קרב אג'נדיין
 | ||||||||||||||||||
| חיל פרשים ערבי בקרב | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמות הראשידון באימפריה הביזנטית | ||||||||||||||||||
| תאריך | יולי או אוגוסט 634 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המצור על בוסרה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | כיבוש דמשק | |||||||||||||||||
| מקום | אזור עמק האלה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°41′00″N 34°57′00″E / 31.68333333°N 34.95°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצבא האסלאמי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת השפלה רגילה)   קרב אג'נדיין  מפת ארץ ישראל הביזנטית במאה ה-7, בעת הכיבוש הערבי | ||||||||||||||||||
קרב אג'נדיין (בערבית: معركة أجنادين) הוא קרב שהתחולל בארץ ישראל בתאריכים לא ידועים, ככל הנראה במהלך החודשים יולי - אוגוסט 634 (או 636 על פי מקור אחר), בין צבא האימפריה הביזנטית לצבא האימפריה המוסלמית. מיקומו המדויק של שדה הקרב איננו ברור אך ההשערה היא כי נערך באזור שפלת יהודה. הקרב הסתיים בניצחון מוסלמי ובהשמדת רוב הצבא הביזנטי שחנה בארץ ישראל.[1]
מקורות היסטוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיקר התיאורים של הקרב, ככל הנראה נגועים במיתוס ובהגזמה, ניתן למצוא אצל היסטוריונים מוסלמים ובהם ההיסטוריון המוסלמי ממוצא פרסי בן המאה ה-9 אחמד אל-בלאד'רי[2] (בערבית: أحمد بن يحيى بن جابر البلاذري) שכתב את היצירה המונומנטלית[3] פתוח אלבלדאן (בערבית: فتوح البلدان), בעברית: "ספר כיבוש הארצות", שבו מתוארת התפשטות האסלאם ובניית האימפריה המוסלמית.[4] היסטוריון מוסלמי נוסף מהמאה התשיעית, שכתביו מתארים את הכיבוש המוסלמי של הלבנט הוא מוחמד אבן ג'ריר א-טברי (בערבית: أبو جعفر محمد بن جرير الطبري) שעבודתו ההיסטוריה של נביאים ומלכים (בערבית: تاريخ الرسل والملوك) מתארת את ההיסטוריה מתחילת ימי העולם על פי הקוראן ועד לשנת 915.
היסטוריונים אלו מבססים את עבודתם על ספרים מוקדמים של היסטוריונים מוסלמים בני המאה ה-8 – אל-ואקידי, שספרו ספר ההיסטוריה והמלחמה הוא אוסף של מסורות וסיפורים המתייחסים לימים המוקדמים של האימפריה המוסלמית ואבן אסחאק, היסטוריון מוסלמי מהמאה השמינית, שכתב מסורות הקשורות לנביא מוחמד והח'ליפים הראשונים – כתביו לא שרדו ושימשו כבסיס לכתבים מאוחרים יותר ובעיקר א-טברי.
המקורות המוסלמיים בהם נמצא עיקר המידע על הקרב מופיעים נתונים סותרים על הקרבות המכריעים שנערכו בארץ ישראל בין הצבאות המוסלמים והביזנטיים. לפי אל-בלאד'רי נערך הקרב הגדול הראשון באג'נדיין בשנת 634 אבל קובע מספר תאריכים אפשריים במהלך חודשים יולי-אוגוסט והקרב השני בירמוך בשנת 636. על פי גרסת א-טברי נערך הקרב הראשון בירמוך בשנת 634 והקרב השני באג'נדיין בשנת 636, בספר אחר מספר א-טברי על קרב נוסף או שמא אחד מאותם קרבות שנערך באג'נדיין בשנת 643, בגלל סתירה זו קבעו חוקרים מודרניים כי א-טברי נסמך על מקור לא אמין בתיאור קרבות ההכרעה.
