פורטל:אמנות/מאמר נבחר/גלריה
ערך נבחר
לעריכה לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
קתדרלת קלן היא קתדרלה גותית רומית-קתולית בעיר קלן, המשמשת כמקום מושבו של הארכיבישוף של קלן. החל משנת 2006 היא נחשבת לאתר מורשת עולמית. הקתדרלה החולשת על קו הרקיע של קלן, נחשבת לסמלה של העיר, והיא אחד מהמבנים הידועים ביותר בגרמניה. הקתדרלה היא אחת הקתדרלות הגדולות והחשובות באירופה, הן בזכות האדריכלות שלה, הן בזכות גודלה והן בזכות האוצרות שהיא מכילה, "צלב גרו" ו"מקדש שלושת האמגושים" – שהפכו אותה לאתר צליינות חשוב. בית המקהלה של קתדרלת קלן (1248–1322) הוא יצירת מופת של סגנון גותי קורן ואילו הספינה הראשית והחזית המערבית המרשימה – עם צריחים מחודדים בגובה 157 מטר – הושלמו בתחייה הגותית במאה ה-19. בשנת 2007 הושלם אחד מן הוויטראז'ים שבכנסייה, שעבר שיפוץ על ידי האמן הגרמני גרהרד ריכטר.
"יצרים" (שם מקורי: Blowup) הוא סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני שצולם בלונדון ב-1966. הסרט מספר את סיפורו של צלם בשם תומאס, שבאופן מקרי הופך עד למעשה רצח. Blowup היא מילה בעלת כמה משמעויות באנגלית, לרבות התפוצצות, אך גם תהליך הגדלת התמונה, המתואר בסרט לפרטיו. בישראל הופץ הסרט בשם "יצרים". בסרט מככבים דייוויד המינגס בתפקיד תומאס, הצלם, וונסה רדגרייב בתפקיד ג'יין, אישה מסתורית המעורבת במעשה הרצח.
הסרט עוסק באומנות הצילום וביחס בין הצלם ונושא הצילום, ובין המציאות, המציאות המצולמת וההזיה. כן מתעד הסרט את לונדון של שנות ה-60, את תרבות הפסיכדליה והשימוש בסמים, והוא כולל גם סצינות עירום נועזות לזמנו, שהביאו להתנגשויות עם הצנזורה במקומות בהם הופץ.
הסרט נחשב לאחד מסרטיו החשובים של אנטוניוני, והשפיע על במאים רבים, לרבות פרנסיס פורד קופולה ובריאן דה פלמה. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, וכן היה מועמד למספר פרסי אוסקר ופרסי באפט"א.
פליקס החתול הינו דמות אנימציה מתקופת הראינוע. פליקס הוא מדמויות האנימציה המוכרות ביותר בעולם, הן בזכות מאפייניו הפיזיים: גופו השחור לעומת פניו הלבנות עם עיניו וחיוכו הענקים, והן בזכות המצבים הסוריאליסטיים בסרטיו. הוא נחשב גם לראשון מדמויות הסרטים המצוירים שהיה לכוכב קולנוע אמיתי שהקהל נוהר לסרטיו.
פליקס נוצר באולפנו של פאט סאליבן, המפיק והאנימטור ממוצא אוסטרלי, אולם קיימת מחלוקת מיהו יוצרו המקורי. שניים טענו לזכויות יוצרים: פאט סאליבן והאנימטור האמריקאי אוטו מסמר, וקיימות עדויות לכאן ולכאן. היסטוריונים רבים, בכללם ג'ון קנמקר, סבורים כי מסמר היה צייר הצללים של סאליבן.
הסרטים המצוירים בכיכובו של פליקס זכו להצלחה ולפופולריות חסרת תקדים בשנות ה-20 של המאה ה-20. אולפני סרטי פרמאונט הפיצו את הסרטים המוקדמים מ-1919 עד 1921. אולם ההצלחה הייתה קצרת ימים. הופעתם של סרטים מצוירים מדובבים, בעיקר מיקי מאוס של וולט דיסני, העיבה על התרומה האילמת של סאליבן ומסמר. אחיו של סאליבן הפיק כמה סרטוני פליקס מדובבים, אך גם הם לא השיבו לחתול את אהדת הקהל. בשנת 1953 "אופישל פילמס" רכשו את סרטוני סאליבאן ומסמר, הוסיפו להם פסקול והפיצו אותם לשוק הביתי ולטלוויזיה. החל משנת 1958 כיכב פליקס ב-260 סרטונים שונים.
