פורטל:המורשת העולמית/נושא נבחר/אוסף נושאים
אוסף נושאים נבחרים של פורטל המורשת העולמית
לעריכת הקטעים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
עבדות וסחר בעבדים
אתרי מורשת עולמית רבים נוגעים בדרך זו או אחרת בנושא העבדות ובמיוחד בסחר העבדים. באפריקה ובאיים הקריביים כמעט כל עיר נמל ואזור מטעים הי קשורים בדרך זו או אחרת אל הנושא. על אלה ניתן למנות את סן-לואי בסנגל ואת אלמינה שבגאנה על שתי מצודותיה, באפריקה; ואת מטעי הקפה בדרום-מזרח קובה ואת וילמסטאד באנטילים ההולנדיים שבקריביים.
אולם מספר אתרים זכו להכרת ועדת המורשת העולמית רק או גם בשל נגיעתם הישירה בעבדות בעת החדשה. כך לדוגמה, שני אתרי המורשת העולמית במאוריציוס קשורים בקשר ישיר לנושא העבדות. אפרוואסי גהאט הוא שמה של קבוצת בניינים בפור לואי, בירת מאוריציוס, אשר נותרה ממספר מבנים. אלה שימשו כמחנה מעבר של עובדי כפיים בשכר נמוך שמוצאם מדרום מזרח אסיה והודו, ואשר כונו קולים. מהגרים אלה הגיעו לאי, לאחר ביטולה הרשמי של העבדות באימפריה הבריטית. ושוכנו במחנה המעבר עד ששובצו לעבודה, בעיקר במטעי קנה הסוכר. במשך תקופת פעולתו של המתקן, בין 1834 ל-1920, עברו דרכו כ-450,000 איש.
לה מורן הוא חצי אי קטן בצורת פטיש, השוכן בפינה הדרום-מערבית של האי מאוריציוס. במרכזו של חצי האי ניצב צוק בזלתי הנושא את השם לה מורן בראבאנט. חצי האי והצוק הם מנופיו המוכרים ביותר של האי, ובין המאה ה-17 ותחילת המאה ה-19 הם שימשו כמקום מקלט לעבדים נמלטים. העבדים התחבאו במערות על פסגתו של ההר המבודד; הוא היה להם למצודה טבעית וצוקיו המיוערים והבלתי נגישים שימשו להם כמגן.
בצידה האחר של אפריקה, לחופי האוקיינוס האטלנטי נמצא ג'יימס איילנד שבגמביה. זהו אי קטן בנהר גמביה, כ-30 ק"מ משפכו אל האוקיינוס סמוך לבירה בנג'ול. ב-1661 החל השלטון הבריטי באי, ובתחילה שימש המקום לסחר בזהב ובשנהב אך לאחר מכן החל לשמש לסחר עבדים. ב-1807 אסרו הבריטים על סחר עבדים, ואף יצאו למלחמה נגד סחר העבדים של מדינות אחרות. הם הקימו את "סוללת ששת התותחים" ב-1821 בפתח נהר גמביה, גם היא כלולה בהכרזת המקום בכאתר מורשת עולמית, וזאת כדי לעצור את סחר העבדים של סוחרים צרפתים, פורטוגזים ואחרים לאורך הנהר. בדקר בירת סנגל, שוכן האי גורה הממוקם במיקום אסטרטגי במפרץ דקר. בשל עובדה זו ובשל איכותו כמקלט טבעי לכלי שיט, קרץ האי מאז המאה ה-15 למעצמות אירופה ששלטו בו זו אחר זו, ואשר עשו בו שימוש כמרכז לסחר בעבדים.
מסילות רכבת
מספר מסילות רכבת הרריות זכו להכרה כאתר מורשת עולמית, בשל הישגיהן בתחום ההנדסה האזרחית והאדריכלות ובשל נופן עוצר הנשימה. ברחבי הודו לבדה יש שלוש מסילות רכבת כאלה שהוכללו בהדרגה ברשימת אתרי המורשת העולמית, החל ב-1999 תחת השם הקיבוצי "הרכבות ההרריות בהודו". ראשונה הייתה מסילת דרג'ילינג ההימלאית שכינויה הוא "רכבת צעצוע". זוהי מסילה צרה מאוד ברוחב של 610 מ"מ בלבד ובאורך של 86 ק"מ במדינת מערב בנגל בהודו. היא נסללה בין 1879 ל-1881, והיא מטפסת מגובה של כ-100 מטר מעל פני הים בסיליגורי עד לגובה של כ-2,200 מטר בדרג'ילינג. בשנת 2005 נוספה להכרזה גם מסילת נילג'ירי ההררית שבמדינת טאמיל נאדו. מסילה זו שאורכה כ-45 ק"מ, חוצה מסיב הררי ועולה תוך כדי כך מגובה של 326 מטר עד לגובה של 2,203 מטר. כדי להתגבר על שיפועי ההרים הוצע להקים בקטע מהמסילה גלגל שיניים שיניע את הרכבות במעלה ההר וימנע את החלקתן במדרון. השיטה שאומצה היא זו שיושמה בהקמת הרכבת בהר ריגי שבשווייץ. עבודות הסלילה החלו בשנת 1891 והקו נחנך ב-1908. בשנת 2008 נוספה להכרזה מסילת רכבת שלישית בהודו - מסילת קאלקה-שימלה.
גם בהרי האלפים באירופה יש שלוש מסילות רכבת הרריות המוכרזות כאתר מורשת עולמית. מסילת זמרינג האוסטרית היוצאת מגלוגניץ וחוצה את מעבר זמרינג למירצושלאג, הייתה הראשונה שחצתה רכס בהרי האלפים, והיא נחשבת כמסילה ההררית הראשונה בעולם. המסילה היא חלק מרשת המסילות של הרכבת הדרום-אוסטרית והיא מקשרת בין הבירה וינה לבין נמל טריאסטה באיטליה. בעת סלילת המסילה נמל טריאסטה היה נמל הים היחיד בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית והוא משמש לאוסטריה עד היום כמוצא מרכזי לים.
בשנת 2008 הוכרזו שתי מסילות רכבת של הרכבת הרטית בשווייץ כאתר מורשת עולמית. מסילת אלבולה מחברת את טוסיס עם סנט מוריץ ואורכה 61,67 ק"מ. היא עולה מגובה של 697 מטר עד לשיא של 1,815 מטר, ומסתיימת בסנט מוריץ בגובה של 1,775 מטר. לאורכה 55 גשרים ו-29 מנהרות, שאורכה של הארוכה שבהן, מנהרת אלבולה, הוא 5,865 מטר. מסילה אחרת ברשת הרטית היא מסילת ברנינה שאורכה הוא 60.69 ק"מ. שיאה של המסילה באוספיציו ברנינה בגובה של 2,253, ומעל לקו גבול העצים, ונקודת הסיום הדרומית שלה שוכנת בטיראנו שבאיטליה בגובה של 429 מטר בלבד. במסילת ברנינה שיפועים המגיעים כדי 70 פרומיל, דבר המייחד אותה כאחת ממסילות הרכבת הרגילות המשופעות בעולם.
