פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט

דיווח בעיתון הווינאי 'די נויצייט' מ-8 ביוני 1877: "מלחמת הקולמוסים הירש-במברגר: בין רב המחוז המכובד מווירצבורג ז.ב. במברגר למנהיג הסיעה הנאו-אורתודוקסית בפרנקפורט, הרב הנכבד ותרנגול הקרבות הידוע ש.ר. הירש, ניצתה מלחמת קולמוסים".

פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט או פולמוס הפרישה (בגרמנית: Hirsch-Bamberger Streit, "פולמוס הירש-במברגר") הוא כינויה של מחלוקת שפרצה בקהילה היהודית בפרנקפורט ב-1877, בשאלה אם על המיעוט האורתודוקסי שומר המצוות לפרוש מן הרוב הליברלי המחולן והתומך ברפורמה דתית.

הרש"ר הירש, שהנהיג את קהילת-המשנה האורתודוקסית "עדת ישורון" בעיר מאז 1851, דגל אידאולוגית בכך שעל האדוקים להתנתק וראה בקיום מוסדות משותפים מתן לגיטימציה לכפירה. לאחר שב-1876 עבר חוק שהתיר ליהודים לפרוש מקהילתם מבלי שיצטרכו להמיר את דתם, הירש פסק שעל אנשיו לצאת וליצור עדה נפרדת, אך נתקל בהתנגדות ניכרת ביניהם. תומכיו קראו לרב יצחק דב במברגר כדי לשכנע את סרבני הפילוג, אך הלה השתכנע בעצמו בעמדת האחרונים והכריע שמאחר שהליברלים מוכנים לספק את כל צורכיהם הדתיים, אין צורך לפרוש. בין במברגר והירש התחולל פולמוס חריף, הלכתי וציבורי, שנגע בסוגיות עקרוניות בשאלת היחס לאחדות הקהילתית ולעוברי עבירה.

לבסוף, פחות מ-80 משפחות מבין יותר מ-300 שהיו חברות ב"עדת ישורון" אכן התפלגו. גם ביתר גרמניה, רק מעט מבין האורתודוקסים בחרו לנצל את החוק כדי לפרוש מהקהילות המאוחדות ורובם נותרו במסגרתן, תוך השגת הסדרים שאפשרו להם לקיים חיי דת כרצונם. על אף שלפולמוס הירש-במברגר הייתה בפועל רק השפעה מועטה על ההתפתחויות בגרמניה, הוא הטביע חותם מרכזי בשאלת יחסה של האורתודוקסיה לציבור היהודי הרחב ולזרמים יהודיים אחרים בעידן המודרני, והוזכר תדירות כשסוגיות אלו נדונו.

הרקע לפולמוס

השתלטות הליברלים על הקהילה

ב-1808 (ה'תקס"ח) מינה הנסיך-הארכיבישוף קרל פון דאהלברג ועד קהילה חדש, שהורכב בלעדית מחברי מועדון הפילנתרופין בעיר, וחבריו צידדו כולם בנאורות ובקדמה, ונטו כולם לרפורמה דתית. הצעד היה נקודת-תפנית, והחליש את היסודות המסורתיים בקהילה.

בשנת ה'תקע"ח (1818~) יזמו חוק שאסר על תלמוד תורה לצעירים, חוק זה היה בתוקף עד שנת ה'תקצ"ח (1838~). (כל זאת לאחר שביטלו את כל לימודי הקודש בבית הספר היהודי שבעיר). כל המורים ללימודי הקודש גורשו מהעיר. מי שנתפס מלמד לצעירים תורה נקנס על ידי השלטונות ב-50 פלורין (זהובים). גם למבוגרים נאסר להיפגש כדי ללמוד בצוותא. משנת ה'תר"ב (1842~) נחשבה הוראת התנ"ך בדרך הישנה לאסורה לפי החוק. בנוסף לכך סגרו את מקווה הנשים היחיד בעיר. הוועד הפסיק את מימון הקהילה למזון כשר ליהודים השוהים בבית החולים, וביטלו את מוסדות השחיטה והכשרות. בשנת ה'תקצ"ח (1838~) בדו"ח רשמי של ועד הקהילה לסנט של פרנקפורט הצהירו כי ערך התנ"ך מפוקפק, ושהמניח תפילין פסול מלהיות חבר בוועד הקהילה. בשנת ה'תר"ד (1844~) התארגנה קבוצה במטרה לפרוק מעליה במוצהר את מצות ברית המילה. כשנפטר דיין הקהילה, רבי יעקב פוזן, הוזמן להלווייתו אב"ד דרמשטאדט, הרב צבי בנימין אוירבך, אולם ועד הקהילה סירב להרשות לרב להספידו ליד קברו והוא נאלץ לשאת את ההספד ברחוב שמחוץ לבית הקברות. בעקבות מאורע זה החליט בן הנפטר, ר' שלמה פוזן, לעשות מעשה.