הפרתנון הוא מקדש יווני הניצב על האקרופוליס של אתונה העתיקה והוא נחשב לבניין המפורסם ביותר מתקופת יוון העתיקה, ולאחד הבניינים המפורסמים ביותר בעולם. המקדש נבנה במאה ה-5 לפנה"ס כהודיה לאתנה, האלה הפטרונית של העיר, על ניצחון אתונה והיוונים במלחמה היוונית-פרסית. הבניין נקרא רשמית "המקדש של אתנה הבתולה", והשם הפופולרי שלו מגיע מהמילה היוונית לבתולה, "פרתנוס".
הפרתנון נבנה במקום בו ניצב מקדש קודם שנהרס על ידי הפרסים. מלבד היותו מקדש, שימש הפרתנון כבית אוצר, ומשנת 454 לפנה"ס מוקם שם האוצר של הליגה האטית-דלית, גוף פוליטי שמאוחר יותר הפך לאימפריה האתונאית. בתקופה בה היה הפרתנון שלם, הוא נחשב לכליל השלמות וייצג את פסגת האדריכלות היוונית ואת אתוס הסגנון הדורי אשר לפיו נבנה. מעבר ליופיו המושלם, הפרתנון נחשב לסמל של הדמוקרטיה האתונאית ומייצג את שיאה של התרבות היוונית הקלאסית בעת העתיקה.
"דאגֵרוֹטִיפ" הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836 הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ אינו תהליך הצילום הראשון, אך היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם. הדאגרוטיפ הפך לשיטת הצילום המסחרי הראשונה, והיה נפוץ בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19. הפיכת הצילום לטכניקה שנמצאת בהישג ידו של הציבור הרחב, יצרה מצב חדש שהיו לו השלכות חברתיות, מדעיות ותרבותיות ניכרות.
אדריכלות ימי הביניים היא מכלול סגנונות אדריכליים ועקרונות של תכנון ערים שאפיינו את הבנייה באירופה מנפילת האימפריה הרומית ועד ניצני הרנסאנס. משהתמוטטה האימפריה הרומית ותרבות וכלכלת אירופה הלכו והדרדרו אל "חשכת ימי הביניים", גם האדריכלות המפוארת שאפיינה את התקופה הקלאסית ירדה מקרנה. מקצועות אוּמנות שהיו קשורים בתחום הבנייה נשכחו וכך גם הלכו ונשתכחו מלאכת העיטורים הקלאסיים ושיטות הבנייה, בהן השתמשו היוונים והרומאים.
חמש מאות השנים הראשונות של ימי הביניים במרכז אירופה התאפיינו בבנייה מועטה יחסית שכללה, מלבד הבנייה העממית, בעיקר בנייה של טירות ומבצרים. מבני ציבור שונים, כגון כנסיות, נבנו כמבצרים והתאפיינו במסות אבן נטולות עיטורים ובמיעוט פתחים, אשר נתן מענה לצורך בהגנה. החל מהמאה ה-11 לערך החלה התעוררות באדריכלות, עם התפתחות סגנון הרומנסק ואחריו הסגנון הגותי, שהגיע לשיאו במאה ה-13. בדרום מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון התפתחה האדריכלות הביזנטית, בעיקר בימי הביניים המוקדמים. הסגנון הביזנטי היה המשך ישיר של הסגנון הרומי, אך סגנון זה התנוון יחד עם האימפריה הביזנטית במהלך ימי הביניים. מבחינה אורבאנית, התאפיינה הבנייה בערי ימי הביניים בטיפולוגיה, שנבעה ממבנה החברה הפיאודלית והשלטון ומרוח התקופה, שהשפעת הכנסייה עליה הייתה מכרעת.
דאדא או דאדאיזם הוא זרם מחאה באמנות שנוסד בציריך ב-1916, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בברלין, בהנובר, בפריז, בקלן ובניו יורק.
