ככוח הצבאי על הספינות. בסיסו של הצי המוסלמי נקבע בטריפולי (שבלבנון), בעכו, בצור ובאלכסנדריה, ואפשר את הניצחון הימי הראשון על הביזנטיים ב"מלחמת התרנים" (655) שערער את מאזן הכוחות בים התיכון. ההצלחה דחפה את צבא הח'ליפות לתקוף את הביזנטים במאמץ מרוכז כנגד עיר הבירה הידוע גם כמצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול (678-674). לפי ההיסטוריון תאופנס המוודה, בוצעה ההתקפה הערבית באופן שיטתי: בשנים 673-672 הבטיח לעצמו הצי הערבי בסיסים לאורך חופה של אסיה הקטנה. הערבים השתמשו בחצי האי קיזיקוס ליד קונסטנטינופול בתור בסיס למשך חודשי החורף, כשבכל אביב הם חוזרים ותוקפים את ביצורי העיר. הביזנטים, תחת הנהגתו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי, הצליחו להשמיד את הצי הערבי בעזרת המצאה חדשה - האש היוונית, תערובת נפיצה של חומרים שיצרה אש קטלנית ששרפה את ספינות האויב. מאידך הצליחו הערבים לכבוש את החוף הצפוני של אפריקה (תוניסיה ולוב) ולבסס בסיסי צי ששימשו לתקיפות שוד על איטליה ואפשרו מאוחר יותר את כיבוש סיציליה וספרד.

הערבים העתיקו תחילה את המבנה של ספינת משוטים או הגליאה הביזנטית הידועה גם בשם דְרוֹמוֹן. הגליאה לא הייתה שונה בהרבה מספינות המשוטים של העת העתיקה, כלומר עיקר ההנעה נוצרה באמצעות המשוטים ולא המפרש. הדרומונים הראשונים היו ספינות משוט חד-טוריות, חמושות באיל ניגוח ובחיילי צי; במרוצת הדורות הפכו לדו-טוריות, את איל הניגוח החליף חרטומן (Beak), מעין גשרון השתלטות בחרטום, והן שמו את מבטחן בלוחמת סיפונים ובירי כלי קלע ו"אש יוונית" ולא עוד בניגוח אוניות האויב. את מלאכת החתירה על המשוטים ביצעו שבויי מלחמה ואסירים. המוסלמים השתמשו גם בעבדים ולעיתים במתנדבים לתפקיד זה. המוסלמים שינו את התוכנית הבסיסית והוסיפו מעיין מגדל מוגבה ששימש להטלת אבנים ואף יכול היה לשמש בסיס לכלי ארטילריה.^[23]

צבאות סלג'וקים

ערך מורחב – השושלת הסלג'וקית

הסלג'וקים היו שושלת שליטים ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

עיקר כוחם ועמוד השדרה של הצבאות הסלג'וקים ושאר הצבאות הטורקיים היה חיל פרשים שעיקר לוחמיו היו קשתים רכובים, שנתמכו על ידי יחידות קטנות יותר של חיל פרשים כבד, שלוחמיו ולעיתים הסוסים היו מכוסים בשריון. חיל הרגלים הסלג'וקי היה מורכב בעיקר מלוחמים מתנדבים ממיליציות עירוניות הידועות גם כעייאר (ערבית: عيار), חיילים מגדודי עזר ויחידות לא סדירות משבטים טורקמנים.^[24]

גיוס

הסלג'וקים מימנו את המערכת הצבאית בתשלום של משכורת לחיילים ובמהלך שלטונו של הסולטן אלפ ארסלאן על ידי שיטת האקטאע, מונח המציין צורה של מס חקלאי שהיווה את אחת הדרכים העיקריות שנקטו השלטונות המוסלמיים במהלך ימי הביניים כדי לממן את אחזקת צבאותיהם. השיטה, ששורשיה בהיסטוריה המוקדמת של האסלאם, עברה מספר שינויים עד לשיכלולה על ידי הבויהים. הסלג'וקים אימצו את השיטה שבעיקרה הייתה תשלום לאדם, בדרך כלל אמיר (במשמעות של מפקד צבאי או אציל), על ידי מתן זכויות בקרקעות, זכויות אלו נתנו לאמיר את האפשרות לגבות תשלום קבוע אך ללא זכויות קניין או זכות שלטונית - בניגוד לשיטה הפיאודלית האירופאית. אמירים במעמד גבוה יכלו לחלק לאמירים נחותים בדרגה שנמצאו תחת חסותם חלק מהאקטאע המקורית שהוענקה להם בתמורה לשירותים צבאיים וכוח אדם.

בתמורה לאקטאע סיפק האמיר שירותים צבאיים, בדרך כלל מספר מסוים של לוחמים שהיו לעיתים קרובות יחידות צבאיות של ממלוכים. התפתחות הממלוכים כמעמד של אליטה צבאית הביא לכך שהאמירים הסלג'וקים נאלצו, החל מאמצע המאה ה-12, לתת מענקי אקטאע לקצינים הממלוכים הסלג'וקים.

הצבא הסלג'וקי

לוחמים סלג'וקים וארקה וו גולשאה כתב יד מהמאה ה-13

צבאות סלג'וקים, החל מתחילת ימי הביניים ועד להתפוררות האימפריה היו מורכבים משני גופים עיקריים: הצבא הקבוע של הסולטן, העסכר, של חיילים מקצועיים ששכרם שולם במטבע מזומן או כאקטאע והיה מורכב בעיקר מחיילים ממלוכים. הווזיר הגדול של מלכשאה הראשון, נזאם אל-מולכ, מציין בכתביו כי המספר הכולל של הצבא הסלג'וקי על כל יחידותיו הסדירות והלא-סדירות היה 400,000 חיילים. מקורות אחרים מציינים כי הצבא הקבוע של מלכשאה מנה 46,000 פרשים ומספרם ירד ל-20,000 בעת עלייתו לשלטון של יורשו, ברקיארוק.

זרוע נוספת של הצבא הסלג'וקי היו צבאות האמירים בעלי האקטאע עליהם נוספו יחידות עזר של טורקמנים, בדואים כורדים ואנשי שבטים שונים. עם התפוררות האימפריה הסלג'וקית החלו האמירים לתפוס את מושכות השלטון בחלקי האימפריה השונים ובמקביל ירד כוחו ומספר החיילים של הצבע הקבוע. האמירים השונים התחרו אחד עם השני על אזורי השפעה, כך הפך גיוס של צבאות סלג'וקים לעניין איטי - מחוסר שיתוף פעולה של חלק מהאמירים ובשדה הקרב נהגו האמירים לעיתים לסגת בפתאומיות מול פני האויב ככלי לפגיעה באמיר מתחרה או יריב מתוך גישה כי עדיף לפגוע במתחרה הסלג'וקי הישיר מאשר לעמוד מול אויב משותף. כך ניגף צבא סלג'וקי גדול מול כוח צבאי צלבני קטן במהלך השלבים האחרונים של המצור על אנטיוכיה, אירועים מסוג זה והפיצול המובנה בתוך המערכת הצבאית הסלג'וקי הקרינו אי יציבות אל המערכת הפוליטית ובסיכומו של דבר הביאו להתפרקות האימפריה.^[25]

היחידות הגדולות ביותר בצבאות של סולטנות רום הסלג'וקית והאמירויות הסלג'וקיות של סוריה ועמוד השדרה של צבאות אלו היו יחידות העזר הטורקמניות, לוחמים רכובים שהתאגדו ביחידות על בסיס של השתייכות שבטית, חמושים ברומח וחרב ולעיתים בקשת ולסו. גדודים אלו שלחמו בדרך כלל בעוז סבלו מאי הסתגלות למשמעת צבאית נוקשה ונלחמו בעיקר על מנת ליהנות מפירות ביזת השלל של האויב המובס ואיסוף דמי-כופר עבור שבויים רמי מעלה. בהיעדר הבטחה או סיכוי לאסוף שלל או שבויים הם היו עלולים לסגת מהלחימה או להימנע מלהגיע לשדה הקרב. יחידות עזר נוספות כללו יחידות של כורדים משבטי ההרים של צפון-מערב איראן שמספרם בקרב מנזיקרט היה כ-10,000 לוחמים. גם הם לחמו ביחידות בעלות שיוך שבטי, סבלו מחוסר ארגון ולחמו בעיקר על מנת להשיג שלל לאחר הקרב. ככל שהתארכה המערכה הצבאית נטו יחידות אלו לחוסר שקט ולמרדנות. מספרם של לוחמים אלו הלך ועלה בצבאות של בני שושלתו של האמיר הסלג'וקי עמאד א-דין זֶנגִי, (בערבית: عماد الدین زنكي) ששלט בחלקים גדולים מסוריה ומצפון עיראק. זנגי נחשב כאבי רעיון הג'יהאד נגד הצלבנים, ובאמצעותו הצליח ללכד את רוב מדינות הצפון למלחמה בהם, ולהשמיד את רוזנות אדסה. בעת קרב חרן בו לחמו כוחות סלג'וקים מול כוחות צלבניים מהנסיכויות הצפוניות, מנה הצבא הסלג'וקי כ-10,000 איש, מתוכם 7,000 טורקמנים ו-3,000 בדואים, כורדים ולוחמים סלג'וקים. בתקופה זו היו השבטים הטורקמנים בעלי קשר רופף לדת האסלאם ועיקר קשריהם היו על בסיס שבטי, עובדה שתרמה להבדלתם מהגוף הקבוע של הצבא.^[26]