ברית ערי ההנזה
ברית ערי ההנזה הייתה ברית ערי מדינה באגן הים הבלטי בצפון אירופה, אשר התאגדו מסוף המאה ה-12, בעיקר מטעמים מסחריים. בין המאה ה-13 למאה ה-17 שלטה ברית הערים על כל צפון אירופה, הים הבלטי ודרומו של הים הצפוני. מספר ערי הנזה הוכרו כאתרי מורשת עולמית, בין היתר בשל חשיבותן ההיסטורית ובזכות העושר התרבותי והאדריכלי שאפיין אותן בתקופה זו.
עיר ההנזה ליבק בצפון גרמניה הייתה במאה ה-14 "מלכת ברית ערי ההנזה" והעיר החזקה בה. העיר שוכנת על גדות נהר הטרווה והרובע העתיק שלה שוכן על אי בלב הנהר. על הבנינים המוכרים בעיר מתקופה זו נמנים הולשטנטור (שער הולשטן) שהיה לסמלה של העיר, קתדרלת העיר, כנסיות פטר ויעקב ובית החולים של רוח הקודש. ברמן בצפון-מערב גרמניה הצטרפה לברית במאה ה-14 והייתה חברה בה משך זמן קצר בלבד. למרות זאת, המרכז ההיסטורי של העיר הוקם ועוצב בתקופה זו ולאחריה, והוא מתפאר בבניין העירייה הגותי ובפסל רולנד שלידו.
ויסבי באי הבלטי גוטלנד שבשוודיה נפתחה להשפעת הסוחרים הגרמנים החל במאה ה-12. ליבק והאי גוטלנד קשרו ביניהן יחסי ידידות, והסוחרים הגרמנים התיישבו בוויסבי שהפכה למרכז המסחר היחיד באי שהיה רשאי לסחור עם ערים גרמניות. בעקבות זאת החלה בנייתן של כנסיות ובתי מסחר, ולאורך הנמל נבנו מספר מחסנים. בנייני העץ הקדומים ביותר הוחלפו במהלך המאה ה-13 על ידי בתי אבן גדולים שנבנו בשורות מקבילות מזרחית לנמל, ובמאה הזו הפכה ויסבי מכפר פשוט לעיירה בינלאומית, שהייתה מוקפת בחומת מגן חזקה, ובהדרגה הפנתה עורף לאופייה הכפרי.
בריגן הוא רובע המשתרע בסמוך לרציף הצפון-מזרחי של נמל ברגן בנורווגיה, והוא מתאפיין בבתי עץ שנבנו בתקופה בה הייתה העיר חברה בברית ערי ההנזה. ב-1343 הקימה ברית ערי הנזה עמדת סחר בבריגן ששימשה לאחסון סחורות, בעיקר דגים מצפון נורווגיה ודגנים מרחבי אירופה, אך גם למגורים וכבתי מלאכה. בשיא פעילותו פקדו את בריגן כשישים ספינות בשנה, ולרובע היה מונופול על הסחר בחופיה הצפוניים והמזרחיים של נורווגיה, והוא שלט גם על הסחר באיי צפון האוקיינוס האטלנטי.
העיר טורון השוכנת על גדות הוויסלה בצפון פולין, זכתה לפרסום בעיקר בשל שימור מבניה הגותיים מימי הביניים ובהם כ-200 מבנים צבאיים. כל המבנים בנויים אבן וכוללים כנסיות מונומנטליות ובתים בורגניים רבים. המבנה הבולט בכיכר השוק של העיר העתיקה הוא בית העירייה הישן שנבנה בין השנים 1391 ל-1399 תוך שימוש במגדל קיים שהוקם ב-1274, והוא נחשב לאחד המרשימים מסוגו במרכז אירופה. על ערים ומרכזי סחר נוספים של ברית ההנזה אשר הוכרזו כאתר מורשת עולמית נמנות טאלין, ריגה, קרקוב, נובגורוד, גוסלאר, ברלין וברוז'.
קבורה
מאז הפרהיסטוריה, נאלצו חברות אנושיות שונות להעניק תשומת לב לאופן הטיפול בגופתו של אדם שמת. אופן הקבורה והמבנים שהוצבו מעל לקברים השתנו ממקום למקום ובהתאם למעמדו של הנפטר. מספר גדול של מערכות קברים, נקרופוליסים ומבני מאוזוליאום נכללו ברשימת אתרי המורשת העולמית.
צבא הטרקוטה בסין הוא כינויו של המאוזוליאום של קיסר צ'ין הראשון, ובו יותר מ-7,000 דמויות חיילים בגודל טבעי, ערוכים לקרב עם שריוניהם, סוסיהם וכלי נשקם. הם עשויים טרקוטה ונקברו יחד עם הקיסר הראשון בשושלת צ'ין בשנת 210 לפנה"ס כדי שהוא יוכל להשתמש בהם גם בעולם הבא. הקברים הקיסריים של שושלות מינג וצ'ינג, גם הם בסין, הם קבוצה של 14 אתרים ומכלולי קבורה השייכים לתקופות שושלות מינג וצ'ינג. אתרים אלה הוכללו ברשימת המורשת העולמית במסגרת אתר בודד במספר שלבים בשנים 2000, 2003 ו-2004.
מערך הקברים של גוגוריו מונה 30 קברים מעוטרים ברחבי קוריאה הצפונית, אשר זכו למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2004. גוגוריו הייתה ממלכה חזקה בצפון מזרח סין ובחצי האי קוריאה, בין המאה ה-5 והמאה ה-7, והייתה אחת משלוש הממלכות של קוריאה. עד כה התגלו וזוהו למעלה מ-10,000 קברים מתקופת גוגוריו ברחבי סין וקוריאה הצפונית. 90 מהם מקושטים בציורי קיר ו-70 מאלה שוכנים בקוריאה הצפונית. ההשערה היא שהקברים המקושטים הוכנו עבור מלכים, בני משפחתם ועבור המעמד האריסטוקרטי.
בטרקוויניה שבמרכז איטליה שוכן נקרופוליס אטרוסקי שבו כ-200 קברים מעוטרים בציורי קיר עשירים. הקברים חצובים בסלע והגישה אליהם היא באמצעות מסדרונות משופעים או מדורגים. רובם נחצבו עבור בני זוג בודד ומכילים אולם קבורה אחד. הקברים המוקדמים ביותר הם מהמאה ה-7 לפנה"ס אך הם התפתחו והחלו לכלול את ציורי הקיר רק במאה ה-6 לפנה"ס. הקברים מספקים מידע רב אודות חיי היום-יום של האצולה האטרוסקית ועל היכולות האומנותיות של האטרוסקים.
הקבר התראקי בקאזאנלק הוא מבנה קבר בצורת כוורת עשוי לבנים ומכוסה בכיפה במרכז בולגריה. הוא עשוי משלושה חדרים בהתאם למסורת התראקית - מבואה מלבנית שנועדה למרכבה ולסוסים או לעבדים שילוו את המנוח אל העולם הבא, מסדרון בצורת מלבן שנועד לרכושו האישי, וחדר הקבורה העגול. עיקר פרסומו של המבנה בציורי הקיר שבו, והם נחשבים ליצירת האמנות ההלניסטית היחידה שנמצאה במצב בו הייתה עת נוצרה.
על מבני קבורה אחרים המנויים ברשימת המורשת העולמית נמנים הפירמידה הגדולה של גיזה במצרים, המאוזוליאום של קוז'ה אחמט יסאווי בקזחסטן, הגבעה המלכותית באמבוהימאנגה שבמדגסקר בה נקברו בניה של שושלת מלכים מקומית, הקבר התראקי בסוושטארי בבולגריה, הנקרופוליס הנוצרי המוקדם בפץ' שבהונגריה, קברי מלכי בוגנדה בקסובי באוגנדה ורבים נוספים.
