האופרה של וינה

האופרה של וינה
Wiener Staatsoper
מידע כללי
סוג	בית אופרה
כתובת	וינה
מיקום	אינרה שטאדט
מדינה	אוסטריה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – 25 במאי 1869
תאריך פתיחה רשמי	25 במאי 1869
אדריכל	אוגוסט זיקארד פון זיקארדסבורג, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
סגנון אדריכלי	נאו-רנסאנס
מידות
גובה מעל פני הים	175 מ'
קואורדינטות	48°12′12″N 16°22′09″E / 48.203333333333°N 16.369166666667°E
	www.wiener-staatsoper.at
	(למפת וינה רגילה) האופרה של וינה

האופרה הממלכתית של וינה (בגרמנית: Wiener Staatsoper) השוכנת בווינה, אוסטריה, היא בין להקות האופרה החשובות ביותר באירופה ובעולם כולו. עד שנת 1920 נקראה אופרת החצר המלכותית (k.k. Hofoper).

הלהקה

גוסטב מאהלר הוא אחד מן המנצחים הדגולים הרבים, שעבדו באופרה של וינה. בתקופת כהונתו, טיפח מאהלר דור חדש של זמרים, כדוגמת אנה באהר-מילדנבורג, זלמה קורץ וליאו סלזאק וגייס מעצב בימה, שהחליף את התפאורות ההיסטוריות המפוארות בתפאורות חסכוניות, תואמות לטעם המודרני, שוחר ה"יוגנדשטיל". מאהלר גם הכניס את נוהג עמעום האורות בתיאטרון בשעת ההצגות, חידוש שלא זכה בתחילה לאהדת הקהל. כך או כך, הרפורמות של מאהלר שרדו אחריו וממשיכיו התמידו בהן.

נכון ל-2017 מנהל את הלהקה פיליפה חורדן. מנצחים אחרים בווינה היו הנס ריכטר, פליקס ויינגרטנר, ריכרד שטראוס, קלמנס קראוס, וילהלם פורטוונגלר, ברונו ולטר, קרל בהם, הרברט פון קאראיין, לורין מאזל, קלאודיו אבאדו וריקרדו מוטי.

עד שההנהלה עברה לידי הרברט פון קאראיין, החזיקה האופרה של וינה הרכב קבוע. פון קאראיין הביא מדיניות של הזמנת זמרים אורחים.

האופרה של וינה עומדת בקשר קרוב עם הפילהרמונית של וינה, הפועלת כאגודה בפני עצמה, אבל נגניה מגויסים מתוך תזמורת האופרה של וינה.

בית האופרה

בית האופרה המקורי, בניין נאו-רומנטי, שנתקל בביקורת חריפה בעת בנייתו, נחנך ב-25 במאי 1869, בביצוע האופרה דון ג'ובאני של מוצרט.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, נהרסה הבימה בהפצצות בעלות הברית והבניין נשרף ב-12 במרץ 1945. הפואיה, ובו ציורי קיר של מוריץ פון שווינד, גרם המדרגות הראשי, המבוא וחדר התה ניצלו מן השריפה. כמעט כל התפאורות ואביזרי הבימה ליותר מ-120 אופרות, יחד עם כ-150,000 תלבושות, אבדו באש. האופרה שוכנה באופן זמני בתיאטרון הוינאי ובפולקסאופר של וינה.

האולם החדש, ובו יותר מ-2,200 מושבים, נפתח שוב ב-5 בנובמבר 1955, בנוכחות אישים רמי מעלה, בהם נשיא אוסטריה תאודור קרנר^[1], בהצגת האופרה פידליו של בטהובן, בניצוח קרל בהם.

במשך עשורים רבים, התקיים בבית האופרה נשף האופרה של וינה.

מיזוג להקות בלט

בראשיתה של עונת 06–2005 התאחדו להקות הבלט של האופרה של וינה והפולקסאופר, בהנהגתו של גיולה האראנגוזו. האיחוד הביא לצמצום במספר הרקדנים בהרכב הסופי. עקב הצמצום עלה מספר הכוכבים האורחים, שהוזמנו להופיע עם הבלט. במבחן התוצאה, נמצא שאיחוד שתי להקות הבלט היה כישלון אמנותי, והאראנגזו עזב עם פקיעת החוזה שלו בשנת 2010.

החל בעונת 11–2010 נוצרה להקה חדשה בשם "הבלט הממלכתי של וינה", בניהולו של הרקדן מנואל לגרי (Manuel Legris), לשעבר מכוכבי בלט האופרה הפריזאית. לגרי שם קץ למדיניות של קודמו, של הימנעות מהצגת כל דבר פרט לבלטים מסורתיים, מבוססים על סיפורים, עם אמנים אורחים בתפקידים הראשיים. הוא מתרכז ביצירת הרכב ביתי חזק והחזיר לקדמותם ערבים של תוכניות מעורבות, הכוללות יצירות של ז'ורז' בלנשין, ג'רום רובינס, יז'י קיליאן, ויליאם פורסיית' וכוריאוגרפים עכשוויים רבים, לצד תוכנית מצומצמת של בלטי הסיפורים הקלאסיים.

בשנת 2009 צוין יובל ה-140 של בית האופרה הווינאית. לחגיגת ציון הדרך הזה הוצא לפועל רעיון מהפכני, שמטרתו משיכת קהל צופים חדש. מסך ענק, בגודל 50 מ"ר, הוצב בצד בית האופרה הפונה רחוב קרנתנר. המסך נשאר שם במשך ארבעה חודשים ושידורים חיים של יותר מ-60 אופרות מן המפורסמות ביותר הוקרנו עליו. מאדאם באטרפליי, חליל הקסם ודון ג'ובאני היו בין ההפקות שכיכבו במהלך תקופה זו. היוזמה הזו, שזכתה להצלחה כבירה, הביאה עמה גל חדש של עניין והתלהבות אופראית אל מספר רב של תיירים ותושבים מקומיים, שהתנסו לראשונה בתחום תרבות זה.