הממלוכים היו הכוחות המועדפים בשדה הקרב. המשמעת והנאמנות תמכו ביעילות של הכוחות, בעוד שפרשים קלים במיליציות הטורקמניות נזקקו לכחמישה סוסים במערכה על מנת לפתח טקטיקות של פגע-וברח, נזקקו הממלוכים למספר סוסים קטן יותר ומערכת לוגיסטית מצומצמת ולשאת שריון ונשק כבדים יותר. יכולת זאת אפשרה ניהול מערכות לטווחים ארוכים ובתנאים קשים. הלוחמים הממלוכים נשאו קשתות אך בניגוד ליחידות הטורקמנים הייתה הטקטיקה המועדפת עליהם ירי ממצב נייח ומתוך מבנה ולא ירי תוך כדי רכיבה. קשת ממלוכי מאומן יכול היה לירות עד חמישה חיצים בתוך 2.5 שניות ולאחר מכן היה הקשת שולף חמישה חיצים נוספים מתוך אשפת חיצים פתוחה שהייתה חלק מהציוד הקבוע של הלוחם, חמשת החצים הראשונים היו פוגעים בפרש אויב שהתקרב במהירות דהירה של כ-60 קמ"ש אל הקווים של המבנה הממלוכי כאשר הוא במרחק של כ-30 מטרים.^[27]

טקטיקה

הצבא הסלג'וקי החל מערכה במבנה שבו נעו יחידות של גששים וסיירים לפני הגוף המרכזי של הצבא, בראש צעדו יחידות חלוץ שבין היתר איתרו ואבטחו אתרים לחניה של צבא ואבטחו את שיירת המטען ועדרי בהמות המשא והסוסים שנעו בין היחידות הלוחמות לחיל החלוץ. בניגוד לצבאות אירופאים, בדרך כלל לא נכלל משמר אחורי במערך. במבנה זה הצבא סלג'וקי צעד כ-30 קילומטרים ביום. בעת חניה נבנה מחנה בצורה מעוגלת, כשאוהל המנהיג במרכז, כאשר לעיתים חפרו הסלג'וקים תעלת מגן סביב המחנה ולעיתים נבנו מכשולים מכניים בצורת כידונים הפונים מהקרקע כלפי האויב על מנת לקדם התקפה על המחנה. עמדות תצפית קדמיות הוקמו בנקודות שולטות ובמקרה שהאויב חנה בסמוך או בעת חניה בטריטוריה עוינת נותרו יחידות מחץ בכוננות כשהן פונות לכיוון ההתקפה המשוער. בצעידה לקראת שדה הקרב השתמשו הסלג'וקים במבנה בו הובילו הפרשים לפני חיל הרגלים.

קרבות החלו בהתקפות של פגע וברח והטרדה שבוצעו על ידי הגדודים הטורקמנים במטרה להביא את האויב, בדרך כלל כוח צבאי בעל ניסיון מועט בלחימה מול פרשים-קשתים, עד שמערך הלחימה של האויב השתבש ועד לנקודה בה תקיפה מכרעת שבוצעה בדרך כלל על ידי יחידות הממלוכים סיימה את הקרב. בהיעדר יכולת לממש את יכולתם של הטורקמנים לשבש את מערכי האויב השתמשו מפקדי הצבא הסלג'וקי במערכי התקפה מסודרים ובמידת הצורך במערכים של לוחמת מצור. צבאו של מחמוד אבן עמאד א-דין זנגי, ממשיך דרכו של אביו זנגי, שאיחד את הנסיכויות הסוריות ואת צפונה של עיראק לכדי מדינה מוסלמית גדולה, נודע באדיקותו באמונה ומכאן תוארו הנפוץ נור א-דין, כלל גרעין קבע (אסכר) שמנה בתחילתו כ-1,000 ממלוכים והגיע בשיא כוחו ל-3,000 ממלוכים שחולקו ליחידות של 200 (טום) ו-70 (אולם) איש שכלי הנשק והשריון שלהם אוחסנו דרך קבע במחסנים שנפתחו רק כהכנה למלחמה. עליהם נוספו בין 10,000 ל-15,000 לוחמים סדירים למחצה מהמחוזות שנקראו למלחמה על ידי משרד המלחמה (דוואן אל גייש). יחידות פרשים נוספות, בעיקר ממוצא כורדי, נקראו לשירות תמורת תשלום והגיעו לשדה הקרב עם סוסיהם ואיתם נשק ושריון ובדרך כלל בהמת משא ונושא כלים. אספקת הצבא הייתה תחת אחריותו של קצין בכיר אך החיילים אמורים היו לדאוג לצורכי היום-יום, בדרך כלל תוך שימוש בשירותי סוחרים ואזרחים שליוו את הצבא עם שוק נייד (סוק אל אסכר). מלווי מחנה נוספים כללו אנשי דת, משפטנים, פקידים, רופאים ומתורגמנים.

בנוסף לכוחות המגויסים כללו צבאות סלג'וקים יחידות של מתנדבים, שהמניע שלהם להצטרף ללחימה נבע בעיקר מאמונה דתית והרצון להילחם באויבי האמונה.

צבאות פאטמיים

ערך מורחב – השושלת הפאטמית

הפאטמים (בערבית: الفاطميون) הייתה שושלת שליטים שיעים שהתקיימה מ-5 בינואר 909 עד 1171 ושלטה על אזורים שונים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, לרבות מצרים. העילית השלטת השתייכה לענף האסמאעילי של השיעה. הח'לפים הפאטמים היו גם אימאמים שיעים, והייתה להם חשיבות דתית בעיני המאמינים האסמאעילים. הפאטמים נאבקו בח'ליפות האומיית של אל-אנדלוס, אך בעיקר בח'ליפות העבאסית הסונית שהייתה יריבתם האידאולוגית העיקרית, ועל רקע זה יש לראות את התקדמותם ממהדיה לעבר מצרים וממנה הלאה לתוך ארצות דמשק (סוריה של היום). מסעותיהם הצבאיים ונוכחותם ביבשה וגם בים, עם אחד הציים החזקים בתולדות האסלאם, עד כיבוש הח'ליפות הפאטמית בתקופת צלאח א-דין. החליפות הפאטימית ניהלה סדרת מערכות ועימותים כנגד ממלכת ירושלים הצלבנית שאף פלשה למצרים הפאטמית.

הצבא הפאטמי

בשיא כוחו, במהלך המאה העשירית לספירה, מנה הצבא של החליפות הפאטמית לא יותר מ-50,000 חיילים, כולל חילות מצב במבצרים, מהם 4,000 חיילים רגלים מלאומים שונים, 3,000 פרשים, כוח מיוחד של 1,000 שומרי ראש אפריקאים שנשאו כלי נשק מוכספים, ו-500 שומרי ראש של הווזיר העליון. מסע מלחמה משמעותי נוהל על ידי צבא של כ-10,000 חיילים סדירים ומספר אלפי חיילים לא-סדירים. במהלך המאות ה-11 וה-12 חל צמצום בגודל הצבאות לאור אובדן הטריטוריות של צפון אפריקה והידלדלות מאגר המגויסים באזור אנטליה עם התפשטות האימפריה הסלג'וקית. מגמה זו עודדה בניית צי משמעותי - אחד הגדולים והחשובים בעולם המוסלמי. צי זה אפשר למפקדי הצבא לשלוח יחידות קטנות יחסית לנקודות בעלות חשיבות אסטרטגית במהירות ועל ידי כך לתת תשובה לבעיות צבאיות ביעילות.

הצבא הפאטמי נשען על מאסה של חיל רגלים שהורכב מיחידות על בסיס של שיוך לאומי, הלוחמים בשורה הקדמית במבנה לבשו שריון, במערך הגנתי הם צופפו את השורות ויצרו מעיין קיר מגן ממגנים והשתמשו בחניתות שלהם על מנת ליצור מכשול, השורות האחוריות תמכו במאמץ ההגנה על ידי הטלת כידונים וירי של חיצים על האויב התוקף. בעת התקפה נע המבנה כגוף אחד ובעת הכושר יצאו יחידות מחץ להתעמת עם האויב, יחידות פרשים פעלו במקביל להגן על האגפים הפגיעים של מבני חיל הרגלים. הציוד של החיילים הפאטמיים שיקף את המסורת הצבאית המוסלמית, מגנים גדולים יחסית בצורת עיגול או דלתון, החנית הייתה כלי הנשק העיקרי לקרב פנים אל פנים והחיילים נשאו גם חניתות, חרבות ערביות וקשתות מורכבות.

חייל הרגלים כלל יחידות גדולות של שכירי חרב דיילמיטים ממוצא איראני, אשר היו חמושים בעיקר בחנית הידועה בשם "זופין", שהייתה בעלת זוג להבים, אחד בכל קצה, גרזן ומגן גדול בצורת דלתון. יחידות מיוחדות כללו לוחמים שהשתמשו בכלי תבערה, ומפקדי יחידות אלו היו חמושים בחרב מתעקלת בסגנון איראני או טורקי.

יחידות של חיילים שחורי-עור, חלקם עבדים ממוצא סודני וחלקם שכירי חרב מאתיופיה או נמיביה, היה ידועים בנאמנותם וגם בהופעה מרשימה, ותכונות אלו הביאו לכך שיחידות אלו שימשו כשומרי ראש ויחידות משמר בארמון. הם היו חמושים ברומחים קצרים ולעיתים בחניתות. הם לבשו בגדים מרופדים להגנה ונשאו מגנים גדולים מצופי עור.

