לדלג לתוכן

פריימל סקרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פריימל סקרים
מקום הקמה גלאזגו עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1982 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק אלטרנטיבי עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קריאיישן רקורדס, אסטרלוורקס, Elevation Records עריכת הנתון בוויקינתונים
www.primalscream.net
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פריימל סקרים (באנגלית: Primal Scream) היא להקת רוק אלטרנטיבי סקוטית שהוקמה במקור בשנת 1982 בגלאזגו על ידי בובי גילספי (אנ') (שירה) וג'ים ביטי. ההרכב הנוכחי של הלהקה מורכב מגילספי, אנדרו אינס (גיטרה), מרטין דאפי (קלידים), סימון באטלר (בס), ודארין מוני (תופים). בארי קאדוגן מופיע והקליט עם הלהקה מאז 2006 כמחליף לאחר עזיבתו של הגיטריסט רוברט יאנג.

פריימל סקרים התחילו לפעול ולהופיע ב-1982 אבל הקריירה שלהם דשדשה עד שגילספי עזב את תפקידו כמתופף של הלהקה "The Jesus and Mary Chain" (אנ'). הלהקה הייתה ידועה בסצנת האינדי פופ של אמצע שנות ה-80, אבל התרחקה מסאונד הגיטרות של ה-"jangle pop" (אנ'), ואימצה השפעות פסיכדליות וגראז' רוק, לפני ששילבה אלמנטים של מוזיקת דאנס בצליל שלה באלבומם "Screamadelica" מ-1991, שפרץ את דרכם למיינסטרים. הלהקה המשיכה לחקור סגנונות שונים באלבומים הבאים, בעיקר בלוז, טריפ הופ ורוק תעשייתי.

היווצרות ושנים ראשונות (1982–1984)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריימל סקרים בהופעה, 1989

בובי גילספי פגש את רוברט יאנג ואלן מקגי בבית הספר התיכון בגלאזגו. מקגי וג'ילספי הושפעו מאוד מפאנק רוק, והם הצטרפו ללהקת פאנק מקומית בשם "The Drains" ב-1978. הגיטריסט של ה-Drains היה אנדרו אינס בן 15.[1] הלהקה התקיימה זמן קצר, ואינס ומקגי עברו ללונדון בעוד שגילספי בחר להישאר בגלאזגו.

לאחר דעיכת תנועת הפאנק, גילספי היה מאוכזב ממוזיקת הגל החדש שנכנסה למיינסטרים. הוא פגש חבר נוסף ללימודים שחלק את השקפתו, ג'ים ביטי, והם הקליטו "קלטות נויז בסיסי", שבהן גילספי היה דופק שני מכסים של פח האשפה וביטי ניגן בגיטרה עם אפקטים[2]. במהרה הם עברו לשירי קאבר של הוולווט אנדרגראונד ושל הבירדס לפני שהתחילו לכתוב שירים משלהם. הם קראו לעצמם פריימל סקרים – צעקה ראשונית – כינוי לסוג של בכי המושמע בשיטת טיפול פסיכותרפי בטראומות (Primal therapy) שהייתה פופולרית בתחילת שנות ה-70. פריימל סקרים הופיעו לראשונה בהופעה בשנת 1982.[2]

הקלטות ראשונות (1984–1989)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסשן ההקלטות הראשון שלהם, עבור הלייבל העצמאי של מקגי, "Essential Records", הם הפיקו שיר בשם "The Orchard", עם ג'ודית בויל בשירה. ביטי טען מאוחר יותר שהם שרפו את הקלטת המאסטר.[1][2] לאחר ההקלטה שהופסקה, גילספי הצטרף ל-"The Jesus and Mary Chain" כמתופף, והיה מופיע בשתי הלהקות לסירוגין. בעוד "The Jesus and Mary Chain" היו ידועים לשמצה בהופעות הכאוטיות שלהם, גילספי וביטי הרחיבו את ההרכב של פריימל סקרים עם חברם מבית הספר יאנג בגיטרת בס, גיטריסט הקצב סטיוארט מיי, המתופף טום מקגורק ונגן הטמבורין מרטין סנט ג'ון. הרכב זה הוחתם ב-"Creation Records", חברת תקליטים עצמאית שהוקמה על ידי אלן מקגי, והקליטה את סינגל הבכורה של הקבוצה, "All Fall Down", שזכה לביקורות חיוביות.[1]