המניע לייסוד תנועת דאדא בציריך היה הזעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה ומתוצאותיה. בעיני בני התקופה הייתה הטכנולוגיה עתידה להביא לשינוי ולעתיד טוב יותר לאנושות, אך במקום זאת היא הביאה להרס ולאכזבה גדולה שבאו בעקבות המלחמה וזוועותיה. חברי הדאדא ביטאו את מחשבותיהם נגד המלחמה, כנגד הבורגנות וכנגד האמנות המסורתית. "כיצד יוכל אדם להיפטר מכל מה שמריח מעיתונאות, מתולעים, מכל מה שנחמד ונכון, מכיסוי העיניים, ממוסריות, מאירופיות, מחדשנות?" שאל הוגו באל במניפסט שכתב – "על ידי אמירת דאדא".
הדאדאיסטים קראו לניהיליזם מוחלט, שבעזרתו ביקשו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון – באקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר, ללא מלחמות. במידה רבה גם ביקרו הדאדאיסטים את תנועות האוונגרד האמנותי של תחילת המאה, כגון אקספרסיוניזם, כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, ולא כשינוי רדיקלי של התרבות.
הספינקס הגדול של גיזה הוא פסל עשוי אבן גיר, המציג דמות של ספינקס, חיה דמיונית בעלת גוף אריה וראש אדם. הפסל הוקם במתחם הפירמידות בגיזה שבמצרים. זהו הפסל הגדול בעולם המגולף מאבן יחידה. חוקרים מתארכים אותו לסביבות המאה ה-26 לפני הספירה, כנראה בין 2723 ל-2550 לפני הספירה. ראשו של הספינקס עוצב, כנראה, בדמותו של פרעה ח'עפ-רע, משליטי מצרים העתיקה. לאחר ירידת עוצמתה של הממלכה העתיקה של מצרים העתיקה, בסביבות שנת 2200 לפני הספירה, ועם היווסדה של הממלכה התיכונה, נעזב מתחם הפירמידות בגיזה שבו שוכן הספינקס; הספינקס נשכח, פגעי הטבע הרסו חלקים ממנו והוא נקבר בחול עד מעל לכתפיו.
לפיסול היווני ישנה חשיבות בראיתם של חוקרי תולדות האמנות, ביצירת סינתזה של מקורות קדומים ופיתוחם לכדי שפה אמנותית מגובשת, שהיוותה את המודל לתרבויות שבאו אחריה. בייחוד הדבר בולט באמנות של האימפריה הרומית אשר ציטטה והעתיקה מאמנותם של היוונים.
תפיסת הפרשנות הרווחת של החוקרים הייתה לתאר את האמנות היוונית כמתפתחת על פי רצף זמן וחותרת לכדי סינתזה בין תיאור ריאליסטי בעיצוב האנטומיה, לבין רתימת אותו ריאליזם לשם ביטוי ה"אידיאל" של התקופה. גישה זו התבטאה בעיצובה של התקופה "הקלאסית", כמופת של אידיאל זה. מקורה של תפיסה זו הייתה ברנסאנס האיטלקי, אך היא קיבלה את ביטוייה המובהק בביקורת האמנות של המאה ה-18, עם כתיבתם של יוהאן יואכים וינקלמן ויוהאן גוטפריד הרדר. כתיבה זו הייתה מבוססת על ידיעות חלקיות ועל תפישות מוטעות ביחס לאמנות והפיסול היווני. את הביטוי לתפיסות מוטעות אלו ניתן למצוא באמנות של הזרם הנאו קלאסיציזם בצרפת של תחילת המאה ה-19.
החל מן העשורים האחרונים של המאה העשרים מתפתחת מגמת תיאור שונה. מגמה זו עדיין לא הגיע אמנם לכלל בשלות אשר תאפשר תיאור היסטורי אלטרנטיבי, אך היא מנסה לתאר את האמנות היוונית שלא על פי הכרונולוגיה המקובלת אלא על פי בחינת נושאית, תוך השוואה בלתי פוסקת בין "מוקדם" ו"מאוחר".