האימפריה הפורטוגזית
למושבותיה ולמאחזיה של האימפריה הפורטוגזית חלק נכבד ברשימת אתרי המורשת העולמית. הריסות כנסיית סאו פאולו הן אחד מסמליה הידועים של מקאו, שמרכזה ההיסטורי הוכרז בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. מקאו הייתה מושבה פורטוגזית באופן רשמי מאמצע המאה ה-19 ועד שנת 1999 עת הושבה לריבונות הרפובליקה העממית של סין, אך המאחז הפורטוגזי בה החל מאות שנים קודם לכן. במרכז העיר מספר אתרים כמו כיכר "לאל סנאדו" ומבנה הסנאט השוכן בה, ומספר כנסיות כמו כנסיית אנטוניוס הקדוש המשמשים כולם כעדות לתקופה זו. בסרי לנקה שוכנת העיר גאלה שנוסדה כמושבה פורטוגזית בסוף המאה ה-16. אומנם רוב אתריה ההיסטוריים של העיר הוקמו בידי ההולנדים לאחר שכבשו את המקום בשנת 1640, אך הקפלה הפרנציסקנית אשר הוקמה בשנת 1543 שרדה מהתקופה הפורטוגזית.
בצפון אפריקה הותירו הפורטוגזים את חותמם בעיר המרוקאית אל-ג'דידה, אותה כינו בשם "מזאגאן". היא הוקמה על ידיהם בשנת 1502 והם שלטו בה עד 1769. כאשר פינו אותה לפי הסכם השלום שחתמו עם הסולטאן המקומי, נאסר על הפורטוגזים להוציא רכוש מהעיר. תחת זאת הם מיקשו את חומות העיר ופוצצו אותן עם הגעת המרוקאים. הפיצוצים גרמו לאבדות כבדות ולהרס חלק מהביצורים, אולם תוכנית המתאר של העיר המבוצרת ורוב המבנים מתקופת הפורטוגזים נותרו על כנם עד היום.
המצודה הפורטוגזיות סאו ז'ורז'ה דה מינה שהעניקה את שמה לעיר אלמינה בגאנה בה היא שוכנת, הוקמה בהוראת המלך ז'ואו השני ב-1482. עם השלמת המצודה הפכה אלמינה לעיר לכל דבר, ומונה לה מושל. סחר הזהב במקום התפתח והגיע בשיאו בתחילת המאה ה-16, לכעשירית מאספקת הזהב העולמי. בנוסף הפכה אלמינה למוקד חשוב בסחר עבדים, וראשי שבטים אפריקאים הביאו למקום עבדים וסחרו בהם בתמורה לטקסטיל, לסוסים ולמוצרים אחרים. העבדים הוחזקו במצודה לפני שיצאו למסעם לברזיל ולמושבות פורטוגזיות אחרות.
עד הגעתם של הפורטוגזים לזנזיבר שבמזרח אפריקה ב-1503, הייתה בירתה סטון טאון כפר קטן, והסוחרים הערבים שפקדו את האי העדיפו לעגון את ספינותיהם בנמלים אחרים. הפורטוגזים הקימו בסטון טאון את עיר הנמל המרכזית באי, ושלטו בזנזיבר קרוב למאתיים שנה. עם זאת בסטון טאון נותרו רק שרידים מועטים לשלטונם, ובהם כנסיית אבן קטנה ותותחים שיוצרו בפורטוגל במאה ה-16, ומוצבים כיום בחזית בית הפלאים.
באמריקה הדרומית הקימו הפורטוגזים את קולוניה דל סקרמנטו הנמצאת כיום באורוגוואי. העיר נוסדה ב-1680 על ידי מושל ריו דה ז'ניירו הפורטוגזי במצוות הכתר הפורטוגזי, אשר ביקש לחזק את אחיזתו בריו דה לה פלטה. הרובע ההיסטורי של העיר נבנה בידי הפורטוגזים במאה ה-17, ורחובותיו מרוצפים באבן. שטחו כ-16 הקטאר והוא מוקף במים מכל עבריו לבד מצידו המזרחי שלאורכו השתרעו בעבר ביצורים. במרכזו של הרובע העתיק שוכנת הכיכר המרכזית וסביבה מבנים רבים מהמאות ה-17 עד ה-19. על המבנים הבולטים בעיר נמנים שער הרמה עשוי עץ, המגדלור, הריסות מנזר פרנציסקוס הקדוש וכנסיית מרטיס שנבנתה בין השנים 1695-1699 והיא העתיקה במדינה.
שבעת פלאי תבל
לאורך היסטוריה האנושית, נערכו מספר רשימות של "פלאי תבל" בניסיון לקטלג את יצירות האדם המרשימות ביותר. הראשונה והמוכרת שבהן היא רשימת שבעת פלאי תבל של העולם העתיק.
הפירמידה הגדולה של גיזה היא היחידה ששרדה מרשימה זו והיא מוכרת גם כאתר מורשת עולמית. היא נבנתה על ידי פרעה ח'ופו מהשושלת הרביעית, באמצע האלף ה-3 לפנה"ס ועתידה הייתה לשמש לו כקבר. הפירמידה היא הישג הנדסי מרשים, ומספר המעברים הפנימיים והחדרים בה גדול יותר מכל פירמידה מלכותית אחרת. בנייתה נמשכה כ-20-25 שנה, והמבנה כולו, לפי הערכות, מורכב מ-2.3 מיליון אבנים. שטח בסיסה של הפירמידה הוא כ-53,000 מטר מרובע, אורך כל הצלע הוא 233 מטר, וגובהה המקורי היה 147 מטר, אך עקב בלאי גובהה כיום הוא 137 מטר.
.jpg)
העיר רודוס המוכרזת גם היא כאתר מורשת עולמית, נודעה גם בזכות הקולוסוס מרודוס, פסלו הענק של אל השמש הליוס ואחד משבעת פלאי תבל, שנישא לגובה של כ-34 מטר בכניסה לנמלה. הפסל הוקם בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס וקרס לאחר 56 שנים כתוצאה מרעידת אדמה. האיטלקים ששלטו בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-20, הקימו שני עמודים משני צדדי הכניסה לנמל מנדראקי בעיר שעליהם ניצבים פסלי צבאים המסמלים את האי. אלה מסמנים גם את המקום בו לפי המסורת ניצבו רגליו של הקולוסוס, אך כיום הסברה היא שהפסל ניצב למעשה בצידו האחד של הנמל.