ארמנים שימשו בתפקידי מפתח במערכת השלטון הפאטמית וגם בצבא הח'ליפות, ומערכת קשרים לא שגרתית זו החלה עם כיבוש הממלכה הארמנית על ידי האימפריה הביזנטית בתחילת המאה ה-11, אז הגיעו פליטים ארמנים ובהם חיילים וחברים באליטה הצבאית הארמנית למצרים. מהלך זה התאפשר עם עלייתו לשלטון של הווזיר הארמני-מוסלמי באדר אל-ג'מאלי והמשיך במספרים גדולים יותר עם עלייתו לשלטון של בנו, אל-מלכ אלאפדל.

חיל הפרשים הפאטמי היה מורכב מיחידות שונות בדומה לחיל הרגלים, והבסיס נשען על פרשים מאזור לוב, ובנוסף על יחידות של פרשים ממוצא טורקי - ככל הנראה צאצאים בני-חורין של ממלוכים ואליהם נוספו פרשים ממלוכים ממוצא טורקי ששימשו כיחידות עילית. החל מהמאה ה-11 היה רובו של חיל הפרשים הפאטמי חיל פרשים כבד, מצויד בשריון שרשראות עטוי בבגדי בד מעוטרים, שינוי זה גרם לכך שהרומח נזנח כנשק עיקרי והחרב תפסה את מקומו.

יחידות צבא הקבע בצבא הפאטמי ובעיקר יחידות הפרשים קיימו שגרת אימונים קבועה במחנות צבא ובתי ספר צבאיים שפעלו מסביב ולעיתים בתוך מרכזי שלטון וארמונות. במרכזים אלו אומנו גם מתגייסים חדשים תחת פיקוד של קצין "אוסטד" (אנ'), כלומר אדון או מורה. החיילים למדו והתאמנו, בתקופה שנמשכה בין שלוש לשבע שנים, את השימוש בחץ-וקשת, לחימה ושימוש ברומח וחרב ואת אמנות הרכיבה על סוס, ובמקביל נלמדו כישורי פיקוד ואדמיניסטרציה. במאה ה-11 נכנסה הח'ליפות לסדרת עימותים עם ממלכת ירושלים הצלבנית, אשר חשפו את חולשות הצבא הפאטמי וכפו על המערכת לבצע שינויים מהותיים. כך נזנחו לימודי האדמיניסטרציה והדגש הושם על אימונים צבאיים אינטנסיביים, הפאטמים פעלו להגדלת היקף הכוחות ולצורך כך פתחו שבעה מרכזי אימון נוספים בהם התאמנו 3,000 מגויסים חדשים - בניהם של חיילים ותיקים ששירתו בצבא הפאטמי. בסיכומו של התהליך נוספו לצבא שני גדודי פרשים של כ-5,000 לוחמים בסך הכול.

הפאטמים שילמו אחת לחודש במזומן לחלק מיחידות הצבא, ויחידות אחרות מומנו על ידי מערכת האקטא - תהליך שהלך והתעצם בסוף התקופה במהלך המאה ה-12. שטחי האקטאע אותרו וחולקו על ידי יחידה מנהלי מיוחדת במשרד הביטחון הפאטמי, ומענקי אקטאע גדולים נמסרו בדרך כלל לראשי שבטים שבתמורה התחייבו להעמיד לרשות הח'ליפות גייסות. מענקי אקטאע קטנים יותר, לעיתים על סף המדבר, נמסרו לשבטים בדואים.

הח'ליפות הפאטמית סבלה במהלך המאה ה-11 מסדרת אסונות טבע, ובראשם מגפות שהביאו לתמותה גבוהה וצניחה במספר הנתינים, רבים מבעלי האקטאע נאלצו לעבד את האדמה במו ידיהם וחדלו מלשמש כחיילים. המשבר הוביל את הממשל לצעדים נואשים של העלאת מיסים, כספים שבחלקם נועדו לממן את הצבא, ואי יציבות כלכלית ופגיעה בשכר החיילים הובילו למרידות תכופות בשורות הצבא וערערו את יציבות השלטון.

בצבא היו ארבע דרגות של קצונה (קאיד - قائد) ושלוש דרגות בכירות של אמיר, כל דרגה עם מדים ייחודיים לה. בראש הפירמידה ניצב ה"אמיר אל-גייש" - מפקד העליון של הצבא (امير الجيوش). אדם זה היה ממונה לפני המאה ה-11 גם על חילות המצב הפאטמיים בסוריה ולאחר שהסלג'וקים תפסו את דמשק נותרו חילות המצב בערי הנמל הפאטמיות תחת פיקודו, החשובה שבהן הייתה אשקלון שהייתה נמל בעל חשיבות אסטרטגית וכונתה על ידי המוסלמים "ארוסתה של סוריה.^[28]

הצבא הפאטמי פעל במבנים דומים לצבא הסלג'וקי, יחידות סיור פעלו לפני הגוף העיקרי. שיירת המשא הורכבה מגמלים ופרדות.

הצי הפאטמי

אחת הזרועות המשמעותיות והפעילות ביותר בצבא הפאטמי היה הצי, שבשיאו היה הגדול ביותר בעולם הערבי והיווה כוח צבאי משמעותי במזרח ומרכז הים התיכון, אחד משלושה ציים קבועים יחידים בתקופה זו (האימפריה הביזנטית וסיציליה הנורמנית הם הציים האחרים), במהלך המאות העשירית עד המאה ה-12. על אף גודלו ומשקלו הצבאי לא הצליח הצי הפאטמי לממש את השליטה על חופי החלק המזרחי של הים התיכון לכלל הגמוניה מול הצי של האימפריה הביזנטית. הצלחה חלקית מאוד נרשמה גם בביצוע המשימה לעצור את התקדמות הגדודים הצלבניים ולחסום את נתיבי האספקה הימיים שהזינו את הצבא הצלבני בגייסות ואספקה מאירופה. הצי המשיך להוות אחת מהיחידות העיקריות והחשובות בצבא הח'ליפות עד לסופה בשנת 1169. במהלך המאבק בין הח'ליפות לצבא ממלכת ירושלים הועלתה עיר הבירה פוסטט (קהיר המודרנית) באש ואיתה בער גם חלקו הגדול של הצי ומחסני הנשק.^[29]

בתקופת השלטון הפאטמי בתוניסיה במאה ה-10 עגן הצי בעיר הבירה מהדייה ובנמל של העיר הלובית טריפולי. נמל אסטרטגי נוסף היה בפלרמו שבסיציליה. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה, אל-מקריזי ואבן ח'לדון, מתארים בהגזמה גדולה צי ענק המונה 600 ואפילו 900 ספינות קרב, הגזמה שניתן לייחס למוניטין האגדתי שמיוחס על ידי בני דורות מאוחרים לצי הפאטמי ששלט בים התיכון. מאידך, המקור ההיסטורי היחיד המתייחס לבניית ספינות עבור הצי הפאטמי מציין את הקשיים בהשגת חומרי גלם ובעיקר עץ שיובא מסיציליה ואף מהודו.

על פי רשימת שבויים שנתפסו בפשיטה ביזנטית על העיר המצרית רשיד בשנת 920 ניתן לשחזר את מבנה כוח אדם בצי הפאטמי כדלקמן: המלחים כאנשי הצוות של האוניות גויסו בסיציליה ובערי נמל לאורך החופים המזרחיים של הים התיכון. הלוחמים שתפקידם היה לתקוף ולהתגונן מתקיפות אוניות אויב היו בעיקר ממוצא ברברי משבט הקוטמה שהיו בסיס הכוח של השלטון הפאטימי ויחידות של סודנים שחורי עור שגויסו ביחידות הומוגניות אל תוך הצבא הפאטמי. מחקר שנעשה על ידי הפרופסור יעקב לב מאוניברסיטת בר-אילן מנתח נתונים אלו ומאיר את הסיבות ליעילות המוגבלת של הצי הפאטמי: הגייסות הברברים שהיו נאמנים לח'ליפות היו לא מנוסים ולא יעילים בלוחמה ימית. הצוותים שגויסו לצי היו בדרך כלל ממעמדות נמוכים, והצי נחשב ליחידה נחותה והשירות בו לאסון. הצוותים הושלמו על ידי גיוס בכפייה מקרב אוכלוסיות כבושות שנאמנותם לח'ליפות ונכונותם להילחם עבורה היו מוטלות בספק. בנוסף לבעיות כוח אדם הגבילו גורמים נוספים את יעילות הצי הפאטמי: מחסור מתמשך בחומרי גלם הדרוש לתמוך בתפקוד ארוך טווח של הצי, מגבלות טכנולוגיות שהעצימו את התלות בתנאי מזג אוויר וזרמים בים התיכון. גורמים אלו הביאו לתלות מוחלטת של הצי בנמלים בטוחים לאורך חופי הלבנט, בהצטמצם מספר הנמלים שבידי הפאטמים ובני בריתם כך גם הצטמצמה יעילות הצי.^[30]

במהלך המאה ה-11, במהלך העימות מול ממלכת ירושלים הצלבנית, מנה הצי הפאטימי - על פי הערכות, כ-75 גליאות ו-20 ספינות משא מסוגים שונים ו-5,000 מלחים וחיילים, מספר זה מציג את הצי בשיא כוחו אך למעשה ברוב התקופה היו המספרים נמוכים יותר בגלל בעיות כוח אדם, אובדן של ספינות בקרב או בסערות ובעיות תחזוקה. המפקד הראשי של הצי החזיק בדרגת אמיר אל בח'ר "מפקד הים" (בערבית: أمير البحر), תואר ממנו התפתחה הדרגה אדמירל שהיא דרגת קצונה בכירה בציים בעולם.