"הזכוכית הגדולה" או "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו" היא יצירת אמנות מאת האמן הצרפתי-אמריקאי מרסל דושאן. היצירה נוצרה בין השנים 1915–1923 ומוצגת כיום במוזיאון פילדלפיה לאמנות.
העבודה נחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות והייחודיות במאה ה-20 והשפיעה על אמנים רבים. היא מציגה, בצורה סמלית, תהליך של מפגש מיני כושל בין "כלה" לבין תשעה "רווקים" המחזרים אחריה. דושאן מציג את המפגש כבמעין מכונה המכוונת לאהבה, אך אינה מצליחה להשיג דבר מלבד סבל ותסכול. תהליך העבודה על היצירה לווה בפיתוח איקונוגרפיה מורכבת, אותה פרסם דושאן בקובץ אותו כינה "הקופסה הירוקה". למרות התקופה הארוכה שהשקיע דושאן בתכנון ובעבודה על היצירה, החליט דושאן לנטוש את העבודה עליה. בנוסף, לוחות הזכוכית המרכיבים את היצירה נשברו ודושאן נאלץ לשחזרה ולהדביק את שבריה.
קתדרלת שָארְטְר, או בשמה המלא – קתדרלת נוטרדאם ("גברתנו") דה שארטר, היא קתדרלה גותית הממוקמת בשארטר שבצרפת, כ-80 ק"מ דרומית מערבית לפריז. קתדרלה זו נחשבת לאחת הדוגמאות הטובות ביותר של האדריכלות הגותית בשיאה, ומציגה את מיטב האמנות והפיסול הגותיים. הקתדרלה ידועה במבנה התמיכות דואות המרשים שלה, בחלונות ויטראז' בני המאה ה-13, ובפיסול המרשים שלה.
את בנייתה של הקתדרלה יזם הבישוף רנו דה מוקון. חזונו כלל מבנה בסדר גודל שלא נראה כמותו קודם, גבוה ותמיר אך קל ומלא אור. לשם כך השתמש רב-הבנאים של שארטר בטכנולוגיות חדשות ומהפכניות לתקופתן, שפיתחה האדריכלות הגותית: קשת מחודדת, קמרון צלעות, ובייחוד תמיכות דואות. הוא ניווט את הבנייה בין משברים קשים שכללו מחסור באבן – נפתרה על ידי מציאת מחצבת אבן גיר במרחק 8 ק"מ מהעיר, פשיטת רגל – נפתרה על ידי מכירת כתבי מחילה (אינדולגנציה) והגדלת המיסים, ומהומות של תושבי שארטר עקב הגברת מיסוי הכנסייה וחרחור ריב ומדון שהציתה הרוזנת מבלואה – שבסופם פוצתה הכנסייה על הנזק שנגרם. למרות משברים אלה, הצליח רנו לדחוף את הקמת הקתדרלה והבנייה התקדמה בהדרגה. רנו מת ב-1217, כאשר קירות המבנה הושלמו, אך לא יכל לחזות בחלונות הויטראז' מזכוכית צבעונית שהיו חלק מרכזי בחזון שלו.
"הקרנף של דירר" הוא חיתוך עץ שיצר צייר הרנסאנס הגרמני אלברכט דירר בשנת 1515. היצירה התבססה על תיאור כתוב ועל סקיצה של צייר אנונימי של קרנף הודי שהובא לליסבון בתחילת אותה שנה. דירר מעולם לא ראה קרנף זה, שהיה הקרנף הראשון שנראה באירופה מאז התקופה הרומית. בסוף 1515, שלח מנואל הראשון מלך פורטוגל את הקרנף כמתנה לאפיפיור ליאו העשירי, אך הקרנף טבע כשהאוניה שבה נשלח נטרפה סמוך לחופי איטליה בתחילת 1516. קרנף חי לא נראה מאז באירופה עד שנת 1579, כשהובא קרנף מהודו לחצרו של פליפה השני, מלך ספרד.
למרות אי דיוקים אנטומיים, חיתוך העץ של דירר הפך לפופולרי מאוד באירופה, הועתק פעמים רבות בשלוש מאות השנים לאחר שצויר, ונחשב כדמות נאמנה של קרנף עד שלהי המאה ה-18. לבסוף הוחלף על ידי ציורים ריאליסטיים יותר של קרנף, ובמיוחד אלו של הקרנפה 'קלרה', שהובאה לסיור באירופה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-18. על חיתוך העץ של דירר נאמר: "ככל הנראה שום ציור של חיה לא הותיר השפעה כל-כך חזקה על האמנות".