הקמת הקהילה האורתודוקסית

בשנת ה'תר"ח, חתמו אחד עשר אנשים על בקשה לסנט העיר פרנקפורט להקים 'חברה דתית', זאת כדי להקים בית כנסת שיתנהל כפי ההלכה וללא התיקונים שבצעו הליברלים. אולם, על פי החוק בגרמניה הם לא יכלו להקים קהילה נפרדת, ולכן נותרו באופן רשמי חברי הקהילה הכללית ומוסדותיה, ונאלצו לשלם לה מיסים. תוך זמן קצר הגיע מספר חברי הארגון לכשמונים (וביניהם הברון אנשל מאיר רוטשילד, אחד מחמשת בני משפחת רוטשילד המקורית, ומעשירי גרמניה). הם שכרו כמה חדרים, ובהם היו מתפללים. בשנת ה'תרי"א התבקש הרב מיכאל זקש מברלין לבוא ולכהן בראשם, אלא שהוא דחה את ההצעה והקהילה, שהייתה כבר בת כמאה משפחות, נאלצה לחפש מחליף בבהילות. הם פנו לרש"ר הירש, שכיהן אז כרב הראשי של מוראביה. הרב הירש שבמוראביה לא רווה נחת מההתנגדות ליוזמותיו מצד השמרנים ומאידך גם מהתנגדות הגורמים הליברלים, שמח לעזוב את ניקלשבורג ולקבל תפקיד בקהילה החדשה בפרנקפורט, בה תכנן ליישם את חזון "תורה עם דרך ארץ".

שתים עשרה שנה אחרי כן (ושלוש עשרה שנה קודם החוק שהתיר את הפרישה) כבר היו בקהילה 325 משפחות והוקמו כל המוסדות הדתיים הנצרכים.

חוק הפרישה

כחמש שנים לאחר איחוד גרמניה והקמת האימפריה הגרמנית על ידי אוטו פון ביסמרק, נחקק בשנת 1876 חוק ממשלתי שאפשר לאזרחים לפרוש מן הקהילה הדתית הישנה, המרכזית, להקים לעצמם קהילות קטנות או לא להשתייך לקהילה כלל. האינטרס של הממשל היה לפגוע במעמד הכנסייה הקתולית, מולה ניהל אז מלחמת תרבות מרה. לאחר מאמצים מצד הרב הירש, החוק הורחב להכיל גם את הקהילות היהודיות. עבור יהדות גרמניה היה זה חוק בעל משמעות רבה, שהשפיע לטווח רחוק על פניה, שכן הקהילה היהודית לה היו מחויבים להשתייך נשלטה על ידי הרפורמים. בשלב זה החלו הרפורמים לאשר לאורתודוקסים להקים מוסדות תורניים משלהם, לצד המוסדות האנטי-תורניים, על מנת למנוע את פרישתם.

הקמת קהל עדת ישורון

הרב הירש הכריז כי כעת החובה על כל אזרח יהודי להתנתק מקהילת הרפורמים, ובכך לממן רק את עצמם ולא את הרפורמים. כך הוקמה קהילת "קהל עדת ישורון" שנוסדה עם כניסת חוק הפרישה, והוציאה עצמה מן הקהילה הכללית בפרנקפורט. קהילה זו ("Israelitische Religionsgesellschaft") מינתה את הרב הירש כמנהיגה, וראתה עצמה כ"קהילה היהודית היחידה האמיתית". בתקנון שלה נקבע כי "יהדות ללא הלכה לאו שמה יהדות וכי קיימת רק קהילה יהודית אחת זו שבה שלטון ההלכה מובטח". הרב הירש דרש מכל יהודי דתי להשתייך אליה, ופסק פסק הלכתי שאוסר להשתייך לקהילת האם הכללית.

לאכזבתו, רוב חברי קהילת קהל עדת ישורון, שלפי פסק הדין שפרסם הרב הירש היו אמורים לפרוש מהקהילה הכללית, ובראשם ר' משה מיינץ, לא קבלו את דרישת הרב ונשארו חברים בקהילה הכללית. מעמדו וסמכותו של הרב הירש בקהילתו היו רופפים, מרבית צאצאי המשפחות הוותיקות שבפרנקפורט לא נענו לקריאתו לפרוש מהקהילה וכיבדו יותר את דעתו של ר' משה מיינץ, שהיה כאמור מקור סמכות ויוקרה בעיני רבים בעיר, ומכיוון שרצו בעזרת מימון הקהילה הרפורמית בהחזקת המוסדות התורניים שהיו מאורגנים ועשירים בהרבה, וחפצו להיקבר בבית הקברות שבו נקברו אבותם, כך גם היחס לבית הכנסת הגדול של הקהילה בו התפללו אבות אבותיהם והקשר אליו היה חזק יותר מאשר חיוב הפרישה של הרב הירש. היו רבים שהשתייכו לשתי הקהילות גם יחד.

