חעפרע
 | |||||
| לידה |
שנות ה־10 של המאה ה־27 לפנה״ס?  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2530 לפנה״ס? | ||||
| מדינה |
מצרים העתיקה, הממלכה העתיקה של מצרים | ||||
| מקום קבורה |
פירמידת חעפרע | ||||
| בן או בת זוג |
Meresankh III חאמרנבטי הראשונה Hekenuhedjet Persenet | ||||
| |||||
  | |||||
חעפרע (במצרית עתיקה: ḫˁ f rˁ, ח'עפרע; ביוונית: Χεφρήν, בהשפעת היוונית ושפות לטיניות מופיע לעיתים גם בשם חָאפְרוֹ או חֵפְרֵן) היה פרעה מצרים העתיקה מהשושלת הרביעית. הרודוטוס ודיודורוס טענו כי חעפרע היה אחיו של ח'ופו, אם כי דיודורוס אינו פוסל את האפשרות שלמעשה היה בנו[1]. יש גם הטוענים כי היה בנו של ג'דפרע[דרוש מקור]. בכל מקרה על פי רשימת המלכים מאבידוס הוא עלה למלוכה אחרי ג'דפרע. על פי העדויות הארכאולוגיות ורשימת המלכים מאבידוס, אחריו מלך מנכאורע, אם כי מנתון טוען לשם אחר. בירתו של חעפרע הייתה מף, והוא מלך כ-26 שנים.
משפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חעפרע נחשב על פי רוב לבנו של ח'ופו ואחיו של ג'דפרע. יש המחשיבים אותו לבנה של המלכה מריתיתס הראשונה, על בסיס כתובת באחד מספריו של ברסטד המציינת את החסד שנטה לה ח'ופו ואת הכבוד שרחש לה חעפרע. ועם זאת יש הטוענים כי הוא בנה של המלכה חנותסן[2], ומריתיתס רק נפטרה בתקופתו ולא הייתה אמו[3].
לחעפרע היו ארבע נשים:
- מרסענח השלישית הייתה בתם של אחיו הנסיך קאוועב ושל חתפחרס השנייה, ואחותם של דוואנחר, כאמסכם, כאעפר ומינג'דף. היא ילדה לו את בניו נבמאחת, דוואנרע, ניווסררע ושני בנים נוספים, ואת בתו שפסתכאו. מכל נשיו היו לחעפרע לפחות 12 בנים ושלוש או ארבע בנות.
- המלכה חעמררנבתי הראשונה הייתה אמו של מנכאורע ושל מלכתו הראשית חעמררנבתי השנייה.
- חכנוהג'ת, שמוזכרת בקברו של בנה סחמכארע.
- ייתכן שגם פרסנת, אמו של הוזיר נכאורע הייתה אשתו של חעפרע, זאת על פי מיקום קיברה[4].
לא ניתן לזהות אמהות של ילדיו הנוספים, ענחמערע, אחרע, יונמין ויונרע, ושל הבנות רחתרע וחמתרע[4].
שלטונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד שמו והפירמידה שלו, המידע על תקופת שלטונו של חעפרע מועט. קיים ויכוח לגבי תקופת שלטונו, אולם מספר חוקרים גורסים כי מדובר בשנים 2558–2532 לפנה"ס.
מנתון מאריך את תקופת שלטונו ל-66 שנים, וברשימת המלכים מטורינו המידע חסר. כיום מעריכים כי שלטונו נמשך 26 או 27 שנים. ההערכה נובעת בעקיפין מצוואתו של הנסיך נכורע שנחרטה על קיר המסטבה בקברו של הנסיך. התאריך הכתוב בצוואה מתייחס למפקד (ספירת צאן ובקר לצורכי חישוב מס) ה-12 ללא ציון שם השליט, וההשערה היא כי מדובר בתקופתו של ח'ופו, אביו של הנסיך ששלט 23 שנים על פי רשימת המלכים מטורינו. מאחר שלגבי חעפרע ידוע גם ציון של "הפעם ה-13" של המפקד מכיתוב על אבן חיפוי במסטבה G 7650[5], ניתן בשילוב ההנחה שהמפקד נערך מדי שנתיים בתקופה זו, להסיק כי שלטונו של חעפרע הגיע ל-24 שנים לפחות.
הפירמידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פירמידת חעפרע
ח'ופו, חעפרע ומנכאורע היו הפרעונים שבנו את הפירמידות במתחם גיזה. הפירמידה של חעפרע היא האמצעית והשנייה בגודלה מבין השלוש המפורסמות, אולם היא נבנתה במיקום מעט מוגבה ביחס לפרמידה הגדולה, ולכן נוצרת אשליה אופטית הגורמת לה להיראות הגבוהה מבין הפירמידות. במצרית נקראה הפירמידה "וור (נ)-חעפרע" שמשמעו "עוצם חעפרע". לפירמידה יש פירמידה נספחת שקוטלגה תחת השם GII a. לא ברור מי נקבר בה, אם כי נמצאו חתימות המזכירות את "בנו הבכור של גוף המלך" ואת שם הורוס של חעפרע[6].
מתחם הפרמידות כלל את מקדש המוות, מקדש העמק וספינקסים שהגנו על המתים בפירמידות. ליד כל פירמידה נמצאה ספינה קבורה, שבעיני המצרים הייתה כלי להתניידות האלים בשמים. ליד הפירמידה של ח'ופו, למשל, נמצאה הספינה של ח'ופו במצב שימור מעולה. המצרים האמינו שכאשר הפרעה מת, נשמתו יוצאת מהפירמידה לשמים, וצופה בטקסים שנערכים לכבודו ובהתנהלות מצרים.
יחסית לקודמיו, מתחם הקבר של חעפרע, ובכללו הפירמידה, המקדשים והדרך המקשרת, נותר במצב שימור טוב. בפסלים שנמצאו שם מיוצג חעפרע כשהוא עוטה את כיסוי הראש הקרוי נמס, ועל ראשו מחפה עוף דורס.
ממערב לפרמידה חשפה משלחת ארכאולוגית בשנת 2010 את קברו של רוג'-כא, כהן שהיה ממונה על פולחני הטהרה בלווייתו של חעפרע[7].
מקדש העמק
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקדש העמק של חעפרע היה ממוקם קרוב יותר לנילוס ביחס לפירמידה, וממוקם ממש ליד מקדש הספינקס. נמצאו במקום כתובות מן הכניסה המזכירות את האלות חתחור ובסתת, כמו גם אבנים עם שאריות מכתובות עם שם הורוס של חעפרע ("וסר-יב"). מרייט חשף שם פסלים של חעפרע ב-1860, חלקם היו ערופי ראש ונמצאו בבאר שנחפרה ברצפה, ואחרים נמצאו שלמים[6].
מקדש המוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקדש המוות היה ממוקם סמוך לפירמידה. באזור המקדש נמצאו שברים של ראשי אלה עם שמו של חעפרע וכמה כלים עשויים אבן.
מקדש המוות, ששוחזר בחלקו, נבנה מאבני גרניט אדום. שני ספינקסים הוצבו משני צידי הדלתות שנפתחו אל אולם גדול בצורת T. שישה עשר עמודים עצומים תמכו בתקרה בגובה של 4.5 מטרים, ומשני הצדדים נתן הקיר מרחב לדמותו של המלך.
הספינקס ומקדש הספינקס
[עריכת קוד מקור | עריכה]התאוריה הרווחת טוענת כי גם הספינקס נבנה לכבודו של חעפרע, אם כי לא ברור אם בדמותו או בדמות ח'ופו. הספינקס קרוב לפירמידה של חעפרע ויש דמיון מסוים בין תווי הפנים שלו לאלו הנמצאים בפסליו של חעפרע, ולפיכך ייתכן שנחצב על תקן שומר לפרמידה של חעפרע, וכסמל לכוחו המלכותי. בתקופת הממלכה החדשה כבר זכה הספינקס למעמד של אל[8].
דמותו במסורות מאוחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרודוטוס היה ההיסטוריון הראשון שתיאר את חעפרע (תחת השם “Khêphren”), 2000 שנה לאחר תקופתו, וצייר דמות של עריץ אכזר וכופר. כך עשה גם דיודורוס כ-400 שנים לאחר מכן. הכפירה מיוחסת אצלם לחעפרע כמי ששמר על מקדשי מצרים סגורים אחרי שאביו ח'ופו ציווה על סגירתם בתקופת שלטונו. ח'ופו עצמו זכה גם הוא אצל היוונים לדמות של עריץ בעל שגעון גדולה, והם טענו כי המצרים סבלו תחתיו ותחת בנו חעפרע לתקופה שנמשכה סך הכל 106 שנים[9][10][11]. ההיסטוריון המצרי מנתון קרא לחעפרע "סופיס השני", אך לא סיפק פרטים לגביו מלבד הטענה כי שלט 66 שנים[9][10][11][12].