קמרה אובסקורה הנו מכשיר אופטי שהפך למקור השם הלועזי למילה מצלמה – Camera. בקמרה אובסקורה אור אשר חודר דרך נקב זעיר באחת הדפנות יוצר דימוי מהופך בדופן הנגדית.
קרני האור החוזרות מאובייקט מסוים מתפזרות לכיוונים רבים ולכן אינן יוצרות דימוי של האובייקט על משטח אשר מוצב מולו. כדי ליצור דימוי כזה על פני המשטח, יש לדאוג לכך שמכל נקודה באובייקט תגיע קרן אור אחת אליו. הקמרה אובסקורה, בהיותה חדר מוחשך לחלוטין, למעט הנקב שבאחת הדפנות, חוסמת את מרבית קרני האור אשר נשלחות מהאובייקט, אך מאפשרת רק לכמות קטנה של קרניים לחדור ולהאיר את גב הקמרה.
הדימוי המהופך נוצר משום שקרני האור נעות בקו ישר, כך שקרן אור אשר נשלחת מראש האובייקט נעה מטה לעבר הנקב ומאירה את החלק התחתון של גב הקמרה, ואילו קרן אור מתחתית האובייקט מאירה את החלק העליון שלו.
העיר הלבנה הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב, בהם שוכנים למעלה מ-4,000 מבנים המשויכים לסגנון הבינלאומי באדריכלות — הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה — ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבינלאומי הוקמו משנות ה-30 ועד הקמת המדינה, על ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה. עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום, נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003 קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. מהנדס העיר בתקופת הקמתה של "העיר הלבנה" היה יעקב בן-סירה, ויש הרואים בו בעל השפעה חשובה למעבר לסגנון הבינלאומי.
"נמרוד" הוא פסל העשוי מאבן חול שיצר הפסל הישראלי יצחק דנציגר בין בשנים 1938-1939. הפסל נחשב כאחת מיצירות האמנות החשובות בתולדות האמנות הישראלית וכביטוי הוויזואלי המובהק ביותר של תנועת "הכנענים". דמותו של הצייד המקראי "נמרוד", המתואר בעירום, לא נימול ועל כתפו ניצב בז, מושפעת מאוד מפיסול מצרי יווני והודי עתיק.
במשך שנים רבות זכה הפסל למעמד קאנוני באמנות הישראלית. בעיתון "הבוקר", לדוגמה, נכתב בשנת 1965 כי "נמרוד אינו רק פסל. הוא סיכום של מעוף והעזה, של מנטאליות, של התמרדות נעורים. נמרוד הוא גם דמות וגם התמרדות: יש בו, עם כל התאפקותו הארכאית, מאותה חוצפת נעורים, המציינת דור שלם". במהלך שנות התשעים של המאה ה-20 התפתח ויכוח אידאולוגי סביב תפיסת דמותו של נמרוד כמייצג אולטימטיבי של הישראליות. במשך השנים זכה הפסל לאזכורים ולציטוטים רבים ביצירות אמנות שונות, כגון בעבודתם של שלום סבא, יחיאל שמי, עדי נס ואחרים.
הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הנו זרם קולנועי אקספרסיוניסטי שנוצר בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והביא לעולם יצירות כ"הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919) ו"מטרופוליס" (1926). בזרם זה יצרו במאים כפרידריך וילהלם מורנאו ופריץ לאנג.
על אף שתקופת הפריחה של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הייתה קצרה ביותר, הרי שהשפעת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני על הקולנוע העולמי הייתה גדולה. הדים לקולנוע זה נמצאו בסרטי אימה הוליוודיים משנות ה-30 ואילך, ולאחר מכן בסרטים בסגנון "הסרט האפל". קולנוע זה, שנכשל במשימה לפרוץ את גבולות הקולנוע האירופי האיכותי, ולהפוך לנחלת ההמונים בעולם כולו, הטביע את חותמו על הקולנוע האמריקני המסחרי, אם בדרך של השפעה עקיפה, ואם באופן ישיר לאחר שגדולי הבמאים והשחקנים הגרמנים כפריץ לאנג וקונרד ויידט נאלצו להגר מגרמניה עם עליית הנאציזם ולמצוא את פרנסתם בהוליווד, והחדירו לתעשייה האמריקנית תכנים וצורות השאובים מן המסורת האקספרסיוניסטית הגרמנית.