הירש ובמברגר

פניית הקהילה לרב במברגר

בט"ז שבט ה'תרל"ז שלחו כמה מבני הקהילה מכתב לרב במברגר שיחווה דעתו האם מותר על פי דין להישאר חבר בקהילה הכללית, על סמך התקנות החדשות בקהילה הרפורמית שאפשרו חיים יהודיים תקינים. בי"ח שבט ענה להם הרב במברגר שאסור להישאר במסגרת כזאת אפילו בתנאים אלה, ובסוף תשובתו כתב שאם מכתבו יביא לידי שינוי בעמדתם של אותם חברי הקהילה החרדית שלא הצהירו עד כה על פרישתם, הרי שדבר זה יגרום לו "שמחת לב ונפש"

מקבלי התשובה בפרנקפורט החליטו שלא לציית. באותו זמן החליט הוועד הרפורמי להקים מערכת שחיטה משלו, אך שתהיה תחת פיקוח וניהול אדם שיהיה מקובל לאורתודוקסים הלא פורשים.

ביום ה' ניסן הגיע הרב במברגר על פי בקשת אנשים ממצדדי הפרישה כדי שישפיע על המתנגדים לה. הרב במברגר נפגש עם אותם שלא פרשו שלא בידיעת הרב הירש, והם החלו להעלות נימוקים להתנגדות לפרישה. הרב במברגר הסכים שבתנאים החדשים כפי שתוארו לפניו - אין חובה לפרוש, אך התנה בכמה תנאים, ובהם – שיינתנו ערבויות על ידי ועד הקהילה הרפורמי לביצוע הבטחותיהם, וכן שגם מכאן ולהבא יהא "אסור ליראים בקהילה הרפורמית לראות בוועד הקהילה ועד קהילה יהודית, ועליהם לכונן ועד קהילה משלהם". עוד באותו ערב, עזב הרב במברגר את פרנקפורט.

למחרת היום הוציאו מצדדי ההישארות הודעה משמו בעיתון מסחרי שאם אכן יובטחו לחלוטין כל זכויותיהם הדתיות של הנשארים בקהילה, אזי - "שוב אין לתאר את הפרישה מהקהילה הרפורמית כמצווה" (בכרוז לא פורטו כל התנאים שהותנו להישארות).

העימות בין הירש לבמברגר

הוויכוח פרץ החוצה בעוצמה רבה כשהרב במברגר הגיב לידיעה שהתפרסמה באחד מעיתוני פרנקפורט. בידיעה זו נטען שהרב הירש ביקש ממנו להיות בורר בסכסוך בקהילתו. הרב במברגר הגיב כי לא הגיעה אליו פניה מהרב הירש אלא מחברי קהילתו, עם זאת, ניצל את הבמה להבהיר את עמדתו ביחס לפרישה, והצהיר שאם יתקיימו תנאיו חובת הפרישה בטלה לדעתו. הכרזה זו גררה אחריה את המכתב הראשון שפרסם הרב הירש כנגדו, שכן הוא הזדעזע לקרוא את חוות הדעת של הרב במברגר, שסותרת את פסק דינו המפורש לבני עדתו. אחרי המכתב הראשון הגיעו עוד שני מכתבים חריפים של שני הרבנים אחד לשני מעל דפי העיתונות, כאשר למכתב השלישי לא הגיב הרב במברגר, וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר. הוויכוח היה חריף והשאיר אחריו משקעים בשני הצדדים, כמו כן נכנס הוויכוח לשאלת 'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר', על זכותו של הרב במברגר להתיר במקום שהרב הירש אוסר ופוסק את ההלכה לקהילתו.

מכתבים אלה עוררו למעשה את הפולמוס הגדול ופיצלו את הקהילה ל"בעד ונגד". המכתבים היו מלומדים וארוכים והתבססו על מקורות הלכתיים סביב שאלת היחס לרפורמים. מקורות היהדות והספרות ההלכתית מלאים בהתייחסויות עוינת למדי לתנועות שפרשו מהיהדות (המכונות מינים, כופרים, ואפיקורסים). השאלה- אם, ובאיזו מידה, יש להחיל את פסקי הדין החמורים המתייחסים לקטגוריות הללו על תנועת הרפורמה, הייתה הציר המרכזי עליו נסב הדיון. כמו כן התווספו נושאים כגון מעמדו של "תינוק שנשבה", האיסור לחזק ידי עוברי עבירה, ומידת חילול השם הכרוכה בשיתוף פעולה קהילתי עם הרפורמים. חשוב לציין, שהרב הירש הזכיר שוב ושוב שמעולם לא נלחם ברפורמים, אלא רק ברפורמה, כלומר לא באנשי הרפורמים, אלא בתנועה הרפורמית כי היהדות סובלת חוטאים, אבל לא ארגון שמקדש את החטא. בנוסף, הדיון סבב אודות המצב החברתי של הקהילה שעליה יהיה לשאת בהכרעת הדיון- האם לפרוש או לא, וההשלכות החברתיות והלאומיות הצפויות לכך הרב הירש טען, כי הרב במברגר הוטעה על ידי בני הקהילה שלא רצו לפרוש לגבי מצב הרפורמים.

