פליקס ויינגרטנר
 | |
| לידה |
2 ביוני 1863 זאדאר, קרואטיה  |
|---|---|
| פטירה |
7 במאי 1942 (בגיל 78) וינטרטור, שווייץ |
| מוקד פעילות |
האימפריה האוסטרית, אוסטריה, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה), גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות |
מ-1891 |
| מקום לימודים |
בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציג |
| סוגה |
אופרה, סימפוניה |
| שפה מועדפת |
גרמנית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
| חברת תקליטים |
EMI |
| בן או בת זוג |
בטי קאליש (1922–29 בדצמבר 1931) כרמן שטודר (29 בדצמבר 1931–7 במאי 1942) לוסיל מרסל (29 בינואר 1912–22 ביוני 1921) פאודורה פון דרייפוס (1903–1911) |
| פרסים והוקרה |
מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1937) |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
פליקס אדלר פון ויינגרטנר (Felix Weingartner; 2 ביוני 1863, זאדאר – 7 במאי 1942) היה מנצח, מלחין ופסנתרן אוסטרי.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויינגרטנר נולד בעיר הדלמטית זארה (כיום זאדר בקרואטיה) להורים אוסטריים, והמשפחה עברה לגראץ בשנת 1868. באותה שנה, נפטר אביו של ויינגרטנר. הוא למד מוזיקה אצל וילהלם מאייר (אנ').[1]
בשנת 1881, נסע ללייפציג ללמוד פילוסופיה, אך עד מהרה התמסר למוזיקה, התקבל לקונסרבטוריון בשנת 1883 והיה בין תלמידיו המאוחרים של פרנץ ליסט וליסט עזר להפיק את האופרה של ויינגרטנר "זאקונטאלה" (Sakuntala) בשנת 1884. אלא שתזמורת ויימאר בשנות ה-80 של המאה ה-19 כבר לא הייתה, לדברי הביוגרף של ליסט, אלן ווקר, בשיא שאליו הגיעה כמה עשרות שנים קודם לכן והסוף היה, שהתזמורת ניגנה דבר אחד והמקהלה שרה אחר[2]. באותה שנה, 1884, הוא קיבל את תפקיד המנהל של האופרה של קלינינגרד. משנת 1885 עד 1887, היה קאפלמייסטר בגדנסק, לאחר מכן בהמבורג עד שנת 1889 ובמנהיים עד שנת 1891[3].
בשנת 1902, בפסטיבל במיינץ, ניצח ויינגרטנר על כל תשע הסימפוניות של בטהובן. בין השנים 1907-1910 היה מנהל האופרה של וינה, ממלא מקומו של גוסטב מאהלר (שנפטר ב 1911). משנת 1912 היה שוב קאפלמייסטר בהמבורג, אך התפטר בשנת 1914 ונסע לדרמשטאדט כמנהל מוזיקלי, בעודו מרבה לנצח בארצות הברית עבור חברת האופרה של בוסטון (אנ') בין השנים 1912-1914. בין השנים 1919-1920, הוא היה המנצח הראשי של הפולקסאופר של וינה. בשנת 1920, הוא התמנה לפרופסור באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בבודפשט. בין השנים 1927 עד 1934 היה מנהל מוזיקלי של "התזמורת הסימפונית של בזל". ב-29 בפברואר 1940, הוא נתן את הקונצרט האחרון שלו בלונדון באותה שנה ונפטר בווינטרטור, שווייץ שנתיים לאחר מכן.
מלבד עוד כמה אופרות, הלחין ויינגרטנר שבע סימפוניות, סינפונייטה, קונצרטים לכינור ולצ'לו, יצירות תזמורתיות, לפחות ארבע רביעיות מיתרים, חמישיות לכלי מיתר ולפסנתר עם קלרינט ועוד יצירות. סגנונו המוזיקלי מזכיר יותר את הרומנטיקה המוקדמת מאשר את ההתפתחויות המאוחרות יותר, שלא לדבר על מודרניזם.
כמנצח, ויינגרטנר הקליט את ההקלטה הראשונה של כל מחזור הסימפוניות של בטהובן; הוא גם כתב ספרים בנושא הניצוח על הסימפוניות של בטהובן ועל הסימפוניה מאז בטהובן.
בין השנים 1908 ל-1927 היה מנצחה הראשי של הפילהרמונית של וינה. כמו כן ניצח על האופרה של וינה. בין תלמידי הניצוח שלו היו פאול זאכר, גאורג טינטנר ויוזף קריפס.[4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פליקס ויינגרטנר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פליקס ויינגרטנר, באתר AllMusic (באנגלית)
פליקס ויינגרטנר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פליקס ויינגרטנר, באתר Discogs (באנגלית)- פליקס ויינגרטנר, דף שער בספרייה הלאומית
- פליקס ויינגרטנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פליקס ויינגרטנר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מידע על ויינגרטנר
- ^ ווקר מציין כמקור לדברים אלה את האוטוביוגרפיה של ויינגרטנר, שיצאה לאור בציריך ובלייפציג בשנים 1928-9.
- ^ פליקס ויינגרטנר, מנצח, פסנתרן ומלחין
- ^ פליקס וינגרטנר, ביוגרפיה מאת רוי ברואר
| מנהלים מוזיקליים בפילהרמונית של מינכן | |
|---|---|
|