המקורות ההיסטוריים הביזנטיים אינם מזכירים כלל את קרב אג'נדיין בשמו ותיאורי הקרב מתערבבים בתיאורי קרבות שאירעו בסמיכות זמנים – דתין וייתכן שגם קרב הירמוך. עם זאת בכרוניקה הפרנקית כרוניקת פרדגאר שנכתבה בשנת 660 בקירוב מתואר קרב בין הביזנטים למוסלמים שככל הנראה מתאר קטעים מהעימות הידוע בשם אג'נדיין:
”הרקליוס שלח חיילים נגדם אך בקרב ניצחו הסרצנים והביסו את הרומאים, 150,000 חיילים רומאים נהרגו. הסרצנים הציעו להרקליוס לקנות מהם את השלל בחזרה, אך הרקליוס שקווה לנקום בהם על מפלתו סירב לקנות בחזרה את רכושו הגנוב.”[5]
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
אזור "סוריה הגדולה" (בערבית: بلاد الشام "בילאד א-שאם" תרגום לעברית: ארץ השאם) כולל את עבר הירדן, וארץ ישראל ומחולק לשלושה חלקים נפרדים: חוף ים ובו אוכלוסייה נוצרית דוברת יוונית, ובו ערי נמל ומרכזים מנהלתיים של הביזנטים, הינטרלנד חקלאי עשיר, מיושב בצפיפות על ידי שבטים דוברי ארמית, בעוד החלק המדברי הגדול נשלט על ידי שבטים ערבים שבו הייתה אחיזת האימפריה רופפת מאוד. השלטון הביזנטי התרכז בערים, שכולן היו מוקפות חומה ומבוצרות היטב, וברובן שכן חיל מצב קבוע. בצפון סוריה הייתה חומס מרכז ביזנטי עיקרי, בארץ ישראל – שימשה קיסריה כמרכז שלטוני. את אחיזתם באזורי המדבר ביססו הביזנטים על שבטים ערבים נוצרים או פגאניים. עם מותו של הנביא מוחמד (570–632) עלו לשלטון הראשידון או הח'ליפים ישרי הדרך (בערבית: الخلفاء الراشدون) הראשון בהם, אבו בכר, החל את מגמת ההתפשטות מתוך חצי האי הערבי אל השטחים הנשלטים על ידי האימפריה הביזנטית בסדרת פשיטות שנהדפו על ידי מבצרי הגבול הביזנטיים. יתר הצלחה נחלו המוסלמים מול האימפריה הסאסאנית. במקביל לכיבוש האימפריה הסאסאנית, וביתר שאת לאחר התפוררותה, החלו הצבאות הערבים להפנות את תשומת לבם לסוריה ולעימות עם האימפריה הביזנטית, שבה ראו מקור לעושר.
פשיטות ראשונות הביאו את הצבאות המוסלמיים אל גבול המדבר ואל קו המבצרים הראשון של הביזנטים, תוך שהם תופסים שליטה על השבטים והאזורים מחוץ לטווח ההשפעה הביזנטי המיידי. הישג ראשון נרשם עם נפילתו לידיים ביזנטיות של המבצר קסטרום מפאה (Kastrom Mefaa) בירדן. הצבא המוסלמי תקף בשלושה כיוונים: כוח אחד נכנס לארץ ישראל דרך עזה, בעוד שני כוחות אחרים נעו ממזרח אל תוך עבר הירדן, מנצלים את חולשת השלטון הביזנטי ונהנים משיתוף פעולה של השבטים הבדואים. התקפות אלו נבלמו מול קווי ההגנה הביזנטיים. קרב ראשון אירע במקום הקרוי דתין שהמחקר המודרני מזהה באזור רצועת עזה וככל הנראה הסתיים בניצחון מוסלמי אך ההתנגדות הביזנטית וייתכן שאף צי ביזנטי שנשלח מקיסריה דרומה הביא לנסיגה מוסלמית, ולבקשת מפקדי הצבא המוסלמי לקבלת תגבורת.[6]
הצבאות הלוחמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא המוסלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלושת הגדודים המוסלמיים שפעלו בארץ ישראל ועבר הירדן תחת עמר אבן אל-עאץ – הידוע ככובש מצרים הביזנטית, שרחביל בן חסנה, ממפקדי גדודי הפלישה המוסלמית לארץ ישראל, ויזיד בן אבו סופיאן איחדו כוחות והקימו את המחנה המוסלמי במקום לו ניתן השם אג'נדיין. התגבורת הגיע בדמות ח'אלד בן אל-וליד (בערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול – חרבו השלופה של אללה), שנחשב לאחד מגדולי המצביאים בעולם, וידוע כי מעולם לא הובס בקרב. הוא היה דמות מורכבת, רב כישרון, שעצמאותו עמדה לו לרועץ. גדוד פרשים ורוכבי גמלים שבפיקודו שמספרם לא עלה על 1,000 לוחמים יצא מעיראק ובמסע בזק חצה את המדבר, הופיע בעורף קווי ההגנה הביזנטיים ובזכות ההפתעה הצליח לכבוש את בוסרה (בערבית: بصرى) ולעיתים בוסטרה או בוסרה אלשאם – עיר עתיקה השוכנת כ-35 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר דרעא בגולן הסורי ששימשה כבסיס ביזנטי בעל חשיבות אסטרטגית. ולהתאחד עם גדודי הצבא המוסלמי שעתה מנה כ-15,000 לוחמים.