לאחר שהסינגל יצא לאור, הציבו חברי להקת "The Jesus and Mary Chain" ויליאם וג'ים ריד, אולטימטום לגילספי - להצטרף ללהקה שלהם במשרה מלאה או להתפטר. גילספי בחר להישאר עם פריימל סקרים. סטיוארט מיי הוחלף בפול הארטה, והקבוצה הקליטה סינגל חדש, "Crystal Crescent". צד ב' שלו, " Velocity Girl", נכלל באוסף "C86" (אנ'), אוסף של מוזיקת אינדי משנת 1986 שנערך על ידי מגזין המוזיקה NME, דבר שהוביל לשיוך הלהקה לסצנה בעלת אותו השם, למורת רוחם של חברי הלהקה.[1]

הלהקה הופיעה במהלך 1986, וגילספי התאכזב מאיכות ההופעות שלהם. הם עברו לחברת בת של וורנר בראת'רס, בבעלות מקגי בשם "Elevation Records". לפני שהלהקה החלה להקליט את אלבום הבכורה שלה, מקגורק התבקש לעזוב. לאחר מכן, הקבוצה החלה להקליט באמצעות נגני סשן. הם בילו ארבעה שבועות בהקלטות עם המפיק סטיבן סטריט לפני שהחליטו להפסיק את הסשנים.[1] מיי פוטר לאחר מכן, חברו ללהקה לשעבר של גילספי, אינס, הובא כמחליפו, והלהקה מצאה מתופף חדש, גאווין סקינר. עם ההרכב החדש שלה, הלהקה נכנסה מחדש לאולפן, הפעם בלונדון עם המפיק מאיו תומפסון. הקלטות האלבום "Sonic Flower Groove" עלו 100,000 פאונד. האלבום הגיע למקום ה-62 במצעד הבריטי[1] וזכה לביקורות גרועות, כאשר AllMusic כינו אותו "בתולי אך משעמם".[3] התגובה מהאלבום גרמה לסכסוכים פנימיים בתוך הלהקה. ביטי וסקינר התפטרו לאחר מכן.

הלהקה, שהורכבה בשלב זה מגילספי, אינס ויאנג, עברה לברייטון כדי להתארגן מחדש. יאנג עבר לגיטרה, והם גייסו את הבסיסט הנרי אולסן והמתופף פיליפ "טובי" טומנוב, ששניהם היו בלהקת הליווי של ניקו, "The Faction". הם החליפו את צליל הגיטרות הצורמני שלהם בסגנון שנטה יותר להארד רוק, או כמו שגילספי אמר, "גילינו את הרוקנרול".[1] הלהקה חתמה מחדש ב-"Creation Records" והוציאה את הסינגל הראשון שלה מזה שנתיים, "Ivy, Ivy, Ivy". אחריו יצא האלבום המלא בשם "Primal Scream". הסאונד החדש של הלהקה זכה לביקורות גרועות, NME כינה אותו "מבולבל וחסר לכידות".[1] המעריצים הגיבו בצורה שלילית כמו המבקרים, כאשר רבים מהמעריצים הוותיקים היו מאוכזבים או פשוט מבולבלים מהסאונד החדש.[1] באלבום התארח קלידן להקת "Felt" (אנ'), מרטין דאפי.