"דלות החומר" הוא כינויו של סגנון אמנות ישראלי שהתקיים בשנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה ה-20. מאפייניו של סגנון זה כללו שימוש בחומרי יצירה "דלים", ברישול אמנותי, וביחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית. בין האמנים המזוהים עם דלות החומר ניתן למנות את רפי לביא, יאיר גרבוז, מיכל נאמן, תמר גטר, יהודית לוין, נחום טבת, הנרי שלזניאק ואחרים.
סגנון "דלות החומר" נולד מתוך מבט היסטורי–רטרוספקטיבי על האמנות הישראלית. שמו של הסגנון נבע מכותרת תערוכה בשם "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שאצרה שרה ברייטברג-סמל, ושהתקיימה במוזיאון תל אביב במרץ 1986. ברייטברג-סמל אצרה את התערוכה כסיכום וכהמשך של התערוכות "אמן–חברה–אמן" (1979) ו"רוח אחרת" (1981) במוזיאון. התזה שהציגה ביקשה להפריד בין האמנות המקומית לבין סגנון האמנות הבינלאומית של אותה עת, על ידי תיאור סוציולוגי–אסתטי של האמנים הישראלים ודרך התייחסותם אל מסורת האמנות האירופית.
פיסול הוא ענף בתחום האמנות במסגרתו יוצר האמן יצירה בעלת איכות תלת-ממדית. השינוי אותו מבצע הפָסַל הוא לרוב שינוי פיזי, על ידי שינוי והתאמה של חומרים, אולם באמנות המודרנית קיימת האפשרות גם לשינוי סמנטי של החומר, כלומר לבדיקת יחסו של האובייקט התלת-ממדי אל הסביבה. התוצאה של שינויים אלו מכונה "פֵּסֶל".
בתרבות המערב מופיעה פעולת הפיסול כייצוג של בריאה. מוטיב זה ניתן לפגוש בכמה מקורות ספרותיים. אחד מן המקורות המוקדמים לכך נמצא בספר "מטמורפוזות", שבו מביא אובידיוס את סיפור הבריאה ומתאר אותה באמצעות דימויים פיסוליים. סיפור נוסף המופיע ב'מטמורפוזות' הוא סיפורו של פיגמליון, המפסל פסל של אישה בשם גלתיאה, בעלת יופי וחן "שאינם מצויים בבת-אישה על אדמות". האלה ונוס מקימה את הפסל לתחייה ופיגמליון נושא אותה לאישה.
במהלך המאה ה-20 השתנתה באופן רדיקלי הגדרתו של מדיום הפיסול, עם כניסתן של טכניקות חדשות כגון וידאו ארט, רדי מייד, אמנות אדמה, מיצג, מיצב וכדומה. לצד השינוי המושגי שהתחולל, התלווה אל התהליך גם מהפך בתדמיתו החזותית של הפיסול – מדימוי של אובייקט בודד העשוי מאבנים חצובות, מתכת או עץ, הפך הפסל למגוון של אובייקטים העשויים מחומרים שונים ואף משילוב של חומרים וטכניקות, שינוי שערער על תחושת ה"נצחיות" של הפיסול הקלאסי.
"מנורת הכנסת" היא אנדרטת ברונזה בגובה כחמישה מטרים, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת בירושלים. את המנורה העניק הפרלמנט הבריטי כמחווה למדינת ישראל הצעירה בשנת 1956, והיא מעשה ידיו של בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי-בריטי ממוצא גרמני, שעמל עליה במשך שש שנים. המנורה מציגה כשלושים אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, ונחשבת ל"ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.