מעט מהפסקאות הלקוחות ממכתבו השני של הרב הירש לרב במברגר מלמדות על תפיסתו הפילוסופית והאמונית של הרב הירש; מהות הקהילה ועוצמתה הדתית הם יסוד נעלה. ההתגלות האלוהית אינה מטילה את עול המצוות באופן סלקטיבי אלא על כל יחיד ויחיד המרכיב את הציבור. אותו ציבור הוא הקהילה שאם והיא יכולה למלאות את צו השם רק כשהיא נפרדת ובעלת עצמאות משלה, חובתה לעשות כן. הרב הירש כאמור, דחה את תשובת הרב במברגר על כל סעיפיה וחלק עליה מכל וכל. הירש תקף בחזרה על ידי פלפולי הלכה עמוקים והבהרה נוספת של עמדותיו. הרב במברגר כאמור, לא שלח תגובה נוספת, וזמן קצר לאחר מכן נפטר.

לאחר הפולמוס

זו הייתה השעה הקשה ביותר בימיו של הירש כאשר אחד מגדולי הדור חלק עליו בנוגע לקהילתו ומבלי לדון עִמו. "הוויכוח המר והידוע של הרב הירש עם הרב במברגר מווירצבורג הוא ביטוי לטרגדיה של איש שראה עצמו נבגד בידי מי שהיה לדעתו חייב להיות הראשון לעמוד לצידו במאבקו הציבורי" כך כותב פרופסור יעקב כ"ץ. הרב הירש אכן הצליח בהפצת שיטתו "תורה עם דרך ארץ" אך בצורה מוגבלת, שהתבטאה בעיקר בנאמנות לאורח חיים דתי יחד עם הכרה בהשתנות הדורות ותרבות הסביבה המודרנית, ובפתיחות להשכלה ומדע. את הפן השני של שיטתו- ריכוז נאמניה בעדה אורתודוקסית אחת בלתי תלויה ונפרדת- פן זה לא חדר אז ללבבות. רוב הציבור לא ראה בהכרעות הרבנים בנוגע לפרישה כפסקי דין הלכתיים במלוא מובן המילה, אלא כהלכה "למראית עין" או למעשה רק הדרכה רעיונות-ציבורית. מיעוט קטן יחסית מבני קהילת עדת ישורון הלכו אחרי רבם ולמרבית העדה שימש חוק הפרישה רק כאמצעי לחץ על קהילת האם לבוא לקראתם ולהתפשר עמם.

ב"עדת ישורון" היו בין 300 ל-350 משפחות חברות בעת הפולמוס; לכל היותר 80 מאלו אכן פרשו לבסוף. גם מתוכן, רק קומץ היו משפחות פרנקפורטאיות ותיקות. רוברט ליברלס העריך שכ-90% הגיעו לעיר שנים לא רבות קודם. כמו כן, רבים מהמתפלגים היו בעלי משרות ב"עדת ישורון".

ההיסטוריון מרדכי ברויאר (נינו של הרב הירש) מציין כי להירש לא הייתה משנה מסודרת – "הירש מעולם לא גיבש את מחשבותיו לכדי מסכת של הגות שיטתית", וכ"ץ כינה אותו "המימין והמשמאיל" על היותו מחזיק בשתי שיטות שלפעמים סותרות זו את זו (נכדו, יצחק ברויאר, היה רב הוגה דעות שחיבר ספרי אמונה והשקפה, ובהם הציג את מה שהגדיר כהשקפת סבו; למעשה פירשה־מחדש באופן רדיקלי, בהתאם לדעותיו). לרב הירש הזדמן מקרה דומה והפוך ב-1880 בו פנו אליו מקהילת העדיעס שבהונגריה ושאלו אותו בעניין חיוב הפרישה מהקהילה. רבה של העדיעס הסביר כי לדעתו, פרישה הייתה מחויבת רק במקרה שהקהילה הראשית לא התחייבה לשמור בעצמה על השולחן ערוך, אך בעירו היא דווקא עשתה כן. הירש כתב להם תשובה בה יצא נגד המהר"ם שיק שפסק שקהילות הסטטוס קוו אנטה עוברות בכל מקרה, ללא קשר להתנהלותן הדתית, על איסור "לא תעמוד על דם רעך" בסירובן להסתפח לוועד הקהילות האורתודוקסי. אך לאחר שליחת תשובתו ביקש הירש לגנוז את המכתב ולא לפרסמו ברבים, שכן לא רצה לפגוע בכבודו של מהר"ם שיק.

הרב הירש והרב במברגר פעלו רבות זה לצד זה; במברגר פרסם ממאמריו ב"ישורון" (כתב העת של הירש), ביקש את הסכמתו של הירש לספרו "אמירה לבית יעקוב", השניים החליפו שו"תים בענייני הלכה, ובענייני ארץ ישראל הרב הירש והרב במברגר חתמו על כרוז להקמת בי"ח בירושלים והעבירו יחדיו כספים עבורו. לאחר הפולמוס השניים התרחקו והפולמוס העיב על יחסיהם וקשרי עבודתם. שנתיים לאחר הפרשה הזו נפטר הרב במברגר בגיל 71. הירש סירב להגיע ללוויה.

