שמחה חינקיס
 | |
| לידה |
11 ביולי 1907 רובנו, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
5 במרץ 1988 (בגיל 80) |
| מדינה |
ישראל |
  | |
שמחה חינקיס (11 ביולי 1907 - 5 במרץ 1988) היה שוטר במשטרת המנדט שהורשע במעשה נקמה באבו כביר במהלך מאורעות תרפ"ט. הוא נידון למוות, אך גזר הדין שונה ל-15 שנות מאסר, והוא השתחרר לאחר שש שנים.
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד ברובנה שבווהלין, אוקראינה, לציפורה גורודקו וחנן חינקיס. למד בחדר, וכבר בגיל צעיר ייסד עם חבריו קבוצת כדורגל מקומית בשם מאיאק. ב-1924 השתתף בהכשרה בקלוואן, וב-1925 עלה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב. הוא עבד כפועל בנין וכצבע, ובמקביל שיחק כדורגל בקבוצת "הכח" ואחריה ב"אלנבי הפועל"[1] והתגייס למשטרת המנדט ב-1927.
בזמן מאורעות תרפ"ט הוא היה מוצב בתחנת המשטרה באבו כביר. ב-25 באוגוסט 1929, כשפרצו המהומות עמד חינקיס על המשמר בתחנה, וחיפה ביריות רובהו על אוטובוס שבו נסעו אנשי ההגנה שבאו מכיוון מקוה ישראל להציל שני פועלים יהודים שנשארו מבודדים בבית חרושת לכוהל ליד אבו כביר. אנשי ההגנה נתקלו בתגובה אלימה של ערביי המקום שירו מפרדס שבקרבת גבעת הרצל. אחד מהם קרא לערבים "אין אנו חורשים נגדכם כל רעה, תנונו לעבור", אבל הערבים ירו עליהם וארבעה מאנשי ההגנה נהרגו. ברקוביץ, פיינגולד, והררי, נהרגו במקום, ובנימין זאב גולדברג, בנו של "הנדיב" יצחק לייב גולדברג, וחברו של חינקיס, הספיק לברוח אך נורה בראשו ולפי המתואר "נפל מתבוסס בדמו" לזרועותיו של חינקיס.
בהמשך ניסו התוקפים להמשיך בהתקפה לעבר תל אביב מכיוון הפרדס. חינקיס אסף שלושה חברים מתנדבים בתחנה ביפו, שהיו מצוידים באקדח (הוא היה היחיד עם רובה), ויחד הם חדרו לבית בפרדס, אליו סברו שנסוגו אחדים מהתוקפים, והרגו בבית חמישה מבני משפחת אל-עון, בהם שייח'. לאחר מכן ניקה את רובהו ואף חזר לעבודתו, אך נעצר בעקבות הלשנה בה היו מעורבים יהודים.
מפקד משטרת יפו, אלפרד ריגס, עצר את חינקיס. הסוכנות היהודית והוועד הלאומי העמידו לחינקיס חמישה סנגורים, בהם מרדכי עליאש, מנחם דונקלבלום, ויצחק אולשן. הוא הועמד לדין ביחד עם יהודי נוסף בשם יוסף אורפלי באשמת רצח. ב–6 בנובמבר 1929 הואשם חינקיס בהריגת שלושה גברים ושתי נשים ערבים, ובניסיון רצח של ילד בן 5 ותינוק בן שנתיים שנפצעו (ילד שלישי שכב מתחת לאמו ההרוגה וניצל). בתחילת פברואר 1930 נידון למוות בתלייה[2]. לאחר גזר הדין נלקח חינקיס לצינוק בבית הסוהר המרכזי בירושלים, רותק בשלשלאות, והולבש במדים אדומים. גזר הדין עורר זעם רב ביישוב היהודי, ובעיתון "דבר" פורסם מאמר מערכת שהביע אי אמון במערכת המשפט הבריטית[3]. בעקבות המאמר הוגשה תביעה נגד העיתון על ביזיון בית המשפט, וסגן העורך דאז, זלמן שזר, ישב על כס הנאשמים, ויוצג על ידי משה זמורה. העיתון נקנס ב-80 לירות אותן תרמו קוראיו.
בערעור, טענו עורכי דינו של חינקיס שהרצח לא תוכנן מראש, וכי קודם לכן חברו הטוב גולדברג מת בידיו. עונשו הופחת ל-15 שנות עבודת פרך, לאחר שנקבע שלא הוכח שעשה את מעשיו במחשבה תחילה[4]. חינקיס טען שפרץ לבית במהלך מרדף אחר פורעים וכי פגע בפורעים, אך טענתו לא נתקבלה על ידי בית המשפט וגם בקרב היישוב העברי זכה רק לאמון חלקי[5].
ב-3 ביוני 1935, במסגרת חנינה כללית של השלטון הבריטי, שוחרר חינקיס[6]. לאחר שחרורו נתקבל בשמחה על ידי ההמון בתל אביב והוועד הלאומי ערך לכבודו קבלת פנים חגיגית. חבריו בהפועל הזמינוהו לבעוט את בעיטת הפתיחה במשחק כדורגל נגד נבחרת מצרית[7], וכיבדוהו בזר פרחים. יצחק לייב גולדברג העניק לחינקיס מגרש בשכונת "תל בנימין" שנקראה לזכר בנו.
