עשרים שנות אנרכיה
 | |
| האימפריה הביזנטית עד סוף עשרים שנות האנרכיה בשנת 717 לספירה. | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה | יוונית, לטינית |
| עיר בירה | קונסטנטינופול |
| היסטוריה | |
| הקמה | ההדחה הראשונה של יוסטיניאנוס השני |
| הקמה | 695 |
| פירוק | הדחת תאודוסיוס השלישי |
| פירוק | 717 |
| ישות קודמת | האימפריה הביזנטית תחת השושלת ההרקליאנית |
| ישות יורשת | האימפריה הביזנטית תחת השושלת האיסאורית |
  | |
עשרים שנות האנרכיה הוא מונח היסטוריוגרפי המשמש כמה חוקרים מודרניים [1] [2][3] לתאר תקופה של חוסר יציבות פנימית חריפה באימפריה הביזנטית שסומנה על ידי הירושה המהירה של כמה קיסרים לכס המלכות, והתפרסה בין ההדחה הראשונה של יוסטיניאנוס השני בשנת 695 לעלייתו של לאון השלישי האיסאורי לכס המלכות בשנת 717, מה שסימן את תחילתה של השושלת האיסאורית.
יוסטיניאנוס השני ותופסי השלטון בכוח, 685–711
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסטיניאנוס השני (685–711) הניע שרשרת אירועים על ידי יציאה למסלול רודני ואלים יותר ויותר. מדיניותו נתקלה בהתנגדות ניכרת, ובסופו של דבר עוררה מרד בראשותו של לאונטיוס (695–698) ב-695, שהדיח אותו והגלה אותו, תוך כדי תקופה ממושכת של חוסר יציבות ואנרכיה, עם שבעה קיסרים בעשרים ושתיים שנים.[3]
לאונטיוס היה פופולרי בהתחלה, אם כי אובדן קרתגו הרס במהרה את המוניטין שלו. יוחנן הפטריציאני הוביל צי לקרתגו, והובס ב-698. הצבא חשש מלאונטיוס, ובאותה שנה הוא הודח על ידי טיבריוס השלישי (698–705). טיבריוס הצליח לחזק את הגבול המזרחי ותחזק את ההגנות של קונסטנטינופול, אך בינתיים קשר יוסטיניאנוס לתפוס את השלטון בחזרה, ולאחר כריתת ברית עם הבולגרים הצליח לכבוש את קונסטנטינופול ולהוציא להורג את טיבריוס.
לאחר מכן מלך יוסטיניאנוס במשך שש שנים נוספות (705–711). יחסו לטיבריוס ולתומכיו היה אכזרי והוא המשיך לשלוט בצורה רודנית ואכזרית. הוא איבד את השטחים שכבש טיבריוס במזרח, וכפה את דעותיו על האפיפיור. עם זאת, תוך זמן קצר הוא התמודד עם מרד בראשות פיליפיקוס ורדאניס (711–713). יוסטיניאנוס נתפס והוצא להורג יחד עם בנו טיבריוס (706–711), ובכך הגיעה לקיצה השושלת ההרקליאנית. יוסטיניאנוס לקח את האימפריה הביזנטית עוד יותר רחוק ממקורותיה. הוא ביטל למעשה את תפקידו ההיסטורי של הקונסול, מיזג אותו עם הקיסר, ובכך חיזק את העמדה החוקתית של הקיסרים כמונרך אבסולוטי.
פיליפיקוס ברדנס, 711–713
[עריכת קוד מקור | עריכה]המרד של פיליפיקוס התרחב מעבר לפוליטיקה ואף נגע בענייני הדת, הוא הדיח את הפטריארך קירוס, ביסס מחדש את המונותליטיזם והדיח את המועצה האקומנית השישית, מה שהרחיק את האימפריה מרומא. מבחינה צבאית הגיעו הבולגרים לחומות קונסטנטינופול, והעברת כוחות להגנת הבירה אפשרה לערבים לערוך פלישות במזרח. שלטונו הסתיים בפתאומיות כאשר מרד צבאי הדיח אותו והחליף אותו באנסטסיוס השני (713–715).
אנסטסיוס השני, 713–715
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנסטסיוס הפך את מדיניות הדת של קודמו והגיב להתקפות ערביות בים וביבשה, והפעם הגיע עד לגלטיה ב-714, בהצלחה מסוימת. אולם הצבא שהציב אותו על כס המלכות (צבא אופסיקיון) קם נגדו, הכריז על קיסר חדש וצר על קונסטנטינופול במשך שישה חודשים, ובסופו של דבר אילץ את אנסטסיוס לברוח.
תאודוסיוס השלישי, 715–717
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוחות הכריזו על תאודוסיוס השלישי (715–717) כקיסר החדש, ולאחר שהתגבר על אנסטסיוס, הוא עמד כמעט מיד בפני ההכנות הערביות למצור על קונסטנטינופול (717–718), מה שאילץ אותו לבקש סיוע מהבולגרים. בתורו הוא התמודד עם מרד משני מפקדים אחרים, אנטוליקון וארמניאקון בשנת 717, ובחר להתפטר, לאחר שהחליף אותו לאון השלישי (717–741) שהביא לסיום מעגל האלימות וחוסר היציבות.
מפתיע שהאימפריה הביזנטית הצליחה לשרוד, לאור בעיותיה הפנימיות, המהירות שבה קרסה האימפריה הסאסאנית תחת האיום הערבי, והעובדה שהיא הייתה מאוימת בו-זמנית בשתי חזיתות. עם זאת, עוצמתו של הארגון הצבאי בתוך האימפריה, ומאבקי הפלגים בתוך העולם הערבי, אפשרו את שרידות האימפריה.