תגובות נוספות

הרב עזריאל הילדסהיימר רבה האורתודוקסי של ברלין, היה בעל דעה מוסמך לכל בגרמניה וחברם של הרב הירש והרב במברגר. מתבקש היה כי אישיות כזו תיקח חלק בדיון כה משמעותי ומסעיר שכזה, העלול להשפיע גם על קהילתו. הרב הירש ציפה לתמיכתו הערכית והמוסרית של הרב הילדסהיימר שהיה שותף פעיל עם הרב הירש במאבק על אישור חוק הפרישה מול הממשל הגרמני. בתשובתו לרב הירש לאחר שזה שלח לו את החוברת הראשונה של הרב במברגר כתב הרב הילדסהיימר לרב הירש כי הוא מסכים עם עמדתו וצר לו על עוגמת הנפש שגרמה לו התערבותו של הרב מווירצבורג.

עם קבלת החוברת השנייה, הביע הרב הילדסהיימר התפעלות מהעומק ההלכתי אותו פרש הרב הירש בנושאים המדוברים, אך העיר כי הירידה לפסים אישיים עלולה להעמיק את הפער הכואב בין הצדדים. עוד ביקש הרב הילדסהיימר מהרב הירש שידון את הרב במברגר לכף זכות. ממכתב לגורם שלישי בין הופעת שתי החוברות של הרב הירש, ניתן להסיק כי השאלה אם להתערב בפולמוס העסיקה אותו והעמידה בפניו דילמה קשה. הוא כותב כי הוא שרוי במבוכה עצומה מאז פרוץ המחלוקת בפרנקפורט. מן הצד הענייני הוא תומך ברב הירש וחובתו לצאת להגנתו, אך הוא לא חופשי לפעול לפי דעתו בלבד שכן הוא מנהל סמינרים לרבנים ומפעלים ציבוריים רבים בברלין, שקיומם תלוי בתמיכה ציבורית רחבה, ואין הוא רוצה לפגוע בהם בשל התערבותו בדיון.

עוד מציין הרב הילדסהיימר כי הוא התייעץ בנושא עם ד"ר אברהם ברלינר, הרב דוד צבי הופמן וד"ר יעקב ברט, ואלה סברו כמוהו שעדיפה השתיקה. פחדם ושתיקתם של ראשי האורתודוקסיה בברלין מובנים לאור העובדה שהעיר הייתה אז מבצר הליברלים ובה מנהיגי ציבור חזקים ומשפיעים. נראה כי הרב הילדסהיימר חשש להמשך תמיכת הקהילה הכללית במפעליו ומוסדותיו אם יתמוך ברב הירש. אישיות נוספת שהגיבה לפולמוס הייתה הרב משה שיק, המהר"ם שיק - גדול רבני הונגריה, שכתב לרב במברגר נגד הוראת ההיתר שלו, ומצד שני גם מצא פגמים בשיטת הרב הירש.

השפעת הפולמוס באורתודוקסיה הגרמנית

הסכסוך בין הרב הירש לרב במברגר עיצב ונגע ליחסה של האורתודוקסיה בגרמניה לחוק הפרישה. חבריה, שמנו לפי הערכות בין 15% ל-20% מכלל היהודים, נצרכו לבחור אם להיענות לתביעת הפרישה של הרש"ר הירש. בניגוד להונגריה, בה אירע פילוג קהילות עצום שבע שנים קודם, הייתה האורתודוקסיה הגרמנית מועטה וחלשה והקהילות הישנות היו לרוב מגובשות וסמוכות על מסורת ארוכה וקשרי משפחה. לוויכוח ההלכתי בין שני הרבנים היה משקל קטן לעומת הנסיבות הפרקטיות האלו; כפי שכתב מתיאס מורגנשטרן ”הכל ידעו שתוצאת המחלוקת ההלכתית לא הייתה הסיבה לכך שהירש נכשל בסחיפת מרבית האורתודוקסים בגרמניה עמו”. רק מיעוט קטן הלך בדרך הפרישה. בין מלחמות העולם לא היו אלא שמונה עדות אורתודוקסיות נבדלות בעלות משקל – בברלין (עדת ישראל), קלן, קניגסברג, מיינץ, מינכן (אוהל יעקב), נירנברג, קרלסרוהה ופרנקפורט דמיין הבכורה (עדת ישורון) – לצד מספר קטנות מאוד. יתר השמרנים נותרו כמיעוטים בקהילות המאוחדות תוך שהם מגיעים להסדרים שונים עם עמיתיהם הליברלים, בתחום הדת ובתחום המנהלי הכללי. כך, לדוגמה, הקהילה הכללית בברלין תפעלה תשעה בתי כנסת ליברליים ושבעה אורתודוקסיים.

הפורשים טענו לכך שהמסרבים לשמוע בקולם מפגינים צביעות, מסכנים את חינוך הנוער שלהם, מעניקים לגיטימציה הן לרבנות הרפורמית והן לקהל הגדול האדיש דתית והמתבולל וייסחפו בסופו של דבר אחרי היתר בעדותיהם; כנגדם ענו הנשארים שמלבד זאת שקיום קהילה עצמאית היה בלתי-אפשרי כלכלית ושנמנעו מלהפקיר את כלל ישראל, עמדתם אפשרה להם השפעה חזקה על התנהלות הרוב בעוד שהמתפלגים היו מעטים וחסרי כל כח. הפולמוס בין המחנות לא חדל עד חורבן יהדות גרמניה: ב-1924 עוד ניהלו הרב יצחק אונא והרב יצחק ברויאר, צאצאיהם של שני הצדדים המקוריים, ויכוח פומבי קשה מעל דפי העיתונות בשמן של "האורתודוקסיה הקהילתית" (Gemeindeortodoxie) וה"אורתודוקסיה המתפלגת" (Austrittorthodoxie), כפי שנודעו שני המחנות. השאלה הגיעה גם לדיוני ההקמה של אגודת ישראל, שהכריעה ב-1923 נגד הצעתו של הרב ברויאר ובחרה באסטרטגיה של "נהרא נהרא ופשטיה", מבלי לחייב חברים בה בהשתייכות לקהילה נבדלת.

