מוסלמים
מוסלמים הם המאמינים באסלאם, דת מונותאיסטית אברהמית שהחלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של הנביא מוחמד. על פי המחקר העדכני ביותר, מספרם הכולל של המוסלמים כיום הוא כ 1.9 מיליארד, כשליש מאוכלוסיית העולם.[1] בכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון וכמו כן בישראל (ראו אסלאם בישראל), בצפון אפריקה, בדרום אסיה, ובדרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.
מוסלמים מהווים, נכון לשנת 2020, 18.0% מן האוכלוסייה בישראל.[2]
פלגים עיקריים בקרב המוסלמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – זרמים ואסכולות באסלאם
האסלאם נחלק לשני פלגים עיקריים: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ־92 אחוזים מהמוסלמים, והשיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות הנביא מוחמד וכוללת כ־5 אחוזים מהמוסלמים. בנוסף קיימים פלגים נוספים שמהווים כ־3 אחוזים מסך המוסלמים בעולם
באסלאם הסוני עצמו יש 4 אסכולות המהוות את הזרם המרכזי, וכן עוד כמה זרמי משנה כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מחמד אבן עבד אל-והאב (1691–1787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, הסלפיה אשר רוב חבריה נחשבים כבעלי אידאולוגיה ג'יאהדיסטית, הסוּפיוּת (בערבית: تصوّف, תַצַוֻף'), שהיא זרם מיסטי יחסית, ומקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה.
העולם המוסלמי בימינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז תקופת הרנסאנס עבר העולם המערבי, בפרט במערב אירופה, תהליך של חילון, שכלל, בין היתר, ניתוק של מוסדות הדת ממוסדות השלטון (מה שמכונה "הפרדת הדת מהמדינה"). תהליך זה החל להשפיע על העולם המוסלמי רק במאה ה-19, בעיקר עקב השפעתו של השלטון האירופי הקולוניאליסטי. השפעת החילון התבטאה בסופו של דבר בהקמת מדינות לאום בעלות שלטון חילוני במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה במהלך המאה ה-20 (בעיקר בשנות הארבעים ובשנות השישים של המאה). אחת המדינות הראשונות שעברה תהליך זה היא טורקיה. בשנות העשרים נערכו בה "רפורמות אטאטורק" שכללו, בין היתר, ביטול של הח'ליפות, דבר אשר השפיע על כלל המוסלמים במדינה. בניגוד לאירופה, שבה רעיון הפרדת הדת מהמדינה מקובל כיום כמעט ללא עוררין, בעולם המוסלמי עדיין שורר מאבק חריף בין מצדדי החילוניות לאנשי דת. מאז סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 הקצין מאבקם של הזרמים הדתיים הרדיקליים, במיוחד האסלאמיזם, בשלטון החילוני במדינות רבות בעלות אוכלוסייה המשתייכת ברובה לדת האסלאם, בעיקר עקב שחיתות שלטונית, חוסר יציבות, ומצב כלכלי קשה.
במדינות כגון ישראל, לבנון, פקיסטן, סודאן וניגריה שורר מאבק בין קבוצות מוסלמיות לבין קבוצות שאינן מוסלמיות (הינדיות, נוצריות ואחרות) על מידת ההשפעה של האסלאם במדינה. באלג'יריה התפתח מאבק עקוב מדם בין קיצוניים מוסלמים לאוכלוסייה חילונית, המושפעת מתרבותה של צרפת. באיראן התחוללה בשנת 1979 המהפכה האיראנית, שבעקבותיה הודח השאה הפרסי, מוחמד רזה שאה פהלווי. את פהלווי, שביסס את שלטונו על לאומיות פרסית חילונית ונתמך על ידי מדינות המערב, החליף מנהיג מוסלמי שיעי קיצוני - האימאם האייתוללה ח'ומייני. בערב הסעודית שורר סטטוס קוו, שעל-פיו ההלכה האסלאמית לפי הפרשנות הווהאבית (פרשנות קיצונית בדרך-כלל) מכתיבה את חיי היומיום בממלכה, אולם אנשי הדת אינם מתערבים בענייני חוץ וביטחון, שמנוהלים על ידי השלטון המלוכני. לפרשנות הווהאבית של ההלכה האסלאמית יש כיום השפעה רבה על מוסלמים בכל רחבי העולם, בעיקר בשל כוחה הכלכלי הרב של ערב הסעודית. הדבר גורם להקצנה במדינות מוסלמיות אחרות, ואף מערער את הלגיטימיות של השלטון בערב הסעודית עצמה.
מסוף שנות השבעים החל הזרם הפונדמנטליסטי האסלאמיסטי להסתמן כזרם חזק ומוביל באסלאם. הוא התחזק כמעט בכל מדינה בעלת אוכלוסייה מוסלמית וקנה לו תומכים בדרכים שונות, במיוחד באמצעות הקמת והפעלת שירותי רווחה שונים: בתי ספר, מרפאות, מפעלי הזנה וכיוצא באלה, הממומנים באמצעות אגודות צדקה. התמיכה שזרם זה זוכה לה מסייעת לו בשאיפה לעצב מחדש את פניה של המדינה על פי תפיסותיו הדתיות. על רקע זה אפשר לראות את המהפכה האסלאמית באיראן ואת פעילות האחים המוסלמים (אל-אח'ואן אל-מסלמון) במצרים ובישראל. חלק מהארגונים האסלאמיים מזרם זה אחראים לטרור אסלאמי ופעולות אלימות, כגון ההתנקשות בנשיא מצרים אנואר סאדאת, ניסיון ההתנקשות ביורשו חוסני מובארכ, פיגוע מכוניות תופת באינדונזיה, פעילות ארגון הטרור הפלסטיני חמאס בישראל, השתלטות תנועת טליבאן וארגון הטרור אל-קאעידה על אפגניסטן, והשתלטות ארגון הטרור השיעי חזבאללה על דרום לבנון.