Screamadelica ‏(1990–1992)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בובי גילספי ביפן, 1991

ב-1988 הלהקה נחשפה לראשונה לסצנת האסיד האוס. הם היו בהתחלה סקפטיים; גילספי אמר: "אני תמיד זוכר שהייתי די מוקסם מזה אבל לא ממש הבנתי את זה". הלהקה פיתחה חיבה לסצנה והחלה להשתתף ברייבים. באחד הרייבים הלהקה נפגשה עם הדיג'יי אנדרו וות'רול, והוא קיבל עותק של "I'm Losing More Than I'll Ever Have", שיר מאלבומם הקודם, על מנת שישתמש בו לרמיקס באחת ההופעות שלו. וות'רול לקח לופ (אנ') תופים מגרסת בוטלג איטלקית של השיר "What I Am" של אידי בריקל, ושילב סאמפל מהשיר "I Don't Want to Lose Your Love" של להקת "The Emotions" (אנ'), סאמפל של גילספי שר שורה מתוך "Terraplane Blues" של רוברט ג'ונסון ואת הסאמפל הפותח את השיר מתוך הבי מובי עם פיטר פונדה "The Wild Angels". השיר שהתקבל, "Loaded", הפך ללהיט הגדול הראשון של הלהקה, והגיע למקום ה-16 במצעד הסינגלים הבריטי.[4] אחריו יצא סינגל נוסף, "Come Together", שהגיע למקום ה-26.[5]

הלהקה נכנסה לאולפן עם וות'רול, הוגו ניקולסון, להקת The Orb, וג'ימי מילר כמפיקים, ומרטין דאפי במשרה מלאה בקלידים. הם הוציאו לאור שני סינגלים נוספים, "Higher Than The Sun" ו-"Don't Fight It, Feel It" עם הזמרת דניס ג'ונסון, שהייתה פעילה בסצנת המוזיקה של מדצ'סטר. האלבום, "Screamadelica", יצא בסוף 1991 לביקורות חיוביות.[6] מגזין "Ink Blot" כתב שהאלבום הוא "בן זמנו וגם נצחי".[7] האלבום זכה גם להצלחה מסחרית, והגיע למקום השמיני במצעד הבריטי. האלבום זכה בפרס מרקורי למוזיקה, בפעם הראשונה שהוענק, כשהוא מנצח את להקתו לשעבר של גילספי, "The Jesus and Mary Chain".

סיבוב ההופעות יצא לדרך באמסטרדם, וכלל הופעה בפסטיבל גלסטונברי לפני שהסתיים בשפילד. לאורך סיבוב ההופעות פיתחו הלהקה והפמליה ההולכת וגדלה שלהם מוניטין רע בגלל צריכת הסמים הגדולה שלהם.[1] בערך בזמן הזה, הלהקה הקליטה את ה-EP‏ "Dixie Narco". לחלק מהרצועות היה צליל בלוז רוק אמריקאי יותר מבעבר, והשפעה של P-Funk (אנ').[1]

Give Out But Don't Give Up‏ (1992–1995)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה החלה לעבוד על אלבומה הרביעי בספטמבר 1992. במרץ 1994 יצא לאור הסינגל הראשון מהאלבום החדש, "Rocks". אף על פי שזה היה הסינגל המצליח ביותר של הלהקה עד כה, שהגיע למקום השביעי במצעד הבריטי[5] הביקורות עליו לא היו טובות, ו-NME כינה אותם "בוגדים בדאנס".[1] האלבום, "Give Out But Don't Give Up", יצא לאור במאי וקיבל ביקורות מעורבות. בעוד שחלק שיבחו את הסאונד החדש של הלהקה המושפע מהרולינג סטונס,[8] אחרים ביטלו את האלבום כעייף ושואב יותר מדי מאותן השפעות.[9]

במהלך סיבוב הופעות שליווה את הוצאת האלבום, היחסים בתוך הלהקה החלו להישחק. סיבוב ההופעות באמריקה, בו הם תמכו בדפש מוד, היה, במילותיו של המנהל אלכס נייטינגייל, "הכי קרוב שהגענו להתפרקות הלהקה".