בגלל מגבלות הגליאה הייתה הלחימה הימית של התקופה מוגבלת לתקופה שבין מאי לספטמבר בהן הים התיכון שקט יחסית, והתנהלה לאורך החופים בלבד ולא בים הפתוח. היכולת ההתקפית המוגבלת של הספינות הכתיב טקטיקות זהירות שהכתיבו מהלכים שמטרתם הראשונית הייתה לשמור על שלמות הספינות, הצי נשלח לקרב כאשר ניתן היה להבטיח עדיפות מספרית ושימוש בגורם הפתעה. הקרב החל מטווחים שאפשרו ירי בחצים ואבני קלע, כידונים ולבסוף אש יוונית. הציים חתרו אחד אל השני מתוך מטרה להרוג את אנשי הצוות של ספינות האויב ולהשלים את המהלך בעליה על סיפון אונייתו. מהלך זה - תפיסת אוניות האויב, הכריע בסופו של דבר את הניצחון בקרב.^[31]

הצבא האיובי

השושלת האיובית, איחדה את המזרח התיכון הערבי-מוסלמי ואת המשאבים של הצבאות השונים. במצריים הסתיים שלטון הפאטמיים והיא הפכה למרכז שלטוני וצבאי של האיובים, שצבאם היה כוח מורכב שגויס ונבנה מחדש לפני קרב או מערכה על פי הצרכים. בראש הפירמידה עמדו הממלוכים וחיילים מיחידות המשמר של הסולטן, הממלוכים של הנסיכים והאמירים ומתחתיהם יחידות אזוריות, שכירי חרב, ויחידות נוספות. את עמוד השדרה של הצבא האיובי תפסו יחידות הפרשים המאומנות והאמינות של הממלוכים, יחידות הפרשים הבדואים ששירתו בצבא הפאטמי ויחידות הפרשים הטורקמנים של הסלג'וקים נדחקו למעמד משני כיחידות תומכות, שתפקידן מוגבל בשדה הקרב. כלי הנשק העיקרי של הפרשים הממלוכים היה החץ וקשת והם התמחו בתנועה מהירה כשהם יורים תוך כדי רכיבה, סגנון לחימה זה שהכתיב זהירות בהתקפה שאב את ההשראה הטקטית מגדודי הממלוכים ששירתו את הצבא הסלג'וקי. המערכת הצבאית האיובית, שהייתה ריכוזית ויציבה יותר, הביאה שיפור באימון הגייסות עד שבתום התקופה היו הפרשים הממלוכים מסוגלים לעצור התקפה של חיל פרשים כבד צלבני על ידי שימוש במטחי חיצים בקרב הירביה בשנת 1244. למרות משקלם המרכזי במערך הצבאי האיובי לא הגיע מספר הלוחמים הממלוכיים ליותר מ-20% ממספר החיילים הכולל של הצבא, כלומר לא יותר מכמה אלפים מתוך כ-10,000 פרשים במצרים.^[32]

הצבא האיובי היה מושא למחקר מדעי מקיף בזכות המקורות הראשוניים הרבים יחסית. מחקרים אלו מצביעים כי בתחילה מנה צבאו של סאלח א-דין כ-500 ממלוכים באסכר אישי ו-3,000 איש ביחידות נלוות של פרשים טורקמנים, בשנת 1169 היו תחת פיקודו 9,000 חיילים סדירים נוספים. בשנת 1171 סקרו שגרירים צלבניים וביזנטיים את הצבא האיובי וציינו 174 יחידות פרשים, בעוד 20 נוספות לא נסקרו וככל הנראה מילאו משימות שוטפות. מידע זה מוסיף כ-4,000 פרשים סדירים בסדר הכוחות האיובי וכ-700 פרשים משבטים מקומיים. מספרים אלו השתנו כאשר פירקו האיובים את יחידות הצבא הפאטמי. היחידות האיוביות מאזורים אחרים בשליטה איובית היו קטנים יותר ועל פי הערכה גייסה דמשק גייסה כ-1,000 חיילים, אמירויות אחרות בסוריה הוסיפו כ-2,500 חיילים, ומוסול והג'זירה בין 2,000 ל-4,000 חיילים.

מספרים אלה כוללים את חילות המצב וגם בעת מסע צבאי משמעותי מחוץ לגבולות הסולטנות היה מחצית ממצבת הכוחות נותרת מחוץ למצבת הלוחמים הפעילים. כך היה הצבא המוסלמי בעת הקרב המכריע של קרני חיטין מורכב בעיקר מפרשים קלים ומצבתו הייתה כ-12,000 חיילים ולא יותר מ-18,000.^[33]

יחידות הממלוכים ויחידות פרשים

הלוחמים הממלוכים לבשו חליפות שריון והיו חמושים היטב, על פי הצרכים הטקטיים. הגדודים המובחרים השתמשו בשריון מורכב שכלל לוחות שריון המחוברים אחד אל השני והגן על הגוף, הזרועות והירכיים שמשקלו כ-10 קילוגרם, מתחתיו נלבשו בגדי בד בדרך כלל עם עיטורים ומתחתיו "חולצה" של שריון שרשראות במשקל של כ-10 קילוגרם. פרשים אחרים השתמשו בשריון קשקשים או שריון שרשראות פשוט. הסוסים זכו להגנה חלקית על ידי לוחות שריון שהגנו על הראש וגוף הסוס. הקשת העיקרית בשימוש הייתה קשת ערבית מורכבת אך גם קשת מוצלבת. על פי הצורך יכול היה לוחם ממלוכי לרדת מסוסו על מנת לירות חיצים בריכוז ודיוק, אם הלוחם איבד את היכולת להילחם מגב הסוס הוא היה ממשיך להילחם לעיתים תוך שימוש בקשת ולבסוף בקרב פנים אל פנים בחרב.^[34] תורת לחימה זו משתקפת בספרים שנכתבו בתקופה על ידי הוגי דעות צבאיים מוסלמים ולאחר מכן בתקופת האימפריה הממלוכית. הכותב האיובי אל-טרסוסי ממליץ ללוחם המוסלמי לירות את החץ הראשון בסוסו של פרש כבד המסתער לכיוון הקשת, ואם דוהר פרש האויב עם חרב שלופה ממליץ הכותב להמתין עד לצמצום המרחק למינימום ואז לירות את החץ על מנת להבטיח פגיעה יעילה בחץ ראשון, אם הפרש מסתער ובידו חנית או רומח ההמלצה היא לשמור על מרחק בירי ולהכין חרב ומגן מוכנים לניהל קרב פנים אל פנים אם החץ יחטיא את מטרתו. הממלוכים תקפו את אויביהם בגלים ונסוגו לפני המתקפה הבאה כשנסיגתם מאובטחת על ידי יחידות עילית כבדות שריון. טקטיקה זו הייתה פיתוח של טקטיקה ערבית מוקדמת שהתבססה על טקטיקה ביזנטית, שגרסה הפעלת פרשים-קשתים במשימות מחץ.^[35]

יחידות פרשים אחרות בצבא האיובי חולקו על פי אזורי מוצא והיו בעלות מאפיינים ייחודיים. מספר רב של פרשים כבדים גויסו מאזור הג'זירה (מסופוטמיה עילית), אזור בשטחה של סוריה, המצוי בין הפרת והחידקל שהתמחו בשיטות לחימה של השבטים הטורקמנים. יחידות פרשים אחרות ממוצא כורדי גויסו מקרב לוחמים מקצועיים, הם היו חמושים בחניתות וחרבות ארוכות ולבשו חליפות שריון מלאות ובידם החזיקו מגנים קמורים גדולים מצופים עור ובניגוד לממלוכים לא השתמשו בקשת ככלי נשק עיקרי. חידות הפרשים הקלים היו מועטות יותר ומשקלן בתמרונים ובקרבות היה בעל חשיבות פחותה, היחידות שימשו לצורכי תמרונים מהירים - פשיטות אל תוך שטחי אויב, תקיפה והחזקה של מוצבי חוץ מבודדים וביצוע מארבי פתע. מקורות היסטוריים צלבניים מתארים לוחמים אלו כמי שנלחמו ללא שריון כלל מאחר שהאמינו שאין אפשרות להימלט מגורל ומיום המוות שנקבע מראש. יחידות אלו היו חמושות בחץ וקשת וניהלו קרבות פנים אל פנים עם אלות, רומחים עשוים מוטות במבוק ופגיונות.^[36]

חיל רגלים

מקומו של חייל הרגלים בצבא האיובי נקבע על פי המהלך המתוכנן ומטרות המערכה הצבאית, אך בכל מקרה מדובר בזרוע חשובה של הצבא. משעבר הצבא האיובי למתקפה כנגד המדינות הצלבניות הושם הדגש מקרבות תנועה ותמרון למערכות מצור בהם היה לחיל הרגלים מקום חשוב הן במצור והן בקרבות עם חיל המצב של האויב. חיל הרגלים כלל יחידות ממדינות שונות באימפריה האיובית - מיליציות מערים סוריות היו מקור חשוב לגיוס חיילים רגלים, ויחידות אחרות התמחו בלוחמה בתנאים מיוחדים - כך למשל גדודים של חפרים מהעיר חלב התמחו בלחימת מצור וכריית מנהרות ויחידות של קשתים החמושים בקשת מוצלבת. לוחמים ממלוכים צעירים ובדרגה נמוכה איישו כחלק ממערכת האימונים שלהם גדודים של חיל רגלים. במהלך קרב פנים-אל פנים צעדו גדודי הרגלים קדימה אל מחוץ למבנה והתייצבו בשורות לפני יחידות הפרשים ומאחרי "קיר מגן" של מגנים גדולים.