שבעת פלאי תבל החדשים היא רשימה של אתרים בולטים ברחבי העולם, שערך תאגיד שווייצרי בשנת 2007. בשלב מוקדם הרכיב התאגיד רשימה בת 21 מועמדים, ומבין מועמדים אלה נבחרו שבעת האתרים המובילים על ידי הצבעה בטלפון ובאינטרנט. ההכרזה על האתרים הזוכים נערכה ב-7 ביולי 2007 בעיר ליסבון, בירת פורטוגל. שישה מהאתרים שנבחרו הם אתרי מורשת עולמית: פירמידת אל קסטיליו בצ'יצ'ן איצה, החומה הגדולה של סין, מאצ'ו פיצ'ו בפרו, פטרה בירדן, הקולוסיאום ברומא והטאג' מהאל בהודו. לאלה נוספה הפירמידה של גיזה במעמד של כבוד, בהיותה פלא התבל היחיד מהרשימה המקורית שנותר על תילו. מבין 13 המועמדים האחרים שלא זכו בגמר, 11 מוכרים כאתרי מורשת עולמית: האקרופוליס באתונה, אלהמברה בגרנדה, אנגקור בקמבודיה, הפסלים באי הפסחא, מגדל אייפל בפריז, איה סופיה באיסטנבול, הכיכר האדומה והקרמלין במוסקבה, פסל החירות בניו יורק, סטונהנג' באנגליה, בית האופרה של סידני והעיר טימבוקטו במאלי.
האדריכלות המודרנית
לאדריכלות המודרנית ייצוג נכבד ברשימת המורשת העולמית. מבני הבאוהאוס בוויימאר, ובהם גלריות אמנות, מוזיאונים, התיאטרון הלאומי הגרמני ואוניברסיטת הבאוהאוס הוכרו כאתר מורשת עולמית. גם דסאו ידועה כאחת מערי הבאוהאוס החשובות בעולם. מכללת הבאוהאוס הועברה אל העיר ב-1926, לאחר שאולצה להיסגר בוויימאר. בנוסף לאתרי הבאוהאוס, עוד אתרים מודרניסטים רבים הוכרזו כאתרי מורשת עולמית, בעיקר באירופה וביבשת אמריקה ובישראל. שניים מהמבנים המודרניסטים החשובים הכלולים ברשימת המורשת העולמית הם בית ריטפלד שרדר שנבנה באוטרכט ב-1924 על ידי האדריכל ההולנדי חריט ריטפלד והוא אחת הדוגמה המוכרת והמוצלחת ביותר לאדריכלות דה סטייל, ווילה טוגנדהאט בברנו שבצ'כיה שנבנתה ב-1930 על ידי לודוויג מיס ון דר רוהה ונחשבת מופת לאדריכלות פונקציונליסטית ומינימליסטית.
מספר מתחמים ומרקמים אורבאניים שנבנו ברוח המודרניזם תרמו רבות למורשת העולמית וזכו להכרה כזו. העיר ברזיליה שתכננו לוסיו קוסטה ואוסקר נימאייר היא עיר שלמה שנבנתה ברוח המודרניזם ויישום תפישות אורבניות חדשניות שדווקא היום הן נושא שנוי מאוד במחלוקת. קריית האוניברסיטה של קראקס בוונצואלה גם היא דוגמה לאדריכלות המודרנית של אמריקה הדרומית ובה מצויים מבנים מודרניסטים המושלבים עם פסלים ויצירות אמנות במה שהגדיר מתכנן הקמפוס כ"סינתזה של האמנויות". קריית האוניברסיטה במקסיקו סיטי נבנתה בשנות החמישים על מצע לבה קרושה, והחליפה את בנייני האוניברסיטה הישנים שהיו פזורים במרכז העיר. קריית האוניברסיטה נועדה להיות מרחב פתוח. כיוון שחלק מהאתר היה משטחי סלע געשי, וחלקים אחרים היו צמחייה עבותה, יש בקריה מעט מאוד דרכים ישרות. הסלע הגעשי סולק כדי לפנות מקום לבניינים, ושימש לבניית השבילים והקירות החיצוניים. מבנה נוסף הוא בית האופרה של סידני שבנה ירן אוטזון המהווה את אחד הסמלים הבולטים ביותר לאקספרסיוניזם צורני באדריכלות.
העיר הלבנה של תל אביב היא אתר מורשת עולמית נוסף הנמצא בישראל. במרקם העירוני של העיר הלבנה כ-4000 מבנים המשויכים לסגנון הבינלאומי — הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה — ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. לתל אביב מבחינה זו חשיבות רבה למורשת העולמית כיישום מוצלח של עיר גנים מודרניסטית שצמחה בשנות ה-30 - תקופת השיא של התנועה המודרנית באדריכלות.
חקלאות
לחקלאות נודעת זיקה חשובה להיסטוריה האנושית ושינויים בחקלאות היוו גורמים משמעותיים בתמורות חברתיות שחוותה האנושות. חלק ניכר מאתרי המורשת העולמית מוקדשים גם או רק לשיטות חקלאיות מסורתיות שהתפתחו במקומות שונים סביב כדור הארץ.
חורש הדקלים באלש בעיר אלש בדרום הקהילה האוטונומית ולנסיה בספרד, הוא חורש עצי הדקל הגדול באירופה ואחד הגדולים בעולם. החורש מכסה שטח של 3.5 קמ"ר, מהם 1.5 קמ"ר בתוך העיר אלש עצמה, ויש בו 11,000 עצים, חלקם בני כ-300 שנים. בשיאו, ייתכן שכיסה שטח כפול וכלל עד 200,000 עצים. הסברה היא כי דקלים ראשונים ניטעו בחורש על ידי פיניקים מקרתגו כבר במאה ה-5 לפנה"ס. מערכת השקיה הוקמה במקום בתקופת השלטון המוסלמי בספרד במאה ה-8, והיא עדיין נמצאת בשימוש כיום.
טרסות האורז של הקורדילרה הפיליפינית הן מערכת של טרסות לגידולי אורז, מעשה ידי אדם שחלקים ממנה נוצרו לפני 6000 עד 2000 שנה. נהוג להניח שטרסות אלו נבנו בעזרת ציוד מינימלי, ובעיקר בעבודת כפיים. הן שוכנות כ-1,500 מטר מעל פני הים, ומשתרעות על 10,360 מ"ר של צלעי-הרים. גידולי האורז מוּשְקים באמצעות מערכת השקיה עתיקה שמובילה מים מיערות הגשם מעל הטרסות.
כ-3,000 מערכות אפלאג' להשקיה מתוך כ-4,000 ידועות עדיין פועלות ברחבי עומאן, ואלה שואבות מי תהום ומעיינות ואוגרות מי נגר עילי, ומוליכות אותם בכוח הכבידה, לעיתים מרחק קילומטרים רבים, אל מקומות היישוב והשדות החקלאיים השוכנים באזורי מדבר צחיחים. מערכות השקיה מסורתיות אלה מתבססות על טכנולוגיה עתיקה ומנוהלות על ידי הקהילות שהקימו סביבן מבני שמירה, מבני חלוקה, מסגדים ומבנים אחרים. חמש מהמערכות השוכנות בהרי חאג'ר בצפונה של עומאן - אל-ג'ילה, אל-מלכי, אל-חתמיין, דאריס ואל-מויאסור - הוכרזו בשנת 2006 כאתר מורשת עולמית מייצג לטכניקה זו.
לבו הוא אזור גידול גפנים המשתרע לאורך חופו הצפוני של אגם ז'נבה בקנטון וו בדרום-מערב שווייץ. הגפנים ערוכים על טרסות תלולות הנמתחות לאורך של כ-30 ק"מ. בלבו 400 עד 450 ק"מ של קירות אבן התומכים בלמעלה מ-10,000 טרסות. הטרסות ערוכות בצורה שיטתית במקביל לחופי האגם, ומעליהן חלקות גפנים מלבניות נוספות אשר שימשו בעבר לגידולים חקלאיים אחרים.