בניגוד לדמויותיהם של ח'ופו וחעפרע, יורשם מנכאורע קיבל אצל אצל היוונים דמות של מי שנעצב והתאכזב מאכזריותם של קודמיו, והביא שלום וחמלה למצרים[9][10][11].
כיום אגיפטולוגים מתייחסים לסיפוריהם של הרודוטוס ודיודורוס כסוג של השמצה שמקורה בפילוסופיה של תקופת אותם היסטוריונים. נראה שקברי ענק כגון הפרמידות של גיזה זכו לשאט נפש מצד היוונים ואולי גם מצד כהני בממלכה החדשה, בעיקר לאור זיכרון מבני הענק השאפתניים שיזם המלך הכופר אחנתון. סביר להניח שהתחושה השלילית לגבי מבנים אלו השליכה גם על חעפרע ועל הפרמידה המאיימת שלו. אולי גם השפיעה העובדה שבמהלך שלטונו של חעפרע הורשה המלך לבדו ליצור פסלי ענק מאבן איכותית ולהציגם בפומבי. בתקופתם של ההיסטוריונים כנראה לא יכלו היוונים וכהני מקדשי המוות להסביר את מבני הענק והפסלים של חעפרע, אלא כתוצריה של אישיות בעלת שגעון גדולה. לא מן הנמנע שגם העסיסיות של סיפורי שערוריות הובילה את הכותבים היוונים לבלוע בשקיקה את הסיפורים על רשעתו של חעפרע, לנהות אחריהם ולהעדיפם על פני כל פן חיובי ומשעמם של שלטונו[9][10][11][12].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונות הנוגעות לחעפרע
- מידע, וידאו ותמונות של חעפרע באתר Talking Pyramids.
- חעפרע, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- חעפרע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ James H. Breasted, Ancient Records of Egypt Part I, §§ 192, (1906) on 'The Will of Nekure'.
- ^ Tyldesley, Joyce. Chronicle of the Queens of Egypt. Thames & Hudson. 2006. ISBN 0-500-05145-3
- ^ Grajetzki, Ancient Egyptian Queens: A Hieroglyphic Dictionary, Golden House Publications, London, 2005, ISBN 978-0-9547218-9-3
- ^ 1 2 Dodson, Aidan and Hilton, Dyan. The Complete Royal Families of Ancient Egypt. Thames & Hudson. 2004. ISBN 0-500-05128-3
- ^ Anthony Spalinger, Dated Texts of the Old Kingdom, SAK 21 (1994), p.287
- ^ 1 2 Porter, Bertha and Moss, Rosalind, Topographical Bibliography of Ancient Egyptian Hieroglyphic Texts, Statues, Reliefs and Paintings Volume III: Memphis, Part I Abu Rawash to Abusir. 2nd edition (revised and augmented by Dr Jaromir Malek, 1974. Retrieved from gizapyramids.org (אורכב 11.10.2008 בארכיון Wayback Machine)
- ^ הודעה של זאהי חוואס באוקטובר 2001.
- ^ Markowitz, Haynes, Freed (2002). Egypt in the Age of the Pyramids.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ 1 2 3 4 Siegfried Morenz: Traditionen um Cheops. In: Zeitschrift für Ägyptische Sprache und Altertumskunde, vol. 97, Berlin 1971, ISSN 0044-216X, page 111–118.
- ^ 1 2 3 4 Dietrich Wildung: Die Rolle ägyptischer Könige im Bewußtsein ihrer Nachwelt. Band 1: Posthume Quellen über die Könige der ersten vier Dynastien (=Münchener Ägyptologische Studien. Bd. 17). Hessling, Berlin 1969, page 152–192.
- ^ 1 2 3 4 Wolfgang Helck: Geschichte des Alten Ägypten (=Handbuch der Orientalistik, vol. 1.; Chapter 1: Der Nahe und der Mittlere Osten, vol 1.). BRILL, Leiden 1968, ISBN 9004064974, page 23–25 & 54–62.
- ^ 1 2 Aidan Dodson: Monarchs of the Nile. American Univ in Cairo Press, 2000, ISBN 9774246004, page 29–34.