החימוש, השריון וטקטיקות הלחימה שנגזרו מגורמים אלו היו שונים ומגוונים, חלק מהיחידות האיוביות היו אלמנטים מהצבא הפאטמי שעברו לשרת תחת האדונים האיוביים ללא שינוי בהרכב הכוחות, חייל רגלים כבד שריון ופרשים שנלחמו ללא סוסיהם. כלי הנשק כללו חרבות ישרות להב ופגיונות, גרזני קרב רחבי להב, אלות, כידוני הטלה וקשתות מוצלבות וגם אמצעי תבערה הניתנים לשיגור או הטלה -תרכובות בעירה נפיצות בסגנון האש היוונית. ורומחים קצרים וארוכים. החיילים נשאו מגינים עגולים גדולים או מגינים מצופי עור בגדלים שונים, שבעת הצורך שימשו לבניית מחסה ואיפשרו לחימה מאחרי מחסה בסגנון לוחמת-חפירות.^[37]

תקציב

תקצוב ותשלום לגייסות האיוביים היה חלק ממערכת כלכלית מורכבת. חלק מהיחידות הצבאיות קיבל תשלום במזומן עבור השירות: היחידות הממלוכיות, הפרשים הכורדים והיחידות של החיילים הטורקים קיבלו תשלום בתעריף הגבוה ביותר. יחידות של חיילים בדואים ויחידות של הסולטנות הפאטימית לשעבר קיבלו מחצית מסכום זה, יחידות צי כרבע הסכום הגבוה ויחידות תמיכה ערביות כשמינית.

יחידות אחרות קיבלו תשלום או תמורה על ידי מערכת האקטאע. האיובים שיכללו את השיטה הפאטמית הבסיסית, במערכת הצבאית של אימפריה האיובית ניתנו ונקראו מענקי האקטאע על פי מספר החיילים אותם התחייב האמיר לספק (אקטאע של 10, אקטאע של 20 וכדומה), האמירים קיבלו שני אקטאע: אחד לאחזקת הכוחות הצבאיים (לעיתים קרוי חובז) ואקטאע נוסף לצרכיו האישיים. מענקי עקטאע מימנו יחידות כגון הצי וצוותי האניות. החיילים הסדירים לא נשאו נשק במהלך היום-יום וכלי הנשק הועברו לידיהם במרוכז ממחסנים במהלך ההכנות למערכה. באותו זמן הועברו לידי החיילים סכומי כסף שנקבעו מראש על מנת לממן את צורכיהם, שריון כבד היה חלק מהמטען של הצבא והחיילים קיבלו אותו רק לפני הקרב ממש. בעת מערכות ארוכות במיוחד - אירועים שנמשכו יותר מעונת שנה אחת, הופעלה מערכת רוטציה מורכבת ויקרה שחילקה את העומס בין הצבאות החונים במצרים לצבאות סוריה והג'זירה, כך שניתן יהיה לקיים את הנוכחות הצבאית בשדות הקרב או בשטחי היערכות לכל אורך התקופה.^[38]

צבא האימפריה הממלוכית

הסולטנות האיובית שנוסדה על ידי צלאח א-דין במצרים הפכה עם מותו לפסיפס של נסיכויות שהשלטון בהן נסמך במידה הולכת ומעמיקה ביחידות הפרשים הממלוכים שלמרות חלקן הקטן יחסית בתוך הצבאות האיוביים והמוסלמיים היו בעלי מעמד והשפעה הולכת וגוברת. משהלכו וגברו המתחים בתוך הסולטנות האיובית - מאבקי כוח בלתי מתפשרים מבפנים ולחצים אדירים מצד צלבנים ומונגולים מבחוץ התפרקה הסולטנות, תחילה תפסו הממלוכים המצריים את השלטון מידי אחרון האיובים במצרים ולאחר מכן בסדרת קרבות לאורך המזרח התיכון תפסו את השלטון בשאר חלקי המזרח התיכון. היחידות הוותיקות של הצבא האיובי נותרו כבסיס הפירמידה של הצבא הממלוכי בעוד יחידות פרשים ממלוכיות נותרו כעלית הצבא ושכבה שלטונית. המרכיב הלטוני הייחודי לאימפריה הממלוכית היה הקיטוב הייחודי של החברה, שכבה גדולה של אזרחים נשלטה על ידי שכבת אליטה של מי שהיו חיילים-עבדים רובם המכריע ממוצא טורקי-קווקזי. הממלוכים כפו על עצמם תהליך שבו תנאי הקבלה למערכת הייתה פתוחה אך ורק לאלו שבמקור היו לא-מוסלמים ממוצא קווקזי שעברו תהליך של שיעבוד והמרה לאסלאם קיבלו אימונים צבאים שבסופם הם הפכו לבני-חורין, רק אלו שעברו תהליך זה יכלו להיכנס ולהכלל במערכת השלטון ולחלוק את הפריווילגיות הפוליטיות והכלכליות.^[39]

פורוסייה

הפרשים הממלוכים התנהלו על פי קוד הידוע בשם פורוסייה ( فروسية) קוד פרשים המקביל לקוד האבירות האירופאי. הקוד העלה לדרגת אמנות והגדיר את המלחמה כעיסוק אציל, הקוד היה מבוסס על 3 קטגוריות בסיסיות - החיים כפרש שכללו אמנות רכיבה אבל גם את רזי הטיפול בסוס, אמנות הלחימה בראש ובראשונה כקשת-רוכב ושליטה ברומח ובחרב. בחיי היום יום עסק הפרש בצייד, טיפול בסוסים והתעמק בטקטיקה ואסטרטגיה ובמשחקים כגון שחמט. הפורוסייה התבססה וקידמה ספרות ענפה חלקה נכתבה על ידי הוגי-דעות צבאיים בעלי חינוך במערכת הממלוכית. עם התפתחות החברה הממלוכית כאליטה צבאית שלטת התרחב הקוד והפך לאתוס של המהות הלוחם האיסלמי.^[40]

הצבא הממלוכי

השיטה הממלוכית הייתה חד-דורית. היא התבססה על ייבוא מתמיד של כוח אדם מחוץ לעולם האסלאם מאחר שעל פי המחשבה שבבסיסה נוצרה השיטה לוחמים שנולדו מנותקים מציווילזציה של ערי האסלאם יוכלו לשמש כחומר גלם לגייסות עילית, כך היו צבאות האימפריה הממלוכית לא היו גדולים ומספר החיילים הממלוכים המקצועיים היה קטן גם בתוך הצבא של האימפריה.

אימון

הממלוכים הצעירים הגיעו אל בתי הספר המיוחדים בהיותם בגיל צעיר, התקופה של ההכשרה והאימון של הלוחם הממלוכי הייתה בעלת חשיבות מכרעת הן ללוחם והן עבור המערכת הצבאית הממלוכית. בתקופה זו הוא התבגר, התאסלם ולמד את אמנות הלחימה ובמקביל נקשרו הקשרים המשמעותיים ביותר מחד הקשר עם האדון שקנה אותו ובתום התקופה ישחרר אותו ומאידך עם הממלוכים האחרים שנרכשו על ידי האדון ואיתם עתיד לעשות דרך ארוכה. על פי ההיסטוריונים המוסלמיים אל-מקריזי ואבן ח'לדון האימון הממלוכי כלל 2 שלבים תחילה אימון עיוני שכלל לימודי דת ולאחר מכן אימונים צבאיים מפרכים. בשלב הראשון היה הממלוכ תחת פיקוחו של חכם-הלכה או מורה שלימד את הממלוכים המתחילים את הקוראן עקרונות השריעה והתפילות וגם כתיבה וקריאה ועקרונות המשפט המוסלמי, משהגיעו הממלוכים הצעירים לבגרות הם החלו אימונים בנשק ואימונים כיחידות צבאיות על בסיס הפורוסיה. בתי הספר הצבאיים נקראו טבקה (בית ספר צבאי) ומושג זה כלל גם את בית הספר וגם את מקום מגורי הממלוכים. בתי הספר היו פזורים ברחבי האימפריה וחשיבותם עלתה ככל שקרובים היו לקהיר, גם האמירים ניהלו בתי ספר צבאיים לממלוכים אך היו ככל הנראה נחותים ברמתם מבתי הספר הסולטניים.^[41] בטבקה קיבל הטירון הממלוכי חינוך נוקשה וקפדני תחת פיקוחם של סריסים שהפקדתם על הממלוכים הצעירים נבעה בין היתר מהצורך למנוע הטרדות והצקות מפני החיילים והאמירים המבוגרים. בראש פירמידת הסריסים עמד מי שנשא בתואר "ראש הממלוכים הסולטניים" (מקִדםָ אל מאליךָ אל סְלטאִניה) הוא פיקד על הסריסים שנשאו בתפקיד "ראש הטבקה" (מקִדםָ אל-טבקה), ואלו פיקדו על הסריסים שעסקו באימון וחינוך הטירונים.