Vanishing Point‏ (1996–1998)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפסקה קצרה, הלהקה חזרה עם הרכב חדש. גארי "מאני" מאנפילד, טרי מההתפרקות המתוקשרת של להקתו הקודמת, הסטון רוזס, צורף כבסיסט החדש של הלהקה, ופול מולרייני צורף כמתופף החדש. הגעתו של מאני החייתה את הקבוצה, ששקלה להתפרק לאחר הכישלון של Give Out.[10] האלבום הוקלט באולפן האישי של הלהקה תוך חודשיים, ובחודש נוסף עבר מיקס.[10] רוב ההקלטה נעשתה על ידי אינס, והופקה על ידי ברנדן לינץ' ואנדרו וות'רול.

המוזיקה באלבום הייתה שילוב מורכב של מקצבי שוגייז דאב ודאנס, בדומה לקרוסאובר של "Screamadelica", אך נשמעה אפל יותר. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "Kowalski", יצא במאי 1997, והגיע למקום ה-8 במצעד הבריטי.[5] האלבום, שנקרא על שם סרט הקאלט "Vanishing Point" מ-1971 יצא לאור ביולי והראה כי ללהקה יש עדיין כדאיות מסחרית. הוא זכה ברובו לביקורות חיוביות – המגזין Entertainment Weekly כינה אותו "טריפ אסיד מסחרר, מהפנט",[11] וב-"Musik" נכתב "מקומה של הלהקה הזו בספר ההיסטוריה של המוזיקה של סוף המאה ה-20 מובטח".[12] העובדה שהאלבום כלל את שיר הנושא מהסרט טריינספוטינג גם סייעה לבסס את מקומה של הלהקה בתרבות האלטרנטיבית המודרנית.

הלהקה קבעה סיבוב הופעות קצר שיתקיים במהלך יולי. לפני שהסיבוב אמור היה להתחיל, מולריי עזב את הלהקה והם נאלצו להשתמש במכונת תופים. ההופעות הראשונות היו גרועות, ובסופו של דבר נשכר המתופף דארין מוני וההופעות השתפרו.

XTRMNTR ו-Evil Heat ‏(1999–2005)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן ההקלטות לאלבום השישי הלהקה הייתה ברובה נקייה מסמים, וההרכב שלה התייצב.[13] למרות השלווה החדשה, הלהקה נקטה בכיוון מוזיקלי נוקשה וכועס יותר. לרבים מהשירים שהם כתבו היו מסרים פוליטיים ברורים.[13] האלבום כלל הופעות אורח מרובות, כולל האחים כימיקל, ברנרד סאמנר מניו אורדר, והגיטריסט לשעבר של מיי בלאדי ולנטיין קווין שילדס, שהפך לחבר קבוע למחצה.

הסינגל הראשון מ-"XTRMNTR" (מבוטא אקסטרמינייטור) בשם "Swastika Eyes", יצא לאור בנובמבר 1999. התוכן הפוליטי הגלוי של השיר, שלדברי גילספי עסק ב"טרור בינלאומי אמריקאי"[14] הפך אותו לשנוי במחלוקת. אף על פי כן, הוא היה להיט שהגיע למקום 22 במצעד הבריטי. "XTRMNTR" עצמו הצליח היטב, והגיע למקום 3. בשנת 2009 NME בחרו את האלבום למקום השלישי ב"רשימת 100 האלבומים הגדולים של העשור".[15]

