כפייה דתית
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
כפייה דתית היא הטלת חיוב דתי על יחיד או על קבוצה. חוקי דת, בדומה לחוקי מדינה, חלים (על פי הדת) על ציבור שלם, אלא שבשונה מחוק מדינה, נובע החיוב מערכים דתיים ולא מחוקי גוף מחוקק חילוני או מונרכי.
.jpg)
כפייה דתית כמצווה דתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דתות מסוימות כוללות חיובים על ציבור אתני שלם כלשהו או אף חיוב כלל עולמי, משכן, צוויים כאלו מחייבים על פי אותה דת, את בני אותה דת שאינם מקפידים במצוותיה ואף בני דתות אחרות. דוגמאות:
- לפי היהדות, גם גויים חייבים בקיום שבע מצוות בני נח, והרמב"ם פסק בעניין זה: "כל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו".[1]
- באסלאם נכלל הג'יהאד, ובו מאמץ צבאי, ואף מלחמה, נגד פגאנים (עובדי אלילים) כדי שיקבלו על עצמם את דת האסלאם. מקור התוקף באסלאם לקיום מלחמת ג'יהאד נגד לא-מוסלמים מצוי בקוראן: "הרגו את המְשַתפים בכל מקום אשר בו תמצאום" (סורה 9, פסוק 5, תרגום אורי רובין). פסוק זה נקרא "פסוק החרב" (בערבית: آية السيف) ועל פי הפרשנות המוסלמית המסורתית[דרוש מקור] הוא נחשב כמבטל כל פסוק אחר בקוראן שמשתמעת ממנו מתינות כלפי לא-מוסלמים ("המְשַתפים" הם לא-מוסלמים שאינם יהודים או נוצרים).
- בנצרות פועל המיסיון להמרת דתם של לא נוצרים לנצרות. בעבר גם בכוח החרב כמו במהלך מסעי הצלב נרצחו עשרות אלפי יהודים ומוסלמים שסירבו להמיר את דתם לנצרות ובתקופת האינקוויזיציה הספרדית, האינקוויזיציה הפורטוגזית ועוד.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התורה מתארת נורמה של כפייה דתית של המצוות על בני ישראל. בתנ"ך מתוארים אירועים של כפייה דתית בממלכת יהודה ובממלכת ישראל, אם מצד איזבל הרודפת את נביאי ה' ואם מצד יאשיהו המבער את פולחן האלילים מממלכת יהודה. החוקרים חלוקים האם בממלכת אשור נהגה כפייה דתית כלפי העמים השונים שהוגלו בתוכה, אולם קיימת הסכמה שבערי בבל בדרך כלל לא נהגה כפייה דתית.[2] עם זאת, בספר דניאל מתואר אירוע בו דרש המלך נבוכדנצר מכל נתיניו להשתחוות לפסלו.
נחמיה מתאר שימוש בסמכויותיו השלטוניות על מנת לכפות שמירת מצוות, כמו הימנעות מנישואי תערובת ומסחר בשבת.
במהלך ימי הביניים השתרשה באירופה נורמה של כפייה דתית על פיה השליטים דרשו מנתיניהם לקיים את מצוות הדת. האינקוויזיציה חקרה והענישה נוצרים אשר נתפסו מאמינים בדת אחרת. בשלום וסטפאליה שכונן לאחר מלחמות הדת של מלחמת שלושים השנים נקבעה הזכות להגר למדינה אחרת למי שאינו מקבל את דת השליט במדינתו. שלום וסטפאליה לא מנע כפייה דתית, אולם הניח את היסודות לכך בהסכמה שמדינות רשאיות לבחור את דתן ובהכרה ההדדית בין מדינות של זרמים דתיים שונים.[3] הכפייה הדתית נמשכה עוד אל תוך המאה ה-20. באוסטריה בשנות ה-30 של המאה ה-20 עוד נדרשו כל הילדים להשתתף בלימודי דת בבית הספר ופרישה מהדת בגיל צעיר נאסרה.[4]
מאפייני כפייה דתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשטר דמוקרטי, חקיקה נעשית על ידי בית הנבחרים או על ידי מי שהוסמך לכך. חקיקה המבוססת על נורמות של הדת אינה שונה, בתהליך קבלתה, מכל חקיקה אחרת, ומבחינה זו אין בה כפייה יותר מאשר בחקיקה שמקורותיה אינם דתיים. ראיית החקיקה ככפייה דתית נובעת מפגיעתה בחופש הדת או בחופש מדת. בנוסף לכפייה דתית מובהקת, המונעת מהפרט התנהגות חילונית או כופה עליו התנהגות דתית, מתקיים קונפליקט ביחס להתנהגות הנאותה במרחב הציבורי. דרישות חילוניות ודתיות אינן מצטמצמות למרחב הפרטי של האדם, אלא מציבות דרישות גם ביחס למרחב הציבורי, ולכן מתקיים קונפליקט מובנה בין העדפותיו של האדם החילוני ובין העדפותיו של הדתי. מנקודת מבטו של הדתי קונפליקט זה עשוי להתפרש ככפייה אנטי-דתית, ומנקודת מבטו של החילוני הוא עשוי להתפרש ככפייה דתית.
לא כל חקיקה שמקורה בדת ובכתבי הקודש היא בהכרח חקיקה שיש בה כפייה דתית. חוק לא תעמוד על דם רעך, למשל, יונק את שמו ואת מהותו מפסוק בספר ויקרא, אך העיקרון שהוא מציג, של חובת סיוע לזולת בעת שהוא שרוי בסכנת חיים, הוא עיקרון אוניברסלי המקובל גם מחוץ לעולמה של הדת.
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפורה של שפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרה של מרגרט אטווד "מעשה השפחה" (ובעיבוד לסדרה האמריקאית "סיפורה של שפחה"), מתאר עולם ספק-בדיוני ספק-מציאותי, שבו אנשי דת קיצוניים הופכים את ארצות הברית ל"גלעד", מדינה תנ"כית, צבאית והיררכית. הספר משמש סמל במחאות רבות כנגד כפייה דתית.
ב-2023, במהלך המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים ושבע בישראל, תנועת "בונות אלטרנטיבה" יזמה מספר מיצגים מחאתיים בהשראת הספר, בו נשים התלבשו וצעדו כשפחות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח', הלכה ט'
- ^ בוסתני עודד, ישראל רונן, ממלכת יהודה: יחידות 10–12, האוניברסיטה הפתוחה, 2008, עמוד 452
- ^ Micheline Ishay, The History of Human Rights, pages 77–78
- ^ קרבן כפיה דתית, דבר, 18 בדצמבר 1932