פרנסיס בייקר

פרנסיס בייקר (באנגלית: Francis Horace Baker; ‏(1887 - ?) היה שופט בריטי שכיהן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ישב בדין בבית המשפט העליון המנדטורי, כאחד מהרכב שלושת השופטים שדנו בערעורו של אברהם סטבסקי מנאשמי משפט רצח ארלוזורוב, על הרשעתו בבית המשפט לפשעים חמורים, שבגינה נגזר עליו עונש מוות.

תולדות חייו

פרנסיס הוראס בייקר נולד באנגליה בשנת 1887. למד משפטים באנגליה ובשנת 1910 הוסמך ל"סוליסיטור" (תוארו של עורך דין המוסמך לעסוק בכל פעילות משפטית אך לא להופיע כטוען בבתי המשפט באנגליה, להבדיל מ"בריסטר" המוסמך להופיע ולטעון בבתי המשפט באנגליה). בייקר הגיע לארץ ישראל בראשית כיבוש הארץ על ידי הבריטים כמייג'ר – רב-סרן בצבא הבריטי, במסגרת "מינהל שטחי האויב הכבושים" ה- Occupied Enemy Territory Administration Occupied Enemy Territory Administration וכבר בשנת 1918 נתמנה לשופט. בשנת 1920 נתמנה לנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. בפברואר 1927 נתמנה באופן זמני לבית המשפט לערעורים. בדצמבר 1928 מילא במשך שבועיים את מקומו של זקן השופטים בעת שמייקל מקדונל היה בחופשה. בתחילת 1929 מונה לשופט בריטי שלישי בבית המשפט לערעורים.

בייקר הוכלל בהרכבים של בתי משפט מיוחדים שהורכבו לצורך דיון במשפטי רצח, ולצורך כך נשלח לבתי משפט במקומות שונים בארץ ישראל.

בייקר ישב בדין במשפטים שהסעירו את היישוב היהודי בשנות ה-30. הוא ישב, למשל, בהרכב בית הדין לערעורים שביטל את גזר דין המוות של שמחה חינקיס והיה אב בית הדין בבית המשפט לעניינים פליליים בשכם במשפטו של אבו ג'ילדה, שודד דרכים ערבי ששמו הפך למושג, שנדון עם שותפו למוות. בייקר גם ישב בהרכב השופטים בערעור של אברהם סטבסקי על הרשעתו ברצח ארלוזורוב, בו זוכה סטבסקי ב-20 ביולי 1934.

ביוני 1936 עזב השופט בייקר את ארץ ישראל ויצא לניגריה, שהייתה באותה תקופה מושבה בריטית, על מנת לכהן בה כשופט. לאחר מכן, בסוף 1955 התבקש על ידי מושל גמביה, פרסי וין-הריס, לעמוד בראש ועדת חקירה לבדיקת טענותיו של שר החינוך והרווחה פייר סאר נג'י נגד מפקד המשטרה הבריטית במושבה.

שיפוטו

בייקר היה בין השופטים שגילו יחס קולוניאלי אל תושבי הארץ, "הילידים" בעיניהם, ופסקו כי הדין האנגלי אינו חל בארץ ישראל. פסק דין נודע שהוציא שיקף את גישתו זאת. היה זה פסק דין שבייקר נתן בשנת 1930 בעניין ד"ר צזר חורי נ' עיריית חיפה. ד"ר חורי נפל לתוך שוחה פתוחה ונפצע. השופט בייקר פסק שאין לד"ר חורי זכות לפיצויים על פי המשפט האנגלי, מאחר שהמשפט העות'מאני אינו מכיר בפיצויים לנזקי גוף.

ב 7 בפברואר 1930 התפרסם בעיתון דבר מאמר מערכת בכותרת "אי אימון" ובו קבל העיתון על איפה ואיפה ביחסם של בתי המשפט המנדטוריים אל נאשמים ערבים ויהודים מנאשמי משפטי המאורעות. העיתון הביא כדוגמה את זיכויים של הנאשמים ברצח בני משפחת מקלף שנרצחו בדם קר, לעומת מעשיהם של שמחה חינקיס ויוסף אורפלי שנעשו כהגנה מפי תוקפים ונדונו למוות. היועץ המשטי לממשלת המנדט החליט להעמיד לדין את עורך העיתון ברל כצנלסון, אך מאחר שהוא שהה אז בחו"ל הועמד לדין סגן העורך זלמן רובשוב (לימים זלמן שזר נשיאה השלישי של מדינת ישראל). העבירה עליה הועמד רובשוב לדין הייתה עבירה על פקודת בזיון בית המשפט. האישום היה על "מאמרים הנוגעים בבירורים משפטיים התלויים ועומדים בבתי הדין, והעלולים להזיק לבירורים אלה ולהבזות את בתי הדין אשר לפניהם הם מתנהלים". השופטים במשפטו של רובשוב היו מייקל מקדונל ופרנסיס בייקר. פרנסיס בייקר בעל הגישה הקולוניאלית המתנשאית היה עזר כנגדו. ב-27 בפברואר 1930 הרשיעו השופטים את רובשוב, קנסו אות בשמונים לירות ארץ ישראליות, סכום כסף גדול באותה עת וחייבו את העיתון לפרסם התנצלות וכן תרגום מלא לעברית של פסק הדין. בנימוקי ההחלטה הזכירו השופטים החלטה משנת 1899 של הוועדה המשפטית של מועצת המלך בלונדון בה נאמר שבאנגליה עצמה תביעות על בזיון בית המשפט הן נדירות, אך פסקה כי:

"במושבות קטנות, שאוכלוסייהן מורכבים בעיקר מעמים צבעוניים, החיוב על בזיון בית המשפט יכול להיות הכרחי בהחלט, כדי לשמור בקרב ציבור כזה את יחס הכבוד למשפט".

כמו כן נכללה בפסק הדין פיסקה שהייתה בה התנשאות של השופטים על עורכי דבר, ילידי מזרח אירופה בעלי הדעות הסוציאליסטיות:

"דבר מכנה עצמו "עיתון פועלי ארץ ישראל" והצבור שהוא פונה אליו הוא פרולטריון קוסמופוליטי, אשר ייתכן כי בא הנה מארצות שהאמון באי משוא פנים וביושר של בתי הדין איננו נוהג בהן כמו בארצות שתחת השלטון הבריטי".

את הגישה, אותה ביטא במשפט רובשוב, כי ההלכה האנגלית בדבר בזיון בית המשפט אינה חלה על תושבי ארץ ישראל, החיל השופט בייקר גם על פרשת רצח ארלוזורוב, כאשר דן ב 12 ביולי 1934 שלושה עיתונים לקנסות כבדים באשמת עבירה על פקודת בזיון בית המשפט. האישום הוגש על כך שבכתבות שפרסמו היה כדי להשפיע על בית המשפט בדיון בערעורו של סטבסקי. את הירדן, ביטאון התנועה הרוויזיוניסטית קנס ב-75 לירות. את דאר היום, שנהג לבטא אהדה לתנועה הרוויזיוניסטית קנס ב-35 לירות, ואת עיתון מיוחד, שהיה שבועון עסק בפלילים וברכילות קנס ב-40 לירות.