דעות נוספות

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התומכים בפרישה

• רבי משה סופר בעל ה'חת"ם סופר' שנפטר 26 שנים לפני חוק הפרישה: "ואלו הי' דינם מסור בידינו הי' דעתי להפרישם מעל גבולנו לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו ויהי' עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול אינהו בדידהו ואנן בדידן".אם כי אחד מגדולי תלמידיו של החתם סופר הרב חיים צבי מנהיימר רבה של אונגוואר עודד את הרב מרדכי הורוויץ וברכו על קבלת המשרה כרבה של הקהילה הגדולה בפרנקפורט ושלא פרשה מכתבו משנת 1879 פותח בדברי שבח ל"תלמידי ורב חביבי הרב הגדול החכם הכולל חריף ובקי כמו"ה מרדכי הורוויץ סג"ל אב"ד דק"ק פרנקפורט דמיין .... ויהי ד' בעוזרו להגדיל תורה וטלהאדירה ולגדור גדר ולעמוד בפרץ .."
• המהר"ם שיק (גדול תלמידיו של החתם סופר): "הנה שמעתי שהדר"ג נ"י פסק והורה שאם הריפורם גמינדע בפרנקפורט מבטיחים להאנשים היראים כי אין רצונם להיות פרוד ... לדעתי פשוט וברור דזה אסור לנו מן התורה, מן הכתובים, ומדברי חז"ל ומן המוסכם, וכן הוא הניסיון... גם אני קיבלתי ממרן החת"ם סופר להרחיק מהם ומהמונם כל מה דאפשר ושלא להיות באגודה אחת עמהם".אם כי הוא הסתייג במכתבו אל הרב במברגר מתקיפותו של הרב הירש וכתב שהרב הירש הגזים כשקבע שכל מי שאינו פורש "אין לבו נכון עם השם ותורתו דזה אינו"
• הרב עזריאל הילדסהיימר כתב ש-'ללמד סנגוריה (-על הרב במברגר) כלל אינו בא בחשבון, כמובן', ושהתערבותו הייתה 'מעשה שטן העשויה להביא - ובדרך כלל כבר הביאה- לידי תוצאות שהיו בזמנו לריב בין מורינו רבי יהונתן ובין הגאון רבי יעקב עמדין". בו' אייר שלח מכתב עידוד לרב הירש, ובט"ו תמוז אחרי קבלתו את האיגרת האחרונה של הרב הירש כתב "לא אוכל להביע במילים מה גדולה הייתה הנאתי בקראי את נימוקיו החריפים הממצים את הכל, ושאין עליהם פרכה". כמו כן אחרי פרסום האגרות יצאו שני השבועונים החרדיים של גרמניה - ה"איזראעליט" של רבי מאיר להמן וה"יודישע פרעססע" של רבי עזריאל הילדסהיימר בתמיכה חד משמעית בעמדת הרב הירש. בנוסף, אסר הרב הילדסהיימר על תלמידיו לכהן כרבנים בקהילות כלליות שבהן שומרי התומ"צ לא פרשו מהקהילה הרפורמית, ואחד מתלמידיו שלא שעה להוראה זו קיבל ממנו מכתב חריף ותקיף על כך.
• רבי ישראל מסלנט - מעדות: "...הלכתי עם הה"ג ר' ישראל מסלנט לבקר את הרב הג' ר"ש רפאל הירש. ... והגאון רבי שמשון רפאל הירש סיפר סיבת ביאתו לבערלין (להשתדל בעד חוק שיאשר לקהילה היהדות האורתודוקסית להפרד מהקהילה הרפורמית) ואמר "אנן בדידן ואינהו בדידהו", והגאון ר' ישראל מסלנט נענה לו בראשו ואמר אמן בכל כחו כן יאמר ה'".
• בשנת ה'תרל"ב יצא פסק דין חתום על ידי 389 רבנים מהונגריה, פולין וגרמניה, שהורה לפרוש מן הקהילה הכללית בווינה ואוסר השתייכות אליה (אף שהתנאים לחרדים בה היו טובים יותר מאשר בפרנקפורט אחרי השינוי, כנ"ל). בין החותמים: 'הכתב סופר', 'המכתב סופר' (אחיו), האדמו"ר מויז'ניץ, האדמו"ר מצ'ורטקוב, הרב צבי הירש קלישר, הרב אליהו גוטמכר, הרב פרוינד (מפרג), הרב גזונדהייט (מוורשה), הרב גלזנר (מקלויזנבורג), הרב מייזל (מלומז'ה), ומתוך רבני גרמניה החותמים: הרב במברגר, הרב הילדסהיימר, הרב קרליבך, והרב להמן.
• רבי עקיבא איגר השווה את הרפורמים לצדוקים וכתב ש-'אין לנו עסק בהן', ובנו, רבי שלמה איגר אף הורה עם רבני פוזן שיש להוציא את הרפורמים מכלל ישראל לחלוטין .
• הרב שלמה גאנצפריד היה מראשוני התומכים בהפרדת הקהילות.
• בדור שאחרי, הרב אלחנן וסרמן, תלמידם של בעל החפץ חיים ורבי חיים מבריסק, שהיה גם מעסקניה החשובים של היהדות החרדית צידד בתוקף באי השתייכות לכל שותפות עם הציונות או כו תנועה אחרת המאגדת יחד יהודים שומר תורה ומצוות ושאינם כאלה, ובספרו קובץ מאמרים (ח"א) הוא מצטט דעת גדולי ישראל בדורות קודמים שהורו כך.