בשנת 2000, הלהקה החלה להקליט את אלבומה השביעי, "Evil Heat", שיצא ב-2002. אף על פי שהתוכן הפוליטי לא היה חזק כמו האלבום הקודם, שיר אחד שיועד במקור לאלבום בשם "Bomb the Pentagon", עובד מחדש לשיר "Rise" לאחר פיגועי 11 בספטמבר.[16] כמו באלבומים הקודמים, היו לאלבום מספר מפיקים מרובים. קווין שילדס הפיק מספר רצועות, ואנדרו וות'רל הפיק שלוש רצועות, עבודתו הראשונה עם הלהקה מאז "Vanishing Point". קייט מוס שרה לראשונה באופן מקצועי עם הסינגל "Some Velvet Morning", גרסה לשיר של לי הייזלווד/ננסי סינטרה. האלבום כלל גם הופעת אורח נוספת של זמר לד זפלין רוברט פלאנט. בשנת 2003 יצא אלבום הדיסק הכפול "Dirty Hits" המכיל את היצירות המוכרות יותר וכמה גרסאות ורמיקסים שלא נשמעו עד כה של השירים הללו.

ביוני 2005, במהלך הופעה של הלהקה בפסטיבל גלסטונברי, גילספי היה תוקפני לקהל ונטען כי הצדיע במועל יד נאצי במהלך השיר "Swastika Eyes". בסופו של דבר הלהקה סולקה מהבמה לאחר שחרגו מהזמן שהוקצב להם; בשלב זה מארגני הפסטיבל כבר היו עצבניים על הלהקה, משום שבתגובה להזמנה להצטרף לאמנים אחרים בחתימה על כרזה "Make Poverty History" שתוצע למכירה פומבית למטרות צדקה, הסולן בובי גילספי שינה את הפוסטר וכתב "Make Israel History".[17][18] לאחר מכן אמר גילספי שהוא עשה זאת להביע את תמיכתו בעניין הפלסטיני.[18]

Riot City Blues, ‏Beautiful Future ו-20 שנה ל-Screamadelica ‏

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריימל סקרים בהופעה בפרדיסו אמסטרדם, 2011

הלהקה בחרה ב-Youth כמפיק לאלבום הבא שלה. הסינגל הראשון מהאלבום, "Country Girl", יצא לאור ב-22 במאי 2006, ונכנס למצעד במקום ה-5, הגבוה ביותר שלהם אי פעם.[5] הוא שימש גם את ה-BBC בכתוביות הסיום של הגרנד נשיונל 2007. האלבום, "Riot City Blues", יצא לאור ביוני והגיע למקום החמישי במצעד האלבומים הבריטי. עם זאת, הוא זכה לביקורות מעורבות: פיצ'פורק כינה אותו "שטוח ומת",[19] ואילו AllMusic כינה אותו "אלבום רוקנרול רטרו מרענן".[20]

ב-26 באוגוסט 2006, הבסיסט מאני נעצר בפסטיבל המוזיקה בלידס, בקטטת שיכורים אך הוא שוחרר במהרה והופעתה של הלהקה בפסטיבל יהמשיכה כמתוכנן. בערך בזמן הזה יאנג עזב את הלהקה כדי לצאת לשנת שבתון, ולא הופיע בסיבוב ההופעות שלהם בבריטניה בנובמבר 2006. הוא הוחלף באופן זמני על ידי בארי קאדוגן. יאנג מת בספטמבר 2014.

לאחר סיבוב הופעות במלאת 20 שנה ל-Screamadelica במשך רוב שנת 2011, ב-18 באוקטובר חשף גארי מונפילד שהוא עזב את הלהקה עקב האיחוד של להקתו המקורית הסטון רוזס.[21] סימון באטלר הצטרף ללהקה כבסיסט ב-2012.