הצבא הביזנטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הביזנטי שנלחם באג'נדיין הורכב מיחידות חיל מצב מקומיות ומפקדו העליון היה אחיו של הקיסר הידוע בשם תיאודור. אדם זה נלחם כמצביא בשירות הקיסר במהלך הקרבות עם הצבא של האימפריה הסאסאנית ומינויו מצביע על חשיבות הקרב בעיני הביזנטים. מפקד נוסף – ככל הנראה המפקד הצבאי הישיר מופיע בכתובים בשם וורדאן ככל הנראה שימש גם כמושל חומס – המרכז הצבאי מינהלתי של האימפריה בסוריה, וככל הנראה ממוצא ארמני. הרכב כוחות הצבא הביזנטי בקרב איננו ברור אך ייתכן כי מפקדים בדרגה כה גבוהה פיקדו על גדודים מובחרים מצבא השכירים הביזנטי מארמניה וקונסטנטינופול. אל גרעין זה הצטרפו – ככל הנראה – גדודים של בדואים ושבטים ערבים בני בריתה של האימפריה. על פי מחקרים מודרניים מנה הצבא הביזנטי כ-10,000 לוחמים. מסיבות לא ברורות אך ככל הנראה מתוך גילוי זהירות והיצמדות לתורת הלחימה הביזנטית נדרש הצבא הביזנטי לחודשיים להערכות תוך ויתור מוחלט על אלמנט ההפתעה ומתוך שבחירת שדה הקרב ניתנת למפקדי הצבא המוסלמי.
שדה הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיקומה של אג'נדיין איננו ידוע, והשם עצמו לא מופיע בכתבים היסטוריים הקודמים או מתעדים את שמות המקומות בארץ ישראל ולחלופין לא נשתמר השם במקום כלשהו – עובדה שחותרת תחת כל ניסיון אקדמי לאתר את המקום. על פי ההיסטוריון המוסלמי א-טברי, אג'נדיין נמצאת בתחומי ארץ ישראל בין רמלה לבית ג'וברין. מחקרים מודרניים של תחילת המאה התשע-עשרה מצביעים על אזור שפלת יהודה בין רמלה לבית גוברין[7] וליתר דיוק באזור בית נטיף[8] בסמוך לחורבות העתיקות הידועות בשם הערבי ג'נאבה אל פוקה וג'נאבה אל שרקייה[9] בהן נתגלו בשנת 1975 חורבות מבנים מהתקופה הביזנטית[10] מערות ובורות מים.[11]
המחקר האקדמי המודרני קיבל את הזיהוי ששדה הקרב אג'נדיין נמצא בין רמלה לבית גוברין והחוקרים מצביעים על עמק האלה כמיקום מדויק יותר. עם זאת יש מקורות ערבים הקובעים את מקומה של אג'נדיין ומיקום הקרב באזורים אחרים, היסטוריונים מוסלמי אחרים כגון יאקות בן עבדאללה אלחמאווי מציינים כי אג'נדיין נמצאת בצפון ארץ ישראל בפרבינציית אורדון כלומר באזור רמת-הגולן. ומקורות אחרים כגון אבן-פדלאללה אל-עמרי מצביעים על עבר הירדן וסוריה ומערערים בכך את הקביעה החד-משמעית לכאורה ויתר על כן מצביעים על האפשרות כי אג'נדיין נמצאת העבר הירדן המזרחי או בחורן.[12]
המזרחן מיכאל יאן דה חויה (אנ') שפעל בסוף המאה ה-19 מתייחס במחקרו לאפשרות שאג'נדיין נמצאת בעבר הירדן המזרחי, באזור החורן או בפרובינציית אורדון אך מגיע למסקנה כי זיהוי זה שגוי מאחר שהוא סותר את תוכנית המערכה המוסלמית ומגיע למסקנה כי נשארת רק אפשרות אחת, והיא שאג'נדיין נמצאת במקום שממקמים אותה רוב המקורות הערביים בקרבת בית ג'ברין.