אדריכלות הכנסיות התפתחה יחד עם הדת הנוצרית במהלך אלפיים השנים האחרונות. הכנסייה היא מבנה הפולחן המרכזי של הנצרות, ותפקידה הוא לשמש מקום אספה לקהילה ולאפשר את קיומה של הליטורגיקה הדתית של העדות הנוצריות השונות. אדריכלות הכנסיות והקתדרלות, בכל מקום ובכל תקופה, התאימה עצמה לאופי הקהילה ולמנהגיה הדתיים. כמו כן שיקפה את רוח התקופה והציגה את טכנולוגיית הבנייה המתקדמת ביותר עד אותה עת.
מבנה הכנסייה של הדת הנוצרית שואב ממסורת הבנייה הרומית שקדמה לה. המבנה הבסיסי של הכנסייה הנוצרית, הבזיליקה, מקורו באדריכלות הרומית, והוא נבחר בשל יכולתו להכיל קהל גדול. מספר שינויים חשובים נערכו באדריכלות הבזיליקה כדי להתאימה לצרכים הנוצריים, המרכזי בהם הוא הפיכתה ממבנה רוחב, שהכניסה אליו היא מן החלק הרחב, למבנה אורך, שבו הכניסה היא מחלקו הצר. שינוי זה יוצר מבנה טקסי יותר, משום שהוא ממקד את המאמינים בליטורגיקה הדתית. כל הכנסיות, מהראשונות ועד המודרניות, ממקדות את המבט לכיוון מסוים בתוך המבנה, שעל פי רוב גם פונה למזרח.
תמונתו של הרמב"ם היא דיוקן מפורסם של הרמב"ם, שכיום מזוהה עמו באופן אמיץ, ומופיעה על בולים, שטרות, מטבעות, סמלים, ועוד. גלגולי הדיוקן מתחילים באמצע המאה ה-18, בתחריט עץ ונציאני המתעד ככל הנראה חכם בן הזמן אך יוחס לרמב"ם, ועוברים דרך חכמי תנועת ההשכלה, ובהם יצחק שמואל רג'יו, שדחפו להפצת דיוקנו של מי שהיה דמות מופת לתנועה זו. עם זאת, אין כל ראיה לכך שאכן כך נראה הרמב"ם, וישנם כמה מאפיינים בתמונה שאינם עולים בקנה אחד עם הידוע לנו מפסיקותיו.
ראינוע הנו שמו העברי של הסרט האילם, טכנולוגיה שקדמה לקולנוע והציגה יצירות מצולמות של קטעי תנועה ללא צליל מוקלט מראש המוצג באופן מתואם לעלילה. עד לסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 היו כל הסרטים אילמים. על אף שנעשו ניסיונות רבים להתאים צליל לתנועה, ההתפתחות הטכנולוגית אפשרה זאת רק עם סיום שנות ה-20. גם לאחר מכן המשיכו יוצרים כצ'ארלי צ'פלין ביצירת סרטים אילמים למשך תקופה קצרה, אם כי סרטים אלו לוו בפסקול מוזיקלי, כדוגמת הסרט אורות הכרך.
במאים כרנה קלייר, וסרגיי אייזנשטיין, ראו בשילוב הקול בתמונה פגיעה באמנות המבוססת של הסרט האילם, שנראתה כסוג נפרד ושונה של אמנות. עם זאת, מרגע הקרנת הסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ולסון בשנת 1928, נטשו צופי הראינוע את הסרט האילם ודרשו הפקתם של סרטי קולנוע. מזה עשרות בשנים אין איש עוסק עוד ביצירת סרטי ראינוע (על אף שיש במאים ששילבו ביצירתם מחוות לאמנות זו, כמו גם פארודיות עליה), וניתן לומר שאמנות זו חלפה מן העולם.
"הנפת הדגל באיוו ג'ימה" הוא תצלום היסטורי מפורסם ממלחמת העולם השנייה, המתאר חמישה נחתים אמריקאים וחובש של הצי האמריקני המניפים את דגל ארצות הברית על פסגת הר סוריבאצ'י שבאי היפני איוו ג'ימה. הוא צולם ב-23 בפברואר 1945 על ידי הצלם ג'ו רוזנטל, במהלך קרב איוו ג'ימה שבו נכבש ההר. בתצלום מוצגת הנפת הדגל השנייה על הר הסוריבאצ'י. ההנפה הראשונה תועדה על ידי לואיס לווארי, אולם תצלומו לא התפרסם בזמנו וגם כיום זוכה לפרסום מועט.