ביצת קוק הוא אתר ארכאולוגי הנמצא בפפואה גינאה החדשה, ומשערים כי הפעילות החקלאית החלה בו לפני אלפי שנים. האתר, הכולל 116 הקטאר של קרקעות לחות, שוכן בגובה 1,550 מטרים מעל פני הים. למרות שבעבר היה מקובל לחשוב כי פפואה גינאה החדשה הייתה אזור פסיבי מבחינת התפתחות חקלאית, כיום סוברים הארכאולוגים כי באזורים ביצתיים אלה השתמרו שרידים ועדויות למעבר לחקלאות מתקדמת, שהתרחש באלף ה-5 לפנה"ס. באתר שרידים ארכאולוגיים שהשתמרו היטב, ומהם ניתן ללמוד על הקפיצה הטכנולוגית שהתחוללה במקביל לתחילת הפעילות החקלאית במקום.
הרי געש
הר געש הוא מבנה גאולוגי הנוצר כאשר מאגמה מגיעה אל פניו של כוכב לכת. על פני כדור הארץ שוכנים הרי געש, בדרך כלל, בתפר שבין לוחות טקטוניים. התהליך בו פורצת המאגמה אל פני השטח נקרא התפרצות געשית, ונודעת לו משמעות מכרעת על עיצוב נופו של כדור הארץ.
סירטסיי הוא אי געשי בסמוך לחופה הדרומי של איסלנד, שנוצר בהתפרצות געשית שהתרחשה בעומק של 130 מטרים מתחת לפני הים, וההר פרץ מהים ב-14 בנובמבר 1963. בתוך חודשים ספורים הגיע שטח פני האי ל-2.7 קמ"ר, אך סחיפת גלים ורוח צמצמו בעקביות את שטחו, וכיום הוא קטן בחצי. בשנת 2008 הוכרז האי סירטסיי כאתר מורשת עולמית בשל כך שזכה להגנה מרגע היווצרותו והיה למעין מעבדה ביולוגית שספקה מידע רב אודות התפתחות חיים בארץ חדשה.
בחצי האי קמצ'טקה בצפון-מזרחה של רוסיה מתרוממת סדרה של 160 הרי געש, מהם 29 עדיין פעילים, וחצי האי מתגאה בצפיפות הגבוהה ביותר של הרי געש בעולם. 19 מהרי הגעש הפעילים מוגדרים כאתרי מורשת עולמית מאז שנת 1996. במרכז קמצ'טקה, בצל ההרים, שוכנת בקעת הגייזרים היחידה של אירואסיה, אך היא הושמדה בחלקה ב-3 ביוני 2007 כתוצאה ממפולת בוץ.
בפארק הלאומי סנגאי במרכז אקוודור שוכן אזור געשי עשיר בשדות לבה ובאפר געשי שהונח בפליסטוקן ולאחר מכן. באזור זה שוכנים שני הרי געש פעילים - טונגורהואה שגובהו 5,016 מטר וסנגאי בגובה של 5,140 מטר, ועוד שוכן בו הר הגעש הכבוי אל אלטאר שגובהו 5,319 מטר, והוא הנקודה הגבוהה ביותר בשטח הפארק. הרי געש כבויים נוספים ידועים שהוכללו ברשימת אתרי המורשת העולמית הם ההר קילימנג'רו והר קניה, שניהם במזרח אפריקה.
להתפרצויות געשיות אלימות שאירעו במהלך ההיסטוריה בסמוך למקום יישוב, נודעה משמעות קטסטרופלית. שתי הערים הרומית פומפיי והרקולנאום חרבו בהתפרצות הר הווזוב ב-24 באוגוסט 79. את הרקולנאום כיסו נחשולים פירוקלסטיים בשכבת אפר געשי בעובי של כ-20 מטרים, והיא התגלתה בשנת 1710. פומפיי, שנקברה תחת שכבה של כארבעה מטרים של אפר וחומרים געשיים, התגלתה במקרה בשנת 1748. בפומפיי מוצגים דגמי בני אדם מגבס, שנוצרו על ידי מילוי החללים הריקים שהותירו באפר. שתי הערים הוכרו כאתרי מורשת עולמית בשל כך שהטיבו להשתמר תחת שכבת האפר, והן מעניקות תמונה חיה של אורחות החיים בהן.
גורל דומה פקד את חויה דה סרן באל סלוודור, אך אתר זה ידוע פחות. האתר היה כפר חקלאי בתקופת המאיה, שנותר כמעט ללא פגע מתחת לכמה שכבות של אפר געשי. בשנת 590 בקירוב התפרץ הר הגעש סמוך ליישוב, וקבר את כולו מתחת לשכבה של חמישה עד שבעה מטרים של אפר געשי. בניגוד לתושבי פומפיי והרקולנאום, ככל הנראה הצליחו תושבי הכפר להמלט על נפשם מבעוד מועד, שכן במקום לא נמצאו שרידי גופות. למרות זאת, הם הותירו מאחוריהם כלים, קרמיקות, רהיטים ואפילו אוכל מתוצרת עצמית.
התרבויות הפרה-קולומביאניות
אתרי התרבות הפרה-קולמביאניים באמריקה זכו לייצוג מקיף ברשימת המורשת העולמית.
אחד הידועים בין אלה הוא שרידיה של העיר מאצ'ו פיצ'ו שבפרו, שהוקמה על ידי האינקה. מבני העיר שהגיעה לשיאה בשיא פריחת האינקה, בנויים מאבנים גדולות ומסותתות, והן הותאמו בדייקנות זו לזו ולכן אין שכבת טיט ביניהן. המבנים כוללים אתרי פולחן לשמש ולגשם, אחוזת קבר, מקדש ואתרים נוספים. מפסגתו של ההר הסמוך ניתן לצפות במאצ'ו פיצ'ו כולה, וצורתו הכללית של האתר, כפי שהיא נראית משם, מזכירה את צורתו של קונדור האנדים, הנחשב סמל חשוב בתרבות האינקה בפרט ובתרבויות אמריקה הדרומית בכלל. אתר אינקה ידוע נוסף הוא העיר קוסקו, גם היא בפרו. העיר הייתה בירת אימפריית האינקה והיא העיר העתיקה ביותר ביבשת. על פי האגדה נוסדה קוסקו על ידי בן האינקה הראשון, מאנקו קאפאק, בראשית המאה ה-12, אך לפי עדויות ארכאולוגיות, העיר הייתה מיושבת מאות שנים לפני עליית האינקה, ושכנו בה תרבויות אחרות, והיא נכבשה בידי האינקה רק בשנת 1438. העיר התפתחה והוענקה לה צורה המזכירה פומה, והוקמה בה רשת של תעלות מים, טרסות ומקדשים מרהיבים. מאז ועד הגיעם של הספרדים הייתה קוסקו בירתה המשגשגת של האימפריה.
דרומה משם, בבוליביה, שוכנת העיר טיוואנאקו, שהחלה ככפר קטן בשנת 1200 לפנה"ס לא רחק מאגם טיטיקקה. המקום התרחב לעיר גדולה בין המאה ה-3 והמאה ה-5 בזכות היכולת לעבד נחושת, החברה הייתה למעמדית, והתושבים החלו לבנות מערכות השקיה ולעסוק בחקלאות שלחין. בסביבות שנת 550 הייתה העיר לבירתה של מעצמה אזורית בדרום הרי האנדים, והחלו נבנים בה בתים מונומנטאליים. בנוסף החלו מוקמים סביבה שדות מוגבהים שביניהם תעלות השקיה, ואלה השתרעו על שטח כולל של כ-65 קמ"ר. בשיא פריחתה, במאה ה-8, השתרעה העיר על פני שטח של 6 קמ"ר וכללה פירמידות, מקדשים וחצרות שקועות.
