יהודה שנהב (נולד ב-1952), סוציולוג ישראלי רבגוני, הפועל במסורת של הסוציולוגיה הביקורתית. תרם רבות להבנה הסוציולוגית של בירוקרטיה, ניהול וקפיטליזם אמריקני. כמו כן הוסיף נדבך למחקר בנושא של ריבוד ואתניות בישראל.
בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות", ובספרים אחרים, מבקש שנהב להעמיד את הדיון ביהודים הערבים בקונטקסט של הדיון גם בפליטים הפלסטינים ובנרטיב הפלסטיני. בכך הוא מבקש להעמיד מראה מול מבנה הידע על החברה הישראלית המפריד באופן מלאכותי בין שתי הסוגיות הללו.
שנהב מסביר את אופן פעולתה של המכונה התרבותית אשר קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. הספר מראה את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין הציונות ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית: לאומיות, דת ואתניות. כדי להכליל את היהודים-הערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי, היה עליהם לעבור "דה-ערביזציה", טיהור מערביותם. הדת, לטענת שנהב, הבחינה בין היהודים-הערבים לבין הערבים, ולכן שימשה כמסמן הלאומי אצל היהודים-הערבים. כך שכדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-הערבים להיות יהודים דתיים.
הסוציולוג מרסל מוס פרסם בשנת 1925 את חיבורו "המתנה", שבו הפך את תחום חילופי המתנות למושא מחקר מרכזי. חילופי מתנות, טען מוס, אינם מוסד כלכלי שולי, אלא ערוץ מרכזי של יצירת יחסים חברתיים בין קבוצות. במרכזו – חובת המעניק לתת, חובת המקבל לקבל, והחובה להשיב על מתנה במתת-שכנגד. מעבר לכך טען מוס, כשהוא מסתמך הן על טקסטים עתיקים והן על מחקרים אתנוגרפיים, שבמתנה מתגלמת אישיותו של המעניק והיא פועלת במישרין על המקבל. מכאן נפתחה הדרך לדון בחליפין של שירותים, בני-אדם, חפצים וחובות, כדרך ליצירת קשרים חברתיים ותחזוקתם. בהקשר הרחב יותר אתגרה עבודתו של מוס את החלוקה המקובלת לתחומים חברתיים נפרדים (כלכלה, פוליטיקה, דת וכן הלאה). חילופי המתנות היו עבור מוס דוגמה לעובדה חברתית טוטאלית, כזו שאין להפריד אותה לממדיה השונים: לחליפין יש משמעות כלכלית, אך גם חברתית ופוליטית, ולעיתים גם פולחנית ודתית.
.jpg)
.jpg)