זמן מה לאחר שחרורו נישא לחנה בתו של נתן שטראוס, יוצאת גרמניה, והחל לעבוד במחלקת המים של עיריית תל אביב-יפו. בהמשך הקריירה שלו כיהן גם כמזכ"ל התאחדות הספורט[8]. בשנת 1956 הוא נישא בנישואים שניים לחנה צ'פ לבית פרנק[9].
נפטר בשנת 1988, והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ כפר גלעדי.
היחס לחינקיס ביישוב היהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]היחס כלפי חינקיס מצד היישוב היהודי היה מורכב. למחרת השחרור נכתב ב"דבר"[10]:
- "שני אחינו (הכוונה היא לחינקיס ויוסף אורפלי) אשר מהם אחד שב היום אלינו ... מעולם לא ראינו בהם, מעולם לא נראה בהם פושעים בדומה לפורעים הערבים, אשר אתם יחד הושבו על ספסל הנאשמים, אתם יחד נשפטו לעונשים קשים. מעשה הפשע שעליו נדון חינקיס היה מעשה נקמה נורא ואבסורדי באנשים שלא חטאו, היה זה מעשה פראי אשר הרעיד את נפשנו עד היסוד ואשר ראינוהו בניגוד גמור לרוח ההגנה העברית. חינקיס עצמו דוחה מעליו בהחלט את המעשים המיוחסים לו. ... אם גם נניח ששני יהודים אלה אמנם עשו את אשר יחסו להם, לא נראה בהם - בבני עם שנתקף אז על ידי ההמונים המשוסים ... פושעים הדומים במשהו, ולו רק מרחוק ורק ברמז, לפורעים הערבים."
לאחר שנגזר דינו לתלייה, המשורר עמנואל הרוסי חיבר שיר הלל לכבודו, שהודפס עם תמונתו על גלויה, אך המשטרה הבריטית החרימה את הגלויות מהקיוסקים.
ספר ההגנה תיאר את המקרה:
- "היה זה מעשה-תגמול, פרי התפרצות רגשות, לאחר שהגיעו לתל אביב הידיעות על הטבח בחברון ולאחר רצח היהודים שיצאו להציל נפשות אדם"[11].
בשני ראיונות עם חינקיס, ב-1959 ב"מעריב" וב-1985 ב"הארץ", הוצגה גרסתו שלו[12]. בהארץ נכתב: "קנה את עולמו במהלך מאורעות תרפ”ט באומץ הלב שגילה... נשפט למוות על רצח פורעים חמושים”.
הלל כהן תיאר באריכות את מקרהו של שמחה חינקיס בספרו "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי", וטען שהוא התקבל כגיבור ביישוב היהודי. אחרים שללו פרשנות זאת[11].
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיריית תל אביב הקימה שלט זיכרון לשמחה חינקיס במקום הקרב בו השתתף, בדרך בן צבי פינת גרינבוים, בכניסה לשכונת נווה עופר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אורי קיסרי, שמחה חינקיס, דואר היום, 6 ביוני 1935
- דוד תדהר (עורך), "שמחה חינקיס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1175
- הנידון למוות הראשון, מעריב, 21 באוגוסט 1987 (המשך)
משה נחמני, גורלו של השוטר היהודי שהואשם בהרג ערבים במאורעות תרפ"ט, בעיתון מקור ראשון, 4 ביולי 2020 (ארכיון)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כ"ה שנים לקבוצת הכדורגל אלנבי הפועל, דבר, 24 בפברואר 1950
- ^ השוטר שמחה חינקיס נידון למיתה, דואר היום, 6 בפברואר 1930
- ^ אי אמון, דבר, 7 בפברואר 1930
- ^ פסה"ד הקודם של חינקיס בוטל, דואר היום, 12 במרץ 1930
- ^ מאמר המערכת בדבר, לאחר שחרורו מביא את גרסתו בלא כל מילות תמיכה. כדוגמה לתמיכה בגרסתו ראו: "ממשלת המנדט התנקמה בהפועל בהאשימה את חברו שמחה חינקיס ב"הריגת משפחה ערבית"" באוהל בקיבוץ אפיקים, דבר, 29 באפריל 1966
- ^ חינקיס שוחרר, דבר, 3 ביוני 1935
- ^ תחרויות כדורגל, דבר, 11 ביוני 1935
- ^ בני מוריס, ביקורת ספר: תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, אתר מידה, 22 בנובמבר 2013
- ^ נרשמו לנשואין במשרד הרבנות רמת בן, הצופה, 11 ביוני 1956
חנה צ'פ, דבר, 12 ביוני 1956 - ^ בשער, דבר, 4 ביוני 1935
- ^ 1 2 מ' היימן, חינקיס לא היה גיבור, באתר הארץ, 5 ביולי 2005
- ^ דליה קרפל, מה באמת קרה בתרפ״ט? בחזרה לשורשי הסכסוך, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2013