תקופת הכשרתם של הממלוכים נמשכה מספר שנים, במסגרת החינוך הקפדני דאגו הסולטאנים והאמירים כי תקופת ההכשרה תהיה עד הגיע הטירונים לגיל בגרות מלאה. לאחר שחרורם החלו הממלוכים הצעירים את הקריירה הצבאית שלהם כחיילים פשוטים והתקדמותם בשורות הצבא הממלוכי הייתה תלויה בכישוריהם הצבאיים הן במגרש האימונים אבל בעיקר בשדה הקרב וגם שיוך אתני, קשרים עם האמירים הממלוכים וקשרים משפחתיים. על מנת להתקדם אל הדרגות והמשרות הבכירות ביותר היה על הממלוכ גם להשתייך לשכבת הממלוכים השלטת.

הפרשים הממלוכים

עמוד השדרה של הצבא היה מורכב מפרשים ממלוכים ממשמר הסולטן (אל ממליכ אל סולטניה), פרשים ממלוכים של האמירים (ממליכ אל אומרה) ופרשים מקצועיים חופשיים מיחידות הח'לקה, שמספרם היה הגדול ביותר. צבא זמין זה הועסק במשימות מיוחדות שבהן היה צורך במהירות וגמישות במערכות בהיקפים מוגבלים ומטרות מוגבלות ובדרך כלל ללא מערכות מצור. במקרים אחרים, בעת מערכות מורכבות היו יחידות הממלוכים מלוות ביחידות קו-שני גדולות ולעיתים גם יחידות מתנדבים. בעת שלטון השושלת הבחרית, בתחילת ימי האימפריה, היה מספר החיילים בצבאו של ביברס הראשון בעת מערכה כ-50,000, מהם כ-4,000 פרשים ממלוכים, מספר שעלה בימי קלאון ל-7,000 מתוכם כ-2,000 ממלוכים במשמר אישי של הסולטן שבראשם עמדו 40 קצינים אמירים. בעשור הראשון של המאה ה-14 ערכו ההוספיטלרים דוח מודיעין המכסה את האימפריה והצבא הממלוכי, אולי כהכנה למסע צלב שלא יצא לפועל. הדוח קובע כי הצבא הממלוכי של התקופה, הכולל את גייסות מצרים וסוריה, נאמד ב-25,000 חיילים, מתוכם 15,000 בתחתית הסולם המתקשים לשאת בעלויות הקשורות לאחזקת סוסיהם. החלוקה בין הסוגים השונים של יחידות הפרשים לא הייתה תמיד חדה וברורה. כך גייס ביברס הראשון אל שורות הממלוכים הסולטניים גם ממלוכים "איוביים" ואפילו פרשים "בני חורין", עם זאת ככל שעבר הזמן והמסורת הממלוכית השתרשה התחדדו המעמדות וההבדל העיקרי - בגודל מענק האקטע, היה ברור, כאשר הגייסות הממלוכיים זוכים לנתחים העשירים ביותר.^[42]

מסמכים היסטוריים נוספים שמקורם בסקרים שנערכו על ידי הממלוכים עצמם במהלך המאה ה-14 מעידים כי בשנת 1315 היו 24 אמירים "שרי מאה", מתוכם 12 נשאו שמות של השליטים שגידלו ואימנו אותם, האחרים היו בנים של אמירים ממלוכים - כלומר מחוץ למערכת הממלוכית הסגורה, עריקים מונגוליים ומיעוטם ממוצא לא ידוע. בסך הכל מתעד הסקר 12,400 ממלוכים שמגויסים תחת פיקוד אמירים מצריים ו-13,000 ממלוכים תחת פיקוד אמירים שליטי הפרובינציות. המספרים וסדרי הגודל השתנו לאורך ימי האימפריה על פי הצרכים ומדיניות הסולטן. עם נפילת השושלת הבח'רית והמעבר לשושלת הבורג'ית הצטמצם צבאו של הסולטן ברקוק, שהחזיק כ-3,000 ממלוכים במשמר האישי שלו. בתחילת המאה ה-15 עלה שוב מספר הממלוכים במשמר הסולטן לכ-6,000. המערכת הכלכלית של האימפריה הממלוכית פעלה על מנת לאפשר את קיום המערכת הצבאית והחיילים הממלוכים קיבלו את שכרם מידי השליט. על תשלום זה התבססה הכנסתם, שהייתה בדרך כלל מעל משכורתו של איש מקצוע מיומן.

עמדות הכוח של הממשל הממלוכי נתפסו על ידי ממלוכים חופשיים משכבה הידועה כקשאקיה. ממלוכים אלו ששימשו בשירות הסולטן ובסיסם במצודת קהיר כשומרים טקסיים, נושאי כלים ושלישים, תפקידים שהכשירו אותם לתפקידים בכירים, הם קיבלו הכשרה ותשלום מאוצר השולטן ובהמשך הפכו לאמירים בעצמם. דרג הביניים קיבל את התגמול על השירות על ידי מענקי אקטע מאת הסולטן, שהחזיק מספר פרשים ממלוכים, וחיילים אחרים שקיבלו ממנו תשלום ישיר והיה מחויב בתמורה בשירות צבאי על פי קריאתו. הלוחמים רכשו את הציוד לקראת המערכה ב"סוק אל אסכר" (שוק החיילים).

יחידות הח'לקה

עם תפיסת השלטון במצרים ירשו הממלוכים את השיטה הצבאית האיובית, בה הורכב הצבא מפסיפס של יחידות שונות. יחידות הפרשים של הח'לקה (בעברית: הטבעת), שבזמנו של סאלח א-דין נחשבו ליחידות עילית ולחלק ממשמר הארמון, הפכו לגדודים של לוחמים מחוץ למעגל היחידות הממלוכיות, יחד עם לוחמים מקצועיים שלא עברו את מערכת האימון והחינוך של הממלוכים או אלמנטים חלשים של המערכת. כך כללו יחידות אלו את הגדודים האיוביים של סוריה ובהם פרשים כורדים "בני חורין", וגדודים של חיילים ממלוכים שנאמנותם הייתה נתונה בעבר לאדוניהם הנסיכים האיובים השונים. כך זכו הממלוכים בתחילת דרכם לגדודים מקצועיים שאיפשרו להם להתמודד עם הצלבנים והמונגולים, ולגבש אלמנטים צבאיים אלו שעלולים היו להיות גורם לאי יציבות לכלל אלמנטים תומכים ונאמנים. גדודי הח'לקה נחשבו למשניים במעמדם וכך למרות כפיפותם לסולטן הם לא חלקו את המחנות שלהם עם הפרשים הממלוכים, והיו חייבים לרכוש את ציודם והאספקה שלהם מכספם. גדודים אחרים בח'לקה היו ה"ווטדיה" - אלפי חיילים טורקים ומונגולים שערקו משורות הצבאות המונגוליים בגלים במהלך העימותים בין שתי האימפריות, לוחמים אלו התקבלו במצרים הממלוכית בכבוד גדול והתאסלמו, מפקדי יחידות אלו זכו למעמד של אמירים והם הוצבו כחיילות משמר בקהיר ובערים מרכזיות אחרות.

מתחילת ימי הסולטנות הממלוכית הפכה הח'לקה ממסגרת מצומצמת של לוחמי עילית למסגרת שספחה אליה אלמנטים חלשים ומוחלשים. בראש ובראשונה לוחמים ותיקים שיצאו מהקו הראשון של הלוחמים - לוחמים אלו היו בחלקם מבוגרים או אפילו בעלי מגבלות גופניות. גדודים אחרים בח'לקה כללו בני חסות של הממלוכים הסולטניים והממלוכים של האמירים, אלמנטים אלו הוכללו בח'לקה כמעשה צדקה ועל מנת למנוע מהם נתח מהאיקטע או מתן צדקה מאוצר הסולטן והתקיימו משכר זעום ששולם להם כחיילים. מגויסים אחרים לח'לקה היו חיילים בני-חורין, בניהם של פרשים ממלוכים שהיו במעמד מיוחד "אוולד אל-נאס" (משמעו: "הילדים שלנו") ובהם גם יתומים.^[43]

חיל רגלים ויחידות נוספות

בעת הצורך ולפני מערכות משמעותיות יכלו הממלוכים לגייס גדודים של לוחמים ממאגרי כוח אדם שמקורם עוד בתקופות האיובית והפאטמית; פרשים טורקמנים, כורדים, בדואים ולוחמים נוספים מהלבנון וסוריה. יחידות נספחות אלו נקראו בשם קאשקי מילה שממנה נגזרה מאוחר יותר המילה קוזאק, שמשמעותה לוחמים קלים או נוודים.

הפרשים הכורדים והטורקמנים קיבלו מהממלוכים חלקות קרקע אותן הן עיבדו כמעין תהליך של קולוניזציה צבאי. קצינים של יחידות אלו נחשבו כנחותים במעמד מהאמירים הממלוכים. הסקר של 1315 מציין כי מספר הפרשים בגדודים אלו שהוצבו בכל רחבי הסולטנות היה 180,000 טורקמנים ו-20,000 כורדים.