הדרך האמצעית

רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה, גדול הדור וממנהיגיה הבולטים של יהדות אירופה החרדית, נדרש לסוגיה זו במכתב שכתב כתשובה לשאלתו של יהודי מגרמניה, שהתעוררה עקב התארגנות הרפורמים והכרזתם על ניסוח מערכת כללי התנהגות מחודשים, על פי שיטתם, ליהודי בן התקופה. כתוצאה מכך התחולל שוב פולמוס חריף ביהדות גרמניה, והשואל, שחיפש תשובה מאחד מרבני הדור הידועים ומפורסמים בגדלותם וסמכותם התורנית, שלח את ספיקותיו אל רבי חיים עוזר. בתשובתו מסביר רבי חיים עוזר ששאלה זו אינה שאלה הלכתית רגילה שניתן להכריעה על פי מקורות מפורשים ודמוי מילתא למילתא מדיונים קודמים בהלכה, אלא זו שאלה של השקפה התלויה בסברא עמוקה רחבה ומאירה, וכן היא תלויה בתנאי המקום והזמן, והדבר משתנה מקהילה לקהילה ומסור להכרעת הרב המקומי. ומוסיף שזו הסיבה שהרבנים הירש ובמברגר לא הניחו שאלה כללית ומהותית זו על שולחנם של גדולי הדור המפורסמים, משום שלא שייך כלל להכריע באופן גורף בשאלה כזו. עם זאת מעלה רבי חיים עוזר שיקולים לכאן ולכאן.

רבי משה פרידמן, האדמו"ר מבויאן כתב בספרו 'דעת משה', הובא בשיחות הרב צבי יהודה, עם ישראל, עמ' 139: מה שעשו בארץ הגר (פירוד הקהילות) בימי הגה"ק בעל כתב סופר ז"ל, הלא לא כל הזמנים והמקומות שווים ואין ללמוד מזה למקומות אחרים, וגם אז הרבה רבותינו הקדושים... לא נחה רוחם בזה".

יצוין שגם הראי"ה קוק, עם התנגדותו העקרונית להפרדה, כתב: "ומפורש אני אומר שאין אני מדבר כלל על דבר ההנהגה המעשית אך להתנהג בפועל בסדרי הקהילות, שזהו דבר שצריך להימסר לחכמים הקרובים לגדולי המדינה וכל גדול וגאון בעדתו שישקלו במשקל צדק באיזה אופן יכון יותר דרך ה' לטובת הכלל ולטובת התורה והיהדות האמיתית בישראל..."