באפגניסטן של הטליבאן פוצצו את פסלי בודהה בבמיאן שהיו קיימים אלפי שנים, בעקבות דין איסור עשיית פסלים ועבודת אלילים. הוטלו הגבלות חמורות על נשים, ביניהן איסור להסתובב ללא גבר או להתאפר, וסנקציות אכזריות כלפי אלו שלא נשמעו לחוקים, כעקירת ציפורני נשים שנצבעו בלכה. תחת משטר זה הוצאו אנשים להורג על עבירות קלות יחסית. גם באיראן, משטרות הלכה סובבו בין האזרחים והשליטו את הלכות האסלאם, ובהן ניפוץ אסלות שירותים שהיו מכוונות לכיוון מכה, ומעצר ועונש מלקות לנשים שצבעו את שפתותיהן בליפסטיק. פעולות אלה אינן נגזרות מן ההלכה המוסלמית באופן ישיר, אלא הן ביטוי להקצנה בפרשנות הניתנת לדיני ההלכה המוסלמית. באיראן חלה התמתנות ניכרת במהלך שנות ה-90 בכל הקשור לחובות הדתיות המוטלות על כלל האזרחים. שלטון הטליבאן זכה לגינויים גם מצד אנשי דת מוסלמים. חלק מאנשי הדת במצרים ראו אף בהחמרות הנהוגות בזרם הווהאביה המקובל בערב הסעודית החמרות-יתר שאינן רצויות.
בעקבות הוצאת הספר "פסוקי השטן" ובו סאטירה על הנביא מוחמד ועל שליט איראן, אייתוללה ח'ומייני, בידי הסופר ההודי סלמאן רושדי בשנת 1989, הוציא ח'ומייני פסק הלכה הקורא להרוג אותו.
בשנות ה-2000 החל גל טרור אסלאמי נגד מדינות שונות. שיאו של גל הטרור היה בפיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, בהם נרצחו כ-3,000 איש. ארגון הטרור אל-קאעידה קיבל אחריות והשתמש באסלאם כדי להצדיק את הפיגועים. במקביל, נפוצו ברחבי העולם המוסלמי פסקי הלכה המתירים פיגועי התאבדות נגד לא-מוסלמים, ובייחוד נגד אזרחים ישראלים (זאת בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה) ואמריקנים. גל פיגועי ההתאבדות הקשים, והקצנתן של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה (ראו פרשת רצח תאו ואן גוך למשל), הביאו במערב להתפשטות תחושה של חשש מדת האסלאם, ונטען כנגדה שזו דת של אלימות הקוראת לטרור אסלאמי ורצח של חפים מפשע, ושואפת לחיסול המערב וחירויות האדם. כל אלה, וכן הכרזתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש על מלחמה בטרור, כמו גם המלחמות באפגניסטן (2001) ובעיראק (2003), היוו רקע להתעוררות רעיון התנגשות הציוויליזציות (מלחמה כוללת בין הציוויליזציה היודאו-נוצרית לבין הציוויליזציה האסלאמית). חכמי דת מוסלמים מתונים נאבקים בקיצונים המנצלים את האסלאם להצדקת הטרור ומגנים את פיגועי ההתאבדות וההתקפות נגד חפים מפשע בשם האסלאם. בנוסף, הם מבקשים לקרוא למעשי הטרור שמבצעים קיצונים מוסלמים בשם "אסלאמיזם" ולא "טרור אסלאמי", על מנת למנוע האשמת האסלאם כולו בטרור.
במקביל, איש הדת הטורקי פטהוללה גילן יסד תנועה אסלמית מתונה הדוגלת בשילוב דת וטכנולוגיה. כתב העת "אקונומיסט" כינה את גילן "אחד האישים המוסלמיים החשובים בעולם"[3]
קהילות מוסלמיות בעולם (לפי מדינות)
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – העולם המוסלמי, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, דת#אסלאם לפי מדינות |
|
הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי הוקם בשנת 1969, ברבאט שבמרוקו, במפגש מתואם של ראשי המדינות האסלאמיות, וכיום הוא מונה 57 מדינות חברות (כולל הרשות הפלסטינית), ובהן 22 מדינות ערב השייכות לליגה הערבית. מטה הוועידה נמצא בג'דה שבערב הסעודית.
המדינות החברות בו החליטו פה אחד לשתף פעולה ביניהן מבחינה כלכלית ומבחינת משאבים כדי להשיג בצורה הטובה והברורה ביותר מספר מטרות בעלות חשיבות מרובה: הקטנת ה"אסלאמופוביה" של המערב, שימור המקומות הקדושים לאסלאם וסיוע לפלסטינים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסלמים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה] |
לערכים, אישים, מושגים והמלצות, ראו פורטל האסלאם. |
- ^ "Religious Composition by Country, 2010-2050". Pew Research Center's Religion & Public Life Project (באנגלית אמריקאית). 21 בדצמבר 2022. נבדק ב-2024-03-09.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת 2020 נאמדה האוכלוסייה המוסלמית בישראל בכ-1.669 מיליון נפש, שהם 18.0% מכלל תושבי ישראל.
- ^ האקונומיסט, How far they have travelled,בגיליון 6 במרץ 2008