עם זאת, מיקום הקרב בשלב זה של המערכה עמוק בתוך השטח הביזנטי, לאחר סדרת קרבות בעבר הירדן שבמהלכם הקפידו הצבאות המוסלמיים לשמור את דרכי הגישה למדבר ודרכי נסיגה מהירות אינו מתיישב עם הזהירות המופגנת של המצביאים המוסלמיים ובראשם ח'אלד בן אל-וליד. שדה הקרב בבית גוברין נותן יתרון משמעותי לביזנטים ומאפשר לחיל הרגלים שלהם אפשרות תמרון מול חיל הפרשים המוסלמי ומאידך מציב את הצבא המוסלמי בסכנת ניתוק כיתור והשמדה בעומק השטח הביזנטי.
החוקר הישראלי פרופסור משה שרון מעלה במחקרו "קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם"[13] את ההשערה כי זיהוי אג'נדיין בבית גוברין – עמק האלה בטעות יסודו וכי לקרבות אג'נדיין וקרב הירמוך יש קווי דמיון המקורות המוסלמיים הדנים באירועים ובתקופה. יתר על כן פרופסור משה שרון מצביע על העובדה כי בסמוך לעמק האלה, כ-5 ק"מ מדרום לבית שמש, בין תל בית שמש לגן לאומי תל עזקה נמצא תֵּל יַרְמוּת הקרוי בערבית: חִ'רבּת אל-יַרְמוּך, וכי הזהות בין שם התל לשם הנהר באזור רמת הגולן בו נערך קרב הירמוך עשוי להצביע כי מדובר בקרב אחד ולא בשני קרבות נפרדים.
מהלך הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעט מאוד ידוע על מהלך הקרב והמעט אפוף במיתוסים המקשים לשחזר אירועים ולהפריד אגדה מהיסטוריה. הצבאות נערכו זה מול זה כאשר הן הביזנטים והן המוסלמים חילקו את החזית לשלוש יחידות נפרדות כאשר המחנה נמצא בעורף, ידוע כי המוסלמים שמרו יחידת פרשים כעתודה ניידת ומפקדי הצבא ניצבו במרכז. האירועים שקדמו ללחימה מתוארים בפירוט במקורות המוסלמיים אך יש להניח כי תיאורים אלו סוגננו לכלל יצירה ספרותית וכוללים נאומים חוצבי להבות של מפקדי הצבא. על פי הסיפורים לוחמים מהצד המוסלמי ביצעו מעשי גבורה שונים עוד בטרם התלקחו הקרבות והמפקדים הביזנטיים ניסו להניע את המוסלמים מלחימה אך נתקלו בהצעה להמיר את דתם או להילחם. הקרב שהתפתח היה מר ללא תימרונים אך עקוב מדם.
יום קרב ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב החל במטר של חיצים ואבני קלע מצד הצבא הביזנטי ולאחר מכן יצאו לוחמים גיבורים משני הצדדים וניהלו דו-קרב במהלכו נהרגו המושלים הביזנטיים של רבת עמון וטבריה. המוסלמים תקפו את החזית הביזנטית והלחימה נמשכה עד לשעות הערב ללא הכרעה.