המתנגדים לפרישה

• רבי מרדכי הורוויץ, תלמידו של רבי עזריאל הילדסהיימר, מונה לכהן כרבם של האורתודוקסים בפרנקפורט שלא פרשו. בהמשך השנים היה לדובר הראשי של האורתודוקסיה הקהילתית בגרמניה, שהתנגדה לפרישה.
• רבי יעקב אטלינגר (מרבותיו המובהקים של הרש"ר הירש ומחותן של הרב במברגר) נפטר ב-1871 5 שנים לפני פרוץ הפולמוס, כך שקשה לדעת מה הייתה דעתו על הנושא. אך באגרת של רבי שלמה איגר שהתפרסם באגרות סופרים סי' ס הוא כותב שהרב אטלינגר התנגד להפרדת הקהילות. "לבל יצאו לתרבות רעה בפרהסיא וישביתו כל חלקה טובה הנשארה בם". מלבד זה הרי חתנו ותלמידו של הרב אטלינגר היה הרב משה ליב במברגר שעודד את גיסו הרב מרדכי הורוויץ ליטול על עצמו את המשרה של רב הקהילה שלא פרשה וכפי שכותב הרב הורוויץ בספרו שו"ת מטה לוי בספרו מנחת עני ישנם משפטים נגד התחברות למינים כמו בדבריו על חשיבות השלום כשמאידך הוא מסייג את זה "ואל ימנע הלוחם מלחמת ה' נגד המינים על ידי הטענה הכוזבת שגדול השלום וטוב להחזיק בהתחברות כל אשר בשם ישראל יכונה מלעשות פירוד לבבו".אבל אין ללמוד מכאן דבר על פולמוס הפרישה. כמו כן בפסקו המפורסם על מחללי שבת בפרהסיא משנת 1860, שלפי ההלכה נחשבים מומרים וגויים גמורים, מסייג הרב עטלינגר שפושעי ישראל בזמנו מעמדם הוא כתינוק שנשבה ונחשבים יהודים עד שגם אם נגעו ביין ניתן להתיר לשתותו ורק המחמיר שלא לשתותו תבוא עליו ברכה.
• הנצי"ב מוולוזין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שהיה מלבד כהונתו כראש ישיבת וולוזין גם פוסק ומשיב תשובות בהלכה מהחשובים והמפורסמים בדורו, כתב ש"פירוד מן הכלל קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה".
• דור אחד לאחר מכן, הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, שלמד בין השאר בישיבת וולוזין אצל הנצי"ב וראה עצמו כתלמידו במידה רבה, התנגד בחריפות לעצם העמדת השאלה והפולמוס בעניין, וכתב: "מחלוקת הדעות על דבר הדרכת הכלל אם בזמן הזה ראוי להפריד את האומה... או שמא כח השלום הכללי מכרע את הכל -כל עיקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית... אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים... זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים".ולמעשה מתחילת רבנותו בארץ ישראל ביפו והמושבות סבר שמהלך כזה הוא שגוי מעיקרו וגם לא יועיל כלום. וזמן קצר לפני פטירתו חזר והביע את התנגדותו למהלך הפרדה כזה: "הפירוד הוא יסוד הכפירה, אין שום היתר לפירודים ציבוריים בישראל". אך עם התבטאותו הנחרצת ייתכן שבמצבים מסוימים לא שלל את עצם הרעיון, כמו שמשתמע ממכתבו שהתפרסם יחד עם מכתבים נוספים מרבני הדור המפורסמים בקונטרס 'ישוב משפט', שיצא נגד הפרדת הקהילות, בעניין הפולמוס החריף שהתחולל בקהילת קלוייזנבורג. בין השאר מובאת שם עדותו של הרב רבי אריה לייב ברוידא שהיה רבה של לבוב, האומרת שבגליציה לא הייתה שום קהילה שהלכה בדרך ההפרדה, ושבעירו לבוב התקיימה בשנת התרמ"ב "אספה גדולה מכל גדולי וצדיקי הדור גם מראשי העדה...ותכלית האספה הייתה לטכס עצה לחיזוק הדת, והוצעה הצעה לחלק את עצמנו מהמתחדשים ולהיות כת היראים לקהילה מיוחדת, אבל רובם ככולם לא נתנו להביא הצעה זו לידי משא ומתן כלל ונדחתה מכל וכל באומרם כי אין זה תיקון הדת, רק קלקול היותר גדול לעשות פירוד בין הדבקים קהילות עדת ישורון..." .

ובנו של הרב ראי"ה קוק, הרב צבי יהודה הכהן קוק אמר: "...היו אז צרות גדולות עם הרפורמים והמשכילים, והוא [רש"ר הירש] רצה להציל את היהדות הנאמנה. אז הוא פסק - זאת העצה - קהילות נפרדות! אבל זה היה דבר חדש שלא היה כדוגמתו בעם ישראל - קהילות מיוחדות לאורתודוקסים. תמיד היו בעם ישראל צדיקים ורשעים, אבל לסדר צורה ארגונית-ציבורית נפרדת, לחתוך את היהדות - זה לא היה מעולם! ..." ושיחות אחרות אמר הרצי"ה שגם בעל 'ערוך לנר' התנגד להפרדת הקהילות של הרב הירש, ושגם ה'חתם סופר' לא תמך בה, אלא דווקא בימי בנו ה'כתב סופר' קמה בפרשבורג קהילה אורתודוקסית נפרדת.

ראו גם

• הקרע ביהדות הונגריה

לקריאה נוספת

• פרופ' יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה: פרישת האורתודוקסים מכלל הקהילות בהונגריה ובגרמניה, מרכז זלמן שזר, ירושלים 1995.
• מאיר סיידלר, מחלוקת שסופה להתקיים, הפקולטה למדעי היהדות אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ה.
• משה סמט, חדש אסור מן התורה: פרקים בתולדות האורתודוקסיה הוצאת מרכז דינור והוצאת כרמל, 2005.

קישורים חיצוניים

• יונה עמנואל, "הקהילה הפורשת של הרב הירש והרבנות הראשית לישראל", המעין לג [ד] (תמוז תשנ"ג), עמ' 15–19.
• דוד אלנסון, Gemeindeorthodoxie in Weimar Germany: The Positions of N.A. Nobel and I. Unna.
• הרב נתן פטר לוינזון, Was bedeuten „Einheitsgemeinde“ und „Halacha“ wirklich? (עמ' 5).
• צורית יעיר, "רבה של האחדות הקהילתית", מקור ראשון, מוסף 'שבת', שבת חול המועד סוכות תשע"ו.
• הרב אביב זגלמן, סדרת שיעורים על פולמוס הפרדת הקהילות, באתר ישיבת הסדר חולון