צ'אן צ'אן הוא אתר ארכאולוגי בקרבת טרוחיו, שבו שכנה בירת ממלכת צ'ימור. העיר הוקמה בשנת 850 ובנייתה נמשכה עד לכיבושה של הממלכה בידי האינקה ב-1470. העיר נחשבת לעיר הפרה-קולומביאנית הגדולה ביותר בדרום אמריקה ובשיאה השתרעה על פני שטח של 20 קמ"ר ועל פי ההערכות התגוררו בה כ-30 אלף תושבים. העיר, שנבנתה מבוץ, מורכבת מתשע מצודות, המכילות מבני מגורים, מקדשים, מבני קבורה, מאגרי מים ועוד. המצודות מלבניות בצורתן, מוקפות בחומות גבוהות עשויות לבני חימר, והכניסה לכולן היא מצפון.
במרכז אמריקה פרחה תרבות המאיה, אשר הותירה אחריה מספר רב של אתרים ארכאולוגיים. קופאן בהונדורס הוקמה במאה ה-2 לפחות ושגשגה בתקופה הקלאסית של המאיה, בין המאה ה-5 והמאה ה-9. בקופאן כולה נתגלו יותר מ-4,500 מבנים, והאתר המרכזי בעיר שימש כאזור המנהלי והטקסי שלה. בחלקו הצפוני של האתר שוכנת הכיכר הגדולה, ומדרום לה האקרופוליס שערוך בתורו סביב שתי כיכרות קטנות יותר - המזרחית בה שוכנים קבריהם של חלק ממלכי העיר, והמערבית שבה ניצב מזבח חשוב. על אתרי המאיה החשובים הנוספים שהוכרו כאתרי מורשת עולמית, נמנים טיקאל וקיריגואה שבגואטמאלה, פלנקה וצ'יצ'ן איצה במקסיקו. צ'יצ'ן איצה ידועה במיוחד בזכות פירמידת אל קסטיליו אשר נבנתה בידי בני המאיה בין המאה ה-11 למאה ה-13, כמקדש לאל קוקולקן. בנקודות השוויון של האביב והסתיו, בזמן הזריחה והשקיעה של השמש, מטילה פינת הפירמידה צל בצורת נחש מכוסה בנוצות - קוקולן.
אמנות סלע
לאמנות הסלע נודעת משמעות מרחיקת לכת על המידע שהגיע לידינו אודות האדם וסביבתו בפרהיסטוריה. לא מעט אתרי מורשת עולמית מתמקדים בתחום מרתק זה.
ואל קמוניקה הוא עמק במורדות האלפים במחוז לומברדיה שבאיטליה, הידוע בעיקר בשל הפטרוגליפים הפרהיסטוריים שהתגלו בו. בעמק מצוי האוסף הגדול ביותר של ציורי סלע באיטליה, והוא כולל כמה מאות אלפי פטרוגליפים שנחרטו בסלע על ידי תושבי העמק במשך תקופה ארוכה, החל מ-8,000 לפנה"ס (התקופה האפיפלאוליתית) ועד תקופת השלטון הרומי. בפטרוגליפים מובלטים מוטיבים קוסמולוגיים, פיגורטיביים וקרטוגרפיים, כשבחלק מהמקומות הם משתלבים לתמונה מונומנטלית של זירת ציד או של פולחן. תופעה אופיינית לכל הציורים של דמויות אנושיות היא שמצוירים בהם גברים בלבד.
טאסילי נאג'ר הוא רכס הרים במדבר סהרה, השוכן במזרחה של אלג'יריה, סמוך לגבולה עם לוב וניז'ר, והוא ידוע בזכות אתרי האמנות הפרהיסטוריים המפוזרים לאורכו. בעידן הפרהיסטורי נהנה מדבר הסהרה מאקלים מתון בהרבה מזה השורר בו כיום. אדמות מרעה אפשרו גידול עדרים ורעייתם, ובעלי החיים הרבים אפשרו קיום מצייד. החל ב-6000 לפנה"ס לערך ועד למאות הראשונות לאחריה, היה הרכס נושב, ותושביו הותירו בו את חותמם בדמות ציורי סלע שמספרם לפי ההערכות עשוי להגיע לכ-30,000. הציורים מחולקים לקבוצות בהתאם לתקופת יצירתם וזו השפיעה על נושאיהן. כך ב"תקופה הטבעית" המוקדמת מתוארים בעלי חיים האופייניים לסוואנה, ובהיעדר ציורים של חיות מבויתות מסיקים החוקרים כי בתקופה זו עסקו תושבי המקום בצייד. ציורי "תקופת הסוסיים" מקבילים מבחינת תיארוכם לסוף תקופת האבן החדשה ולתחילת העידן ההיסטורי. ציורים אלה הושפעו מתחילת התייבשותו של האזור, מהיעלמותם של מספר מיני בעלי חיים ומהופעת הסוסים בסהרה בסביבות שנת 1200 לפנה"ס.
קונדואה הוא אזור בצפון מרכז טנזניה ובו כ-200 עד 450 מערות, מסתורי סלע וצוקים, שבחלקם התגלו ציורי סלע, המוקדמים שבהם מוערכים כבני למעלה מ-1,500 שנים. הציורים מתארים בני אדם, בעלי חיים, סצינות ציד ודוגמאות גאומטריות. דרומה משם, במלאווי, שוכנים אתרי אמנות הסלע בצ'ונגוני ובהם ריכוז צפוף של 127 אתרי ציורי סלע המשמרים את מסורתם של חקלאים מקומיים ושל ציידים-לקטים פיגמים שישבו באזור במהלך תקופת האבן החדשה. החל בתקופת הברזל ועד למאה ה-20 השאירו גם שבטי בנטו את עקבותיהם באזור, ולאתרים נודעת משמעות טקסית עד היום.
באזרבייג'ן שבמערב אסיה שוכנת שמורת גובוסטאן הנודעת גם היא בפטרוגליפים הרבים שנותרו בה מתקופת האבן ולאחריה. עד כה נתגלו למעלה מ-6000 פטרוגליפים שהמוקדמים שבהם הם מהאלף ה-8 לפנה"ס. בפטרוגליפים נראות דמויות אדם ובעלי חיים דוגמת שורי בר, חזירים וסוסים - חלקם בגודל טבעי. עוד נראות בהם סצינות צייד, הקרבת קרבנות, סצינות קרב, ריקודים והתרחשויות נוספות מחיי היום-יום. אתר נוסף באסיה הוא זה של כתובות הסלע בטמגאלי שבקזחסטן, שבו פטרוגליפים שנוצרו על ידי שימוש ביתדות בשילוב עם כלי אבן או מתכת. בסך הכל תועדו במקום מעל ל-5,000 תמונות ב-48 מתחמים שונים. 3,000 מהתמונות מרוכזות בחמישה מתחמים שהם בעלי החשיבות הרבה ביותר, והפטרוגליפים מתוארכים לתקופה שבין המחצית השנייה של האלף ה-2 לפנה"ס עד המאה ה-20.