יום הקרב השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום הקרב השני שינו הביזנטים את הטקטיקה שלהם והזמינו את ח'אלד בן אל-וליד למשא ומתן מתוך מטרה לרצוח אותו במארב מתוכנן מראש, התוכנית נכשלה והכוח הביזנטי הושמד על מפקדו, אירוע זה ערער את רוחם של הביזנטים, המוסלמים נטלו את היוזמה והתקיפו את הצבא הביזנטי שברו את המערך הביזנטי והרגו את מפקדיו. על פי מקורות אחדים אבדות הצבא המוסלמי בקרב היו כבדות ככל הנראה מכל הקרבות לכיבוש הלבנט ובהם מספר גדול מהצחאבה (בערבית: الصحابة), שהם בני לווייתו של מוחמד והמוסלמים הראשונים.[14] אחמד אל-בלאד'רי מונה לעומת זאת 14 הרוגים בסך הכול ומונה אותם בשמם, אבן-אסחאק מונה 2 הרוגים מוסרי חדית' ובסך הכול 5 הרוגים, עובדות העשויות להצביע כי הקרב עליו מדובר היה לא יותר מעימות מוגבל בין יחידות צבאיות קטנות יחסית.[15]
לאחר הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסופר בכתבי ההיסטוריון הביזנטי תיאופנס המוודה, תיאודורוס, אחיו של הרקליוס, הצליח לברוח משדה הקרב לחומס שם פגש בקיסר ודווח לו על התבוסה. בתגובה נערכו חילופי גברי בצמרת ההנהגה הצבאית הביזנטית ותיאודורוס נשלח חזרה – בבושת פנים – לקונסטנטינופול שם נכלא.[16] קרב אג'נדיין הוציא את רוח הלחימה ממפרשי הצבא הביזנטי, והביא לשינוי במדיניות והאסטרטגיה הביזנטית – במקום להיכנס לעימות בשדה הקרב, חזרו הביזנטים לטקטיקה של היתקלויות שתפקידן להתיש את כוחו של היריב. לצורך מימוש מדיניות זו נסמכו הביזנטים על עומק השטח וקווי הגנה מבוצרים, מתוך תקווה כי הצבא הערבי יתיש עצמו בלחימה בלתי פוסקת. אסטרטגיה זו, שבדרך כלל הוכחה כיעילה בעיקר כנגד פושטים איבדה את עוקצה במאבק מול הפולשים המוסלמים, שהיו בעלי מוטיבציה גבוהה. לקחי הקרב לא נלמדו והעימות הגדול הבא – קרב הירמוך הביא להשמדת הצבא הביזנטי ואובדן הלבנט.
חלק לא ידוע מהצבא הביזנטי הצליח להימלט משדה הקרב אל הערים המבוצרות שבארץ ישראל ואלו נותרו בשליטה ביזנטית, המוסלמים נהנו כתוצאה ישירה מניצחונם מחופש תנועה כמעט מוחלט ברחבי הארץ וניתקו את אזור ההר מהמרכז הביזנטי שבערים לאורך מישור החוף.
התבוסה באג'נדיין הכתה בתדהמה את הממשל האזרחי והכנסייתי הביזנטי שלא היה ערוך להתמודד עם פלישה עוינת שערערה אל החיים וניתקה רווי אספקה ותקשורת. הרקליוס עזב את בסיסו בחומס ועבר לאנטיוכיה עדות ברורה לטלטלה שעברה האימפריה הביזנטית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Walter Emil Kaegi. Byzantium and the early Islamic conquests. Cambridge University Press, 1995 pages 98-99
- ^ Baladhuri, Ahmad ibn Yahya al- - Oxford Islamic Studies Online
- ^ ערך באנציקלופדיה בריטניקה המקוונת
- ^ גרסה מלאה מתורגמת לאנגלית
- ^ John Michael Wallace-Hadrill Wallace-Hadrill, J. M., translator. The Fourth Book of the Chronicle of Fredegar with its Continuations. Connecticut: Greenwood Press, 1960.
- ^ Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, David* Nicolle; Osprey Campaign Series #31, Osprey Publishing, 1994. page 44
- ^ Walter Emil Kaegi. Byzantium and the early Islamic conquests. Cambridge University Press, 1995 page 98
- ^ Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, David* Nicolle; Osprey Campaign Series #31, Osprey Publishing, 1994. page 47
- ^ גרן ויקטור, תיאור גאוגרפי היסטורי וארכאולוגי של ארץ-ישראל, כרך שני: יהודה (תרגם ח' בן-עמרם), הוצאת יד בן צבי ירושלים (תשמ"ב)
- ^ Israel Antiquities Authority - Links
- ^ ילקוט הפרסומים 4136 19.8.93
- ^ פרופסור משה שרון, קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 69
- ^ פרופסור משה שרון, קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 70–72
- ^ Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, David* Nicolle; Osprey Campaign Series #31, Osprey Publishing, 1994. page 48
- ^ פרופסור משה שרון, קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 87
- ^ Kaegi, Walter Emil (1995), Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge University Press, ISBN 0521484553 page 100