השבטים הבדואים היו מחויבים לספק לוחמים רק בעיתות חרום מאחר שהם נחשבו לאלמנטים לא אמינים ומעמדם ומעמד מפקדיהם היה נמוך ממעמד הטורקמנים. על פי הסקר של שנת 1315, היה מספר הפרשים הבדואים בכל רחבי הסולטנות כ-93,000 לפי החלוקה הבאה: 29,000 מסוריה רבתי, 33,000 ממצרים ו-31,000 מאזור מסופוטמיה. ערב-רב זה היה מחולק לגדודים של 100 עד 2,000 פרשים. השבטים הנוודים למחצה של אזור לבנון-סוריה וארץ הקודש השכירו את שירותיהם כחיילי רגלים וקשתים וקלעים רגליים, וקבלת מענקי קרקע מהסולטן שינתה את הרגלי החיים של שבטים אלו. חיל הרגלים הממלוכי היה מורכב רובו ככולו מחיילים לא-סדירים ומילא תפקיד משני בשדה הקרב, אך מוזכר לעיתים כחלק מחיילות מצב של מבצרים שונים. מקורות צלבניים ומוסלמיים מציינים כי בשיא המלחמה מול הצלבנים, בעת המצור על עכו, שירתו כ-100,000 חיילים רגלים ומיליציות לא סדירות בתמיכה לפרשים הממלוכים. יחידות רגלים נוספות היו המתנדבים הח'דיג'ים, קנאים דתיים שהיו חמושים בכלי נשק ושריון קלים. בעת המצור על עכו הצלבנית קפצו חיילים אלו אל תוך החפיר על מנת לאפשר לחיילים הרגליים האחרים להתקרב לחומה.

המספרים הגבוהים ביחס לצבאות המוסלמיים שקדמו לעליית הסולטנות הממלוכית מצביע על רמת ארגון גבוהה, כמו גם על מערכת אזרחית שמשאביה גויסו לצורך המערכת הצבאית. המספרים הללו מציינים את כלל האוחזים בחרב או בקשת בכל האימפריה, יחידות סדירות או סדירות למחצה ובעיקר לוחמים לא סדירים מיחידות שזמינותן וכשירותן מוטלות בספק, ויש לקחת בחשבון את האפשרות שהמספרים נופחו על מנת ליצור מצג שווא מסיבות שקשורות לפוליטיקה פנימית של הסולטנות.

הצבא הממלוכי בקרב

הצבא הממלוכי היה פרוס בכל שטחי הסולטנות אך מערכות משמעותיות, תחת פיקוד הסולטן, יצאו בהכרח מקהיר וכללו בעיקר את הגדודים של הממלוכים הסולטניים ובמידת הצורך ממלוכים של האמירים הבכירים. מהלכים אלו היו מורכבים מבחינה לוגיסטית וכללו מסע דרך מדבר סיני אל שדות הקרב שבתקופות הסוערות ביותר היו בסוריה וארץ ישראל.

ליבו של הצבא הממלוכי הייתה שיירת האספקה שלוותה את הסולטן, שנוהלה על ידי פקידים ואזרחים. שיירת האספקה ניתקה את התלות של הצבא הממלוכי מהמזון והאספקה בשטחי הקרבות אבל גם הכתיבה מערכת ענקית שכללה בהמות משא וככל הנראה אספקת מזון ולוותה על ידי צבא נפרד שכל תפקידו היה לאבטח את מערכת הלוגיסטיקה. בעת תנועה בטריטוריה ידידותית הייתה שיירת האספקה נעה לפני הכוחות הלוחמים, כשהיא מוגנת על ידי גדודי פרשים.

האימונים האינטנסיביים והיכולות הרבות של הפרשים הממלוכים איפשרו גמישות טקטית רבה בשדה בקרב, בדרך כלל הגייסות הממלוכים עמדו בשדה הקרב במבנה של קו מול פני האויב, כאשר הצבא מחולק לשלושה גופים עיקריים - מרכז ושני אגפים. גופים אלו היו מחולקים בחמישה קווים שונים: מול פני האויב היו פרשי הקו-הראשון הפרוסים לאורך כל החזית ומאחוריהם העתודה הטקטית - קו שני של פרשים שהיו מורכבים מיחידות העילית של הצבא. הקו השלישי נועד להגן על המחנה והמטען של הצבא והקו הרביעי ובו פרשים קלים הגן על החלק האחורי של המחנה הממלוכי, הקו החמישי שימש כחיל מאסף ולהגנה על החלק האחורי של הצבא הממלוכי.^[44] על פי הצורך הטקטי הוצבו האגפים לעיתים כשהם קרובים יותר אל שדה הקרב כמעיין "קרניים" בולטות לכיוון הקו הראשון של האויב. מהלך ההתקפה נקבע תוך התחשבות במצב השמש בשמיים במטרה שקרניה יסנוורו את האויב ויגבילו את יכולת הלחימה שלו.

הצבא הממלוכי החל את הקרב בדרך כלל במטחי חיצים שנורו לעבר עמדות האויב וגרמו לאבדות, שבירת שורות וירידה בנכונות להילחם. רק כאשר המפקדים הממלוכים הגיעו למסקנה כי האויב נחלש יצאו הפרשים הממלוכים להתקפה מכרעת. התקפות נגד של האויב נתקלו בהגנה נמרצת מבלי לשבור את שורות הצבא או לחלופין בשימוש בטקטיקה הידועה של נסיגה מדומה, שפיתתה צבאות בעלי משמעת רופפת, או חוסר היכרות עם הצבאות הטורקיים להתקפה נמהרת וללא סדר שהובילה לכיתור והשמדה על ידי כוחות העתודה של הצבא הממלוכי.

הצבא הממלוכי נמנע מלנהל קרבות ימיים והצי הממלוכי היה קטן ולא פעיל בהשוואה לחייל הפרשים, והשירות בצי נחשב לחסר תהילה ומסוכן במיוחד. עם זאת, לא נמנע הצבא הממלוכי מבניית צי ושימוש בכוח ימי במידת הצורך. כך פלשו הממלוכים בשנת 1302 לאי ארוד, מבצרם האחרון של הצלבנים, כאשר הכוח הממלוכי הושט על סיפון 16 אוניות, שם מצור על המבצר הטמפלרי וכבש אותו.^[45] נחיתות אמפיביות נערכו גם בים האדום, ובשנת 1426 כבש כוח ממלוכי של כ-3,000 פרשים ו-180 אוניות את ממלכת קפריסין הצלבנית. בשנת 1444 כשל ניסיון הממלוכים לכבוש את האי רודוס מידי מסדר ההוספיטלרים.

לקריאה נוספת

R. C. Smail. Crusading Warfare, 1097-1193. Cambridge University Press, 1995. ISBN 0521458382
Helen J. Nicholson, David Nicolle. God's Warriors: Crusaders, Saracens and the Battle for Jerusalem. Bloomsbury USA, 2006. ISBN 1846031435
Niall Christie. Muslims and Crusaders Christianity’s Wars in the Middle East 1095–1382, from the Islamic Sources. Routledge, 2014. ISBN 113802273X
Terence Wise. Armies of the Crusades. Bloomsbury USA, 1978. ISBN 0850451256
Nicolle, David . Arms & Armour of the Crusading Era 1050–1350, Islam, Eastern Europe, and Asia. Greenhill Books, 1999. ISBN 1853673471

צבאות הנביא מוחמד ויורשיו

David Nicolle. The Great Islamic Conquests AD 632–750. Bloomsbury USA, 2009. ISBN 1846032733
Robert G. Hoyland. In God’s Path The Arab Conquests and the Creation of an Islamic Empire. Oxford University Press, 2015. ISBN 0199916365

צבאות הח'ליפות

David Nicolle. The Armies of Islam : 7th-11th Centuries. Bloomsbury USA, 1982. ISBN 0850454484
David Nicolle. Armies of the Caliphates 862–1098. Bloomsbury USA, 1998. ISBN 1855327708
Hugh Kennedy. The Armies of the Caliphs: Military and Society in the Early Islamic State. Routledge, 2001. ISBN 0415250927

הצבא האיובי

R. Stephen Humphreys. From Saladin to the Mongols: the Ayyubids of Damascus, 1193-1260. SUNY Press, 1977. ISBN 0873952634
David Nicolle. Saladin and the Saracens. Bloomsbury USA, 1986. ISBN 0850456827

הצבא הממלוכי

Robert Irwin. The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382. Southern Illinois University Press, 1986. ISBN 0809312867
James Waterson. The Knights of Islam: The Wars of the Mamluks. Greenhill, 2007. ISBN 1853677345
David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50. Bloomsbury Publishing, 2015. ISBN 1472813359