על הר סולימאן שבמערב קירגיזסטן, ובמיוחד בצידו המזרחי, התגלו יותר ממאה ריכוזים של פטרוגליפים, המתארים בעלי חיים, בני אדם, דרקונים, צורות גאומטריות וגרמי שמים שונים. הפטרוגליפים תוארכו לתקופת הברונזה האמצעית, אז כנראה החלו בני אדם להתיישב במקום.
שוניות האלמוגים והחיים התת-ימיים
מספר אתרי מורשת עולמית מוקדשים לשימור שוניות האלמוגים והחיים התת-ימיים על פני כדור הארץ.
ייתכן שהידוע שבהם הוא שונית המחסום הגדולה לאורך חופה הצפון-מזרחי של אוסטרליה. שונית זו היא שונית האלמוגים הגדולה בעולם. היא משתרעת לאורך של 2,000 ק"מ וניתן לראותה מהחלל. השונית היא מערכת של כ-900 איים ויותר מ-3,000 שוניות אלמוגים. בשל מגוון צורות החיים הרב בה, מימיה החמים, והנגישות שלה ממתקני אירוח צפים, השונית היא יעד פופולרי לתיירים, ובמיוחד לצוללים.
שונית ידועה נוספת שזכתה להכרת ארגון אונסק"ו היא מערכת שוניות המחסום בבליז. זוהי סדרה של שבע שוניות אלמוגים לאורך חופה של בליז, מגבול מקסיקו בצפון ועד גבול גואטמלה בדרום. אורך מערכת השוניות הוא כ-250 ק"מ והיא משתרעת על שטח כולל של 963 קמ"ר. מערכת שוניות זו היא השנייה באורכה בעולם, אחרי שונית המחסום הגדולה. השונית היא אטרקציית התיירות הראשית בבליז, והיא מושכת אליה כמחצית מרבע מיליון התיירים במדינה. בשונית חיים למעלה ממאה סוגים של אלמוגים קשים ורכים, 500 סוגי דגים ומאות סוגים של יצורים חסרי חוליות.
אטול אלדברה בסיישל הוא אטול האלמוגים השני בגודלו בעולם מעל פני הים, אחרי אטול קיריטימטי באוקיינוס השקט. האטול נמצא באוקיינוס ההודי כ-420 ק"מ צפונית למדגסקר וכ-1,150 ק"מ דרומית-מערבית לויקטוריה, בירת סיישל. האטול אינו מיושב למעט על ידי מדענים וחוקרים והגישה אליו לתיירים מוגבלת ביותר. אורכו של האטול כ-34 ק"מ, רוחבו 14.5 ק"מ והוא נישא לגובה של עד 8 מטר מעל פני הים. האטול תואר על ידי החוקר דייוויד אטנבורו כאחד מפלאי העולם, ובידודו והתנאים הקשים יחסית להתיישבות בני אדם סייעו להשתמרותו במצבו הטבעי. האטול ידוע לא רק בחיים הימיים המתקיימים בו אלא גם בכך שהוא ביתם של יותר מ-100,000 צבי ענק ממשפחת הצבים יבשתיים, וזהו ריכוזם הגדול בעולם.
אזור השימור פיטונס בסנט לוסיה משתרע הן ביבשה והן בים, וכולל שטח של 875 הקטאר במימי הים הקריבי, שצורתו כשל רצועה באורך של 11 ק"מ וברוחב של עד קילומטר בודד. המדף היבשתי שוקע למעמקי הים במקום זה בצורת מדרון תלול, והוא מכוסה בסלעים ובחול. כ-60% מהשטח מכוסים בשוניות אלמוגים, והמקום הוכרז כשמורת טבע ימית ב-1986. בחלק הימי של אזור השימור נסקרו, בין היתר, 168 מיני דגים ועשרות רבות של מיני צורבים, רכיכות, קווצי עור ופרוקי-רגליים. סמוך לחופים נצפו גם צבי ים, ויונקים ימיים כמו גלובי שחורים וכרישים לווייתניים.
קתדרלות גותיות
לא מעט אתרי מורשת עולמית הם קתדרלות (כנסייה ובה קתדרה - מושב הבישוף). הקתדרלה הייתה בדרך כלל כנסייה גדולה ומפוארת, שעיצובה ובנייתה נגזרו מהתאולוגיה הנוצרית ומהאסתטיקה הדתית. לקתדרלות רבות חשיבות היסטורית רבה, בין בזכות ערכן האדיכלי, בין בהיותן אתר צליינות ובין בזכות היותן מקום קבורה למלכים, קדושים או לאישים חשובים. על כן, לא מפתיע שבאתרי המורשת העולמית נכללו קתדרלות - עדות למורשת התרבותית האירופאית של ימי הביניים.
בולטות במיוחד בקרב הקתדרלות הן אלה שנבנו בסגנון הגותי - סגנון הבנייה ששלט באירופה בימי הביניים המאוחרים, החל מאמצע המאה ה-12. הסגנון הגותי התפתח כאדריכלות כנסיות בצרפת ומאוחר יותר התפשט לכל רחבי היבשת, ובפרט לאנגליה, גרמניה, ספרד ולארצות השפלה. הוא יושם גם במבני ציבור וממשל (כגון בתי עירייה), טירות, מגדלים וכדומה. הקתדרלות הגותיות היוו מיזמי בנייה גרנדיוזיים בהיקף שלא נראה כמותו מאז העת העתיקה אשר נמשכו לרוב על פני עשרות ואף מאות שנים. הגותיקה שמה דגש על אור ופרופורציות הרמוניות לצד שאיפה לגובה.
בניית הקתדרלה הגותית הייתה מעשה מרכבה ארוך ומסובך שדרש מאות בעלי מלאכה מיומנים: החל מרב-בנאי שהיה אחראי על תכנון ובניית המבנה, עבור בבנאים, סתתי אבן וחוצבים, וכלה בזגגי חלונות ויטראז' ופסלים שיצרו מאות פסלים ותגליפי אבן עבור הקתדרלה. הקתדרלה הגותית הייתה עיר בזעיר אנפין, ומבחינה תאולוגית היא הייתה מעין בבואה עלי אדמות של ירושלים, השמיימית כפי שדימיינו אותה אנשי ימי הביניים. הקתדרלה לא הייתה רק יצירה אמנותית ואדריכלית, אלא בעיקר יצירה דתית.
הקתדרלה הראשונה שהוכרזה כאתר מורשת עולמית הייתה קתדרלת אאכן בגרמניה. היא הוכללה ברשימה בשנת 1978 הודות לבית המקהלה הגותי המרשים שלה, ובזכות היותה קתדרלה עתיקת יומין בה קבור קרל הגדול. הקתדרלה הגותית הטהורה הראשונה שנכללה ברשימה הייתה קתדרלת שארטר שהוכרזה בשנת 1979. קתדרלה זו שנבנתה בסגנון גותי בשל (High Gothic) בשנים 1194-1260, היא קתדרלה גדולה ומפוארת הבולטת בשני צריחיה למרחוק מעל גגות העיר שארטר שבצרפת.