More Light ו-Chaosmosis (2013–הווה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומה העשירי של הלהקה "More Light", יצא במאי 2013 בלייבל הפרטי של הלהקה, "First International" באמצעות Ignition Records. האלבום החדש הופק על ידי דייוויד הולמס, השיר הראשון מהאלבום, "2013" יצא לאור עם קליפ בבימויו של ריי נדאל. הסינגל הראשון "It's Alright, It's OK", הושמע בבריטניה על ידי BBC Radio 2 ו-6 Music, ונתמך על ידי תחנות מוזיקה אלטרנטיבית. אלבומם, "Chaosmosis" יצא לאור ב-18 במרץ 2016.[22]

ב-24 במאי 2019 הוציאה הלהקה אלבום אוסף שלישי, "Maximum Rock'n'Roll: The Singles". האלבום מכיל שבע עשרה שירים מהתקופה מ-1986 עד 2016.[23]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פריימל סקרים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Michael Bonner (בנובמבר 1999). "True Adventures of Primal Scream". Uncut. אורכב מ-המקור ב-23 בינואר 2008. נבדק ב-27 בדצמבר 2007. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 John Reed (במאי 1994). "JOHN REED LOOKS BACK OVER THE CAREER OF THE OUTSPOKEN BOBBY GILLESPIE AND HIS BAND, WHO ARE BACK WITH A CONTROVERSIAL NEW ALBUM". Record Collector. אורכב מ-המקור ב-26 ביולי 2011. נבדק ב-27 בדצמבר 2007. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ Raggett, Ned. "Sonic Flower Groove - Primal Scream : Songs, Reviews, Credits, Awards". AllMusic. נבדק ב-17 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Official Singles Chart Top 100 | Official Charts Company, www.officialcharts.com (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 4 Primal Scream | full Official Chart History | Official Charts Company, www.officialcharts.com
  6. ^ Thomas, Stephen (8 באוקטובר 1991). "Screamadelica - Primal Scream : Songs, Reviews, Credits, Awards". AllMusic. נבדק ב-17 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ [1] (אורכב 24.06.2008 בארכיון Wayback Machine)
  8. ^ ADAM HIGGIN-BOTHAM, On a Jagger Tip!, Select, ‏August 1994 ([www.theprimalscream.org ארכיון])
  9. ^ Thomas, Stephen. "Give out but Don't Give Up - Primal Scream : Songs, Reviews, Credits, Awards". AllMusic. נבדק ב-17 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 Kevin Westinberg (8 במאי 1997). "Vortex, Drug & Rock n Roll". NME. נבדק ב-3 בינואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Entertainment Weekly, Top of the Flops, ‏July 11, 1997 ([www.theprimalscream.org ארכיון])
  12. ^ Push, Vanishing Point - Musik Review, Musik, ‏August 1997
  13. ^ 1 2 Ferguson, Jason. "Street Regal". Magnet Magazine.
  14. ^ King, Simon. "Everybody's Fucked." Jockey Slut. נבדק ב-19 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "The Top 100 Greatest Albums of the Decade". Nme.com. נבדק ב-17 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Then There Was a Light". Dazed and Confused. אורכב מ-המקור ב-26 ביולי 2011. נבדק ב-19 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ אתר למנויים בלבד Neil McCormick, ‏Bobby Gillespie interview: 'Rock is like Latin, a dying language – it has nothing more to say', The Telegraph, 24 May 2019
  18. ^ 1 2 "A Fucking Nazi". Theprimalscream.org. NME. 15 באפריל 2006. נבדק ב-18 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Riot City Blues review". Pitchforkmedia.com. 6 ביוני 2006. אורכב מ-המקור ב-25 בדצמבר 2008. נבדק ב-18 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Jurek, Thom (22 באוגוסט 2006). "Riot City Blues - Primal Scream : Songs, Reviews, Credits, Awards". AllMusic. נבדק ב-17 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "The Stone Roses confirm reunion and two homecoming shows for 2012 | News". Nme.com. 18 באוקטובר 2011. נבדק ב-23 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "Primal Scream Announce New Album Chaosmosis". Pitchfork. 7 בדצמבר 2015. נבדק ב-29 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Maximum Rock 'n' Roll: The Singles - Primal Scream - Songs, Reviews, Credits". AllMusic. נבדק ב-28 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פריימל_סקרים&oldid=39224758"