תצלומו של רוזנטל מאידך זכה לפופולריות אדירה. הוא הודפס מחדש אלפי פעמים בעיתונים ובכתבי עת שונים, והפך עד מהרה לתצלום המסמל את הניצחון במלחמה עבור הציבור האמריקני. בשנת 1945 הוא זכה בפרס פוליצר לתצלום הטוב ביותר, והיה לתצלום הראשון שזכה בפרס באותה שנה שבה פורסם לראשונה.
""הכנענים" היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר ניסתה ליצור קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה, ולהתנתק מהמסורת היהודית. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".
הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את ההתענינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20 וקדמה לספרות הכנענית. אמנים כגון אפרים משה ליליאן וזאב רבן, ממורי בית הספר, יצרו תיאורים המשלבים בין האמנות האירופית ואמנות האר נובו לבין תיאורים של המזרח האורינטאלי. היצירה המונומנטלית של הפסל אברהם מלניקוב – "האריה השואג" היוותה את שיאה של מגמה זו תוך שהיא מדגישה את המקורות המסופוטמיים של עיצוב הדמות.
פיסול ישראלי הוא שם כולל ליצירות פיסול שנוצרו בארץ ישראל החל משנת 1906, שנת ייסוד "בצלאל". תהליך התגבשותו של הפיסול הישראלי לווה בהשפעה מתמדת של האמנות הבינלאומית. בראשית ימיה של האמנות הישראלית עלו לארץ ישראל מרבית הפסלים המרכזיים, ואמנותם היוותה סינתזה של השפעת הפיסול האירופי עם האופן שבו עוצבה התודעה הלאומית והאמנותית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל.
השאיפה ליצירת סגנון פיסול מקומי מובהק החלה להתפתח בסוף שנות השלושים של המאה ה-20, עם יצירת הפיסול ה"כנעני", בו שולבה השפעת האמנות האירופית עם מוטיבים הלקוחים מאמנות המזרח ובעיקר ממסופוטמיה. מוטיבים אלו נוסחו במונחים לאומיים, וביקשו להציג את הקשר שבין הציונות לבין אדמת המולדת. למרות שאיפתו של הפיסול המופשט של תנועת "אופקים חדשים", שצמח בישראל במחצית המאה, להציג פיסול בעל שפה אוניברסלית, הכילה אמנותם מאפיינים רבים של התפיסה ה"כנענית" הקודמת. במהלך שנות השבעים חדרו לפיסול ולאמנות הישראלית צורות ביטוי חדשות, בהשפעת האמנות המושגית הבינלאומית. טכניקות אלו שינו באופן מהותי את הגדרתו של הפיסול. בנוסף, איפשרו טכניקות אלה גם ביטויי מחאה פוליטיים וחברתיים, שהוצנעו עד אז בפיסול הישראלי.
_crop.jpg)
אפוקליפסה עכשיו (Apocalypse Now) הוא סרט מלחמה אפי אמריקני משנת 1979, שעלילתו מתרחשת במהלך מלחמת וייטנאם. הסרט הופק ובוים על ידי פרנסיס פורד קופולה על פי תסריט שכתבו קופולה וג'ון מיליוס, ומככבים בו מרלון ברנדו ומרטין שין בתפקיד קצין אמריקני שהקים צבא פרטי עמו הוא מסתתר בג'ונגלים שבין וייטנאם וקמבודיה, וקצין אמריקני הנשלח להרוג אותו. התסריט מבוסס על ספרו של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה", אך הוא שואב אלמנטים רבים מיצירות אחרות.
הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה מועמד לפרס אוסקר ולפרס גלובוס הזהב. אך על אף הצלחתו הקופתית של הסרט והביקורות הטובות שלהן זכה, נודעה הפקת הסרט לשלילה כהפקה ארוכה, מסובכת ועתירת קשיים, שחרגה באופן ניכר מהמסגרת התקציבית ומלוחות הזמנים המתוכננים, וגבתה מחיר אישי כבד מהמעורבים בה.
-->