אחריה הוכרזו קתדרלת אמיין (1981) - הגדולה בקתדרלות צרפת; קתדרלת בורגוס (1984) - קתדרלה ספרדית בעלת תחרת אבן עדינה ומורכבת ובה קבור אל סיד; קתדרלת סביליה (1987) - הקתדרלה הגדולה בעולם; קתדרלת קנטרברי (1988); קתדרלת ריימס (1991) - בה הוכתרו מלכי צרפת; קתדרלת בורז' (1992); קתדרלת קלן (1996) - אחת הקתדרלות הגדולות בעולם שהושלמה בתחייה הגותית בגרמניה; וקתדרלת טורנה (2000) הבנויה מחציתה בסגנון רומנסקי וחציה בסגנון גותי.
בנוסף, המרכזים העתיקים של מספר ערים באירופה ואשר במרכזן ניצבות קתדרלות גותיות, נוספו לרשימת המורשת העולמית. בין אלה נמנות קתדרלת נוטרדאם דה פארי (1991), קתדרלת שטרסבורג (1988) וקתדרלת רגנסבורג (2006).
הרס ואימה - זיכרון ותקווה
כמה מאתרי המורשת העולמית הם אתרים הקשורים לפרקים החשוכים של ההיסטוריה האנושית. באתרים אלו נשמרות העדויות להרס רב ולמעשי זוועה ודיכוי. הפיכתם למוזיאונים ואנדרטאות ושימורם, נועדה מחד להזכיר לאנושות פרקים אפלים אלו בתולדותיה, ומאידך לטפח תקווה ושאיפה לעתיד יפה יותר.
מחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין, הוא אחד המקומות הנוראים ביותר שיצר האדם אי פעם. אושוויץ היה המחנה הגדול ביותר במערכת מחנות ההשמדה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, והמחנה בו הושמדו בגז המספר הגדול ביותר של יהודים בשואה. התמונה המפורסמת של שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I ועליו הכתובת "Arbeit mach frei" (העבודה משחררת), ותמונת הכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ II, בירקנאו, הן מן התמונות המוכרות ביותר של השואה, והשם אושוויץ עצמו הפך לשם נרדף לה. באושוויץ הייתה מערכת ענקית של שלושה מחנות עיקריים ושלושים ותשעה מחנות משנה. במקום זה, נרצחו באופן שיטתי כמיליון וחצי יהודים ורבבות בני אדם נוספים. במחנה נמצאות עדויות רבות למכונת ההשמדה הנאצית הממחישות במקצת את גודל הזוועה שהתחוללה בו. ב-1979 הכריז אונסק"ו על המחנה כאתר מורשת עולמית.
אנדרטת השלום בהירושימה היא אתר נוסף שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1996, והמדגים את עצמתו ההרסנית של הנשק הגרעיני. המקום המכונה לרוב בכינוי "הכיפה האטומית" או "כיפת הפצצה", הוקם בראשית המאה ה-20 ושימש כמרכז תערוכות וכנסים עירוני. ב-6 באוגוסט 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הטילה ארצות הברית פצצה אטומית על הירושימה שהתפוצצה במרחק 160 מטרים בלבד מהבניין. בניין זה היה למבנה הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד לפחות בחלקו, וזאת בשל העובדה שהדף הפיצוץ הגיע מכיוון כמעט אנכי. ממשלת יפן החליטה לא לשפץ הבניין אלא להפוך אותו לאנדרטה להפצצה האטומית בלב "גן השלום", המשמשת כסמל של תקווה לשלום העולם ולהתפרקות מנשק גרעיני.
רובן איילנד הוא אי קטן וצחיח באוקיינוס האטלנטי, מול חופי קייפטאון שבדרום אפריקה. ב-1959 הוקם באי מתקן כליאה ברמת רגישות גבוהה לאסירים רגילים ולאסירים פוליטיים שנשפטו על ידי משטר האפרטהייד. האסיר הידוע ביותר שהוחזק באי הוא ללא ספק נלסון מנדלה. מנדלה, מנהיג הקונגרס הלאומי האפריקני ולימים נשיא דרום אפריקה, היה אסור באי במשך 18 שנים עד מרץ 1982. לאחר ביטול משטר האפרטהייד, עזבו אחרוני האסירים את האי בשנת 1991 וב-1996 נסגר מתקן הכליאה באופן סופי והיה ל"מוזיאון רובן איילנד", שמטרתו לשמר את מורשת המקום במישור הלאומי והבינלאומי. המוזיאון בחר לעצמו לוגו בו נראים ארבעה קווים אנכיים המתפתחים מסורגים לדמות אנושית שזרועותיה מושטות כלפי מעלה מימין, וזאת כסמל לחירות.
הגשר הישן במוסטאר הוא גשר אבן קשתי בעיר מוסטאר בבוסניה והרצגובינה. בנייתו נסתיימה בתקופה העות'מאנית ב-1556 או ב-1557, והוא היה לסמלה של העיר מוסטר. במלחמת בוסניה, הן הסרבים והן הקרואטים ראו בגשר וברחובות העיר העתיקה שסביבו סמל בוסני-מוסלמי, ויירטו אותו באופן תדיר. בשנת 1992 נפגע הגשר מהפגזות של כוחות סרביים, וביום 9 בנובמבר 1993 בשעה 10:15 הרסו כוחות מועצת ההגנה הקרואטית את הגשר והפילוהו לנהר. הגשר שוקם ונבנה שוב בניצוחו של ארגון אונסק"ו ובמימון בינלאומי. 1,088 האבנים ששימשו לבנייה המחודשת, עוצבו בהתאם לטכניקה המקורית, ועלות ההקמה עמדה על 12 מיליון אירו. הגשר נפתח מחדש ב-23 ביולי 2004, ובשנת 2005 הוא הוכלל, יחד עם הרחובות הסמוכים לו ומספר מבני ציבור עתיקים נוספים, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הגשר שב להיות סמלה של העיר והכללתו ברשימת אתרי המורשת העולמית העניקה עידוד של ממש לענף התיירות בעיר.
אטול ביקיני הוא אחד מ-29 אטולים וחמישה איים המרכיבים את איי מרשל במיקרונזיה שבאוקיינוס השקט. האטול אינו מיושב מאז 1946 לאחר שתושביו התפנו ממנו, והוא הפך לאתר ניסויים בנשק גרעיני בין השנים 1946-1958. במהלך תקופה זו בוצעו באטול ארבע סדרות שכללו 23 פיצוצים גרעיניים בסך הכל, ובהם פיצוץ "קאסל בראבו" ב-1954 שהיה פיצוץ פצצת המימן הראשונה אשר הוטלה מן האוויר. עוצמת הפיצוץ הגיעה ל-15 מגהטון, פי אלף מהפצצה אשר הוטלה על הירושימה, וחרגה מהצפי לעוצמה של 3 מגהטון בלבד. האיים בוקונאיג'ין, נאם ואירוקוג'לול בצפון-מערבו של האטול התאדו ונעלמו, ובמקום הפגיעה נוצר מכתש בקוטר של כ-2.25 ק"מ. בעת פינוי האטול בשנת 1946 התגוררו בו 167 תושבים מתוך 196 ביקינים בסך הכל. המפונים וצאצאיהם מונים כיום כ-4,285 איש, והם מתגוררים ברחבי איי מרשל, בעיקר בבירה מג'ורו (כ-1,750 איש) ובאיים קילי (כ-1,200 איש) ואג'יט (כ-275 איש). כ-700 נפש מתגוררים בארצות הברית ובמדינות אחרות מחוץ לאיי מרשל.