הערות שוליים

^ Kennedy, Hugh. The Great Arab (2007) Conquests: How the Spread of Islam Changed the World We Live In. pp 1-4 Da Capo Press.
^ Hindley, Geoffrey (2004). A Brief History of the Crusades: Islam and Christianity in the Struggle for World Supremacy. London: Constable & Robinson. pp. 300.
^ משה שרון, ‏קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 43
^ יהושע פרנקל, ‏הסלג'וקים בארץ-ישראל (1071–1098), קתדרה 21, אוקטובר 1981, עמ' 72-49
^ י' פראוור, 'הנצרות בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה', י' אבירם (מלבה"ד) ירושלים לדורותיה, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ט עמ' 179-192
^ R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: The Ayyubids of Damasacus, 1193-1260 (State University of New York Press Albany, 1977), p. 10-11, 13.
^ השושלת הממלוכית , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
^ Department of Arms and Armor. “Islamic Arms and Armor.” In Heilbrunn Timeline of Art History. New York: The Metropolitan Museum of Art,
^ Department of Arms and Armor. “Islamic Arms and Armor.” In Heilbrunn Timeline of Art History. New York: The Metropolitan Museum of Art,
^ David Nicolle. Crusader Warfare: Muslims, Mongols and the struggle against the Crusades. Hambledon Continuum. (2007) p. 175
^ Angela Massafra, "Some curved ceremonial weapons of the II millennium B.C. in the National Museum of Beirut" Bulletin d'Archéologie et d'Architecture Libanaises. 15: 339–350
^ Kennedy, Hugh. The Armies of the Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History The Armies of the 175 Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History 2001 page
^ David Nicolle. The Great Islamic Conquests AD 632–750 (Essential Histories) Osprey Publishing 2009 page 28
^ Kennedy, Hugh. The Armies of the Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History The Armies of the Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History 2001 page 177
^ David Nicolle. The Armies of Islam : 7th-11th Centuries (Men at Arms, 125) Osprey Publishing 1982 page 11
^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 43
^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 34
^ Nicole, David. Yarmuk 636 A.D. The Muslim Conquest of Syria. Osprey, 1994 pp43-44
^ Holt, Peter M., ed. (1970). The Cambridge History of Islam: Volume 1, The Central Islamic Lands. Cambridge University Press
^ David Nicolle. The Armies of Islam : 7th-11th Centuries (Men at Arms, 125) Osprey Publishing 1982 page 12-14
^ גולמאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
^ . "Warrior kings: A look at the history of the Mamluks". The Report – Egypt 2012: The Guide. Oxford Business Group (2012). pp. 332–334
^ פסקה זו תורגמה מהערך Fatimid navy (אנ') בוויקיפדיה האנגלית
^ David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page7
^ R. C. Smail. crusading Warfare, 1097-1193 (Cambridge Studies in Medieval Life and Thought: New Series 1995) page 66
^ R. C. Smail. crusading Warfare, 1097-1193 (Cambridge Studies in Medieval Life and Thought: New Series 1995) page 69
^ David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 9-11
^ David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 12-15
^ Lev, Yaacov (1984). "The Fāṭimid Navy, Byzantium and the Mediterranean Sea, 909–1036 CE/297–427 AH". Byzantion. 54: 220–252
^ Lev, Yaacov . "The Fāṭimid Navy, Byzantium and the Mediterranean Sea, 909–1036" . Byzantion 54 (1984) page: 249
^ Lev, Yaacov . "The Fāṭimid Navy, Byzantium and the Mediterranean Sea, 909–1036" . Byzantion 54 (1984) page: 247
^ David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat). Osprey Publishing (2015) page 26
^ David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 15-17
^ David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat) Osprey Publishing 2015 page 16-17
^ David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 17
^ Yaacov Lev International Journal of Middle East Studies, Vol. 19, No. 3 (Aug., 1987), pp. 337-365
^ David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 19
^ Yaacov Lev International Journal of Middle East Studies, Vol. 19, No. 3 (Aug., 1987), pp. 353-355
^ Stephan Conermann and Suad Saghbini. Awlad al-Nas as Founders of Pious Endowments: in Mamlūk Studies Review in Mamlūk Studies Review
^ David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat) Osprey Publishing 2015 page 19-20
^ אמיר מזור. "המנצוריה בסולטנות הממלכית. סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. האוניברסיטה העברית תשע"ב, עמוד 52
^ Levanoni, Amalia. "The Ḥalqah in the Mamluk Army: Why Was It Not Dissolved When It Reached Its Nadir?" Mamlūk Studies Review 15, (2011): 37-65.
^ Stephan Conermann and Suad Saghbini. Awlad al-Nas as Founders of Pious Endowments: in Mamlūk Studies Review in Mamlūk Studies Review
^ David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat). Osprey Publishing 2015. page 20
^ Barber, Malcolm . The New Knighthood: A History of the Order of the Temple. Cambridge: Cambridge University Press (1994) page 294

[1] Kennedy, Hugh. The Great Arab (2007) Conquests: How the Spread of Islam Changed the World We Live In. pp 1-4 Da Capo Press.

[2] Hindley, Geoffrey (2004). A Brief History of the Crusades: Islam and Christianity in the Struggle for World Supremacy. London: Constable & Robinson. pp. 300.

[משה_שרון-3] משה שרון, ‏קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 43

[4] יהושע פרנקל, ‏הסלג'וקים בארץ-ישראל (1071–1098), קתדרה 21, אוקטובר 1981, עמ' 72-49

[5] י' פראוור, 'הנצרות בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה', י' אבירם (מלבה"ד) ירושלים לדורותיה, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ט עמ' 179-192

[6] R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: The Ayyubids of Damasacus, 1193-1260 (State University of New York Press Albany, 1977), p. 10-11, 13.

[7] השושלת הממלוכית , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

[8] Department of Arms and Armor. “Islamic Arms and Armor.” In Heilbrunn Timeline of Art History. New York: The Metropolitan Museum of Art,

[9] Department of Arms and Armor. “Islamic Arms and Armor.” In Heilbrunn Timeline of Art History. New York: The Metropolitan Museum of Art,

[10] David Nicolle. Crusader Warfare: Muslims, Mongols and the struggle against the Crusades. Hambledon Continuum. (2007) p. 175

[11] Angela Massafra, "Some curved ceremonial weapons of the II millennium B.C. in the National Museum of Beirut" Bulletin d'Archéologie et d'Architecture Libanaises. 15: 339–350

[12] Kennedy, Hugh. The Armies of the Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History The Armies of the 175 Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History 2001 page

[13] David Nicolle. The Great Islamic Conquests AD 632–750 (Essential Histories) Osprey Publishing 2009 page 28

[14] Kennedy, Hugh. The Armies of the Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History The Armies of the Caliphs : Military and Society in the Early Islamic State Warfare and History 2001 page 177

[15] David Nicolle. The Armies of Islam : 7th-11th Centuries (Men at Arms, 125) Osprey Publishing 1982 page 11

[16] Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 43

[17] Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 34

[18] Nicole, David. Yarmuk 636 A.D. The Muslim Conquest of Syria. Osprey, 1994 pp43-44

[19] Holt, Peter M., ed. (1970). The Cambridge History of Islam: Volume 1, The Central Islamic Lands. Cambridge University Press

[20] David Nicolle. The Armies of Islam : 7th-11th Centuries (Men at Arms, 125) Osprey Publishing 1982 page 12-14

[21] גולמאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

[22] . "Warrior kings: A look at the history of the Mamluks". The Report – Egypt 2012: The Guide. Oxford Business Group (2012). pp. 332–334

[fatimid_navy-23] פסקה זו תורגמה מהערך Fatimid navy (אנ') בוויקיפדיה האנגלית

[24] David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page7

[25] R. C. Smail. crusading Warfare, 1097-1193 (Cambridge Studies in Medieval Life and Thought: New Series 1995) page 66

[26] R. C. Smail. crusading Warfare, 1097-1193 (Cambridge Studies in Medieval Life and Thought: New Series 1995) page 69

[27] David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 9-11

[28] David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 12-15

[29] Lev, Yaacov (1984). "The Fāṭimid Navy, Byzantium and the Mediterranean Sea, 909–1036 CE/297–427 AH". Byzantion. 54: 220–252

[30] Lev, Yaacov . "The Fāṭimid Navy, Byzantium and the Mediterranean Sea, 909–1036" . Byzantion 54 (1984) page: 249

[31] Lev, Yaacov . "The Fāṭimid Navy, Byzantium and the Mediterranean Sea, 909–1036" . Byzantion 54 (1984) page: 247

[32] David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat). Osprey Publishing (2015) page 26

[33] David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 15-17

[34] David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat) Osprey Publishing 2015 page 16-17

[35] David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 17

[36] Yaacov Lev International Journal of Middle East Studies, Vol. 19, No. 3 (Aug., 1987), pp. 337-365

[37] David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page 19

[38] Yaacov Lev International Journal of Middle East Studies, Vol. 19, No. 3 (Aug., 1987), pp. 353-355

[39] Stephan Conermann and Suad Saghbini. Awlad al-Nas as Founders of Pious Endowments: in Mamlūk Studies Review in Mamlūk Studies Review

[40] David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat) Osprey Publishing 2015 page 19-20

[41] אמיר מזור. "המנצוריה בסולטנות הממלכית. סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. האוניברסיטה העברית תשע"ב, עמוד 52

[42] Levanoni, Amalia. "The Ḥalqah in the Mamluk Army: Why Was It Not Dissolved When It Reached Its Nadir?" Mamlūk Studies Review 15, (2011): 37-65.

[43] Stephan Conermann and Suad Saghbini. Awlad al-Nas as Founders of Pious Endowments: in Mamlūk Studies Review in Mamlūk Studies Review

[44] David Campbell. Templar Knight vs Mamluk Warrior: 1218–50 (Combat). Osprey Publishing 2015. page 20

[45] Barber, Malcolm . The New Knighthood: A History of the Order of the Temple. Cambridge: Cambridge University Press (1994) page 294

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]